162
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
מפני הנכרי עקב החשד הכללי החל על הנכרים.
ב) המצב של "שאלו להיכן הולך" שונה וחמור יותר מאשר הדינים הקודמים בגמרא, המבוססים על ההנחה שסתם נכרים חשודים על שפיכות דמים, משום שהעובדה ש"שאלו..." מוכיחה שנכרי זה מעוניין במיוחד להרע ליהודי: בעצם שאלתו "להיכן הולך" הוא יוצא מגדר של ה"חשד" החל על הנכרים באופן כלל, והוא נכלל בגדר של "ברי היזקא".
יב. ההבדל ההלכתי לגבי תקופתנו
ויש לומר, שאחד ההבדלים הנובעים ממחלוקת זו לגבי ההלכה למעשה בין שני אופנים אלו הוא:
לדעת הפוסקים50 שבזמן הזה51 הנכרים "אין רגילין בכך (בשפיכות דמים), ואדרבה מכין ועונשין חיוב מיתה על הרוצח, לא מקרי חשידי אשפיכת דמים בזמן הזה"52 – ולכן לא חל בתקופתנו כל כך האיסור להתייחד עם נכרי וכדומה53.
מתעוררת השאלה מהי ההלכה במצב של "שאלו להיכן הולך": לפי האופן הראשון שהוסבר לעיל, שהדין של "ירחיב לו הדרך" הוא עקב החשד על הנכרים בכלל – הרי בזמן הזה, כאשר
הערות
- 50. שו"ת חות יאיר (הנ"ל הערה 3)*, המאירי (ראה בהערה הבאה).
- 51. לכאורה מדברי התשובה בחו"י מובן שמפרש דמ"ש שגוים חשודין על שפ"ד היינו נכרי ולא עובד ע"ז. וכן משמע דעת אדה"ז (שהובא בהערה 53). אבל במאירי ע"ז (כו, א ד"ה הרבה וד"ה הגוים) דזה שבזמנים אלו אין אדם נזהר מדברים אלו כלל כי הם כולם על אומות הקדומות שלא היו גדורות בדרכי הדתות והן אדוקות ומתמידות בעבודת אלילים כו' עקרי ע"ז. הא כל שהוא מעובדי האלהות אע"פ שאינו מכלל הדת אינו בדין זה (דחשודין על שפ"ד וגזל) כו'. ועד"ז כתב בכ"מ במס' ע"ז לענין סתם גוי בכמה דינים) ובמס' ב"ק לז, ב. קיג, ב. ועוד. וראה לעיל הערה 5.
- 52. ביו"ד ריש סי' קנג דפוס ווילנא (וצילום ממנו) נדפסה הערה: כל הדינים בסימן קנג קנד קנה קנו נאמרו רק על זמן התלמוד שאז היו עובדי כוכבים פראים כו' אבל עתה כבר תמו כו' ולכן אין הדינים הללו נהוגים עוד בישראל בזה"ז – אבל כנראה הערה זו נכתבה מחמת הצענזור, כי בדפוסים ישנים (כמו: ויניציאה שנג) ליתא הערה זו. בב"י לטור או"ח סי' כ: לפי שהיו חשודים על שפ"ד בימים הקדמונים. אבל כנראה זה נוסף מחמת הצנזור, כי בדפוס (הראשון של הבית יוסף) וויניציאה ש"י (וכן בדפוס וויניציאה שכ"ד) – בחיי הב"י – ליתא. וגם כ' להלכה בשו"ע או"ח סי' כ' ס"ב דאין מוכרין טלית מצוייצת לעכו"ם שמא יתלוה עם ישראל בדרך ויהרגנו. וכן בשו"ע אדה"ז שם ס"ו. בבאר הגולה לשו"ע חו"מ סתכ"ה – בהדין דאסור להציל עכו"ם – כתב (ס"ק ש) "לא אמרו חז"ל דבר זה אלא על העכו"ם שהיו בזמניהם שהיו עובדי כו' אבל אלו הגוים אשר אנחנו .. חוסים בצל כו' לא די שאין איסור להצילן אלא אפילו מחוייבים להתפלל בשלומה כו'" (וכ"ה גם בדפוס ראשון (אמ"ד תכד) של באר הגולה) – אבל לא כתבו בדין דחשודין על שפיכת דמים.
- 53. להעיר משו"ע אדה"ז סי' שפב ס"א: ולפי שאינו מצוי שידור ישראל א' עם גוי בחצר מפני שיחוש לעצמו שמא יהרגנו כי הגוי' חשודי' על ש"ד. ובשו"ע אדה"ז או"ח שם: שהרי הוא לבוש בציצית ויתלוה עמו בדרך ויהרגנו הנכרי שהכנעני חשוד על שפיכת דמים.
- . אבל ראה שם סי' עג.
שולחן ערוך, אורח חיים כ׳:ב׳ - הטקסט מספריא
אֵין מוֹכְרִין טַלִּית מְצֻיֶּצֶת לְעַכּוּ"ם שֶׁמָּא יִתְלַוֶּה עִם יִשְׂרָאֵל בַּדֶּרֶךְ וְיַהַרְגֶנּוּ, אֲפִלּוּ לְמַשְׁכֵּן וּלְהַפְקִיד טַלִּית מְצֻיֶּצֶת לְעַכּוּ"ם אָסוּר, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא לְפִי שָׁעָה דְּלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ לְהָא:
שולחן ערוך, חושן משפט תכ״ה - הטקסט מספריא
הַגָּה: כָּל חַיְבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין בַּזְּמַן הַזֶּה, אֵין בְּיָדֵנוּ לְהַלְקוֹתָן אוֹ לְהַגְלוֹתָן אוֹ לְהָרְגָן אוֹ לְחָבְטָן, אֶלָּא מְנַדִּין אוֹתָן וּמַבְדִּילִים אוֹתָן מִן הַקָּהָל (טוּר ס"א בְּשֵׁם רַב נַטְרוֹנַאי גָאוֹן). כָל זֶה מִצַּד הַדִּין, אֲבָל אִם רוֹאִין בֵּית דִּין שֶׁהוּא צֹרֶךְ שָׁעָה וּמִגְדַּר מִלְּתָא, יְכוֹלִין לַעֲנֹשׁ בַּמֶּה שֶׁיִּרְצוּ (שָׁם וּבְשֵׁם תְּשׁוּבַת הַגָּאוֹן) כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן ב'. וְדַוְקָא בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת הַצְּרִיכִין בֵּית דִּין, אֲבָל הַנֶּהֱרָגִין בְּלֹא בֵּית דִּין נִדּוֹנִין גַּם עַתָּה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר (טוּר שָׁם) . הָרוֹדֵף אֶת חֲבֵרוֹ לְהָרְגוֹ, וְהִזְהִירוּהוּ, וַהֲרֵי הוּא רוֹדֵף אַחֲרָיו, אֲפִלּוּ הָיָה הָרוֹדֵף קָטָן, הֲרֵי כָּל יִשְׂרָאֵל מְצֻוִּים לְהַצִּילוֹ בְּאֵבֶר מֵאֶבְרֵי הָרוֹדֵף. וְאִם אֵינָם יְכוֹלִים לְכַוֵּן וְלֹא לְהַצִּילוֹ אֶלָּא אִם כֵּן יַהַרְגוּ לָרוֹדֵף, הֲרֵי אֵלּוּ הוֹרְגִים אוֹתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא הָרַג. הַגָּה: (טוּר ס"ז) הַבָּא בַּמַּחְתֶּרֶת לִגְנֹב גַּם כֵּן דִּינוֹ כְּרוֹדֵף. וְאִם יָדוּעַ שֶׁלֹּא בָּא רַק עַל עֵסֶק מָמוֹן, וְאַף אִם יַעֲמֹד בַּעַל הַמָּמוֹן נֶגְדּוֹ לֹא יַהַרְגֵהוּ, אָסוּר לְהָרְגוֹ. וְעַיֵּן בְּדִבְרֵי הַטּוּר בְּסִימָן זֶה. מִי שֶׁמְּסַכֵּן רַבִּים, כְּגוֹן שֶׁעוֹסֵק בְּזִיּוּפִים בְּמָקוֹם שֶׁהַמַּלְכֻיּוֹת מַקְפִּידוֹת, דִּינוֹ כְּרוֹדֵף וּמֻתָּר לְמָסְרוֹ לַמַּלְכוּת (נִמּוּקֵי מַהֲרַ"ם מֵרִיזְבּוּרְק), כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן שפ"ח סי"ב:
לְפִיכָךְ, הַמְעֻבֶּרֶת שֶׁהִיא מַקְשָׁה לֵילֵד, מֻתָּר לַחְתֹּךְ הָעֻבָּר בְּמֵעֶיהָ, בֵּין בְּסַם בֵּין בַּיָּד, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּרוֹדֵף אַחֲרֶיהָ לְהָרְגָהּ. וְאִם הוֹצִיא רֹאשׁוֹ, אֵין נוֹגְעִין בּוֹ, שֶׁאֵין דּוֹחִין נֶפֶשׁ מִפְּנֵי נֶפֶשׁ וְזֶהוּ טִבְעוֹ שֶׁל עוֹלָם.
וְכֵן הָרוֹדֵף אַחַר הַזָּכָר אוֹ אַחַר אַחַת מִכָּל הָעֲרָיוֹת לְאָנְסָהּ, חוּץ מֵהַבְּהֵמָה, מַצִּילִין אוֹתוֹ אֲפִלּוּ בְּנֶפֶשׁ הָרוֹדֵף. וְאִם רָדַף אַחַר עֶרְוָה וְתָפַס וְשָׁכַב עִמָּהּ, כֵּיוָן שֶׁהֶעֱרָה בָּהּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא גָמַר בִּיאָתוֹ, אֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ עַד עָמְדוֹ בַּדִּין.
רָדַף אַחַר עֶרְוָה, וַאֲחֵרִים הָיוּ רוֹדְפִים אַחֲרָיו לְהַצִּילָהּ, וְאָמְרָה לָהֶם: הַנִּיחוּהוּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַהַרְגֵנִי, אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ, אֶלָּא מַבְהִילִין אוֹתוֹ וּמוֹנְעִין אוֹתוֹ עַל יְדֵי הַכָּאַת אֵבָרָיו, וְאִם אֵינָם יְכוֹלִים בְּאֵבָרָיו אֲפִלּוּ בְּנַפְשׁוֹ. הַגָּה: הַבָּא עַל הַגּוֹיָה בְּפַרְהֶסְיָא לְעֵינֵי עֲשָׂרָה יִשְׂרְאֵלִים, קַנָּאִין פּוֹגְעִים בּוֹ וּמֻתָּרִין לְהָרְגוֹ. וְדַוְקָא בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה, אֲבָל אִם פֵּרַשׁ אָסוּר לְהָרְגוֹ. וְדַוְקָא שֶׁהִתְרוּ בּוֹ וְלֹא פֵרַשׁ. וְדַוְקָא שֶׁבָּא הַקַּנַּאי לְהָרְגוֹ מֵעַצְמוֹ, אֲבָל אִם שָׁאַל לְבֵית דִּין אֵין מוֹרִין לוֹ כָּךְ:
(אֶפִּיקוֹרוֹס מִ) [מִּינֵי] יִשְׂרָאֵל, וְהֵם עוֹבְדֵי עֲכּוּ"ם; אוֹ עוֹשֶׂה עֲבֵרוֹת לְהַכְעִיס, אֲפִלּוּ אָכַל נְבֵלָה אוֹ לָבַשׁ שַׁעַטְנֵז לְהַכְעִיס, (הֲרֵי זֶה) (אֶפִּיקוֹרוֹס) ; [מִּין] וְהַכּוֹפְרִים בַּתּוֹרָה וּבַנְּבוּאָה; מִיִּשְׂרָאֵל מִצְוָה לְהָרְגָן. אִם יֵשׁ בְּיָדוֹ כֹּחַ לְהָרְגָן בְּסַיִף בְּפַרְהֶסְיָא, הוֹרֵג; וְאִם לָאו, יָבֹא עֲלֵיהֶם בַּעֲלִילוֹת עַד שֶׁיְּסַבֵּב הֲרִיגָתָן. כֵּיצַד, רָאָה אֶחָד מֵהֶם שֶׁנָּפַל לִבְאֵר, וְהַסֻלָּם בַּבְּאֵר, קוֹדֵם וּמְסַלְּקוֹ, וְאוֹמֵר: הֲרֵינִי טָרוּד לְהוֹרִיד בְּנִי מֵהַגַּג וְאַחֲזִירֶנּוּ לְךָ, וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. אֲבָל הַגּוֹיִים שֶׁאֵין בֵּינֵינוּ וּבֵינָם מִלְחָמָה, וְרוֹעֶה בְּהֵמָה דַקָּה מִיִּשְׂרָאֵל בְּמָקוֹם שֶׁהַשָּׂדוֹת הֵם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, אֵין מְסוֹבְּבִין לָהֶם הַמִּיתָה, וְאָסוּר לַהֲצִילָן. (שָׁם [פ"ד מֵרוֹצֵח] וי"א ע"ל סל"ד סי"ג וּבְסִימָן ת"ט). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּיִשְׂרָאֵל בַּעַל עֲבֵרוֹת וְהוּא עוֹמֵד בְּרִשְׁעוֹ וְשׁוֹנֶה בּוֹ תָּמִיד, כְּגוֹן רוֹעֶה בְּהֵמָה דַקָּה שֶׁפָּקְרוּ בְּגָזֵל וְהֵם הוֹלְכִים בְּאִוַּלְתָּם; אֲבָל יִשְׂרָאֵל בַּעַל עֲבֵרוֹת שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּרִשְׁעוֹ תָּמִיד, אֶלָּא עוֹשֶׂה עֲבֵרוֹת לַהֲנָאַת עַצְמוֹ, כְּגוֹן אוֹכֵל נְבֵלוֹת לְתֵיאָבוֹן, מִצְוָה לְהַצִּילוֹ, וְאָסוּר לַעֲמֹד עַל דָּמוֹ. (שָׁם ד"ג) עַיֵּן בְּיוֹרֶה דֵעָה סִימָן קנ"ח.
מצוטט ב־4 עמודים
שולחן ערוך ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 2
שוע"ר עם ביאור דברי שלום ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 2
- הלכות שבת - ח"ח (סי' שסו-תח) ‹ שפב אם דירת גוי מעכבת בעירובו לקוטי שיחות ח"כ ע' 162
- השכמת הבוקר וציצית ‹ הלכות ציצית ‹ כ דיני לקיחת ומכירת טלית לקוטי שיחות ח"כ ע' 162
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 7 עמודים.
- אגרות קודש כרך ב שפו ב"ק לז, ב
- לקוטי שיחות כרך לו משפטים שיחה א מאותו ספר ב"ק לז, א
- לקוטי שיחות כרך ד הוספות - שיחות ומכתבים שיחה מו מאותו ספר ב"ק לז, ב
- שולחן ערוך קו"א יורה דעה סימן קפט (ב) ב"ק לז, ב
- שולחן ערוך קו"א יורה דעה סימן קפט מה ב"ק לז, ב
- שו"ת יורה דעה סימן שלט ב"ק דף ל"ז ע"א
- שארית יהודה חידושים על גמרא סימן א ב"ק לז, ב