219
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
לתחתונים. ועל כך התבססה מחלוקתו על כהונת אהרן:
כיון שהכהן מנותק לחלוטין מעניני העולם, הוא עסוק רק בעניני קדושה20 – ובלשון הפסוק21 "ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים הוא ובניו",
ובמיוחד אהרן, כהן גדול, שעליו נאמר22 "ומן המקדש לא יצא" – אם כך "מדוע תתנשאו על קהל ה'"23 – כיצד ומדוע צריכה להיות ההשפעה של התנשאות וקדושת אהרן על ישראל ("על קהל ה'") שגם הם יתעלו ויובדלו מעניני העולם, בעוד אשר עבודתם היא להתעסק עם דברים גשמיים ולעשות מהם כלים לאלקות.
ולפיכך טענתם "מדוע תתנשאו על קהל ה'" אינה סותרת לרצונם שהם עצמם יהיו כהנים – כי קרח חפץ בסוג אחר של כהונה, שאין לה קשר להשפעה על "כל העדה".
בדומה לענין שאנו מוצאים בקדושה, ששמאי24 – מצד קפדנותו25 – "דחפו באמת הבנין"26, ו"בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה"27, כי דרכם היא באופן של "ושם דרך... ששוקל דרכיו"28.
דוגמא נוספת: רבי שמעון בר יוחאי וחבריו – אשר "הרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם"29, ורבי אלעזר בנו ("חבריו") אפילו לאחר השנה השלוש־עשרה במערה "הוי מחי"* (=היה מכה).
בכך מובן מדוע הציווי על מתנות כהונה נכתב לאחר מחלוקת קרח: מתנות כהונה מבטאות את הקשר שבין ישראל לכהנים – שישראל נותנים מרכושם לכהנים, המופרשים מעניני העולם. כלומר, הם מרוממים את הענינים הגשמיים שלהם, ההופכים למתנות כהונה, ואשר עליהם נאמר "אני חלקך", כדלעיל, שהם ניתנים לקדוש־ברוך־הוא.
אך, לכאורה, אין די בכך: אמנם, בפועל חלק קרח על הכהונה ובמיוחד על כהונת אהרן, אך כוונתו, ותפיסתו את ענין הכהונה, היתה שתהיה רק הפרדה30, ולא יהיה חיבור בין "תחתונים", העולם, לבין "עליונים" – קדושה ואלקות. ובהתאם לכך היה צריך התיקון, לכאורה, להיות, באופן
הערות
- 20. ל' הפרשה והבדלה (ראה תו"כ ופרש"י ר"פ קדושים. תניא פמ"ו. אגה"ת פ"י. ועוד).
- 21. דה"א כג, יג.
- 22. אמור כא, יב.
- 23. טז, ג.
- 24. ששרשו מקו הגבורה (זח"ג רמה, א. וראה הקדמת התניא). וראה זח"א שם. לקו"ת פרשתנו נד, סע"ב ואילך. ובהנסמן בהערה 70.
- 25. וראה ב"ב (קס, ב) ע"ד כהנים קפדנין. ומבואר במ"א (וראה ביאוה"ז להצ"צ ע' תצא. לקלוי"צ חקת ע' שפט) איך שיכול להיות זה אף שמברכין את בנ"י באהבה, ותלמידיו (וכש"כ בניו) של אהרן: אוהב את הבריות כמאמר הלל והנהגתו (בשבת לא, א).
- 26. שבת שם.
- 27. ברכות לו, רע"ב. וש"נ.
- 28. לקו"ת שה"ש מח, ג.
- 29. ברכות לה, ב.
- *. שבת לג, ב.
- 30. ע"ד השייכות דשלילה. וראה זבחים (ג, א) דמינה מחריב בה דלאו מינה לא מחריב בה.
תניא, אגרת התשובה י׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, תְּשׁוּבָה עִילָּאָה זוֹ, דְּאִתְדַּבְּקוּתָא דְרוּחָא בְּרוּחָא עַל־יְדֵי תּוֹרָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים, הִיא בִּבְחִינַת הַמְשָׁכָה מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, לִהְיוֹת דְּבַר ה׳ מַמָּשׁ בְּפִיו, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ״, ״וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי״ בִּגְמִילוּת חֲסָדִים, דְּ״חֶסֶד דְּרוֹעָא יְמִינָא וְכוּ׳״.
אֲבָל אָדָם הַתַּחְתּוֹן צָרִיךְ לֵילֵךְ מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה מִמַּטָּה לְמַעְלָה, הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה עִילָּאָה וְאִתְדַּבְּקוּת רוּחָא בְּרוּחָא, בְּכַוָּונַת הַלֵּב בִּתְפִלָּה, וּבִפְרָט בִּקְרִיאַת־שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ, כְּדֵי לוֹמַר: ״וְאָהַבְתָּ וְגוֹ׳ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וְגוֹ׳״, בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ: וְכֵן: ״וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְגוֹ׳, וְדִבַּרְתָּ בָּם וְגוֹ׳״, לִהְיוֹת דְּבַר ה׳ בְּפִיו בֶּאֱמֶת, ״וְאֵין אֱמֶת וְכוּ׳״:
וְכֵן לְקַיֵּים כָּל הַמִּצְוֹת, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו״, כְּמוֹ: ״הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי״, הִיא בְּחִינַת קֹדֶשׁ הָעֶלְיוֹן, לְשׁוֹן פְּרִישׁוּת וְהַבְדָּלָה, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְלַבֵּשׁ תּוֹךְ עָלְמִין, מִשּׁוּם דְּ״כוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב״, אֶלָּא בִּבְחִינַת סוֹבֵב כָּל עָלְמִין, הוּא רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא וְכוּ׳, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּלִקּוּטֵי־אֲמָרִים פֶּרֶק מ״ו.
וְגַם אַחַר הַתְּפִלָּה אוֹמְרִים: ״אֵלֶיךָ ה׳ נַפְשִׁי אֶשָּׂא״, דְּהַיְינוּ, לְאִתְדַּבְּקָא רוּחָא בְּרוּחָא כָּל הַיּוֹם וְכוּ׳. וְכָל זֶה, עַל־יְדֵי הַהִתְבּוֹנְנוּת בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּהַעֲמָקַת הַדַּעַת, בִּ״שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ״ וּבִ״פְסוּקֵי דְזִמְרָה״, כַּנּוֹדָע.
וּמֵאַחַר שֶׁהַתְּפִלָּה הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה עִילָּאָה – צָרִיךְ לְהַקְדִּים לְפָנֶיהָ בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה בַּמִּשְׁנָה: ״אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ כּוֹבֶד רֹאשׁ״, וּפֵירֵשׁ רַשִׁ״י: ״הַכְנָעָה״, וְהִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה לְעוֹרֵר רַחֲמִים כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְכִדְיָלִיף הָתָם בַּגְּמָרָא מִקְּרָא, דִּכְתִיב: וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ.
אָכֵן, בַּבָּרַיְיתָא שָׁם: ״תָּנוּ רַבָּנָן, אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה״. וְעַכְשָׁיו בְּדוֹר יָתוֹם הַזֶּה, שֶׁאֵין הַכֹּל יְכוֹלִין לַהֲפוֹךְ לִבָּם כְּרֶגַע מִן הַקָּצֶה, אֲזַי, עֵצָה הַיְּעוּצָה לְהַקְדִּים בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה בְּתִיקּוּן חֲצוֹת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וּמִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ בְּכָל לַיְלָה – עַל כָּל פָּנִים לֹא יִפְחוֹת מִפַּעַם אַחַת בַּשָּׁבוּעַ, לִפְנֵי יוֹם הַשַּׁבָּת, כַּנּוֹדָע לַיּוֹדְעִים, שֶׁהַשַּׁבָּת הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה עִילָּאָה, וְשַׁבָּ״ת – אוֹתִיּוֹת ״תָּשֵׁ״ב אֱנוֹשׁ״, כִּי בְּשַׁבָּת הִיא עֲלִיּוֹת הָעוֹלָמוֹת לִמְקוֹרָם כוּ׳, וּבִפְרָט תְּפִלּוֹת הַשַּׁבָּת, וְדַי לַמֵבִין.
(וּבָזֶה יוּבַן מַה שֶּׁכָּתוּב: ״שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ״, פֵּירוּשׁ, כִּי מֵאַחַר שֶׁ״מָּחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ״ הִיא הַעֲבָרַת הַסִּטְרָא אָחֳרָא, וּ״גְאַלְתִּיךָ״ מִן הַחִיצוֹנִים בְּהִתְעוֹרְרוּת רַחֲמִים עֶלְיוֹנִים, בְּאִתְעָרוּתָא דִלְתַתָּא בִּתְשׁוּבָה תַּתָּאָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל – אֲזַי – ״שׁוּבָה אֵלַי״ בִּתְשׁוּבָה עִילָּאָה):
מצוטט בעמוד אחד
לקוטי שיחות 1
- כרך ח ‹ קרח ‹ שיחה ב ‹ 116 לקו"ש חי"ח ע' 219
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.