שיחה ג

הערות

עמוד 89

1. 1. יז, יב.
2. 2. בדפוס שני ובא' מכת"י רש"י שתח"י "מן המצוה".
3. 3. בכמה כת"י רש"י שתח"י ליתא "נתייקרו ידיו" בסוף פרש"י.
4. 4. כמ"ש ברלב"ג סוף פרשתנו "יתכן שהי' גדול הגוף והי' עם זה זקן". ועד"ז באברבנאל כאן. – אבל ראה ברכה לד, ז. פרש"י שם לד, א. ועוד.
5. 5. אבל אינו מפרש בפשש"מ כמ"ש הראב"ע כאן (ועד"ז בחזקוני וטור הארוך ועוד) "כי אין כח באדם להרים ידיו יום שלם ואפילו שעות מועטות, כי אז הול"ל "ויכבדו ידי משה", להורות שנעשו כבדות מהרמת ידיו הנזכרת בפסוק שלפנ"ז. ומטעם זה גופא מובן למה לא נאמר לפי פרש"י "שנתעצל במצוה .. נתייקרו ידיו" – "וכבדו ידיו", דאז היינו מפרשים כהראב"ע. וראה משכיל לדוד כאן. וראה הערה 16.
6. 6. ולהעיר מפרש"י וארא ט, ח ד"ה וזרקו משה "וכל דבר הנזרק בכח" (וראה מפרשי רש"י שם). וראה פרשתנו יז, ו "והכית בצור גו'" ובפרש"י "מכאן שהמטה הי' של מין דבר חזק ושמו סנפרינון והצור נבקע לפניו", ומשמע שהוא מחמת ההכאה מחוזק (נוסף לזה שהמטה עצמו הוא כבד).
7. 7. ד, כד.
8. 8. ומה שהביא שם בעל המאמר אינו לומר שפירוש זה אינו ע"פ פשש"מ, אלא הוא רק לתוס' הסברה (לתרץ קושיא וכיו"ב) בשביל תלמיד ממולח – כמדובר כמ"פ.
9. 9. ואי"ז דומה למה שמצינו במשה שנענש על זה שלא הגיד להם תיכף והי' ביום הששי והכינו גו' (פרש"י פרשתנו טז, כב), כי שם י"ל דלא הי' מוכרח למסור להם לפני יום הששי, ועכ"פ לא איחר להגיד להם ציווי ה' עד לאחר זמנו. ולהעיר מלשון רש"י פרשתנו שם "ולכן ענשו הכתוב", ולא "ענשו המקום", וכיו"ב.

עמוד 89

1. 10. עה"פ כאן.
2. 11. ועד"ז הוא במכילתא (הובא ביל"ש) כאן: "מכאן שלא ישהה אדם במצות". אבל ממשיך: "אלולי שאמר משה ליהושע בחר לנו אנשים לא הי' מצטער כך", וכבר שקו"ט בכ"מ בכוונת המכילתא, דלאו סיפא רישא. במרכבת המשנה תירץ "ואפשר שבחירת האנשים הי' גרם לעיכוב" (וכ"ה בפי' זה ינחמנו למכילתא). ועד"ז מפורש במכילתא דרשב"י כאן. בזית רענן (ליל"ש) מפרש "אלולי שאמר משה כו' פי' אלא בעצמו בחר אנשים". וכן מפרש בדברי דוד (להט"ז) בפרש"י כאן.
3. 12. פסיקתא רבתי פי"ב. במכילתא כאן עה"פ ויקחו אבן וישימו תחתיו – "ר' אליעזר המודעי אומר יקר (כבד – זי"ר שם) חטא על ידיו של משה באותה שעה ולא הי' יכול לעמוד בו". אמנם אינו מפורש שהוא מצד החטא שאמרו "היש ה' בקרבנו". וראה זח"ב רעח, א.
4. 13. פרשתנו יז, ו.
5. 14. ולהעיר מפרש"י קרח טז, ד.
6. 15. יז, ח.
7. 16. לכאורה י"ל, דכאן הי' לאחר שעשו תשובה, ולא הי' מצב דעוונותיהם של ישראל, כי מ"ש "וידי משה כבדים" בא בהמשך להכתוב שלפנ"ז "והי' כאשר ירים משה ידו גו'", ופרש"י "וכי ידיו של משה נוצחות היו המלחמה וכו' כדאיתא בר"ה"*, ושם מפורש (כט, א במשנה) "כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים כו'", וא"כ הרי לא הי' מצב של עוונות ישראל (מצד אמירת "היש הוי' בקרבנו"), אבל (נוסף לזה שממשיך בר"ה שם "ואם לאו כו'", היינו שלא היו משעבדים את לבם כל הזמן, הרי) פשטות המשך הכתובים לא משמע כן, כ"א דתחלת הכתוב "וידי משה כבדים" אינו בהמשך ולאחר הסיפור "והי' כאשר ירים משה גו' וכאשר יניח גו'", כ"א לפנ"ז (ד"וידי משה כבדים", ולכן הי' שינוי במצב ידי משה "ירים גו' יניח גו'", עד שאהרן וחור תמכו בידיו "ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש"), אלא שבתחלה מספר הכתוב את מצב המלחמה בפסוק יא, ואח"כ בפסוק יב את מצב ידי משה. ראה טור הארוך פסוק יא. ועוד.
8. . ענין זה מובא גם במכילתא (ויל"ש) עה"פ "אלא כל זמן שמגבי' ידיו כלפי מעלה היו ישראל מסתכלין בו ומאמינין במי שפקד משה לעשות כן והקב"ה עשה להם נסים וגבורות", ולכאורה י"ל הטעם שדייק רש"י לציין "כדאי' בר"ה", כי במכילתא ליתא "אם לאו כו'" כבמשנה ר"ה (כדלקמן בפנים ההערה), וזה נוגע בשביל פירוש "וכאשר יניח ידו וגבר עמלק" (אבל דוחק הוא, כי מובן הוא מהתחלת לשון המכילתא). או י"ל, דלפרש"י בפשש"מ (א) אינו נוגע מה שמסתכלין בו (במשה), (ב) אינו מספיק זה שמאמינים במי שפקד משה כו', היינו אמונה בה' בכלל, היפך אמירתם "היש ה' בקרבנו", כ"א שצ"ל גם "ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים" (וראה עד"ז בלקו"ש חי"ג ע' 74 הערה 16 בפרש"י שם שהביא משנה דר"ה "וכי נחש ממית כו'"). וראה לקמן הערה 55.

עמוד 90

1. 17. עכ"פ כשילמוד פ' פינחס.
2. 18. כז, טז־יז.
3. 19. שם, יז.
4. 20. כי אפילו את"ל דבכלל תוכנם שוה או עכ"פ דומה זה לזה (ראה ספר השרשים לרד"ק ערך עצל. ערוך השלם ערך הנ"ל. ספר התשבי ערך רשל. ועוד) הרי מזה שרש"י כאן משנה מלשונו במקום הקודם, ולא כתב "שנתרשל", משמע דכוונה אחרת בדבריו, כבפנים.
5. 21. במדה"ג כאן (הובא תוכן המכילתא בלשון) "מיכאן שאין מתרשלין (מרשלין) לדבר מצוה שאלו אמר לו משה ליהושע בחר לי אנשים מיד כו'".
6. 22. ועד"ז יש לפרש לשון "נתרשלו ידיו .. נתרשלו ידי האוהב" בפרש"י קרח שם.

עמוד 91

1. 23. עד מתי עצל תשכב (משלי ו, ט). טמן עצל ידו (שם יט, כד. כא, טו). אמר עצל ארי בחוץ (שם כב, יג) ועוד.
2. 24. בגו"א לפרש"י כאן (ובכ"מ) מפרש שמינה משה את יהושע (ע"פ מרז"ל (פסיקתא דר"כ פ"ג. וראה פסי"ר פי"ב. ועוד)) משום שהוא מזרע יוסף וכתיב והי' בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ועמלק מזרע עשו, לכך מינה את יהושע, ואפ"ה כיון דלא הי' הוא יוצא למלחמה הוא בעצמו ולא הי' לו להניח את אחר והי' עצל נתייקרו כו'. אבל מובן, שטעם זה אי אפשר להבינו מעצמו, והי' לו לרש"י לפרשו או לרמזו.
3. 25. וארא ז, ז.
4. 26. ויהושע הי' בעת המלחמה בן מ"ב שנה או בן נו או נז (ראה סה"ד ב' אלפים תמ"ח ד"ה יהושע הי'. ילקוט ראובני פרשתנו יז, ט).
5. 27. ראה רש"י שה"ש ג, ז. גו"א לפרש"י תשא ל, טז. וראה ב"ב קכא, ב. רשב"ם שם ד"ה שפקודיו. חזקוני ל, יד. ואף שעדיין לא למדנו כ"ז – ה"ז סברא פשוטה שיהושע (משרתו, תלמידו – דור צעיר ממנו) מתאים יותר.
6. 28. וראה לעיל הערה 6.
7. 29. בס"פ חוקת ("כדאיתא בברכות בהרואה (נד, ב) עקר טורא וכו'").
8. 30. ולהעיר שבפרש"י, פשש"מ, לא נאמר שמשה הי' גיבור (כבש"ס נדרים לח, א). ומה שהקים משה את הקרשים "שאין כח באדם לזקפן" (פרש"י פקודי לט, לג), הרי ממשיך רש"י "א"ל עסוק אתה בידיך נראה כמקימו והוא נזקף וקם מאליו". – וצע"ק מנשיאת הלוחות ושבירתן. וראה לעיל הערה 4.
9. 21. במדה"ג כאן (הובא תוכן המכילתא בלשון) "מיכאן שאין מתרשלין (מרשלין) לדבר מצוה שאלו אמר לו משה ליהושע בחר לי אנשים מיד כו'".
10. 22. ועד"ז יש לפרש לשון "נתרשלו ידיו .. נתרשלו ידי האוהב" בפרש"י קרח שם.

עמוד 92

1. 31. ולכן ציוה שהמלחמה תהי' למחר (ראה פרש"י יז, ט: צא הלחם גו' בעת המלחמה אנכי נצב. וראה מפרשי רש"י שם*), כי כאשר סדר המלחמה הוא ע"פ הטבע צ"ל הכנה להמלחמה, בחירת אנשים וסידור אנשי החיל ואופן המלחמה כו'.
2. 32. ראה פרש"י הובא לקמן בפנים.
3. 33. חקת כא, לד.
4. 34. ראה בזה (ובהמבואר לקמן ס"ו) אברבנאל כאן. מעשי' ה' פרשתנו פ"ג. טור הארוך ורע"ב פסוק ט כאן. צידה לדרך בפרש"י פסוק ח.
5. 35. פרשתנו יז, ט.
6. 36. ר' יהושע אומר בחר לנו אנשים גבורים ר' אליעזר המודעי אומר בחר לנו אנשים יראי חטא.
7. . אבל בנח"י לפרש"י מפרש שהמלחמה היתה ב' ימים.

עמוד 93

1. 37. אבל בתיב"ע כאן "גוברין גברין ותקיפין בפקודייא ונצחני קרבא". ועד"ז בפדר"א פמ"ד "אנשים גבורי כח וחיל יראי שמים". וראה שמו"ר ספכ"ו. ובמכילתא הוצאת הורוויץ "ר' יהושע אומר בחר לנו גבורים אנשים יראי חטא, ר' אליעזר המודעי אומר בחר לנו יראי חטא אנשים גבורים". וראה בש"נ שם. ואכ"מ.
2. 38. ועפ"ז מובן מה שלא פרש"י דנתייקרו ידיו מפני עונותיהם של ישראל – כי מכיון שלקחו "יראי חטא" להמלחמה, אינו מסתבר שאמירת ישראל לפני המלחמה "היש ה' גו'" תפעול על פעולותיו של משה בעת ובזמן המלחמה, ש"ידיו כבדים".
3. 39. ועפ"ז יתורץ ויומתק מה שפירושו הנ"ל על "בחר לנו אנשים" ("גבורים ויראי חטא") פירשו (היפך סדר הכתוב, ובד"ה שני בפ"ע ולאחר שכבר התחיל בפי' בחר – בתחלת הכתוב) לאחרי שפירש "וצא הלחם – צא מן הענן והלחם בו": "מחר – בעת המלחמה – אנכי נצב" – כי אחרי ההקדמה הנ"ל, שבמלחמה זו הוצרך להיות ב' הענינים, היציאה למלחמה בפועל שע"י יהושע והתפלה דמשה בעת המלחמה, מובן, שגם ה"בחר לנו אנשים" ("לי ולך" – פרש"י שם בד"ה בחר לנו הראשון) צ"ל ב' הפרטים "גבורים ויראי חטא". וראה לבוש בפרש"י.
4. 40. יז, יו"ד.
5. 41. שם, יב ובפרש"י.
6. 42. וכההלכה, דעיר שהקיפוה עכו"ם אין רשאין לסגף [את] עצמן בתענית שלא לשבר את כחן (תוספתא תענית פ"ב, יא. שו"ע או"ח סו"ס תקעא. ולהעיר משמואל א יד, ל). – וסברה פשוטה היא.
7. 43. ראה בהנסמן לעיל הערה 34. חזקוני שם פסוק ט. חדא"ג ותויו"ט למשנה ר"ה שם. ועוד.

עמוד 94

1. 44. להעיר מאברהם (לך יד, יד ואילך) שיצא בעצמו למלחמה. מיעקב ר"פ וישלח ("למלחמה" – פרש"י לב, ט בסופו).
2. 45. יד, טו.
3. 46. ולהעיר שעפ"ז הרי זה כעין דעת ר' יוסי בפרש"י שמות שם "ח"ו לא נתרשל", וגם שם היתה הנהגתו ע"פ "חשבון" במצוה ("אלא אמר אמול ואצא לדרך סכנה היא לתינוק עד שלשה ימים אמול ואשהה שלשה ימים הקב"ה צוני לך שוב מצרים"). אלא דשם "נענש מיתה לפי שנתעסק במלון תחלה", משא"כ בנדו"ד שרק "נתייקרו ידיו", שהי' כל הזמן עסוק וכו' בענין המלחמה – הצלת ישראל.
4. 47. שהובא בפרש"י לעיל (בא יב, ו). וראה לקו"ש [המתורגם] ח"כ ע' 261 ואילך.
5. 48. ולהעיר גם מאמירת משה (שמות ה, כב) "למה הרעותה לעם הזה למה זה שלחתני", אשר הקב"ה אמר לו הרהרת על מדותי לא כאברהם שאמרתי לו כי ביצחק יקרא לך זרע ואח"כ אמרתי לו העלהו לעולה ולא הרהר אחר מדותי" – פרש"י שם ו, א. היינו שטענת ה' היא דאין מקום לחפש טעם וחשבון בקיום דברי ה', אלא שצ"ל כמו הנהגת האבות. אלא דשם הרי"ז ענין שלאחר המעשה ולכן נאמר לו "הרהרת על מדותי", משא"כ בנדו"ד החשבון שלפני המעשה הביא את משה לחשוב שכן צריך להיות באמת סדר מלחמה זו, וא"כ ליכא למילף הכא מהתם. נוסף על המבואר לקמן ס"ח.
6. 49. להעיר גם מ"נתעצלו" שהי' אצל הנשיאים בהנדבה למלאכת המשכן (פרש"י ויקהל לה, כז), שגם שם זה "שלא התנדבו תחלה" לא הי' מחמת עצלות כפשוטה ח"ו, כ"א מצד החשבון שלהם, שמצד תפקידם בתור נשיאים כך צריכה להיות הנהגתם, להשתדל לזרז ש"יתנדבו ציבור מה שמתנדבים" ואח"כ לחשוב ולעשות בעצמם "ומה שמחסרין אנו משלימין" (פרש"י שם). ומ"מ נחשב זה אצלם ש"נתעצלו", מכיון שהמדובר בהקמת המשכן וקיום "ועשו לי מקדש ושכנתי מתוכם" היו צריכים לעשות בזה בלי חשבונות. ראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] חט"ז ע' 457 ואילך.
7. 50. וע"ד שמצינו באברהם (וירא כב, ג) "וישכם אברהם בבוקר – נזדרז למצוה, ויחבוש – הוא בעצמו ולא צוה לאחד מעבדיו" (פרש"י שם) אלא ששם מסיים "שהאהבה מקלקלת השורה".
8. 51. אמנם זהו רק בנוגע להשתתפותו במלחמה (מצד החשבון שצריך להתפלל כו'), אבל זה שהניח המלחמה עד למחר לא נחשב ל"נתעצל", כי כן צ"ל סדר המלחמה ע"פ הטבע שצריך זמן להכין א"ע למלחמה באופן מסודר (כנ"ל הערה 31). ועפ"ז י"ל דהחילוק שבין פרש"י לתיב"ע (ומכילתא) הוא, שלדעת רש"י מלחמה זו נחשבה לכתחלה כמלחמה טבעית (ורק כיון שהוי מצוה הוצרך להשתתף בזה בפועל). ולפי התיב"ע (והמכילתא*) הי' עצם המלחמה גם בתחלה שלא ע"פ טבע (וראה תיב"ע כאן ט "חוטרא דאתעבידו בי' ניסין מן קדם ה' בידי").

עמוד 95

1. 52. ראה פרש"י נח ז, יא. יתרו יח, יא. נשא ה, כד. ועוד.
2. 53. או באופן אחר קצת: מכיון שהנהגתו במלחמה זו היתה ע"פ סדרי הטבע, לפיכך "נתייקרו ידיו" – להדגיש שכן הוא ע"פ הטבע. אבל אם הי' הולך למלחמה זו בלי שום חשבונות – היתה גם ההנהגה עמו מלמעלה באופן כזה, למעלה מהטבע.
3. 54. בפרש"י לקמן (יז, יג): ויחלש יהושע – חתך ראשי גבוריו ולא השאיר אלא חלשים שבהם ולא הרגם כולם, מכאן אנו למדים שעשו ע"פ הדבור של שכינה. הרי מזה שרש"י משנה מלשון המכילתא "שהמלחמה הזאת לא היתה אלא ע"פ הגבורה", משמע שלא נצטווה מתחלה על עצם המלחמה ("צא החלם כו'" – ראה מפרשי רש"י כאן), וכמ"ש בעקידה כאן שער מב. אברבנאל כאן. ומהלשון "שעשו" משמע שענין זה שבמלחמה (שהשאיר החלשים כו') הי' ע"פ הדבור, ואפשר שהדבור של שכינה הי' לאחר שיצא יהושע למלחמה, או שנצטוו על המלחמה לאחר ששאל משה.
4. 55. וגם מטעם זה י"ל שלא הביא רש"י בפסוק שלפנ"ז (יא) ממכילתא כ"א מר"ה, כי במכילתא מפורש "שפקד משה לעשות כן", היינו שהי' ע"ז ציווי, משא"כ בר"ה שם.
5. 56. ואף שבמלחמת מדין נצטווה משה (פנחס כה, יז) "צרור את המדינים והכיתם אותם", "נקום נקמת .. מאת המדינים גו'" (מטות לא, ב) – ואעפ"כ "וידבר משה אל העם החלצו מאתכם גו' וישלח אותם משה גו'" (שם פסוק ג, ו) והוא לא הלך, כי שם הייתה מלחמת נקמה (כמפורש) ולא מלחמת הגנה על ישראל (כמלחמת עמלק וסיחון ועוג), ולא היו קרובים לגבול ישראל. וכדמוכח גם מזה ששלח רק אלף למטה. וראה אברבנאל ואלשיך שם. ובתנחומא שם ג דמשה "נתגדל במדין אמר אינו בדין שאני מיצר להם שעשו בי טובה" וי"ל שכ"ה גם בפשש"מ. וע"ד פרש"י וארא ז, יט.
6. 57. להעיר, שע"ד ההלכה, הרי מלחמת עמלק אז היתה מלחמה דעזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, שמלחמת מצוה זו אין המלך צריך ליטול בה רשות מבית דין (רמב"ם רפ"ה מהל' מלכים).
7. 58. ומטעם זה מובן דאין לפרש הטעם שמשה לא יצא למלחמה בעצמו – מפני שכל ענין מלחמה זו הי' כדי שישראל יצעקו אל ה' "ותדעון היכן אני" (פרש"י לעיל יז, ח), ולכן אין צריך לצאת למלחמה בפועל כ"א מספיק מה שיסתכלו כלפי מעלה וכו' (כבמשנה ר"ה שהובאה ברש"י יז, יא) – כי עפ"ז לא הי' מצוה גם ליהושע "צא הלחם בעמלק".
8. . ראה לקמן ס"ח והערה 55־54, החילוק בין פרש"י להמכילתא, דמהמכילתא משמע שעצם המלחמה הי' ע"פ ציווי ה'.

עמוד 96

1. 59. תצא כה, יח. ובפרש"י שם.
2. 60. שמות ב, יא־יב.
3. 61. בזי"ר ליל"ש שם, דברי דוד שם, ועוד – מפרשים (כנראה) שהמצוה שנתעצל בה משה היא בבחירת האנשים (שעשאה ע"י יהושע), אבל בפשש"מ אין שום רמז דעצם בחירת האנשים נחשבת (לא להכשר מצוה, כ"א) למצוה, והוי לי' לרש"י לפרשו.
4. 62. תניא רפי"ז. ובכ"מ.
5. 63. פרשתנו יז, יד.
6. 64. צ"פ מהד"ת ע' 134. ועד"ז שם סה, א. ועד"ז כ' בצפע"נ תרומות בהשמטות ע' 120 (הובאו במפענ"צ פ"ה סי"ב. וש"נ).
7. 65. סוף פרשתנו.
8. 66. ל' הרמב"ם הל' מלכים פ"ה ה"ה. ועד"ז כ' במנין המצות שבריש ספר היד מ"ע קפט. וראה לשונו בסהמ"צ שם.
9. 67. כ"כ בס' חרדים מ"ע התלויות בפה פ"ד סכ"א בדעת הרמב"ם והסמ"ג. וראה שו"ע אדה"ז סי' ס' סעיף ד. וש"נ. לקו"ש [המתורגם] חי"ט ע' 238. וש"נ.

עמוד 97

1. 68. ב"ב קכג, א.
2. 69. פיה"מ להרמב"ם סנהדרין פ' חלק יסוד הז' ולהעיר מט"ז יו"ד סרמ"ב סק"כ.
3. 70. ראה מכילתא פרשתנו בתחלתה עה"פ יג, כא.
4. 71. תצא כה, יח. וראה תנחומא שם (ט) ופרש"י שהוא ל' קור.
5. 72. ראה גם תו"א פה, א ואילך. ד"ה והי' כאשר ירים תר"פ אות ג. ובכ"מ.
6. 73. סה"מ עטר"ת ע' רצד. סה"מ תש"ט ע' 40. שם ע' 65. ועוד.

עמוד 98

1. 74. ר"פ נצבים.
2. 75. ראה טושו"ע ואדה"ז או"ח סו"ס קו. וראה רמ"א שם ס"צ סי"ח. שו"ע אדה"ז שם סי"ז.
3. 76. וע"פ ההלכה שפקו"נ גם מי שתורתו אומנתו מפסיק ומציל (וראה בהנסמן בהערה הבאה. ט"ז יו"ד סי' רנא ס"ק ו), ואפילו בספק וס"ס (ראה טושו"ע (ודאדה"ז) או"ח סי' שכט סעי' סעי' ג. שו"ע אדה"ז סי' תריח ס"ס ז).
4. 77. דמצוה בגדול (רמב"ם הל' שבת פ"ב ה"ג. ט"ז בשו"ע או"ח סשכ"ח סק"ה. שו"ע אדה"ז שם סי"ג).
5. 78. תשא לג, יא. (משיחות ש"פ בשלח וש"פ יתרו תשמ"א)

עמוד 99

1. 79. ס"פ תצא.
2. 80. פרשתנו יז, יד.
3. 81. פרש"י עה"פ. ובכ"מ.