57
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ד. לדעת הרמב"ם אין מחלוקת "משולשת"
ויש לומר שלדעת הרמב"ם אין מחלוקת "משולשת" בענין הקינוי (אם הוא אסור, רשות, או חובה), כי רבי ישמעאל ורבי עקיבא, בברייתא, אינם חולקים על דעת המשנה ש"אסור לקנאות"21.
דבר זה מובן מכך, שהגמרא איננה מביאה את הברייתא מיד לאחר קובעה ש"קסבר תנא דידן (=דעת משנתינו) אסור לקנאות", כדרך שהיא מביאה22 את הדעות של רבי אליעזר ורבי יהושע במשנה ש"מקנא לה על־פי שנים", ואומרת "מתניתין דלא כי האי תנא (=דעת המשנה אינה כדעת תנא זה) .. רבי יוסי ברבי יהודה .. מקנא על־פי עד אחד או על־פי עצמו", ואפילו אינה מביאה זאת בקשר לדעה של "תנא דידן" ש"אסור לקנאות";
ברייתא זו מובאת בגמרא13 רק כהוכחה לכך שהנאמר בתנא דבי רבי ישמעאל, ש"אין אדם מקנא לאשתו אלא־אם־כן נכנס בו רוח" הוא כדעת האומר "רוח טהרה" (כי "אי אמרת רוח טומאה, רשות וחובה לעיולי אינש רוח טומאה בנפשיה"? (=אם תאמר רוח טומאה, כיצד ייתכן שרשות וחובה לאדם להכניס רוח טומאה בנפשו?).
אלא, במשנה ובברייתא מדובר על שני מקרים שונים זה מזה, כמוסבר להלן.
ישנם שני אופנים של קינוי23:
א) קינוי לגבי אשה בלתי צנועה, שהוא הקדמה לענין של הסתתרותה עם אדם אחר: כאשר, כלשון הירושלמי שלעיל, "מצא בה דברים כאורין" והבעל חושד באשתו בדבר עבירה, הוא מקנא לאשתו כדי שיוכל אחר־כך לברר (אם לא תישמע להתראה, ותיסתר עם אדם אחר) אם נטמאה או לאו.
ב) קינוי לגבי אשה כשרה, כדברי הרמב"ם24, שהקינוי צריך להעשות "בנחת בדרך טהרה ואזהרה כדי להדריכה .. ולהסיר המכשול, וכל מי שאינו מקפיד על אשתו ובניו ובני ביתו ומזהירן ופוקד דרכיהן תמיד... הרי זה חוטא". מכך מובן, שחובת קינוי אינה קשורה בחשד הבעל על אשתו בדבר עבירה וכדומה, או בכך שראה בה "דברים כאורין", אלא זהו פרט בענין הכללי של הדרכת האשה, בדיוק כשם
הערות
- 21. אבל להעיר ממ"ש בגמ' שם (בריש העמוד) "אלמא קסברי דאסור לקנאות, ומאן דאמר מותר לקנאות מהו כו'", דמשמע שיש בזה פלוגתא. ויש לומר (בדוחק עכ"פ) שהכוונה ב"ומ"ד מותר לקנאות מהו לשון קינוי", היא (לא שיש בעל פלוגתא דתנא דידן, כ"א): במקום שאמרו מותר לקנאות (כדלקמן) מהו לשון קינוי. ולהעיר ממאירי (ב, א) שכותב בפשיטות שאין לדייק מהמשנה דאסור לקנאות. ואכ"מ.
- 22. שם ב, ב.
- 13.
- 23. להעיר מצפע"נ השלמה כד, ד.
- 24. הל' סוטה בסופן. וראה טושו"ע אה"ע סקע"ח סכ"א־ב. ובב"ש שם סקי"ד.
שולחן ערוך, אבן העזר קע״ח:כ״א - הטקסט מספריא
מִצְוַת חֲכָמִים עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְקַנְּאוֹת לִנְשׁוֹתֵיהֶם. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עַל אִשְׁתּוֹ וְעַל בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ וּמַזְהִירָם וּפוֹקֵד דַּרְכֵיהֶם תָּמִיד עַד שֶׁיֵּדַע שֶׁהֵם שְׁלֵמִים מִכָּל חֵטְא וְעָוֹן, הֲרֵי זֶה חוֹטֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא" (אִיּוֹב ה, כד). וְכָל הַמְקַנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ נִכְנְסָה בּוֹ רוּחַ טָהֳרָה. וְלֹא יְקַנֵּא לָהּ מִתּוֹךְ שְׂחוֹק, וְלֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה, וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ, וְלֹא מִתּוֹךְ מְרִיבָה, וְלֹא לְהָטִיל עָלֶיהָ אֵימָה. וְאִם עָבַר וְקִנֵּא לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים מִתּוֹךְ אֶחָד מִכָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ, הֲרֵי זֶה קִנּוּי:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.