שיחה ג

68שיחה ג

א. "זכור את היום הזה"

על מצות סיפור יציאת מצרים בליל פסח אומר הרמב"ם¹: "מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר² זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, כמו שנאמר³ זכור את יום השבת".

שואלים מפרשי הרמב"ם: א) מהי כוונת הרמב"ם באמרו "כמו שנאמר זכור את יום השבת" מה חסר בציווי "זכור את היום הזה", כך שזקוקים ללמוד אותו מן ההשוואה עם "זכור את יום השבת"? ב) אם בכל זאת יש צורך בהשוואה עם הזכירה של שבת – מהו המקור לכך⁴?

ב. "זכור" – גם בינו לבין עצמו

בספר המצוות⁵ אומר הרמב"ם: "ולשון⁶ המכילתא⁷: מכלל שנאמר כי ישאלך בנך⁸, יכול אם ישאלך בנך אתה מגיד לו כו', תלמוד לומר והגדת לבנך⁹, אף־על־פי שאינו שואלך, אין לי אלא בזמן שיש לו בן, בינו לבין עצמו בינו לבין אחרים מנין, תלמוד לומר ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה". ומוסיף הרמב"ם "רוצה לומר שהוא ציוה לזכרו כמו שאמר זכור את יום השבת"¹⁰. כלומר, שמן הפסוק "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" לומדים שמצות זכירת יציאת מצרים קיימת גם "בינו לבין עצמו" – אף כאשר אין בן ששואל¹¹. ועל כך מוסיף הרמב"ם כהוכחה "רוצה לומר... כמו שאמר זכור את יום השבת", שכשם שחובת זכירת יום השבת חלה 68גם על האדם בינו לבין עצמו כך גם "זכור את היום הזה".

לפי זה נראה, לכאורה, שזוהי כוונתו גם בספר ה"יד החזקה" בהשוואתו בין המצוה "זכור את היום הזה" לבין "זכור את יום השבת" – שהאדם חייב גם בינו לבין עצמו, כפי שמובן לכאורה מהמשך דבריו: "ומנין שבליל חמשה עשר, תלמוד לומר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה... מונחים לפניך. ואף על פי שאין לו בן, אפילו חכמים"¹². ובפשטות הכוונה היא, שהמקור להלכה "ואף־על־פי שאין לו בן" היא מן הפסוק "זכור את היום הזה", שבו אין מוזכר "בן" וכדומה.

ג. ההשוואה לשבת – לשם

מה?

אך קשה לומר שזוהי כוונתו היחידה של הרמב"ם בהוסיפו "כמו שנאמר זכור את יום השבת", כי מלשון הפסוק עצמו "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" – וכדלעיל, שאין מוזכר בו "בן" ואף לא "אחרים" – מובן, שחובת הזכירה חלה גם בינו לבין עצמו. כפי שרואים בדברי המכילתא עצמה, ששם אין מובא הפסוק "זכור את יום השבת".

בספר המצוות ניתן אמנם להבין מדוע צריך הרמב"ם לציין את זכירת שבת – כי לימוד הזכירה של יציאת מצרים מן הפסוק "זכור..." מובא כתוספת, אך התחלת הלימוד ועיקרו מובא שם (וכן במכילתא המצוטטת שם) מן הפסוק ("כי ישאלך בנך" ו)"והגדת לבנך"¹³, לכן עליו להדגיש שהפסוק "זכור את היום הזה" מדבר על זכירה שאינה קשורה ל"כי ישאלך בנך" ול"הגדת לבנך", אלא כזכירת שבת, שגם בינו לבין עצמו חלה החובה של זכירת יציאת מצרים.

אך בספר היד החזקה, המקור היחיד לחובת הסיפור ביציאת מצרים הוא מן הפסוק "זכור את היום הזה" – ואם כך, מדוע יעלה על דעתנו לחשוב שכוונת הפסוק היא דוקא כשיש בן, ומדוע יש צורך בהוכחה מזכירת שבת שהכוונה היא גם "בינו לבין עצמו".

ד. חובת הזכירה ביום זה עצמו

בעל "מגדל עוז" מביא את דברי המכילתא הנ"ל, ומוסיף: וכתב רבי משה ז"ל בספר המצוות שלו, שהוא ציוה בזכירתו בזמנו (זכור את היום הזה, רצה לומר שהוא ציוה לזכרו) כאמרו זכור את יום השבת, עד כאן לשונו.

לפי זה יש לומר, שזוהי גם משמעותה של ההלכה שהובאה לעיל, בספר היד החזקה: הרמב"ם לומד מן 69הפסוק "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" שיש מצות עשה מיוחדת לספר ביציאת מצרים באותו יום שבו ארע הדבר, בנוסף לחובה של זכירת יציאת מצרים בכל השנה^*, הנלמדת¹⁴ מן הפסוק "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך"¹⁵, ולכן הוא מביא את ההוכחה¹⁶ "כמו שנאמר זכור את יום השבת" – ששם מדובר על הזכירה ביום זה עצמו¹⁷.

ולאחר מכן ממשיך הרמב"ם ואומר¹⁸ "ומנין שבליל חמשה עשר" – כי¹⁹ מהלימוד מתוך הפסוק "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" ניתן היה לחשוב שהמצוה חלה מיד בכניסת החג²⁰ או²¹ אף מבעוד יום²², ולכן ממשיך הרמב"ם ומביא את הפסוק "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה, בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך" – שחובת ההגדה חלה "בליל חמשה עשר".

אך אין די בכך, כי [בנוסף לכך שההכרח לגבי השבת עצמה שהזכירה צריכה להיות ביום השבת עצמו נלמד, לכאורה, מן המילה "לקדשו"²³ הכתובה לאחר "זכור את יום השבת"²⁴ – ואילו רק זאת היתה כוונת הרמב"ם, היה עליו לצטט²⁵ גם את המילה "לקדשו"²⁶ – הרי בנוסף לכך] אין מובן לפי הסבר זה:

כדי ללמוד מצות עשה מיוחדת זו, לא היה לרמב"ם שום צורך להביא את הלימוד שנאמר "זכור את היום הזה 70אשר יצאתם ממצרים", ולאחר מכן צורך להוסיף את ההוכחה "כמו שנאמר זכור את יום השבת". שהרי, את הפסוק שממנו לומדים את החובה בליל חמשה עשר בניסן הוא מביא מיד לאחר מכן "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה"?

ה. יש לספר על הנסים, ולא רק לזכור את היציאה ממצרים

ונראה לומר, שהמקור של דברי הרמב"ם הוא ב"שמות רבה"²⁷ בפרשתנו, כדברי מפרשים אחרים²⁸, ששם משווים בין זכירת יציאת מצרים לבין הזכירה של שבת, וכך נאמר שם: הזהר לישראל כשם שבראתי את העולם ואמרתי להם לישראל לזכור את יום השבת זכר למעשה בראשית שנאמר זכור את יום השבת, כך היו זוכרים הנסים שעשיתי לכם במצרים וזכרו ליום שיצאתם משם, שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים.

אך יש להבין: הרי ספר היד החזקה הוא ספר הלכות ואין ענינו לצטט סתם דרשות חז"ל – מהי, איפוא, ההלכה בענין הסיפור ביציאת מצרים הנלמדת מהשוואה זו?

ההסבר לכך הוא^*: בהלכה לגבי זכירת יציאת מצרים מתכוון הרמב"ם לבאר את ההבדל שבין החובה של זכירת יציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן לבין מצות הזכירה במשך השנה כולה:

התוספת במצוה שבליל חמשה עשר בניסן איננה רק בכך שבמשך כל השנה המצוה היא "להזכיר יציאת מצרים"²⁹, די בזכירה בלבד, ואילו בט"ו בניסן המצוה היא "לספר"³⁰ – באריכות כו'³¹, אלא יש הבדל מהותי לגבי עצם המצוה – הזכירה:

בכל ימות השנה מספיק "להזכיר יציאת מצרים" – די לזכור שבני ישראל יצאו משעבוד מצרים, אך בליל פסח המצוה היא "לספר בנסים ונפלאות..." – יש לספר על הנסים והנפלאות שעשה הקדוש־ברוך־הוא בהוציאו את ישראל ממצרים.

ואת זאת לומדים מן ההשוואה 71ל"זכור את יום השבת": בפסוק "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" אין נאמר במפורש ובהדגשה שהזכירה בליל פסח צריכה להיות באופן של "לספר בנסים ונפלאות...". לכן מדגיש הרמב"ם, שהמשמעות של "זכור" כאן היא "כמו שנאמר זכור את יום השבת" שזכירת שבת היא זכר למעשה בראשית, כנאמר³² בהמשך לזכור את יום השבת "כי ששת ימים עשה ה'...", וכנאמר³³ במדרש הנ"ל: "כשם .. לזכור את יום השבת זכר למעשה בראשית .. כך היו זוכרים הנסים...".

ו. מצות שבת – חיוב או שלילה

ביתר עמקות יש לומר, שההשוואה ל"זכור את יום השבת" – לא זו בלבד שהיא מהווה מקור לחובה "לספר בנסים ונפלאות...", אלא היא מהווה גם הקדמה להלכות שבהמשך הפרק.

כדי להבין זאת יש להקדים ולצטט את דברי הרמב"ם בתחילת הלכות שבת: "שביתה בשביעי ממלאכה מצות עשה, שנאמר³⁴ וביום השביעי תשבות, וכל העושה בו מלאכה ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה..." כלומר, שבמצות שבת יש שני ענינים – הן ענין של שלילה, לא תעשה – איסור מלאכה; והן ענין חיובי, עשה – לשבות.

מכך שהרמב"ם פותח את הלכות שבת במצות העשה, למרות שרוב הלכות שבת עוסקות ב"לא תעשה" שבה – בפרטי ל"ט המלאכות, אבות המלאכות ותולדותיהם וכו', מובן, שהעיקר בשמירת שבת איננה הצד השלילי של העדר מלאכה, אלא הצד החיובי – "העשה מנוחה, ולא ביטול מלאכה"³⁵. ומכך נובעת תוצאה מעשית גם להלכה, כפי שמבאר זאת הגאון הרוגוטשובי³⁶.

ז. השבת במעשה בראשית ובמתן תורה

ויש לומר, ששני הצדדים הללו במצות השבת – השלילה והחיוב – נלמדים משתי הפרשיות והפסוקים העוסקים בענין השבת:

א) במעשה בראשית – "וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו"³⁷ – ביום זה היתה שביתה והעדר מלאכה.

ב) במתן תורה – לאחר: זכור את יום השבת" "כי³² ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו" – היחודיות של השבת אינה רק בכך שביום זה 72הסתיים מעשה בראשית, הענין של "ששת ימים עשה ה'" "וישבות .. מכל מלאכתו", אלא יותר מכך משום "וינח ביום השביעי"³⁸.

ובהתאם לכך הוא החידוש ב"זכור את יום השבת", זכירת שבת³⁹: מהותה היא הצד החיובי שבשבת – לא רק להזכיר שיום זה שונה מכל הימים⁴⁰ בהיותו מושבת ממלאכה, אלא גם להזכיר את הצד החיובי שבו – "וינח ביום השביעי", כדברי חז"ל⁴¹ ש"היה העולם חסר מנוחה, באת שבת באת מנוחה"⁴².

וזה מתבטא בזכירת שבת, כדברי הרמב"ם⁴³: זכרהו זכירת שבח וקידוש.

ח. הצד החיובי שביציאת מצרים

לפי זה יש לומר שזוהי גם כוונת הרמב"ם בהשוואתו בין זכירת יציאת מצרים לבין זכירת שבת, שגם בסיפור יציאת מצרים העיקר הוא הצד החיובי.

ההסבר לכך הוא: ביציאת מצרים התחדשו אצל בני ישראל שני דברים⁴⁴: א) ביטול ויציאה משעבוד ומרשות מצרים. ב) היותם לבני חורין, ברשות עצמם.

כפי שקיימים שני צדדים אלו בשחרורו של כל עבד: א) ביטול השעבוד של האדון, העבד יוצא מרשותו ומבעלותו. ב) העובדה שהעבד קונה את עצמו והופך לבן חורין⁴⁵.

שני ענינים אלו שונים זה מזה לחלוטין, כפי שאנו רואים ביציאתו של העבד ביובל, ששני צדדים אלו מתרחשים בזמנים שונים, כלשון הרמב"ם⁴⁶: "מראש השנה עד יום הכפורים לא היו עבדים נפטרים לבתיהן ולא משתעבדין לאדוניהן .. כיון שהגיע יום הכפורים תקעו בית דין בשופר ונפטרו עבדים לבתיהן".

ואת זאת מבאר ומחדש הרמב"ם, שכשם שבזכירת השבת אין הצד השלילי שבה, העדר המלאכה, העיקר, אלא העיקר הוא הצד החיובי שבה, המנוחה – כך גם החובה שבסיפור יציאת מצרים אינה כל כך לגבי הצד השלילי, יציאת בני ישראל מעבדותו ומרשותו של פרעה, אלא העיקר הוא הצד החיובי – הפיכתם לבני חורין.

וכפי שמדגיש זאת הרמב"ם מיד בהלכה השניה, שאפילו בסיפור על 73יציאת מצרים בדרגה הנמוכה והפשוטה ביותר, כפי שמספרים זאת לבן "קטן או טפש" – שכאשר "אומר לו, בני, כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או עבד זה במצרים", אין הוא מסיים בקצרה, כפי שהיה מתאים, לכאורה, לומר ל"קטן או טפש" ש"ובלילה הזה יצאנו משם", וכדומה, אלא – ובלילה הזה פדה אותנו הקדוש־ברוך־הוא ויוציאנו לחירות", ובכך לא מודגשת רק היציאה ממצרים – פדה אותנו – אלא גם מדגישים שהקדוש־ברוך־הוא⁴⁷ הפך אותנו לבני חורין.

ומכך יוצא, כפי שממשיך הרמב"ם ואומר⁴⁸, ש"חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים" באופן של "כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית" – נעשו בני חורין – "ולפיכך כשסועד אדם בלילה הזה .. מיסב דרך חירות", ההתנהגות בלילה זו צריכה להיות כבן חורין – "דרך חירות"⁴⁹.

ט. "חוזק יד" – למען הצד החיובי

ויש לומר, שגם את זאת לומד הרמב"ם מן המדרש שהובא לעיל – מסיום דברי המדרש "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, למה, כי בחוזק יד הוציאך ה' ממצרים".

הצורך ב"חוזק יד" – פעולה מיוחדת של הקדוש־ברוך־הוא ביציאת מצרים (נסים ונפלאות וכו'), אינו כל כך לשם הצד השלילי – היציאה משעבוד מצרים – שהרי הגזירה נקבעה מלכתחילה "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה"⁵⁰, ומיד כשהסתיימו "ארבע מאות שנה", היו בני ישראל צריכים במילא לצאת משעבוד מצרים – אלא לצורך הצד החיובי, כדי להפוך את עם ישראל לעם מיוחד – בני חורין. כל זמן היותם עם (וזאת – לעולם, עם עולם) הרי הם בני חורין⁵¹.

וכפי שמדגיש זאת הרמב"ם בהמשך הפרק⁵², ש"צריך .. לסיים בשבח", וזאת על ידי ש"מסיים בדת האמת שקרבנו המקום לו והבדילנו מן 74האומות⁵³, וקרבנו ליחודו⁵⁴, וכן .. מסיים בנסים ובנפלאות שנעשה לנו ובחירותינו"⁵⁵.

י. ענין המלמד על משנהו – גורם לו

כבר הוסבר פעמים רבות⁵⁶, שכאשר לומדים על ענין אחד ממשנהו, הרי למרות שלכאורה, הלימוד מהווה הוכחה בלבד בשבילנו, כדי שאנו נדע זאת עלינו ללמוד מענין אחר – למרות זאת, מצד שלימות התורה, ודיוקא המוחלט בכל פרטיה, הרי בפנימיות הענינים⁵⁷ הענין המלמד אינו רק מלמד על הדבר הנלמד, אלא הוא הסיבה או הגורם של הענין הנלמד עצמו, או לפחות של גילויו והמשכתו אליו.

בעניננו רואים זאת בצורה גלויה⁵⁸, כידוע⁵⁹ שבדברי הרמב"ם בספריו מצויים גם ענינים של פנימיות התורה, אם כי הם אינם מופיעים שם בגלוי, אלא ברמז ובהסתרה⁶⁰.

מוסבר בתורת החסידות⁶¹ ששני ענינים אלו במצות השבת – השביתה ממלאכה (כי בו שבת מכל מלאכתו) והשביתה של המנוחה בצד החיובי (וינח ביום השביעי) – הם שתי דרגות של שבת: שבת של הלילה (ובסעודת שבת – הסעודה הראשונה), ושבת של היום (הסעודה השניה):

75מהותה הכללית של השבת הוא העונג – וקראת לשבת עונג⁶² – ובתענוג יש שתי דרגות: התענוג מן השביתה ממלאכה, כלומר – כפי שהדבר אצל האדם למטה – שכחותיו, אשר "נמשכו" ונצטמצמו בעשיה ובמלאכה, חוזרים למקורם בנפש, וגורמים לתענוג. אך תענוג זה עדיין קשור למלאכה, שהאדם "שב אל עצמו" מעמלו, וכן זהו תענוג מסויים הקשור לעשיה מסויימת בלבד – לשביתה ממנה.

דרגה גבוהה יותר של תענוג הוא התענוג הקשור למנוחה בעצם, הבא לאחר התענוג של השביתה ממלאכה. אז מתגלה עצם התענוג הנעלה מקשר אל פרטי עשיית המלאכה או אל המלאכה בכלל.

ואלה הן שתי הדרגות של "זכור" ו"שמור"⁶³: שמור היא דרגה של "לנוקבא" הקשורה לשבת של הלילה, ובאופן כללי באלקות זוהי הדרגה של אור הממלא כל עלמין, הקשור לעולם – אשר בששת ימי החול האור בעולם מצטמצם, כביכול, ובליל שבת, בעת השביתה ממלאכה, אז "בטל הלבוש" והוא מאיר בגלוי.

ואילו "זכור לדכורא" – הדרגה של יום השבת – הגילוי של האור הסובב כל עלמין, הנעלה מהתחלקות ומהתלבשות בעשיה ובמלאכה – מנוחה בעצם.

ולכן אנו מוצאים שמכל הימים טובים רק פסח נקרא במפורש "שבת"⁶⁴. כי הנסים והנפלאות הנעלים לגמרי מן הטבע בגאולת מצרים קשורים לדרגה נעלית זו של השבת.

ועל כך מוסבר ברמב"ם, שהענין של "לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים .. שנאמר זכור את היום הזה" הוא "כמו שנאמר זכור את יום השבת". כלומר, הענין החיובי של "לספר בנסים ונפלאות" של יציאת מצרים נובע מ"זכור את יום השבת" – מהענין החיובי של שבת ומנוחה כשלעצמו, שבהיותו בדרגה הנעלית לחלוטין מן העולם הוא יורד לעולם באופן של נס ופלא – לא נסים המלובשים בטבע.

ומעצם הענין הזה נעשתה חירותם של ישראל מושלמת באופן שמאז אין הם יכולים יותר להיות עבדים⁶⁵.

כי הגאולה נובעת מדרגת השבת, עלמא דחירו⁶⁶, ומשום כך הורמו ישראל לחלוטין מעל למיצרים ולמגבלות של סדר ההשתלשלות⁶⁷.

והשלמות בכך תתגשם בגאולה העתידה בקרוב ממש, שתהיה חירות 76וגאולה אמיתית ושלימות בגלוי, ואף נסים ונפלאות בגלוי, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"⁶⁸, ובמיוחד ביום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים⁶⁹.