75

מהותה הכללית של השבת הוא העונג – וקראת לשבת עונג⁶² – ובתענוג יש שתי דרגות: התענוג מן השביתה ממלאכה, כלומר – כפי שהדבר אצל האדם למטה – שכחותיו, אשר "נמשכו" ונצטמצמו בעשיה ובמלאכה, חוזרים למקורם בנפש, וגורמים לתענוג. אך תענוג זה עדיין קשור למלאכה, שהאדם "שב אל עצמו" מעמלו, וכן זהו תענוג מסויים הקשור לעשיה מסויימת בלבד – לשביתה ממנה.

דרגה גבוהה יותר של תענוג הוא התענוג הקשור למנוחה בעצם, הבא לאחר התענוג של השביתה ממלאכה. אז מתגלה עצם התענוג הנעלה מקשר אל פרטי עשיית המלאכה או אל המלאכה בכלל.

ואלה הן שתי הדרגות של "זכור" ו"שמור"⁶³: שמור היא דרגה של "לנוקבא" הקשורה לשבת של הלילה, ובאופן כללי באלקות זוהי הדרגה של אור הממלא כל עלמין, הקשור לעולם – אשר בששת ימי החול האור בעולם מצטמצם, כביכול, ובליל שבת, בעת השביתה ממלאכה, אז "בטל הלבוש" והוא מאיר בגלוי.

ואילו "זכור לדכורא" – הדרגה של יום השבת – הגילוי של האור הסובב כל עלמין, הנעלה מהתחלקות ומהתלבשות בעשיה ובמלאכה – מנוחה בעצם.

ולכן אנו מוצאים שמכל הימים טובים רק פסח נקרא במפורש "שבת"⁶⁴. כי הנסים והנפלאות הנעלים לגמרי מן הטבע בגאולת מצרים קשורים לדרגה נעלית זו של השבת.

ועל כך מוסבר ברמב"ם, שהענין של "לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים .. שנאמר זכור את היום הזה" הוא "כמו שנאמר זכור את יום השבת". כלומר, הענין החיובי של "לספר בנסים ונפלאות" של יציאת מצרים נובע מ"זכור את יום השבת" – מהענין החיובי של שבת ומנוחה כשלעצמו, שבהיותו בדרגה הנעלית לחלוטין מן העולם הוא יורד לעולם באופן של נס ופלא – לא נסים המלובשים בטבע.

ומעצם הענין הזה נעשתה חירותם של ישראל מושלמת באופן שמאז אין הם יכולים יותר להיות עבדים⁶⁵.

כי הגאולה נובעת מדרגת השבת, עלמא דחירו⁶⁶, ומשום כך הורמו ישראל לחלוטין מעל למיצרים ולמגבלות של סדר ההשתלשלות⁶⁷.

והשלמות בכך תתגשם בגאולה העתידה בקרוב ממש, שתהיה חירות