55
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
בירושלמי7 מובא, שהמחלוקת בין רבי ליעזר לרבי יהושע אם הקינוי לאשתו הוא חובה או רשות, קשורה למחלוקת בין בית־שמאי לבית־הלל במשנה, בסוף גיטין, אם (כדעת בית־שמאי) "לא יגרש אדם את אשתו אלא־אם־כן מצא בה ערוה", או (כדברי בית־הלל) "אפילו הקדיחה תבשילו":
במקרה שמצא בה דברים כאורין (מכוערים8)" ללא עדים9, הרי לפי בית־שמאי "לגרשה אינה יכול, שלא מצא בה ערוה, לקיימה אינה יכול, שמצא דברים כאורין", ולכן הוא חייב בקינוי, כדי לברר אם היתה בה "ערות דבר" אם לאו. ואילו לפי בית־הלל, שמותר לגרשה אף אם "הקדיחה תבשילו", הקינוי הוא רשות בלבד, כי באפשרותו לתת לה גט.
ה"תוספות"10 מצטט את דברי הירושלמי", ושואל: "לפי הירושלמי כייון דתליא (=שתלוי) קינוי בגירושין, הוה ליה למתני בתר גיטין (=היה צריך לשנות סוטה לאחר גיטין)". ואומרים המפרשים, שלפי הירושלמי, אכן, באה מסכת סוטה לאחר גיטין11, וכך סובר הרמב"ם.
אך קשה לקבל תירוץ זה: התלמוד בבלי איננו קושר בין ענין הקינוי לגירושין
כפי שרואים גם12 מכך שבתלמוד הבבלי13 מובאת אותה מחלוקת לגבי קינוי, אם הוא חובה או רשות, אלא שבעלי המחלוקת הם רבי עקיבא (חובה) ורבי ישמעאל (רשות), והרי רבי עקיבא סובר14, שמותר לגרש אשה "אפילו מצא אחרת נאה הימנה"15.
יוצא איפא, שלשיטת תלמוד הבבלי, מסכת סוטה איננה המשך לגיטין, ולכן כפשטות לשון הגמרא, באה מסכת סוטה מיד לאחר מסכת נזיר. כיצד ניתן אפוא לומר, שהרמב"ם נוקט בשיטת הירושלמי נגד שיטת הבבלי?
יתר־על־כן: אם הרמב"ם סובר כשיטת הירושלמי, שחובת הקינוי תלויה בגירושין – כיצד הוא פוסק (כרבי עקיבא) שהקינוי הוא חובה16,
הערות
- 7. ריש סוטה.
- 8. קרבן העדה ופני משה שם.
- 9. כי בעדים גם משום דברים כאורין מצי לגרש (גם לב"ש) – ירושלמי שם. וראה ירושלמי סוף גיטין ובמפרשים שם.
- 10. סוטה ג, א ד"ה ר"י.
- 11. אבל ראה פני משה בקטע שלאחרי יבמות (ועד"ז אחרי נדרים וגיטין) בסדר המסכתות דסדר נשים בירושלמי (יבמות סוטה .. גיטין נזיר קידושין).
- 12. נוסף לזה שלא הוזכר ענין זה בבבלי (שאיירי כשמצא בה דברים כאורין כו'). וגם: לשיטת הבבלי גם כשמצא בה דברים כאורין מצי לקיימה (ראה סוטה כה, א. רמב"ם הל' אישות פכ"ד הט"ז). וראה העמק שאלה לשאילתא קלד סק"ח. מראה הפנים שצויין לקמן הערה 15. ועוד.
- 13. סוטה ג, א.
- 14. משנה הנ"ל סוף גיטין.
- 15. וכקושיית התוס' (ד"ה ר"י הנ"ל). וראה תי' המראה פנים (שלהי גיטין) ומפרשים לתוס' שם.
- 16. הל' אישות פט"ו הי"ז (ובמגיד משנה שם). הל' סוטה פ"ד הי"ח (ובכסף משנה שם). – דלא כמאירי (סוטה ג, א) שכ' ש"הלכה שהיא רשות (כר"י) שאין הקינוי מצוה מן התורה אלא מדברי סופרים". בכמה מפרשים כתבו (דלא כהמ"מ וכס"מ הנ"ל) שגם הרמב"ם פסק כר"י דקינו רשות, ורק "מצות חכמים .. לקנאות כו'" (הל' סוטה שם). אבל מפשטות לשון הרמב"ם בפיה"מ (ריש סוטה) – "ודע שאדם חייב לקנאות .. וכן אמרנו (אמרו) וקנא את אשתו חובה" – משמע שפסק כר"ע. ובפרט שבהל' אישות שם (שלפני הל' סוטה) סתם "וחובה .. לקנאות". וראה כס"מ שם.
משנה תורה, הלכות אישות כ״ד:ט״ז - הטקסט מספריא
עוברת על דת משה או על דת יהודית וכן זאת שעשתה דבר מכוער אין כופין את הבעל להוציא אלא אם רצה לא יוציא. ואע"פ שלא הוציא אין להן כתובה שהכתובה תקנת חכמים היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות אבל אלו הפרוצות אין להן תקנה [זו] אלא תהא קלה בעיניו להוציאה.
משנה תורה, הלכות אישות ט״ו:י״ז - הטקסט מספריא
וחובה על כל איש לקנאות לאשתו. אמרו חכמים אין אדם מקנא לאשתו אלא אם כן נכנסה בו רוח טהרה. ולא יקנא לה ביותר מדאי ולא יאנוס אותה ויבעול בעל כרחה אלא בדעתה ומתוך שיחה ושמחה.
משנה תורה, הלכות סוטה ד׳:י״ח - הטקסט מספריא
מצות חכמים על בני ישראל לקנאות לנשיהן שנאמר וקנא את אשתו. וכל המקנא את אשתו נכנסה בו רוח טהרה. ולא יקנא לה לא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך מריבה ולא להטיל עליה אימה. ואם עבר וקינא לה בפני עדים מתוך אחד מכל הדברים האלו ה"ז קינוי.
מצוטט ב־2 עמודים
תורת מנחם 2
- כו - שנת תשי"ט - חלק שלישי ‹ דף השער לקו"ש חי"ח ע' 55
- כו - שנת תשי"ט - חלק שלישי ‹ בס"ד. יום ב' דחג השבועות, ה'תשי"ט לקו"ש חי"ח ע' 55
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 2 עמודים.