תוכן ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך יח נשא

שיחה ב

רשימת העמודים (9) מצוטט ב־3 עמודים חיפוש חדש

55שיחה ב

נשא

א. הסמיכות בין נזיר לבין סוטה וגיטין

חז"ל¹ אומרים "למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, לומר לך, שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין".

מאותה סיבה סמוכים נושאים אלו גם בתורה שבעל־פה – מסכת סוטה באה מיד לאחר מסכת נזיר – כדברי הגמרא בתחילת מסכת סוטה²: "תנא מנזיר סליק, מאי תנא דקא תנא סוטה? כדרבי .. למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה .. שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר...".

ואילו הרמב"ם³ אומר שמסכת סוטה באה מיד לאחר מסכת גיטין (ומסכת נזיר היא לפני מסכת גיטין) – "שעינינה (של מסכת סוטה) מענין הגירושין, שהסוטה כשתזנה, יש לכוף האיש והאשה על הגירושין".

ודברי הגמרא "תנא מנזיר סליק מאי תנא סוטה .. שכל הרואה סוטה .. יזיר עצמו..." נאמרים, כהסבר ב ^* ה"מאירי"⁴, כי "גיטין וסוטה לענין זה אחד הם, שסיבת הגירושין בסיבת הקלקול .. ונסמכו (גיטין וסוטה) לנזיר למד'^* שהקלקול הבא מצד היין גורם לגיטין וסוטה".

יש להבין: מאחר ובתורה שבכתב באות שתי הפרשיות, נזיר וסוטה בסמיכות מיידית זו לזו – מדוע בתורה שבעל־פה, שגם בה סמיכות מסכת נזיר לגיטין וסוטה הוא אותו טעם של התורה שבכתב – יש הפסק ביניהם?

ועוד יש להבין: מהו ההסבר למחלוקת, אם סוטה באה מיד לאחר נזיר (כפירוש רש"י⁵, וכפשטות לשון הגמרא), או לאחר מסכת גיטין (כשיטת הרמב"ם)?

ב. חובת הקינוי תלויה במחלוקת לגבי גירושין

יש המפרשים⁶, שהרמב"ם נוקט בשיטת הירושלמי, שענין הקינוי תלוי בגירושין, ולכן הוא סובר שמסכת סוטה באה לאחר גיטין:

55בירושלמי⁷ מובא, שהמחלוקת בין רבי ליעזר לרבי יהושע אם הקינוי לאשתו הוא חובה או רשות, קשורה למחלוקת בין בית־שמאי לבית־הלל במשנה, בסוף גיטין, אם (כדעת בית־שמאי) "לא יגרש אדם את אשתו אלא־אם־כן מצא בה ערוה", או (כדברי בית־הלל) "אפילו הקדיחה תבשילו":

במקרה שמצא בה דברים כאורין (מכוערים⁸)" ללא עדים⁹, הרי לפי בית־שמאי "לגרשה אינה יכול, שלא מצא בה ערוה, לקיימה אינה יכול, שמצא דברים כאורין", ולכן הוא חייב בקינוי, כדי לברר אם היתה בה "ערות דבר" אם לאו. ואילו לפי בית־הלל, שמותר לגרשה אף אם "הקדיחה תבשילו", הקינוי הוא רשות בלבד, כי באפשרותו לתת לה גט.

ה"תוספות"¹⁰ מצטט את דברי הירושלמי", ושואל: "לפי הירושלמי כייון דתליא (=שתלוי) קינוי בגירושין, הוה ליה למתני בתר גיטין (=היה צריך לשנות סוטה לאחר גיטין)". ואומרים המפרשים, שלפי הירושלמי, אכן, באה מסכת סוטה לאחר גיטין¹¹, וכך סובר הרמב"ם.

אך קשה לקבל תירוץ זה: התלמוד בבלי איננו קושר בין ענין הקינוי לגירושין

כפי שרואים גם¹² מכך שבתלמוד הבבלי¹³ מובאת אותה מחלוקת לגבי קינוי, אם הוא חובה או רשות, אלא שבעלי המחלוקת הם רבי עקיבא (חובה) ורבי ישמעאל (רשות), והרי רבי עקיבא סובר¹⁴, שמותר לגרש אשה "אפילו מצא אחרת נאה הימנה"¹⁵.

יוצא איפא, שלשיטת תלמוד הבבלי, מסכת סוטה איננה המשך לגיטין, ולכן כפשטות לשון הגמרא, באה מסכת סוטה מיד לאחר מסכת נזיר. כיצד ניתן אפוא לומר, שהרמב"ם נוקט בשיטת הירושלמי נגד שיטת הבבלי?

יתר־על־כן: אם הרמב"ם סובר כשיטת הירושלמי, שחובת הקינוי תלויה בגירושין – כיצד הוא פוסק (כרבי עקיבא) שהקינוי הוא חובה¹⁶, 56בעוד אשר לפי הירושלמי זוהי שיטת בית־שמאי¹⁷?

ג. ההלכה במקרה זה כ"סתם משנה" או

לאו?

כדי להבין זאת יש להסביר תחילה את פסקו של הרמב"ם, שהקינוי הוא חובה, כדעת רבי עקיבא.

שהרי לכאורה: הגמרא⁷ מסבירה את הדיוק שבלשון המשנה בסוטה "המקנא לאשתו" – "דיעבד אין (=בדיעבד, אם קינא – קינא), לכתחילה – לא, קסבר תנא דידן (=דעת המשנה שלנו היא) אסור לקנאות". ואם לפי סתם משנה "אסור לקנאות", מדוע פוסק הרמב"ם כרבי עקיבא, שדעתו מובאת רק כברייתא¹³ והרי הכלל הוא ש"סתמא¹⁸ דמתניתין (=דעה סתמית במשנה) ומחלוקת בברייתא .. הלכה כסתם"?

בעל ה"תוספות יום טוב"⁷ עונה, שכיון שגם רבי עקיבא וגם רבי ישמעאל סוברים בברייתא ש"לאו איסורא הוא (=אין איסור לקנא), הילכך לית הלכה כמתניתין (=אין הלכה כמשנה סתם), ובאנו לכלל הלכה כרבי עקיבא מחברו".

תירוץ זה מתאים רק לפי השיטה¹⁹ שהכלל "הלכה כסתם (משנה)" ולא כברייתא, אינו חל במקרה שבו "סתם משנה" היא דעת יחיד. אבל לפי השיטה¹⁹ שגם במקרה זה ההלכה היא כסתם משנה, נשארת הקושיא בעינה²⁰.

57ד. לדעת הרמב"ם אין מחלוקת "משולשת"

ויש לומר שלדעת הרמב"ם אין מחלוקת "משולשת" בענין הקינוי (אם הוא אסור, רשות, או חובה), כי רבי ישמעאל ורבי עקיבא, בברייתא, אינם חולקים על דעת המשנה ש"אסור לקנאות"²¹.

דבר זה מובן מכך, שהגמרא איננה מביאה את הברייתא מיד לאחר קובעה ש"קסבר תנא דידן (=דעת משנתינו) אסור לקנאות", כדרך שהיא מביאה²² את הדעות של רבי אליעזר ורבי יהושע במשנה ש"מקנא לה על־פי שנים", ואומרת "מתניתין דלא כי האי תנא (=דעת המשנה אינה כדעת תנא זה) .. רבי יוסי ברבי יהודה .. מקנא על־פי עד אחד או על־פי עצמו", ואפילו אינה מביאה זאת בקשר לדעה של "תנא דידן" ש"אסור לקנאות";

ברייתא זו מובאת בגמרא¹³ רק כהוכחה לכך שהנאמר בתנא דבי רבי ישמעאל, ש"אין אדם מקנא לאשתו אלא־אם־כן נכנס בו רוח" הוא כדעת האומר "רוח טהרה" (כי "אי אמרת רוח טומאה, רשות וחובה לעיולי אינש רוח טומאה בנפשיה"? (=אם תאמר רוח טומאה, כיצד ייתכן שרשות וחובה לאדם להכניס רוח טומאה בנפשו?).

אלא, במשנה ובברייתא מדובר על שני מקרים שונים זה מזה, כמוסבר להלן.

ישנם שני אופנים של קינוי²³:

א) קינוי לגבי אשה בלתי צנועה, שהוא הקדמה לענין של הסתתרותה עם אדם אחר: כאשר, כלשון הירושלמי שלעיל, "מצא בה דברים כאורין" והבעל חושד באשתו בדבר עבירה, הוא מקנא לאשתו כדי שיוכל אחר־כך לברר (אם לא תישמע להתראה, ותיסתר עם אדם אחר) אם נטמאה או לאו.

ב) קינוי לגבי אשה כשרה, כדברי הרמב"ם²⁴, שהקינוי צריך להעשות "בנחת בדרך טהרה ואזהרה כדי להדריכה .. ולהסיר המכשול, וכל מי שאינו מקפיד על אשתו ובניו ובני ביתו ומזהירן ופוקד דרכיהן תמיד... הרי זה חוטא". מכך מובן, שחובת קינוי אינה קשורה בחשד הבעל על אשתו בדבר עבירה וכדומה, או בכך שראה בה "דברים כאורין", אלא זהו פרט בענין הכללי של הדרכת האשה, בדיוק כשם 58שהאדם צריך²⁵ להדריך ולהקפיד על התנהגות בניו ובני ביתו בכלל²⁶.

ולכן "מצות חכמים על בני ישראל לקנאות לנשיהן"²⁷, באופן כללי, לכל אשה, כהנהגה תמידית²⁸, עם ההגבלות "ולא יקנא לה ביותר מדאי"²⁹, "לא מתוך שחוק .. ולא להטיל עליהם אימה .. אין ראוי לקפוץ ולקנאות בפני עדים תחילה"³⁰.

ה. במשנה – קינוי עקב חשד, בברייתא – קינוי לאשה כשרה

וזהו ההבדל בין המשנה לבין הברייתא:

במשנה, ששם נאמר "המקנא" – "דיעבד", מדובר על קינוי לאשה ש"מצא בה דברים כאורין" וכדומה³¹, שהוא הקדמה להיסתתרות, ובענין זה סובר הרמב"ם, שלפי שיטת התלמוד הבבלי "אסור לקנאות"³² (כדלהלן בסעיף ו').

ואילו המחלוקת בברייתא בין רבי ישמעאל לרבי עקיבא, אם הקינוי הוא חובה או רשות, דנה בענין הקינוי לאשה כשרה – "להדריכה":

רבי ישמעאל סובר שכל ענין הקינוי, גם אצל אשה כשרה, הוא "רשות" בלבד – יש כאן חידוש ומתן היתר: "כלפי³³ שאמרה תורה³⁴ לא תשנא את אחיך בלבבך", אומרת התורה כאן, שבמקרה זה מותר הענין של "וקינא את אשתו", גם אם הוא עלול להביא לשנאה.

ורבי עקיבא סובר, שהקינוי במטרה "להדריכה" הוא חובה.

וכך פוסק הרמב"ם, המדבר על אופן זה של קינוי³⁵, כפי שמובן מלשונו, כאמור.

ויש לומר, ששני אופני הקינוי רמוזים בפסוק³⁶ "ועבר עליו רוח קנאה 59וקנא את אשתו והיא נטמאה או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה". ההרחבה, וכפילות הלשון רומזים שמדובר על שני סוגים שונים של נשים: "וקנא את אשתו והיא נטמאה" – זהו הקינוי לאשה אשר "מצא בה דברים כאורין" וכדומה, וסביר יותר לומר ש"היא נטמאה": ו"קנא את אשתו והיא לא נטמאה" – זהו הקינוי לאשה כשרה "להדריכה"³⁷.

ו. לפי המשנה אסור לקנאות מחשש שהמים לא יבדקו

מדוע יהיה אסור לקנא לאשה ש"מצא בה דברים כאורין" וכדומה? לכאורה, אדרבה: במקרה כזה בודאי צריך האדם לקנא לאשתו³⁸, למרות שהוא עלול להביא לידי ריב ושנאה, כדי להישמר להבא מדבר עבירה, וכדי שיוכל לברר אם חטאה?!

ויש לומר, שלדעת הרמב"ם, הסיבה לכך ש"אסור לקנאות", איננה כדעת רש"י³⁹, משום שעלול להביא "לידי תגר", אלא מפני שבמקרה כזה, ש"מצא בה דברים כאורין", קיים חשש שהמים לא יבדקוה בין כך ובין כך, כדלהלן:

ההלכה היא⁴⁰, ש"בזמן שהאיש מנוקה מעוון המים בודקים את אשתו, אין האיש מנוקה מעוון – אין המים בודקים את אשתו". הכוונה של "אין מנוקה מעוון" היא, כלשון הרמב"ם⁴¹ "שבא ביאה אסורה מימיו אחר שהגדיל", ואפילו "עוון דפנויה"⁴².

ולפי דברי הגמרא⁴³ "כל המזנה אשתו מזננת עליו .. דאמרי אינשי איהו בי קארי ואיתתיה בי בוציני" (=אם הוא קדלעת גדולה ואשתו קדלעת קטנה), ואומר רש"י: מין אחד הוא, אלא שאלו גדולים ואלו קטנים, כלומר, במה שהוא עוסק היא עסוקה". זאת אומרת, שכאשר האשה אינה מתנהגת כראוי, קיים חשש גדול, שגם הבעל לא התנהג בראוי, ובמילא – אין המים בודקין.

לכן דעת "תנא דידן" היא שבמקרה כזה "אסור לקנאות"⁴⁴, מפני החשש שבין כך ובין כך לא יבדקו המים את האשה⁴⁵, ואם הוא ישקה את אשתו הוא 60יכול לגרום, כלשון הרמב"ם⁴⁶, ל"פשע שגרם לשם המפורש שימחק .. ומוציא לעז על מי סוטה..."⁴⁷.

אלא, עדיף⁴⁸ שיגרשנה⁴⁹.

ז. ההבדל בין דעת רמב"ם לדעת רש"י

לפי כל האמור לעיל, מובן, מדוע סובר הרמב"ם שמסכת סוטה באה לאחר גיטין:

במשנה, בתחילת סוטה מדובר על אשה ש"מצא בה דברים כאורין", סוטה חוטאת, ולכן סביר, שהפירוש לטעם הסמיכות לענין נזיר, "שכל כפירוש רש"י⁵⁰ "בניוולה ובבשתה", אלא כפשטות הלשון: הקלקול של סוטה חוטאת⁵¹, המקלקלת ועוברת עבירה, או בעונשה – "צבתה בטנה..."⁵².

וכיוון שכל הקלקול של סוטה חוטאת בזמן הזה הוא ש"יש לכוף האיש והאשה על הגירושין"⁵³, סובר הרמב"ם, שמסכת סוטה באה לאחר גיטין, כי בענין הקלקול "אחד הם".

וענין זה, שבמשנה, בתחילת סוטה, מדובר על סוטה חוטאת, הוא גם בהתאם לסדר הפסוקים בפרשת סוטה בתורה שבכתב: בתחילת הפרשה⁵⁴ נאמר "איש .. כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל ושכב איש אותה .. ונסתרה והיא נטמאה", ורק לאחר מכן מדובר על ספק "ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא נטמאה או... לא נטמאה", וגם בספק עצמו נאמר קודם "והיא נטמאה" ורק אחר־כך "והיא לא נטמאה" (וכפי שהוזכר מקודם, מדבר התחלת הפסוק ("וקנא .. והיא נטמאה") על קינוי לאשה שמצא בה דברים כאורין).

ואילו שיטתו של רש"י בענין זה היא שונה: הוא סובר שבמשנה מדובר על קינוי כל־שהוא, גם לגבי אשה שלא מצא בה "דברים כאורין", ולכן: א) הוא 61סובר ש"סוטה אחר נזיר"⁵⁵, כי תחילת מסכת סוטה אינה קשורה למסכת גיטין. ב) "שכל הרואה סוטה בקלקולה...", הוא מפרש⁵⁰ "בניוולה ובבשתה". ג) האיסור לקנאות הוא מפני ש"מביא עצמו לידי תגר ואת אשתו לידי ניוול ואפילו היא טהורה"³⁹.

ח. הקשר בין תחילת המסכת לסופה

לפי שיטת הרמב"ם, שבתחילת המסכת מדובר על סוטה חוטאת, אפשר להבין גם את הקשר שבין תחילת המסכת לבין סופה, ששם נאמר: "לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא" (=אל תאמר שבטלה יראת חטא, כי אני נמצא, שאני ירא חטא):

האמצעי שבאמצעותו אפשר "לסיים" את מסכת סוטה, לבטל את האפשרות למציאות של סוטה חוטאת, שלא יהיה צורך לקיים למעשה את הלכות סוטה, הוא על־ידי "לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא": כאשר יהודי לומד את המסכת ומסיים "לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא", כאשר הוא מגיע לדרגה של יראת חטא, מתבטלת המציאות והאפשרות של חטא⁵⁶ וסוטה.

ט. הקשר בין תחילת המסכת לבין סופה לפי שיטת רש"י

יש להסביר את הקשר שדלעיל גם לפי שיטת רש"י, שהקינוי שבתחלת המסכת הוא גם לגבי אשה כשרה, וכך גם ההיסתרות וההשקאה שעליהם כתוב אחר־כך, אין מודגש שמדובר דוקא על סוטה חוטאת, אלא "אפילו היא טהורה"⁵⁷.

ידוע⁵⁸ הפירוש של "יראת חטא", שאין מפחדים מן העונש שמביא החטא – יראת העונש – אלא מן החטא עצמו, מעצם עשיית היפך מרצון ה', וענין זה מודגש במיוחד אצל סוטה שהיא טהורה:

לכל העבירות יש עונש⁵⁹, ולכן אפשרית אצל כולם יראה מן החטא עצמו, ויראת העונש.

יוצאת מכלל זה אשה שהיא טהורה, והיתה אצלה סתירה והשקאה וכו', שלא זו בלבד שלא מגיע לה עונש, אלא להיפך, היא זוכה לשכר גדול – "ונקתה ונזרעה זרע"⁶⁰, כדברי חז"ל⁶¹: "היתה יולדת בצער, יולדת בריוח .. נקבות, יולדת זכרים...".

בכל זאת היא צריכה להביא מנחה לכפרה⁶² כי עצם העובדה שהיא 62נסתרה, ואף שלא היה זה באופן אסור (לולא קינוי הבעל)⁶³, אינה התנהגות כראוי⁶⁴.

וכאשר היתה אצלה היסתרות, ואפילו כאשר היא עשתה זאת במחשבה שבאמצעות כך היא תזכה לשכר של "ונזרעה זרע"⁶⁵, הרי זה סימן לפגם ב"יראת חטא".

לכן הסיום וה"גמר" של מסכת סוטה, הוא כאשר מגיעים לידי "לא

הערות

עמוד 55

1. ברכות סג, א. ריש סוטה. פרש"י פרשתנו ו, ב. וראה תיב"ע עה"פ.
2. וראה שם הטעם שלא תני נזיר לאחרי סוטה (כסדרם בתושב"כ). וראה תוד"ה מאי ריש נזיר. ולהעיר מסדר המסכתות דסדר נשים במאירי (בפתיחתו לבית הבחירה) לפי "הסדור אשר בידינו היום על פי קבלתנו ועל פי הספרים המדויקים".
3. בהקדמתו לפיה"מ ד"ה והחלק הששי.
*. וסיום מס' סוטה.
4. לסוטה שם. ועד"ז מפרש בריש נזיר. – ומתורצת עפ"ז קושיית התוי"ט ריש סוטה.
*. כ"ה בהוצאת ירושלים תשכ"ז – ע"פ כת"י פארמא (למדרש – להדרש?). ובהוצאות הראשונות (ליוורנו תקנ"ה. הלבערשטאט כת"ר) – "לסדר" (בסמ"ך).
5. סוטה שם ד"ה מכדי וד"ה מאי תנא.
6. מים חיים להפר"ח ריש סוטה.

עמוד 55

7. ריש סוטה.
8. קרבן העדה ופני משה שם.
9. כי בעדים גם משום דברים כאורין מצי לגרש (גם לב"ש) – ירושלמי שם. וראה ירושלמי סוף גיטין ובמפרשים שם.
10. סוטה ג, א ד"ה ר"י.
11. אבל ראה פני משה בקטע שלאחרי יבמות (ועד"ז אחרי נדרים וגיטין) בסדר המסכתות דסדר נשים בירושלמי (יבמות סוטה .. גיטין נזיר קידושין).
12. נוסף לזה שלא הוזכר ענין זה בבבלי (שאיירי כשמצא בה דברים כאורין כו'). וגם: לשיטת הבבלי גם כשמצא בה דברים כאורין מצי לקיימה (ראה סוטה כה, א. רמב"ם הל' אישות פכ"ד הט"ז). וראה העמק שאלה לשאילתא קלד סק"ח. מראה הפנים שצויין לקמן הערה 15. ועוד.
13. סוטה ג, א.
14. משנה הנ"ל סוף גיטין.
15. וכקושיית התוס' (ד"ה ר"י הנ"ל). וראה תי' המראה פנים (שלהי גיטין) ומפרשים לתוס' שם.
16. הל' אישות פט"ו הי"ז (ובמגיד משנה שם). הל' סוטה פ"ד הי"ח (ובכסף משנה שם). – דלא כמאירי (סוטה ג, א) שכ' ש"הלכה שהיא רשות (כר"י) שאין הקינוי מצוה מן התורה אלא מדברי סופרים". בכמה מפרשים כתבו (דלא כהמ"מ וכס"מ הנ"ל) שגם הרמב"ם פסק כר"י דקינו רשות, ורק "מצות חכמים .. לקנאות כו'" (הל' סוטה שם). אבל מפשטות לשון הרמב"ם בפיה"מ (ריש סוטה) – "ודע שאדם חייב לקנאות .. וכן אמרנו (אמרו) וקנא את אשתו חובה" – משמע שפסק כר"ע. ובפרט שבהל' אישות שם (שלפני הל' סוטה) סתם "וחובה .. לקנאות". וראה כס"מ שם.

עמוד 56

17. אבל אין לתרץ ע"פ מה שקיי"ל דבאשתו ראשונה לא יגרש אא"כ מצא בה ערות דבר (רמב"ם הל' גירושין פ"י הכ"א. ע"פ בבלי סוף גיטין*. וראה נ"כ שם) – כי לפ"ז החובה לקנאות הוא רק באשתו ראשונה. וראה ב"ש לאה"ע סקי"ט ס"ג. ועוד.
7.
13.
18. יבמות מב, סע"ב.
7.
19. ראה יד מלאכי כללי הסמ"ך כלל תקיג, אנציקלופדי' תלמודית ע' הלכה כסתם משנה ס"ה, וש"נ.
20. לכאורה אפשר לתרץ דלא פסק כהסתם משנה מפני שאמרו בגמ' (סוטה ג, א) "ומסתברא כמ"ד (רב אשי) רוח טהרה", דמשמע מזה שלא קיי"ל כסתם משנה דאסור לקנאות (וראה מים חיים להפר"ח ריש סוטה. ועוד). אבל ראה פרש"י סוטה שם (ד"ה ומסתברא. וראה תוד"ה ר"י פסחים ה, א) דרבנן ור"א פליגי (רק) בפירוש תיבת "רוח דקאמר רבי ישמעאל*, והכוונה ב"ומסתברא כו'" היא רק שכ"ה כוונת ר"י: וא"כ אין מזה ראי', לכאורה, שר"א עצמו וכן סתמא דגמ' לא ס"ל להלכה כסתם משנה. אבל יל"ע אם שייך לומר בזה דמכיון שהש"ס מכריע כמ"ד זה מוכח שכ"ה ההלכה (ראה המובא באנציקלופדי' תלמודית ע' הלכה סכ"ט). ואכ"מ. וראה רי"פ פערלא לסהמ"צ רס"ג מ"ע עה (רצ, ב).
. ומכיון שבירושלמי לא הובא החילוק (שבבבלי שם) בין זוג ראשון לזוג שני. לכן סתם (בריש סוטה) דהמ"ד שחובה לקנאות ס"ל כב"ש.
. וכדמוכח ג"כ מהא שלא תי' דרבנן דאמרי "רוח טומאה" ס"ל כתנא דידן דאסור לקנאות [ע"ד הא דאיתא בגמ' לפנ"ז (בריש העמוד) שהאמוראים שמפרשים "לשון קינוי דבר המטיל קנאה כו'", ס"ל דאסור לקנאות]. אלא שעפ"ז צ"ל דמה דנקט בלשון הקושיא שם גם "וחובה" (כר"ע) – "אלא אי אמרת רוח טומאה רשות וחובה כו'" – הוא רק אגב גררא.

עמוד 57

21. אבל להעיר ממ"ש בגמ' שם (בריש העמוד) "אלמא קסברי דאסור לקנאות, ומאן דאמר מותר לקנאות מהו כו'", דמשמע שיש בזה פלוגתא. ויש לומר (בדוחק עכ"פ) שהכוונה ב"ומ"ד מותר לקנאות מהו לשון קינוי", היא (לא שיש בעל פלוגתא דתנא דידן, כ"א): במקום שאמרו מותר לקנאות (כדלקמן) מהו לשון קינוי. ולהעיר ממאירי (ב, א) שכותב בפשיטות שאין לדייק מהמשנה דאסור לקנאות. ואכ"מ.
22. שם ב, ב.
13.
23. להעיר מצפע"נ השלמה כד, ד.
24. הל' סוטה בסופן. וראה טושו"ע אה"ע סקע"ח סכ"א־ב. ובב"ש שם סקי"ד.

עמוד 58

25. עד מש"נ "יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' גו'" (וירא יח, יט. וראה סנה' נז, ב).
26. ובפרט שהענין דפוקד דרכיהן של ב"ב כו' הובא בש"ס (יבמות סב, סע"ב. סנה' עו, ב) לא בהמשך לקינוי אשתו, והרמב"ם מצרפם יחד.
27. לשון הרמב"ם שם הי"ח. ועד"ז בהל' אישות שם.
28. וכדמוכח עוד יותר מזה שהביא הלכה זו בהל' אישות בעניני הנהגות איש לאשתו, ע"ש.
29. הל' אישות שם.
30. הל' סוטה שם.
31. ויש להוסיף שעפ"ז הושוו הבבלי וירושלמי עכ"פ בענין זה שהמשנה איירי באותו אופן דקינוי (אלא שלהירושלמי תלוי קינוי בגירושין, משא"כ להבבלי).
32. אלא שעפ"ז צע"ק מדוע לא הביא הרמב"ם הא דאסור לקנאות כשמצא בה דברים כאורין כו'. וראה לעיל הערה 21 בסופה. אין להקשות מהא שפסק (שם פ"א ה"י־יא) שב"ד מקנין לאשה "שהעם מרננין אחרי'" – כי שם הקינוי אינו בשביל להשקותה (רמב"ם שם), שבזה תלוי טעם האיסור לקנאות, כדלקמן סעיף ו.
33. כבגמרא שם ג, א.
34. קדושים יט, יז.
35. וצע"ק מה שהביא הרמב"ם בפיה"מ (בהמשך לפי' המשנה) "ודע שאדם חייב לקנאות על אשתו כו'" – והרי המשנה לא איירי בקינוי שהוא חובה.
36. פרשתנו ה, יד. וראה ג"כ ספורנו עה"פ. עיון יעקב לסוטה שם ד"ה רבנן אמרי.

עמוד 59

37. ויומתק עפ"ז הא שאמרו בגמ' שם שר"ע יליף שקינוי חובה מזה ש"קינוי אחרינא כתיב", ובקינוי זה נאמר "והיא לא נטמאה" – שאיירי בקינוי לאשה כשרה כו', כבפנים.
38. ראה גם שטמ"ק כאן בשם הרא"ש.
39. ב, א ד"ה אסור לקנאות.
40. סוטה כח, רע"א. וש"נ. רמב"ם הל' סוטה פ"ב ה"ח. פ"ג הי"ז.
41. פ"ב שם. והוא ע"פ סוטה מז, ב. וראה בארוכה משנה למלך שם. ועוד.
42. סוטה שם.
43. סוטה י, א.
44. ראה גם הגהות היעב"ץ לסוטה (ג, א) דמ"ד (שם) "רוח טומאה" הוא "משום דאמר מר אם הוא מזנה אשתו מזנה עליו כו'".
45. אין להקשות מהא שאי' בגמ' (שם ב, סע"ב ואילך) שהפי' דלשון קינוי דבר המטיל קנאה כו' הוא למ"ד אסור לקנאות – דלכאורה, להפי' שבפנים אין האיסור שייך להטלת קנאה כו'? כי מכיון שחוששין שהקינוי לא יועיל לבדוק הרואה סוטה בקלקולה...", איננו אשתו, נמצא שפעולת הקינוי הוא רק בזה שמטיל קנאה (משא"כ קינוי המביא לידי השקאה – הוא התראה, שאם תעבור על הקינוי המים בודקים אותה).

עמוד 60

46. שם פ"ג הי"ח.
47. להעיר גם ממ"ש הרמב"ם (הל' סוטה פ"ג הכ"ג) גבי "באו עידי טומאה אחר ששתת ה"ז תצא כו' ואפי' לא אירע לה דבר כו' מפני שאין המים בודקין אלא מי שאין לה עדים כו' (ומוסיף – על הש"ס שם ו, א) ועוד שמא בעלה אינו מנוקה מעון ולפיכך לא בדקו המים את אשתו". – וכבר האריך בזה במשנה למלך הנ"ל ועוד. ואכ"מ.
48. אף שאין כופין אותו לגרש (נסמן לעיל הערה 12). וראה יבמות סג, ב. גיטין בסופה. רמב"ם הל' גירושין פ"י הכ"ב.
49. ע"ד מ"ש בשטמ"ק שם, ד"כיון שיכול לגרשה מוטב שיגרשנה ממה שיקנא לה ותהי' עמו בקטטה וגם שמא תזנה תחתיו בסתר" (וע"פ המבואר בפנים שר"י ור"ע איירי בקינוי לאשה כשרה כו', אין צריך לדחוק כמ"ש בשטמ"ק שם שלר"י שרשות לקנאות איירי ש"אינו רוצה לגרש מחמת שיש לו בנים ממנה או שכתובתה מרובה").
50. שם ב, א ד"ה בקלקולה.
51. ראה גם פני משה (שצויין לעיל הערה 11).
52. פרשתנו ה, כז.
53. לשון הרמב"ם בפיה"מ (הובא לעיל סעיף א).
54. ה, יב־יד.

עמוד 61

55. לשון רש"י שם ד"ה מכדי.
50.
39.
56. להעיר ממחז"ל בריש המס' (ג, א) "אין אדם עובר עבירה .. שנאמר .. כי תשטה כו'.
57. כלשון רש"י ד"ה אסור הנ"ל.
58. תוי"ט בסוף המס'. וראה לקו"ת קרח נב, ד. מטות פב, א. ובכ"מ.
59. להעיר מתניא ספכ"ד בהגהה.
60. פרשתנו ה, כח.
61. סוטה כו, א. וש"נ. ירושלמי שם פ"ג ה"ד. תוספתא שם פ"ב, ד. ספרי ורש"י פרשתנו עה"פ. וכן הוא להלכה – רמב"ם הל' סוטה פ"ג הכ"ב – דלא כמ"ד (תוספתא שם. ספרי שם, לא. ירושלמי שם ה"ה) שגם טהורה יש לה פורעניות.
62. ראה תוד"ה כל ותוד"ה הקומץ – סוטה כג, א. וראה כריתות (כד, א) הפלוגתא אם היא כפרה או לברר עון (וראה תוד"ה כשבעלה סוטה כב, סע"ב). וי"ל דגם למ"ד לברר עון הוא רק לגבי חלק הבעל שבמנחה (ראה תוס' שהובאו בתחילת ההערה) שלגבי' צריך לברר עון: משא"כ לגבי האשה (שיודעת אם חטאה) היא כפרה לחוד. ואכ"מ.

עמוד 62

63. כגון עם אבי', כשבעלה בעיר – ראה צפע"נ הל' סוטה פ"א ה"ז, השלמה שם, ועוד.
64. ראה רמב"ם הל' אישות פכ"ד הכ"ד: שאין לך דבר יותר מכוער מזה. ולהעיר מלשון הירושלמי וספרי שבהערה הבאה: יתקלקלו בשביל שיפקדו. תיתני יראת חטא, דאיכא אנא". (משיחת ערב חג השבועות ה'תשי"ט)
65. להעיר ממ"ד (סוטה כו, א. ירוש' שם ה"ד. ספרי שם, כח) א"כ יסתרו כל העקרות ויפקדו. וראה ברכות לא, ב (גבי חנה) וצפע"נ השלמה שם.

מצוטט ב־3 עמודים

תורת מנחם 3

כ - שנת תשי"ז - חלק שלישי ‹ בס"ד. שיחת יום ה' פ' פינחס, י"ב תמוז ה'תשי"ז. לקו"ש חי"ח ע' 61
כו - שנת תשי"ט - חלק שלישי ‹ דף השער לקו"ש חי"ח ע' 55
כו - שנת תשי"ט - חלק שלישי ‹ בס"ד. יום ב' דחג השבועות, ה'תשי"ט לקו"ש חי"ח ע' 55