שיחה ב

154שיחה ב

א. "ירחיב לו את הדרך..."

נאמר במשנה, במסכת עבודה זרה¹, ש"לא יתייחד אדם עמהן" (עם הנכרי² המוזכר לפני כן במשנה) מפני שחשודין על שפיכות דמים".

וידוע בדברי הפוסקים³, שהכוונה היא לאומות הקדומות, אבל בתקופתנו הנכרים אינם חשודים על כך, ואדרבה וכו'.

בגמרא⁴ מבואר ומפורט יותר: "ישראל שנזדמן לו נכרי⁵ בדרך, טופלו לימינו...", ולאחר מכן ממשיכה הגמרא ואומרת⁶:

"שאלו להיכן הולך, ירחיב לו את הדרך, כדרך שעשה יעקב אבינו לעשו הרשע, דכתיב⁷: עד אשר אבוא אל אדוני שעירה, וכתיב⁸: ויעקב נסע סכותה".

רש"י מפרש⁹ שכוונת הגמרא במילים "כדרך שעשה יעקב" היא, ש(מפני סכנת נפשות) הוא אמר לעשו דבר שלא היה כן. הוא אמר לו "אבוא אל אדוני שעירה", ולאחר מכן נאמר "ויעקב נסע סכותה", ולא הלך עד שעיר"¹⁰. ומכך נלמדת הלכה לכל יהודי, שכאשר שואלו הנכרי "להיכן הולך", הוא צריך להשיב לו על מקום שאיננו נכון – "ירחיב לו את הדרך": "אם¹¹ היה צריך לו לילך עד פרסה יאמר לו ב' פרסאות אני צריך לילך, אולי¹² ימתין הנכרי מלהכותו עד פרסא שניה וזה יפרוש ממנו קודם לכן".

154ואילו במדרש¹³, על הפסוק "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה", נאמר: "חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו שהלך יעקב אבינו אצל עשו להר שעיר מימיו, אפשר יעקב אמיתי היה ומרמה בו, אלא אימתי היה הוא בא אצלו – לעתיד לבוא, הדא הוא דכתיב¹⁴: ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו". ממדרש זה רואים שיעקב אמר לעשו מלכתחילה דברי אמת בלבד, וכפי ששואלים במדרש: "ולא מצאנו שהלך יעקב אבינו אצל עשו להר שעיר מימיו".

ב. יעקב אמיתי היה

בפשטות רואים, שהדעות חלוקות¹⁵ בין הפירוש של המדרש לבין הפירוש של הגמרא שהובאו לעיל: לפי הגמרא יוצא, שיעקב צפה סכנת נפשות מצד עשו, ולכן היה עליו לומר שהוא הולך לשעיר, למרות שלא היה בדעתו לעשות זאת. לעומת זאת, לפי המדרש, יעקב לא חשש מפני עשו, וממילא לא היתה שום סיבה לכך שיהא עליו "להרחיב את הדרך" ולומר שהוא הולך לשעיר. ולכן צריך לומר, שכוונתו היתה "לעתיד לבוא".

אבל אנו רואים, שרש"י בפירושו על התורה, על הפסוק "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה", מצרף את שני הפירושים, ואומר: "הרחיב לו הדרך שלא היה דעתו ללכת אלא עד סכות. אמר, אם דעתו לעשות לי רעה, ימתין עד בואי אצלו, והוא לא הלך (ומיד לאחר מכן ממשיך רש"י ואומר) ואימתי ילך? – בימי המשיח, שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו".

כלומר, גם פירוש הגמרא, שיעקב לא חשב ללכת לשעיר והוא אמר כך כדי "להרחיב לו הדרך", כדי שעשו לא יעשה לו "רעה", מתאים לדברי המדרש, שדברי יעקב היו בהתאם למציאות: "ילך בימי המשיח", שלעתיד לבוא הוא יבוא לשעיר.

ואין מובן: רש"י מסביר כאן, בפירושו על התורה, שיעקב אמר אמת, אך הוא עצמו מפרש בגמרא, שממעשהו של יעקב, אשר "הרחיב לו את הדרך", לומדים, שצריך לומר דבר שאיננו אמיתי כדי להנצל מנכרי?

ומסבירים המפרשים¹⁶, שלמרות שלומדים זאת מיעקב – בכל זאת, כיון שמדתו של יעקב היא מדת האמת, כפי שמודגש במדרש שהובא לעיל, ש"יעקב אמיתי היה", הרי גם באמרו דברים שעשו הבינם כשונים מן המציאות, בכל זאת היו אלו דברי אמת. ולעומת זאת אצל יהודים אחרים, 155אשר אינם בדרגתו של יעקב, מותר להם לומר דברים שאינם אמיתיים מפני הסכנה.

אך קשה להסביר כך, כי הניסוח בגמרא הוא "ירחיב לו את הדרך כדרך שעשה יעקב", שהפעולה של "ירחיב לו את הדרך" אצל כל אדם, היא באותה דרך של יעקב – ומהיכן לומדים להקל בכך¹⁷?

ג. "הרחיב" ולא "האריך"

כדי להבין זאת, יש להקדים ולבאר מדוע בכלל מביא רש"י את הענין של "הרחיב לו הדרך...". שהרי, לכאורה, מילים אלו מיותרות: הדבר היה מובן גם אילו היה רש"י אומר רק את דבריו בהמשך "(עד אשר אבוא אל אדוני שעירה –) אמר אם דעתו לעשות לי רעה ימתין עד בואי אצלו, והוא לא הלך".

ההסבר לכך הוא: בהקדימו את הענין של "הרחיב לו הדרך...", מבהיר רש"י מיד בתחילת פירושו, שאמירת יעקב "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה" לא היתה כלל אמירה בלתי אמיתית¹⁸.

יעקב רק "הרחיב לו הדרך", וכפי שהמשמעות הפשוטה^* של "הרחיב" היא, שהדרך נעשתה "רחבה יותר"¹⁹:

יעקב לא התכוון להאריך את הדרך, ולומר שהוא הולך למקום רחוק יותר מכפי שחשב ללכת במציאות (שאם כך, היה עליו לומר "האריך לו הדרך"²⁰) –

אלא, שארכה של הדרך הוא זהה, ורק זו בלבד שה"דרך" נעשית כאילו "רחבה יותר" – יידרש לו זמן רב יותר, ויהיו לו הפסקות, שהיות וכדומה. כפי שכבר מובן בלאו הכי מהסברו של יעקב לעשו "ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים" – ההליכה תהיה אטית, ויהיו בה חניות קרובות עקב המלאכה והילדים וכו', עד אשר בסופו של דבר הוא יגיע "אל אדוני שעירה"²¹.

ולפי זה יוצא, שדברי רש"י בסיום פירושו "ילך בימות המשיח" – לא זו 156בלבד שאינם סותרים לדבריו בתחילת פירושו "ירחיב לו את הדרך", אלא להיפך, המילים "ילך בימי המשיח" מבארות את המשמעות של "הרחיב לו הדרך" המטרה והסיום של "הרחבת" הדרך יהיו בימי המשיח.

והמשמעות של דברי רש"י "שלא היה דעתו ללכת אלא עד סכות" איננה שיעקב חשב ללכת רק עד סכות ולא יותר, הרי זה היפך מן המפורש בפסוקים, שיעקב הלך לאחר מכן לשכם וכן הלאה, אלא המשמעות היא: בהליכה המיידית, כאשר עשו הלך "לדרכו שעירה" והגיע לשם, מתכוון יעקב ללכת רק עד סכות – "נסע סוכותה", ושם הוא שהה תקופה מסויימת²², כנאמר במפורש בפירוש רש"י²³, שיעקב "שהה שם (בסוכות) י"ח חודש" – והיתה זו רק שהיה בדרך²⁴.

לפי זה צריך להבין מצד שני: מדוע מסביר רש"י בפירושו לגמרא, שהמשמעות של "ירחיב לו את הדרך" היא "אם היה צריך לו לילך עד פרסה, יאמר לו ב' פרסאות אני צריך לילך", שזוהי אמירה שאינה אמיתית?

ומכיון שלומדים זאת מ"כדרך שעשה יעקב", הרי מובן מכך, כדלעיל, שכך היה גם אצל יעקב – ועם כך, כיצד מתאים הדבר להסבר שלעיל?

ד. ההבדל בין פירוש רש"י בגמרא לבין פירושו על התורה

נוסף לכך יש לבאר את השינוי בדברי רש"י בין פירושו לגמרא לבין פירושו על התורה:

בפירושו על הגמרא אומר רש"י על המילים "ירחיב לו את הדרך", שעל ידי כך ש"יאמר לו ב' פרסאות אני צריך לילך", אז "אולי ימתין הנכרי מלהכותו עד פרסה שניה". מניסוח זה מובן, שההנחה היא שהנכרי בודאי רוצה "להכותו", וכאשר יאמרו לו "ב' פרסאות...", "אולי הוא ימתין" "מלהכותו". וכיון שלומדים זאת "כדרך שעשה יעקב", מובן, שכך היה גם אצל יעקב.

ואילו בפירושו על התורה, בפירוש על המילים "ירחיב לו הדרך" הנאמרות לגבי יעקב, מדייק רש"י בלשונו, ואומר: "אמר אם דעתו לעשות לי רעה ימתין עד בואי אצלו". כלומר, מחשבה זו היתה על הספק – "אם דעתו לעשות לי רעה" – אין ודאות בכך שעשו רוצה לעשות לו "רעה".

ולכאורה, נובעות מכך גם מסקנות שונות לגבי ההלכה למעשה: האם מותר להשתמש בעצה של "הרחבת הדרך" גם כאשר יש ספק "אם דעתו (של הנכרי) 157לעשות .. רעה", או שצריך, לפחות, מלכתחילה, לחפש פתרון אחר²⁵.

ה. הפשט בגמרא והפשט במקרא

ההסבר לכך הוא: כפי שהוסבר פעמים רבות, מפרש רש"י הן בפירושו על התורה והן בפירושו על הגמרא לפי דרך הפשט. אלא, שבפירושו על התורה "באתי לפשוטו של מקרא", ואילו בפירושו על הגמרא הוא מפרש בהתאם לדרך הפשט של הגמרא, גם כאשר הפשט של הגמרא אינו מתאים לפשוטו של מקרא.

בגמרא מוזכר ענין זה בסוגיא העוסקת בכך שהנכרים "חשודין על שפיכת דמים", ובפשטות הכוונה היא, שכאשר נכרי שואל "להיכן הולך", הרי בהיותו חשוד על שפיכות דמים, הרי זה סימן שבדעתו להכותו.

כך מובן גם מהדגשת הגמרא לגבי יעקב, בפשטות – "כדרך שעשה יעקב אבינו לעשו הרשע: יעקב שינה בדבורו מפני שהוא התעסק עם "עשו הרשע", אשר בהיותו רשע היה בדעתו "לעשות לו רעה".

לעומת זאת, בפשוטו של מקרא, אין הוכחה מן הסיפור בפסוקים, שעשו רצה לעשות ליעקב "רעה". להיפך, החל מן הפסוק הפותח את הענין²⁶ "וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפל על צוארו וישקהו"²⁷, כל דברי עשו הם דברי חיבה ורעות, ובמיוחד באמירה שעליה ענה יעקב "אבוא אל אדוני שעירה" – "נסעה ונלכה ואלכה לנגדך – טובה זו אעשה לך"²⁸. ולכן, אין זה יותר מאשר חשש בלבד: כיון שבכל אופן היה עשו שונא ליעקב במשך שנים רבות, נקט יעקב בזהירות נוספת "אם דעתו לעשות לי רעה".

ו. סכנה ודאית, או חשש בלבד?

וזהו גם ההבדל בין פירוש רש"י על התורה לבין פירושו על הגמרא:

כאשר מדברים על עשו הרשע, וכן באופן כללי על גוי רשע החשוד על שפיכות דמים, הרי שאלתו "לאן אתה הולך" מצביעה על כך ש"בדעתו להכותו" – מצב של סכנה, ולכן צריך להשתמש באמצעי של אמירת דבר שאינו אמת כדי להנצל מן הסכנה: "אם היה צריך לו לילך עד פרסא יאמר לו ב' פרסאות אני צריך לילך", ובכך אפשר לדחות את הסכנה, כאשר הנכרי ימתין "מלהכותו עד פרסא שניה וזה יפרוש ממנו קודם לכן".

לעומת זאת, לפי פשוטו של מקרא היה כאן רק חשש וספק – "אם דעתו לעשות לי רעה". וכדי להסיר את 158החשש מהסכנה, די באמירה "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה" באופן של "הרחיב לו הדרך".

ז. מדוע משתמש הרמב"ם בביטוי "ירחיב לו את הדרך"?

מן הענינים המופלאים בדרך ההלכה שניתן ללמוד מפירוש רש"י:

לפי ההסבר שהובא לעיל בדברי רש"י "הרחיב לו הדרך", שאין הכוונה להאריך ולהזכיר מקום שמרוחק יותר מהמקום שאליו מתכוונים ללכת, אלא שמרחיבים את הדרך עצמה – ניתן להסביר את שיטת הרמב"ם בהלכה זו. ואלה דברי הרמב"ם²⁹:

"אם שאלו לאן אתה הולך ירחיב לו את הדרך כדרך שהרחיב יעקב לעשו, שנאמר עד אשר אבוא אל אדוני שעירה".

ואין מובן: הרי הרמב"ם הוא ספר של הלכות – ספר שבו נכתבו ההלכות בצורה ברורה כדי לדעת כיצד לנהוג בפועל. ואם כך, מדוע אין הרמב"ם מבהיר³⁰ את כוונת המילים "ירחיב לו את הדרך"³¹?

כשם שהדברים מבוארים על ידי מפרשי הגמרא³². וכן ה"בית יוסף" מנסח את ההלכה בשולחן ערוך³³ באופן ברור: "שאל לו להיכן אתה הולך, אם היה צריך לילך פרסא יאמר שתי פרסאות אני הולך".

לכאורה, ניתן היה לומר, ולפחות בדוחק, שלדעת הרמב"ם כוללות המילים "ירחיב לו הדרך" שני ענינים: המילה "ירחיב" אינה מכוונת רק כלפי הדיבור שצריך לומר לנכרי, אלא היא מכוונת גם לגבי המעשה, בדומה לנאמר "ורוח תשימו בין עדר לעדר"³⁴: צריך להתרחק בדרך מן הנכרי³⁵.

ולפי זה יובן הדיוק בלשונו של הרמב"ם: "כדרך שהרחיב יעקב לעשו שנאמר³⁶ עד אשר אבוא אל אדוני 159שעירה". ואינו מדייק יותר, לכאורה, כלשון התוספתא שאמר עד אשר אבוא אל אדוני שעירה"³⁷.

אך בנוסף לכך שדחוק ביותר³⁸ להסביר – בענין זה – שתוך כדי הליכה בדרך צריך להתרחק מן הנכרי החשוד על שפיכות דמים, הרי בנוסף לכך כבר הזכיר זאת הרמב"ם בהלכה קודמת³⁹: "ולא⁴⁰ יתלוה עמהן בדרך"⁴¹ –

ולפיכך ברור שבמילים "ירחיב לו את הדרך" הכוונה היא, גם לפי הרמב"ם, לדיבור שיש להשיב כמענה לשאלתו של הנכרי "לאן אתה הולך".

ואם כך, שבה הקושיה ומתעוררת: מדוע אין הרמב"ם מבהיר את משמעות המילים "ירחיב לו את הדרך"?

ח. הדיוקים בלשון הרמב"ם

בנוסף לכך יש לבאר מספר דיוקים בלשונו של הרמב"ם:

א) הרמב"ם מצטט רק את הפסוק "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה", ואינו מצטט את הפסוק השני, המובא 160בגמרא, "ויעקב נסע סכותה". ולכאורה: ההוכחה, שבדבריו "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה" הרחיב יעקב את הדרך נלמדת מן הפסוק "ויעקב נסע סכותה" (והוא לא נסע "שעירה"). ומדוע משמיט הרמב"ם פסוק זה⁴²?

ב) בגמרא נאמר "כדרך שעשה יעקב"⁴³, ואילו הרמב"ם משנה את הניסוח ואומר "כדרך שהרחיב יעקב"⁴⁴.

ג) בגמרא נאמר "יעקב אבינו לעשו הרשע"⁴³, ואילו הרמב"ם משמיט⁴⁵ את התארים הללו ואומר: "יעקב לעשו"⁴⁴.

ט. "ירחיב... הדרך" – בזמן

לפי האמור לעיל לגבי פירוש רש"י על התורה, ניתן לומר, שהרמב"ם סובר, שזוהי משמעות ההלכה "ירחיב לו את הדרך" אצל כל יהודי: הוא צריך להרחיב לפני הנכרי את הדרך שבה הוא הולך, ולתאר לפניו שהדרך תארך לו זמן ממושך עד אשר יגיע למקום הדרוש, ועל ידי כך ידחה הנכרי את המחשבה להרע ליהודי, מפני שלא יידע את משך הזמן שהיהודי ישהה בדרך.

ולפי הסבר זה מדוייקת לשונו של הרמב"ם, האומר "כדרך שהרחיב יעקב לעשו שנאמר עד אשר אבוא אל אדוני שעירה": הרחבת הדרך על ידי יעקב התבטאה באמרו "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה", שהדרך תארך לו זמן בלתי מוגדר לרגל המלאכה והילדים, עד אשר יגיע לשם. מכך לומדים שכל יהודי צריך לתאר לפני הנכרי את דרכו באופן שהוא "ירחיב" אותה בענין הזמן שהיא תתמשך. ולענין זה אין קשור הפסוק "ויעקב נסע סכותה"⁴⁶.

ולפיכך משמיט הרמב"ם גם את התארים "יעקב אבינו לעשו הרשע" – כי דעת הרמב"ם היא, שיעקב נזהר מעשו באמצעות "הרחבת" הדרך לא מפני הוודאות שעשו הרשע ירע לו⁴⁷ – 161כי, אדרבה: באותו מצב הראה עשו אהבה ליעקב, כפי שהוסבר לעיל בפירוש רש"י, אלא היתה זו זהירות נוספת מצד יעקב, כדלעיל.

י. מעשה רב

אך יש להבין: מיד לאחר הדין "שאלו להיכן הולך, ירחיב לו הדרך", מביאה הגמרא שני סיפורים שלפיהם מוכח ומפורש, לכאורה, שהמשמעות של "ירחיב" היא כפירוש רש"י על הגמרא שהובא לעיל, וכך נאמר בגמרא:

"מעשה בתלמידי רבי עקיבא שהיו הולכים לכזיב, פגעו בהן לסטים, אמרו להן לאן אתם הולכים, אמרו להן לעכו, כיון שהגיעו לכזיב – פירשו, אמרו להן (תלמידי) מי אתם, אמרו להן תלמידי רבי עקיבא, אמרו להן אשרי רבי עקיבא ותלמידיו שלא פגע בהן אדם רע מעולם". ולאחר מכן מובא בגמרא סיפור שני הדומה לזה: "רב מנשה הוה אזל לבי תורתא (=היה הולך לבית תורתא) פגעו ביה גנבי...", והמשך הסיפור דומה לסיפור אודות תלמידי רבי עקיבא.

בפשטות, מובאים הסיפורים בגמרא כהוכחה של מעשה רב לדין הקודם, "שאל להיכן הולך ירחיב לו את הדרך" – מהם רואים כיצד הענין של "ירחיב"⁴⁸ הציל.

ובסיפורים אלו הרי הם אמרו דברים שאינם אמת, שהם הולכים למקום רחוק, בעוד שהם הלכו למקום קרוב⁴⁹.

ואם כך, אי אפשר ללמוד שהמשמעות של "ירחיב" בגמרא היא כמובא לעיל, שאין היהודי משקר ומציין מקום רחוק יותר שלשם הוא הולך, אלא שהוא מגדיל את זמן השהיה בדרך ו"מרחיב" את אותה דרך.

יא. חשד כללי או חמור

יותר?

ויש לומר, שההסבר לכך הוא: רש"י והרמב"ם חלוקים לגבי הגדרת הסכנה כלפי היהודי מצד הנכרי אשר "שאלו להיכן הולך": ניתן להסביר זאת בשני אופנים: זוהי אותה סכנה במהותה כדינים הקודמים המובאים בגמרא, או שסכנה זו היא בעלת מהות מיוחדת:

עקב הענין שנכרים בכלל "חשודים על שפיכות דמים", חלים על היהודי כמה פרטים של הלכות שבהם עליו להזהר: "לא יתייחד אדם עמהן", "נזדמן לו נכרי בדרך טופלו לימינו", "היו עולין במעלה או יורדין בירידה לא יהא ישראל למטה ונכרי למעלה...".

ואפשר לומר:

א) כך הוא גם לגבי הדין המובא מיד לאחר מכן בגמרא "שאלו להיכן הולך": זהו מצב נוסף שבו צריך היהודי להזהר 162מפני הנכרי עקב החשד הכללי החל על הנכרים.

ב) המצב של "שאלו להיכן הולך" שונה וחמור יותר מאשר הדינים הקודמים בגמרא, המבוססים על ההנחה שסתם נכרים חשודים על שפיכות דמים, משום שהעובדה ש"שאלו..." מוכיחה שנכרי זה מעוניין במיוחד להרע ליהודי: בעצם שאלתו "להיכן הולך" הוא יוצא מגדר של ה"חשד" החל על הנכרים באופן כלל, והוא נכלל בגדר של "ברי היזקא".

יב. ההבדל ההלכתי לגבי תקופתנו

ויש לומר, שאחד ההבדלים הנובעים ממחלוקת זו לגבי ההלכה למעשה בין שני אופנים אלו הוא:

לדעת הפוסקים⁵⁰ שבזמן הזה⁵¹ הנכרים "אין רגילין בכך (בשפיכות דמים), ואדרבה מכין ועונשין חיוב מיתה על הרוצח, לא מקרי חשידי אשפיכת דמים בזמן הזה"⁵² – ולכן לא חל בתקופתנו כל כך האיסור להתייחד עם נכרי וכדומה⁵³.

מתעוררת השאלה מהי ההלכה במצב של "שאלו להיכן הולך": לפי האופן הראשון שהוסבר לעיל, שהדין של "ירחיב לו הדרך" הוא עקב החשד על הנכרים בכלל – הרי בזמן הזה, כאשר 163הנכרים שוב אינם חשודים על שפיכות דמים, מתבטל גם החשד על מי ש"שאלו..." ואין צורך לנקוט זהירות של להרחיב לו את הדרך.

ואילו לפי האופן השני שהוסבר לעיל, שאם "שאלו להיכן הולך" אין זה חשד בלבד, אלא "ברי היזקא", כדלעיל – צריך להיות "ירחיב לו הדרך" גם בזמן הזה⁵⁴.

יג. רש"י – "ברי היזקא"

לפי זה יש לומר, שזוהי המחלוקת בין רש"י לבין הרמב"ם:

רש"י בפירושו לגמרא סובר כהסבר השני, שבמצב של "שאלו להיכן הולך" יש לנכרי מסויים זה דין מיוחד – זוהי הוכחה שברצונו להזיק ליהודי.

ורש"י לומד זאת מפשט הגמרא, מכך שבהמשך לדין של "ירחיב לו הדרך" מובאים בגמרא שני הסיפורים הנ"ל, אודות "פגעו בהן לסטים", ואודות "פגעו ביה גנבי": בכך נקבע בגמרא, לדעת רש"י, שבמעשהו "שאלו להיכן הולך" חל על הנכרי דין של מזיק ודאי – בדומה ל"לסטים" ול"גנבי"⁵⁵.

לפיכך מסביר רש"י, שאז צריך להשמר ככל האפשר: לא רק בדיבור בלבד, כדי שהנכרי יחדל לחשוב להזיק ליהודי, אלא צריך להטעות את הגוי בנוסח ברור: "אם היה צריך לו לילך עד פרסה, יאמר לו ב' פרסאות אני צריך לילך, אולי ימתין העכו"ם מלהכותו עד פרסה שניה, וזה יפרוש ממנו קודם לכן",

ואת זאת לומדים "כדרך שעשה יעקב אבינו לעשו הרשע", כפי שהוסבר לעיל בהרחבה.

וכפי שרואים זאת ב"מעשה רב" בשני הסיפורים שהובאו בגמרא, כדלעיל, שגם במצב של "שאלו", "ברי היזקא", הועילה עצה זו להפטר מן הסכנה.

לעומת זאת, הרמב"ם סובר, שכיון שההלכה "שאלו..." מופיעה בהמשך להלכות הקודמות בגמרא, הרי מובן מכך, שגם דין זה דומה במהותו להלכות הקודמות⁵⁶. וגם כאשר "שאלו להיכן הולך" אין הנכרי נעשה "ברי היזקא", אלא זהו פרט נוסף בדין הכללי של נכרים ש"חשודין על שפיכות דמים", 164ולכן סובר הרמב"ם שהעצה במצב זה היא "ירחיב לו את הדרך כדרך שהרחיב יעקב לעשו שנאמר עד אשר אבוא אל אדוני שעירה" – הרחבת הדרך, כפי שהוסבר לעיל בהרחבה – לא לומר את המקום שאליו הולכים כבר עכשיו, אלא להשיב שיש לו דרך "רחבה", שהוא הולך לאטו בדרך עד אשר יגיע למחוז חפצו. ובאמירה זו נפטרים מן הסכנה, כדלעיל.

וזה בדומה למצב ששרר אצל יעקב ועשו, שבשעת מעשה לא היתה מצד עשו התנהגות של "ברי היזקא", אלא, להיפך, דברי חיבה, כדלעיל באריכות^*.

ושני הסיפורים שמובאים לאחר מכן בגמרא מלמדים, לדעת הרמב"ם, דין נוסף⁵⁷: לגבי "ברי היזקא" כלסטים או "גנבי", הדין איננו "ירחיב לו הדרך" כסתם נכרי אשר "שאלו להיכן הולך", אלא היהודי צריך לומר לו שהוא הולך למקום רחוק מיעדו האמיתי⁵⁸, ועל ידי כך "אולי ימתין" ברצונו להזיק, למקום מרוחק יותר, ובנתיים יפרוש ממנו⁵⁹.

יד. הגלות – הכנה לגאולה

ההסבר לכך בפנימיות הענינים הוא:

ידוע⁶⁰, שכאשר לומדים בתורה ענין אחד מתוך ענין אחר, הכוונה היא, שהענין המלמד הוא הגורם שממנו נובעת התוצאה המתווספת לדבר הנלמד.

וכך בעניננו: הינצלותם של היהודים במשך כל התקופות ובכל הדורות מידי הנכרים ש"שאלו להיכן אתה הולך" נובעת מכך שקיימת, בפנימיות, הדרך שהרחיב יעקב⁶¹ – "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה"⁶².

ההסבר לכך הוא:

לגוי ולעכו"מיות תתיכן ח"ו שליטה על יהודי רק כאשר היהודי מתנהג באופן ש"מקומו" הוא בגלות אצל הגוי.

165ולפיכך סובר הגוי שהיהודי שרוי "באמת" תחת שליטתו.

אבל כאשר היהודי "מרחיב לו הדרך" – הוא אומר לגוי שהימצאותו בגלות היא רק עצירה באמצע הדרך. הוא באמצע דרכו "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה" – לגאולה, שאז יהיה להיפך: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה" –

שהימצאותו בגלות מהווה הכנה ודרך להליכה לקראת הגאולה: הוא עסוק בעבודתו הרוחנית "לברר" ולזכך את העולם, לשבור את החושך של העולם הזה באמצעות נר מצוה ותורה אור, ובהכנת העולם לקראת הגאולה העתידה, כאשר⁶³ "והיה לך ה' לאור עולם..."⁶⁴ "והלכו גוים לאורך..."⁶⁵ "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר"⁶⁶ –

ואז, בעת ההכנה לגאולה, מתבטל כוחה של ה"גויות" ובמילא – כחו של הגוי, והוא מאבד את שליטתו על היהודי.

ונוצר אצל היהודי מצב של מנוחה, שאף בהיותו תוך כדי ההליכה ב"דרך הגלות אל הגאולה", אף לפני שמגיעים לאתחלתא של הגאולה, כבר אז – "ויבא יעקב שלם עיר שכם", "שלם בגופו .. בממונו .. בתורתו"⁶⁷, שישראל הם בריאים ושלמים, בגופם – כפשוטו, בממונם – בבני חיי ומזוני רויחי, ובתורתם – לומדים תורה במנוחה, באופן של "שלם בתורתו": התורה היא שלמה, ולומדים הן את הנגלה שבתורה והן את פנימיות התורה, אשר נתגלתה בדורנו בתורת החסידות, באופן של "תורה אחת" ו"תורה תמימה".

ועל ידי כך מחישים את ביאת משיח צדקנו, כאשר יקויים, כאמור לעיל⁶⁸ הענין של "אבוא אל אדוני שעירה", – בקיום היעוד "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה"⁶⁹,

במהרה בימינו ממש.

(משיחות ש"פ וישלח וש"פ וישב תשמ"א)