222

השפעה מלמעלה למטה – "שוב" אל תוך העולם, וגבורה היא העלאה ממטה למעלה – "רצוא", יציאה מן העולם.

שרשה של טענת קרח היה, שהעיקר הוא ענין הגבורה, העבודה הרוחנית של "רצוא" ועליה.

קרח סבר שהתחתונים, כפי שהם במציאותם, אינם כלים לאלקות, ולכן צריכה להיות אצלם פעולה של רצוא – יציאה מהמצב של מטה ועליה לאלקות.

דברים אלה אינם סתירה לנאמר לפני כן, ולמבואר במקום אחר⁴³, שמחלוקת קרח היתה על כך שהכהנים, ובמיוחד הכהן הגדול, מעוררים בכל ישראל הלך רוח של התרוממות על ידי עבודתם הרוחנית למטה בעולם⁴⁴ – שהרי כיון שהענין נובע מפעולתם של אהרן הכהן איש החסד המשפיע ו"ממשיך" אלקות מלמעלה למטה אל התחתון כפי שהוא במציאותו, הרי הוא מביא לידי כך, שההתעלות אצל ישראל אינה באופן של יציאה מן המטה, אלא שה"מטה" במצבו נעשה כלי לאלקות, בדומה ל"כל מעשיך", המעשים שלך, "לשם שמים", "בכל דרכיך", הדרכים שלך, "דעהו"⁴⁵.

ומסיבה זו התשובה והתיקון למחלוקת קרח אינה באמצעות קרבנות וקדשים, הניתנים לגמרי לה', וצריך להקריבם על המזבח, אלא דוקא באמצעות מתנות כהונה:

בהקרבת הקרבנות, ובקדשים בכלל, כאשר היהודי מקדיש את נכסיו לה', אין ניכר שכל הדברים התחתונים הגשמיים נעשים כלי לאלקות, כי הקרבנות הרי יוצאים מגדר החולין, משייכותם לאדם למטה, ונעשים ענין של קדושה – מקריבים אותם על המזבח.

אך לא כן במתנות כהונה שאדם נותן מנכסיו לכהן^*, והכהן אוכל זאת, ונעשה אצלו "למשחה – לגדולה"⁴⁶, "כדרך שהמלכים – אף לא יהודים – אוכלים"^*, עד כדי כך שחלק ממתנות הכהונה, הנוהגים גם בחוץ לארץ, נשארים חולין – ודוקא בכך ניכר ומודגש שגם במצבם של הדברים שלמטה, בהיותם חולין, הם שייכים לאלקות⁴⁷.