72

שייכת (בעיקר) לדין מקום המזבח: מכיון ששם היתה עקידת יצחק (שהי' גדר קרבן), לכן נקבע מקום זה ל"בית ה'" שענינו "להיות מקריבים בו הקרבנות". ונמצא דזה שמקום המקדש בכלל ה"ה בהר המורי', הוא משום שהמזבח (מקום עבודת הקרבנות שהוא ענין העיקרי במקדש) מקומו בהר המורי', ולכן הביאו הרמב"ם כאן גבי מזבח דוקא.

אמנם בהלכה ב' לא כתב הרמב"ם "ובמקדש כו'" אלא "המקום שבנה בו כו' המזבח" — כי בהלכה זו קאי בדינו של המזבח עצמו (לא בתור עיקר המקדש).

ונמצא דשתי ההלכות במקום המזבח (מקומו בהר המורי', ומקומו ה"מכוון ביותר" בהר המורי' גופא, במקום העקידה), חלוקות בעצם: א) מקומו (הכללי) בהר המורי' — הוא מפני היותו עיקרו של המקדש, ב) מקומו ה"מכוון ביותר" בהר המורי' עצמו, הוא מפני היותו — מזבח, מבלי שייכות לכללות הבית.

וזהו טעם השינויים והחילוק בין הראיות שהרמב"ם מביא בההלכות:

הדין הא' במקום המזבח, שהוא מצד היותו עיקר המקדש, יסודו (אך ורק) במעשה העקידה, "במקדש נעקד יצחק אבינו" — כי ענין המקדש שייך לישראל דוקא;

משא"כ בדין השני אין הרמב"ם מסתפק בזה ש"הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח כו'" אלא מוסיף "והוא המקום שבנה בו נח כו' קין והבל כו' אדם הראשון כו' כשנברא" — כי בזה משמיענו, שייחודו של מקום זה כמקום "מכוון ביותר" למזבח (בכלל, לא רק כמזבח שבמקדש), אינו שייך רק לישראל, אלא כן הי' מאז ומקדם (גם לפני האבות), שהוא מקום מיוחד בעצם לבניית מזבח.

ולא עוד אלא שממשיך ומבאר מעלתו של מקום זה — "ומשם נברא אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא" — שזה שהמקום "מכוון ביותר" (למזבח) אינו (רק) תוצאה מהקרבת הקרבנות שם דכל הנ"ל עד אדם הראשון, אלא שכן הוא מצד הקביעות ע"י הקב"ה, שמקום זה הוקבע להקרבת קרבנות מתחלת הבריאה.

ה. ע"פ הנ"ל מדוייק מה שבהלכה זו לא כתב הרמב"ם "אברהם אבינו. . יצחק אבינו" — כי מקום המזבח כגדר בפ"ע אינו ענין רק לישראל אלא נוגע לכל האומות.

ועפ"ז מובנת הדגשת הרמב"ם בתחילת הלכה זו "ומסורת ביד הכל", כי בפשטות משמעה שמסורת זו היא לא רק ביד ישראל אלא ("ביד הכל") גם ביד האומות — כי גדר זה של מקום המזבח שייך גם להם.

ויש לומר, שזהו הטעם שמקריבים קרבנות של נכרים ע"ג המזבח²⁸, שאין זה מצד (כללות) בית המקדש (השייך רק לבנ"י²⁹), אלא מצד (מקום) המזבח בפ"ע, השייך גם להם, כנ"ל³⁰.