שיחה ה

218שיחה ה

קרח

א. מהו הקשר שבין המעשר ללוי לבין

מחלוקת קרח?

אודות סמיכות הפרשיות והקשר שבין "ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי לכל קדשי בני ישראל..."¹ – ענין מתנות כהונה – לבין מחלקות קרח האמורה לפני כן בפרשה, נאמר ב"ספרי", ורש"י מציין זאת בפירושו², שלאחר ש"בא קרח וערער על הכהונה"³ אמר הקדוש־ברוך־הוא, שאת כהונת אהרן הוא כותב וחותם ומעלה בערכאין, וזאת באמצעות מתנות כהונה⁴.

יש להבין: זהו הסבר לקשר שבין מתנות כהונה לבין מחלוקת קרח, אך מה הקשר בין ענין המעשר^* הניתן ללוי ("ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר...", המוזכר מיד לאחר, ה ובאותה אמירה של "אני חלקך, מתנן דייהבית לך אינון חולקך"⁵ – מתנות כהונה⁶) – לבין מחלוקת קרח?

יותר מכך: לכאורה, לא זו בלבד שאין לכך שום קשר למחלוקת קרח, אלא זהו ענין הנוגד לכך: מחלוקת קרח היתה רק על הכהונה – "ובקשתם גם כהונה"⁷ – ולא על לויה, שהרי קרח עצמו היה לוי, ומבין החשובים שבהם – בן יצהר בן קהת⁸?

לכאורה, ניתן היה לתרץ שאכן זו עצמה היא הסיבה: כיון שקרח היה משבט לוי, והמחלוקת נגרמה על־ידו ועל ידי עוד אנשים משבט לוי – הרי עצם היותם בני לוי⁹ היה הגורם 218לטענתם ומחלוקתם, כפי שאמר להם משה^*: "שמעו נא בני לוי המעט מכם כי הבדיל אלקי ישראל אתכם מעדת ישראל... לעבוד... ויקרב אותך ואת כל אחיך בני לוי אתך ובקשתם גם כהונה" – ניתן היה לטעות ולחשוב שעקב זאת נפגעה ח"ו חשיבותו של שבט לוי ותפקידו. לכן ציוה הקדוש־ברוך־הוא, ביחד עם הציווי על מתנות כהונה, גם על נתינת מעשר לבני לוי... ללמדנו שבני לוי נשארו בחשיבותם¹⁰.

אך קשה לומר כך, כי מכך שהתורה מזכירה את ענין המעשרות בהמשך למתנות כהונה, ובתוספת וא"ו החיבור¹¹, מובן, שגם הקשר שבין ענין המעשר ללויים לבין מחלוקת קרח הוא באותו אופן כמו הקשר שבין מתנות כהונה לבין מחלוקת קרח, כלומר, כדי להדגיש מלכתחילה באופן חיובי את מעלת הלויה¹², ולא רק כדי למנוע את שלילת המעלה¹³.

כמו כן: כיון שכל עניני התורה מדוייקים לחלוטין, יש לומר, שהקשר שבין מתנות כהונה ולויה לבין מחלוקת קרח אינו רק באופן כללי, שמתנות כהונה הם סימן בלבד לחיזוק כהונת אהרן לאחר הערעור¹⁴, אלא שמהותן של מתנות כהונה ולויה קשורה למחלוקת קרח¹⁵ ומהווה מענה לטענת קרח.

ב. טענת קרח: הכהן צריך להיות מובדל מן העם

כבר דובר בהרחבה¹⁶ על הנאמר ב"נועם אלימלך"¹⁷ שהענין של קרח, אשר בתרגום¹⁸ נאמר "ואתפלג קרח", הוא בדומה לרקיע המבדיל בין מים למים¹⁹, לחלק ולהבדיל בין עליונים 219לתחתונים. ועל כך התבססה מחלוקתו על כהונת אהרן:

כיון שהכהן מנותק לחלוטין מעניני העולם, הוא עסוק רק בעניני קדושה²⁰ – ובלשון הפסוק²¹ "ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים הוא ובניו",

ובמיוחד אהרן, כהן גדול, שעליו נאמר²² "ומן המקדש לא יצא" – אם כך "מדוע תתנשאו על קהל ה'"²³ – כיצד ומדוע צריכה להיות ההשפעה של התנשאות וקדושת אהרן על ישראל ("על קהל ה'") שגם הם יתעלו ויובדלו מעניני העולם, בעוד אשר עבודתם היא להתעסק עם דברים גשמיים ולעשות מהם כלים לאלקות.

ולפיכך טענתם "מדוע תתנשאו על קהל ה'" אינה סותרת לרצונם שהם עצמם יהיו כהנים – כי קרח חפץ בסוג אחר של כהונה, שאין לה קשר להשפעה על "כל העדה".

בדומה לענין שאנו מוצאים בקדושה, ששמאי²⁴ – מצד קפדנותו²⁵ – "דחפו באמת הבנין"²⁶, ו"בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה"²⁷, כי דרכם היא באופן של "ושם דרך... ששוקל דרכיו"²⁸.

דוגמא נוספת: רבי שמעון בר יוחאי וחבריו – אשר "הרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם"²⁹, ורבי אלעזר בנו ("חבריו") אפילו לאחר השנה השלוש־עשרה במערה "הוי מחי"^* (=היה מכה).

בכך מובן מדוע הציווי על מתנות כהונה נכתב לאחר מחלוקת קרח: מתנות כהונה מבטאות את הקשר שבין ישראל לכהנים – שישראל נותנים מרכושם לכהנים, המופרשים מעניני העולם. כלומר, הם מרוממים את הענינים הגשמיים שלהם, ההופכים למתנות כהונה, ואשר עליהם נאמר "אני חלקך", כדלעיל, שהם ניתנים לקדוש־ברוך־הוא.

אך, לכאורה, אין די בכך: אמנם, בפועל חלק קרח על הכהונה ובמיוחד על כהונת אהרן, אך כוונתו, ותפיסתו את ענין הכהונה, היתה שתהיה רק הפרדה³⁰, ולא יהיה חיבור בין "תחתונים", העולם, לבין "עליונים" – קדושה ואלקות. ובהתאם לכך היה צריך התיקון, לכאורה, להיות, באופן 220שהענינים הגשמיים יימסרו לגמרי לקדוש־ברוך־הוא, כך שיווצר חיבור נצחי בין עליון לתחתון, כאשר דבר גשמי ייעשה קדוש לגמרי, כשם שקרבנות המוקרבים לה' על המזבח הם קדושים לחלוטין, אך לא מן כל מתנות כהונה, אשר נאכלים (להנאת) הכהנים, וחלק מהם הם חולין.

ג. יש קשר בין מחלוקת קרח לבין שחרור הרבי הריי"צ בג' תמוז

פרשת קרח נקראת לפעמים בשבוע שחל בו ג' תמוז, או ביום ג' תמוז עצמו – היום שבו שוחרר כ"ק מו"ח אדמו"ר, ממאסר בשנת תרפ"ז³¹.

וכידוע, שהכל בהשגחה פרטית, ובמיוחד לפי דברי ה"של"ה"²³ שכל המועדים נרמזים בפרשיות התורה הנקראות בסמוך להם, מובן, שמשמעות יום זה קשורה למשמעות של פרשת קרח.

לפי ההסבר שלעיל על מחלוקת קרח ניתן לכאורה להסביר בפשטות את הקשר ביניהם:

כשם שקרח לא התנגד לעצם ענין הכהונה, להבדלתם של הכהנים מן העם, אלא מחלוקתו היתה, כאמור, על כך שהם משפיעים ומעבירים קדושה זו אל "כל העדה",

כך גם היה אצל אלו שהרבי סבל מהם כל כך הרבה התנגדויות ורדיפות: הדבר שהפריע להם, ואשר בגללו הם אסרו אותו, לא היה עצם עבודתו בתורה ובמצוות לעצמו ובעצמו, אלא עבודתו למען "הרבצת³³ התורה בכל מרחבי מדינתנו", בין כל היהודים אשר חיו אז במדינה ההיא (=רוסיה).

ובדומה לכך היתה משמעות שחרורו בג' תמוז, שהקדוש־ברוך־הוא הוכיח בגלוי לעין כל, שהרבי יכול להמשיך בפעילות הרבצת התורה, כשם שהקדוש־ברוך־הוא הסיר וביטל את ערעורו של קרח בכך שהוא "כותב וחותם לך ומעלה בערכאין" את כהונת אהרן.

אך, לכאורה, אין זה בדומה לאמור לעיל: הרי ג' תמוז לא היה עדיין שחרורו המלא של הרבי, אלא שחרור ממאסר בלבד, שהרי הוא נשלח אז לגלות ל"קאסטראמא", שבה הוא לא יכול היה להמשיך בפעילות הרבצת התורה כראוי, והשחרור המלא התרחש רק מאוחר יותר, בי"ב־י"ג תמוז, אם כי גם אז היו עדיין קשיים, עד ליציאתו מן המדינה ההיא³⁴.

הכרחי לומר, שהדמיון שבין שחרור הרבי לבין הענין של "כותב וחותם לך ומעלה בערכאין" כהונת אהרן, קשור לחלק של השחרור והגאולה כפי שהוא היה (בחיצוניות לפחות) מוגבל עדיין 221בהגבלות הגלות אצל אלו שאסרו את הרבי.

ד. מדוע נקבע שיעור

למתנות כהונה ומעשר?

כדי להבין זאת יש להקדים ולהזכיר שאלה פשוטה, לכאורה, לגבי ענין מתנות כהונה בכלל, וכן לגבי מעשר:

מתנות כהונה³⁵, שיהודי נותן לכהן, הן רק חלק קטן ומסויים מנכסיו. אפילו תרומה, חלה וכדומה – הדברים שצריך לתת את ראשיתן לכהן – יש להן שיעור, צריך לתת רק את ה"ראשית", ואפילו מדרבנן נקבע שיעור לתרומה – עין יפה אחד מארבעים³⁶. וכך גם בחלה³⁷. אבל אין היהודי צריך לתת לחלוטין את כל תבואתו כתרומה וכדומה, אלא צריך להיות "שיריה ניכרין"³⁸, וכך גם לגבי מעשר, שהוא הרי עשירית בלבד מן הפירות והתבואה.

ולכאורה, מובן מדוע יש שיעור "למטה"³⁹, שאסור לתת פחות ממנו. אך מדוע יש שיעור "למעלה" – שאסור לתת ולהקדיש את כל נכסיו לה', ובחלק מהם אסור לתת יותר מן השיעור שנקבע⁴⁰, ואף פוסק הרמב"ם⁴¹ "לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו והעושה כן עובר על דעת הכתוב... אלא כל המפזר ממונו במצוות אל יפזר יותר מחומש...".

ה. לשיטת קרח נדרשת עבודה של "רצוא"

ההסבר לכל זה הוא: בתורת החסידות⁴² מבואר ההבדל שבין כהנים לבין לויים, שמהותו של כהן היא היותו איש החסד^*, ומהותם של הלויים היא גבורה. וקרח, אשר היה לוי, חפץ במחלוקתו על כהונת אהרן להגביר את הגבורות על החסדים, שהלויים יהיו במקום הכהנים.

בעבודה הרוחנית של האדם ההבדל בין חסד לבין גבורה הוא: חסד הוא 222השפעה מלמעלה למטה – "שוב" אל תוך העולם, וגבורה היא העלאה ממטה למעלה – "רצוא", יציאה מן העולם.

שרשה של טענת קרח היה, שהעיקר הוא ענין הגבורה, העבודה הרוחנית של "רצוא" ועליה.

קרח סבר שהתחתונים, כפי שהם במציאותם, אינם כלים לאלקות, ולכן צריכה להיות אצלם פעולה של רצוא – יציאה מהמצב של מטה ועליה לאלקות.

דברים אלה אינם סתירה לנאמר לפני כן, ולמבואר במקום אחר⁴³, שמחלוקת קרח היתה על כך שהכהנים, ובמיוחד הכהן הגדול, מעוררים בכל ישראל הלך רוח של התרוממות על ידי עבודתם הרוחנית למטה בעולם⁴⁴ – שהרי כיון שהענין נובע מפעולתם של אהרן הכהן איש החסד המשפיע ו"ממשיך" אלקות מלמעלה למטה אל התחתון כפי שהוא במציאותו, הרי הוא מביא לידי כך, שההתעלות אצל ישראל אינה באופן של יציאה מן המטה, אלא שה"מטה" במצבו נעשה כלי לאלקות, בדומה ל"כל מעשיך", המעשים שלך, "לשם שמים", "בכל דרכיך", הדרכים שלך, "דעהו"⁴⁵.

ומסיבה זו התשובה והתיקון למחלוקת קרח אינה באמצעות קרבנות וקדשים, הניתנים לגמרי לה', וצריך להקריבם על המזבח, אלא דוקא באמצעות מתנות כהונה:

בהקרבת הקרבנות, ובקדשים בכלל, כאשר היהודי מקדיש את נכסיו לה', אין ניכר שכל הדברים התחתונים הגשמיים נעשים כלי לאלקות, כי הקרבנות הרי יוצאים מגדר החולין, משייכותם לאדם למטה, ונעשים ענין של קדושה – מקריבים אותם על המזבח.

אך לא כן במתנות כהונה שאדם נותן מנכסיו לכהן^*, והכהן אוכל זאת, ונעשה אצלו "למשחה – לגדולה"⁴⁶, "כדרך שהמלכים – אף לא יהודים – אוכלים"^*, עד כדי כך שחלק ממתנות הכהונה, הנוהגים גם בחוץ לארץ, נשארים חולין – ודוקא בכך ניכר ומודגש שגם במצבם של הדברים שלמטה, בהיותם חולין, הם שייכים לאלקות⁴⁷.

223ו. המעשר מדגיש את העלאת הגשמיות לקדושה יותר ממתנות

כהונה

אך גם במתנות כהונה עדיין אין מודגש באופן מושלם, שגם דברים תחתונים יכולים להתקשר לאלקות, במצב שבו הם שרויים, ב"מטה", כי:

א) רוב מתנות כהונה⁴⁸, עשר במקדש וארבע בירושלים, נעשות תחילה קודש ורק לאחר מכן חלה החובה לתתן לכהן, והכהנים "משולחן גבוה קא זכו"⁴⁹. כך גם תרומה, בכורים וחלה, יש בהם תחילה הרמה ונתינה לה', ורק לאחר מכן הם ניתנים לכהן, כפי שמדגישה התורה בפרשתנו⁵⁰ "ראשיתם אשר יתנו לה' לך נתתים", "בכורי כל אשר בארצכם אשר יביאו לה' לך יהיו"⁵¹, "תתנו לה' תרומה"⁵², ואפילו אצל גזל הגר מתקיים תחילה "קנאו ה'", ורק לאחר מכן הוא ניתן לכהן⁵³.

ב) גם יתר המתנות, עשר^* בגבולין, הרי אלה הם דברים שעוד בהיותם ברשות ישראל הם כבר שייכים לכהן⁵⁴, כ"מתנות" זרוע לחיים וקיבה, שדה אחוזה, שדה חרמים⁵⁵,

[בנוסף לכך, ש"מתנות" ו"שדה אחוזה"⁵⁶ אינם נזכרים במפורש בפרשתנו⁵⁷. וכדברי חז"ל⁵⁸, קשור ענין ה"מתנות" למעשה פינחס, שהיה מאוחר יותר⁵⁹],

לפיכך מוזכר בהמשך לכך בפרשה גם המעשר ללויים, אשר: א) גם לאחר הבדלת המעשר ונתינתו ללוי⁶⁰ הוא נשאר חולין גמורים⁶¹, ש"אין בו קדושה כלל" והוא מותר לזרים⁶². ב) אין זה חלק מסויים השייך ללוי גם לפני הפרשת היהודי.

224וכך מודגש יותר שגם דבר שהוא חול לחלוטין, "תחתונים" ממש, קשור עם הקדוש־ברוך־הוא בכך שהוא ניתן ללוי, אשר "ה' הוא נחלתו"⁶³.

ז. עבודת היהודי שמקורה מלמעלה אינה מספקת

אחת הטענות שבה פתח קרח את מחלוקתו על כהונת אהרן היתה: "טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית"⁶⁴. בתורת החסידות⁶⁵ מבוארת טענתו: הטלית, לבוש, שכולה תכלת, מצביעה על בחינת "מקיף", והענין של מקיף אינו זקוק לציצית, חוטים הנמשכים ממנו – המשכה בפנימיות. בכך רצה קרח להביע את מחלוקתו על כהונת אהרן, כפי שמבואר בהרחבה בתורת החסידות.

בעבודת ה', בדקות, משמעות הדברים היא (גם): כאשר העבודה של זיכוך מציאותו הגשמית של היהודי נובעת מהמשכת האור מלמעלה, ולא מצד האדם העובד ממטה למעלה, הרי למרות שהוא מתאחד עם אלקות, הרי כיון שהענין בא מלמעלה, הרי הוא ביחס למציאותו ענין של "מקיף" – חסרה ההמשכה בפנימיות, הנעשית מצד מציאותו של היהודי העובד.

ולפי זה יש לומר שבדקות גם הענין של מעשר עדיין אינו תיקון מספיק למחלוקתו של קרח, אלא יש צורך גם בענין שמתנות כהונה ומעשר משפיעים למטה, והם מדגישים ומבטאים ביחס ליתר הנכסים, שנשארים אצל היהודי.

כיוון שאת מתנות הכהונה, וכן את המעשר, מקיים היהודי מפני שאלה הן מצוות ה', לכן באמצעותם בלבד אין מובע בשלמות, שגם דברים גשמיים, במצב שבו הם נמצאים לגמרי בהגבלותיהם שלהם למטה נעשים כלים לאלקות, וכפי שמובן גם מדברי חז"ל, אפילו לגבי צדקה, שלאחר הציווי על מעשרות הרי חלק זה מממונו ומנכסיו אינו שייך לאדם מלכתחילה, אלא הוא כפקדון אצלו⁶⁶,

אך כאשר ההפרשה והנתינה של מתנות כהונה ומעשר מדגישה, שלמרות שהיתר שייכת לאדם, לצרכיו, להשתמש בהם, הרי זה משום שהקדוש־ברוך־הוא נתן אותם לו – ודוקא משום כך הם מנוצלים על־ידו למטה באופן שהקדוש־ברוך רוצה –

דוקא על־ידי כך הוא מגלה שהדברים הגשמיים ממש כפי שהם נשארים רכושו של האדם לחלוטין, בבחינת "תחתונים", נעשים בפנימיותם קשורים לאלקות, באופן של "בכל דרכיך דעהו"⁶⁷.

ועל־ידי כך מושגת השלמות של 225"דירה לו יתברך בתחתונים"⁶⁸.

ואפשר לומר, שזוהי הסיבה לכך שהן במתנות כהונה והן במעשר נקבע שיעור מסויים, ואסור לאדם לתת את כל נכסיו, כי ההתקשרות לאלקות בנכסים אלו היא באופן שונה מאשר בחלק שהוא חייב לתת. ולכן חסה התורה על ממונם של ישראל⁶⁹, כדי שממון זה "יתברר" ויזדכך באופן המתאים לו. ח. שלוש הדרגות באחדות

ה' בהתאם לשלושת

הענינים שלעיל

מעין שלושת הענינים והדרגות הללו – קדשים ממש, רוב ועיקר מתנות כהונה ומעשר, והנכסים שנשארים אצל האדם – ניתן למצוא בדרגות שבאחדות ה': הענין של יחוד הוי' אחד ממטה למעלה, הוי' אחד ממעלה למטה⁷⁰, איחוד בין "יחודא עילאה" ל"יחודא תתאה"⁷¹.

הענין של הוי' אחד באופן של עליה ממטה למעלה הוא, שגם לאחר התהוות העולמות בטלים העולמות לגמרי בדיוק כלפני התהוותם. כלומר, לאמיתו של דבר, הנבראים אינם מציאות כלל, ומציאותם האמיתית היא כפי שהם למעלה, בעולם האצילות.

מכך נוצרת עבודה רוחנית של פרישה מעניני העולם – חיי הצדיקים ועבודתם⁷², אשר הם מובדלים מענינים גשמיים.

האופן השני של "הוי'ה אחד (בדרך המשכה) מלמעלה למטה"⁷³ הוא שהאלקות "מתלבשת" בתוך כל דבר. כלומר, העולם הוא מציאות קיימת, אך מציאות זו עצמה היא אלקות. מדרגה זו של יחוד נוצרת עבודה רוחנית של התעסקות בדברים גשמיים, ולא של הינתקות מהם – האדם נהנה מהדבר הגשמי, אך הנאתו היא הנאה אלקית.

אך גם יחוד זה, למרות שהוא עם הדבר הגשמי, ניכר שאלה הם שני דברים שונים שהתאחדו – אלקות והגשמיות,

ואילו מצד האיחוד של יחודא עילאה ויחודא תתאה ניכר שהמציאות הגשמית והעשיה הגשמית, ההנאה, נעשים אלקות.

226ט. דוקא בג' תמוז מתבטאת השפעת האלקות על הגשמיות

ממש

לפי כל האמור לעיל ניתן להסביר את הקשר של ג' בתמוז במיוחד, לפרשת קרח:

בי"ב וי"ג תמוז, כאשר שחררו את הרבי לגמרי, גם מן הגלות בקאסטראמא, לא ניכר בגלוי שהפצת התורה והיהדות השפיעה גם על ה"תחתונים" שאסרו אותו, שגם הם יסכימו לכך, שהרי אז יצא הרבי בגלוי מד' אמותיהם (גם אם במדינה ההיא בכלל הם פעלו נגד יהודים ויהדות).

דוקא בג' תמוז, כאשר הם שלחו אותו לגלות בקאסטראמא, ובנסעו לשם, אף לפני הגיעו לשם ארגן ששם יאספו ילדים ויפתחו "חדר", תיקן מקוה־טהרה⁷⁴, ואמר שם דברי חסידות⁷⁵, וכדומה –

דוקא בכך הודגש שגם ה"תחתונים" ממש, בדרגתם הנחותה ביותר, בעוד הם מחזיקים את הרבי בגלות, "מסכימים" עם הפצת התורה והיהדות של הרבי –

בדומה לתיקון המושלם שהסיר וביטל את מחלוקת קרח, שגם דברים גשמיים, במצב שבו הם שרויים, של "תחתונים" ממש, הם בפנימיותם – אלקות.

י. השאלות על דברי הרבי הריי"צ לפני יציאתו לקאסטראמא

לפי כל האמור לעיל, יש לומר, ששלושת הענינים הללו, אשר ביטלו ותיקנו את מחלוקת קרח, רומזים באופן כללי לדברי התורה שאמר הרבי בהשתחררו מן המאסר, לפני נסיעתו לקאסטראמא⁷⁶, ואלה דבריו (בתרגום חפשי):

"אנו מבקשים מה' יתברך, "יהי ה' אלקינו עמנו כאשר היה עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו"⁷⁷, שה' יתברך יהיה עמנו כאשר היה עם אבותינו, אף שאין אנו כאבותינו, אשר היו בעלי מסירות נפש בפועל ממש למען תורה ומצוות וכו'".

ולכאורה, יש להבין: א) מדוע לשון הבקשה היא "יהי ה' אלקינו עמנו...": מובנת הזכרת שם הוי', שמשמעותו שהקדוש־ברוך־הוא הוא הווה ויהיה ברגע אחד⁷⁸, שם זה מורה על דרגת אלקות הנעלית מן העולם, ולכן יש צורך להוסיף ולציין שהוא "עמנו". אך לא כן שם אלקים שמשמעותו היא שהקדוש־ברוך־הוא הוא "תקיף ואמיץ אשר לו היכולת בעליונים ובתחתונים"⁷⁸, ומשמעות הביטוי "אלקינו" הוא שהקדוש־ברוך־הוא עמנו – ולכאורה לא הכרחי להוסיף את 227המילה "עמנו", או שצריך היה לומר "יהי ה' עמנו"?

ב) הבקשה "יהי ה' אלקינו עמנו" נעלית לאין ערוך מן הבקשה "אל יעזבנו ואל יטשנו".

ג) הרבי אמר "אף שאין אנו כאבותינו, אשר היו בעלי מסירות נפש בפועל ממש למען תורה ומצוות". ולכאורה: אצל הרבי היתה באותה תקופה מסירות נפש בפועל, ואף בהיותו במאסר ולאחר מכן. וגם אם נאמר שעקב ענותנותו של הרבי הוא סבר שמסירות הנפש שלו אינה כמסירות הנפש של "אבותינו", בכל זאת הוא לא היה צריך להתבטא בסגנון זה "אף שאין אנו כאבותינו, אשר היו בעלי מסירות נפש בפועל ממש", שמשמעותו שוללת לגמרי את מסירות הנפש שלו בפועל ממש.

יא. הרבי הריי"צ רצה להביא את ענין הגאולה לכל יהוד

ההסבר לכך הוא: הרבי רצה להביא את ענין הגאולה אל כל ישראל, ואף אל אלה אשר "בשם ישראל יכונה"⁷⁹, ולכן הוא ציטט דוקא את לשון הפסוק "יהי ה' אלקינו עמנו" עם ההוספה "אף שאין אנו כאבותינו...". כלומר, שגם לגבי יהודים אשר אינם דומים לאבותינו, ואשר אצלם אין מסירות נפש בפועל עבור תורה ומצוות, יהיה "הוי' אלקינו עמנו כאשר היה עם אבותינו".

ולפי האמור לעיל, שהרי רצה להביא את ענין הגאולה גם אל אלה אשר רק "בשם ישראל יכונה", בלי להתחשב במצבם בשמירת תורה ומצוות, ניתן לומר, שבהוסיפו "על אף שאין אנו כאבותינו" התכוון הרבי לרמוז לפירוש על המדרש⁸⁰ "וכן שלמה אומר לפני הקדוש־ברוך־הוא, מלך שהוא שוכר פועלים והן עושין מלאכתן יפה ונותן להם שכרן, מה שבח יש למלך, ואימתי הוא משובח, כשישכור פועלים רעים שאין עושין מלאכתן ונותן להן שכרן וזו היא טובה גדולה וכן הוא אומר "יהי ה' אלקינו עמנו כאשר היה עם אבותינו". כלומר, הוא חפץ להביא את ענין הגאולה גם ל"פועלים רעים".

יב. שלוש הדרגות ב"יהי ה'

אלקינו עמנו..."

לפי זה ניתן להסביר, שבענין של "יהי ה' אלקינו עמנו..." יש שלוש דרגות, ויש לומר שהן במקביל לשלוש הדרגות שהוזכרו לעיל:

א) "הוי' (נהיה) אלקינו" – שהקדוש־ברוך־הוא הוא כחנו וחיותנו, כלומר, שכל מציאותו של האדם וכחו וחיותו בגלוי הם אלקות.

ב) "ה' אלקינו עמנו" – האדם הוא כמציאות כשלעצמו, אלא שהקדוש־ברוך־הוא "עמו". אך עצם העובדה 228ש"אלקינו" הוא "עמנו" מהוה הוכחה לכך שהוא קשור לאלקות.

ג) "אל יעזבנו ואל יטשנו": כדי לגרום לכך שגם אצל יהודים שהם בבחינת "תחתונים" ממש – בשם ישראל יכונה – שאין נראה אצלם כלל הקשר לאלקות⁸¹, יהיה ענין הגאולה, מוסיף הרבי "כאשר היה עם אבותינו, אף שאין אנו כאבותינו..." – וכוונתו היתה לרמוז לפירוש המדרש כדלעיל⁸², ובכך הוא גרם שגם אצל ה"פועלים רעים" תהיה לפחות תחושה של "אל יעזבנו ואל יטשנו" – שגם במצב זה שבו הם נמצאים ניכר שאין הם מנותקים ח"ו ועוזבים על־ידי הקדוש־ברוך־הוא.

ודוקא בכך מודגש שגם ה"תחתונים" במציאותם הגלויה קשורים לאלקות. שבכל דרגה שיהודי שרוי בה, מהותו האמיתית והפנימית היא אלקות. ובלשונו של הרבי⁷⁹: כל איש ישראל "מבלי התחשב עם מצבו הפרטי בשמירת וקיום המצוות לבו תמים עם ה' ותורתו".

וזה השפיע גם על ה"תחתונים" שבעולם, ואף על אלה אשר אסרו אותו, שגם במצבם שלהם הם יסכימו להפצת התורה על־ידי הרבי, ועד כדי סיועם לשחרורו וגאולתו כפשוטה.

כיוון שהימים האלו נזכרים (עד כדי) ונעשים⁸³, יש לכל אחד ולכולם – עמנו – הוראה ונתינת כח מיום ג' בתמוז, שלא להירתע עקב ההפרעות והעיכובים המונעים הפצת תורה ויהדות, ואף ניתנה ההבטחה – כמשמעות השניה של "יהי" "אל יעזבנו ואל יטשנו" – שיקויים "יהי ה' אלקינו עמנו כאשר היה עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו ולכל בני ישראל יהיה אור ברוחניות ובגשמיות"⁸⁴.