שיחה ב

347שיחה ב

א. הקשר של דברי שמאי ל"מילי דחסידותא"

"שמאי אומר עשה תורתך קבע, אמור מעט ועשה הרבה, והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות"¹.

הפירוש הפשוט של שלושת הבבות במשנתנו הוא (כדברי המפרשים²): "עשה תורתך קבע" – "שיהיה עיקר עסקך ביום ובלילה בתורה, וכשתהיה יגע מן הלמוד תעשה מלאכה ולא שיהיה עיקר עסקך במלאכה", וכמאמר רז"ל³ "עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי"; "אמור מעט ועשה הרבה" – להבטיח מעט, "ועשה הרבה" יותר ממה שהובטח, "כמו שמצינו באברם שאמר תחלה⁴ ואקחה פת לחם ובסוף⁵ ויקח בן בקר רך וטוב"; והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות – "כשאתה מכניס אורחים לביתך לא תתן להם ופניך כבושות בקרקע".

לפי זה תמוה: במסכת אבות מדובר (רק) אודות "מילי דחסידותא" [=דברי חסידות], כדברי רז"ל⁶ "האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דאבות" [=הרוצה להיות חסיד יקיים את הנאמר במסכת אבות] – כלומר, אלו הנהגות שיהודי אינו מחוייב בהן מצד הדין וההלכה, אלא עליו לעשותן מצד מידת חסידות – לפנים⁷ משורת הדין⁸; אך שלושת העניינים הנ"ל אינם לכאורה בסוג של "מילי דחסידותא" – החיוב שבהם מובן מצד עצמם, או שניתן להבינו מציוויים אחרים בתורה ובהלכה⁹:

א) "עשה תורתך קבע" – לשון זהה מוצאים בחיובי רז"ל שהובאו להלכה¹⁰: עשה תורתך קבע¹¹ ומלאכתך עראי (ואם כן מה החידוש כאן כמידת חסידות¹²); כמו כן מוצאים כמה וכמה 347פסוקים ומאמרי רז"ל, המצווים על חיוב תמידי בלימוד ועסק התורה [וכנאמר בתחילת הפרק¹³ גופא: "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה...", ומכיוון שהתורה היא מה"עמודים" עליהם נתמך קיום העולם, מובן איפוא שצריך להיות "תורתך קבע"]¹⁴.

ב) "אמור מעט" – הוא ציווי בתורה¹⁵ "לא יחל דברו", וציווי זה מחייב הנהגה של "אמור מעט" – על האדם להזהר בדיבורו ולא להבטיח אלא כאשר בטוח לחלוטין כי ביכולתו לקיים את דברו¹⁶, על מנת שלא יכשל באיסור¹⁷ של "לא יחל דברו"¹⁸. גם בסיום פיסקא זו "ועשה הרבה" אין לכאורה חידוש מיוחד מצד מדת חסידות¹⁹: אם ביכולתו של יהודי לעשות הרבה מצוות ומעשים טובים – עליו לעשות כך²⁰?

ג) וכמו כן בסיום המאמר: "והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" – לכאורה זו הנהגה הנדרשת מצד "ועשית הטוב והישר", נימוס בסיסי ודרך ארץ, ויתירה מזו – מצד הציווי²¹ ואהבת לרעך כמוך (מה דעלך סני לחברך לא תעביד²² [=מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך]), ולא דוקא מצד מדת חסידות²³?

348ב. דיוקים נוספים במשנה

גם צריך להבין (כמה דיוקים נוספים) במשנה:

א) מהעובדה כי כל שלושת הפיסקאות נאמרו ביחד באותו מאמר – כי בוודאי אמר שמאי מאמרים רבים נוספים בהנהגות האדם, ורק שלושת אלה הובאו כחטיבה אחת – משמע, כי קיים קשר וזיקה בין תוכנם²⁴?

ב) מדוע לא הובא כאן (במאמר "עשה תורתך קבע") הסיום²⁵ "ומלאכתך עראי", בדומה למובא במאמרי רז"ל²⁶ אחרים (שהוזכרו לעיל)?

ג) כפי שדובר פעמים רבות²⁷, קיימת שייכות גם בין (שמו של) בעל המאמר ותוכנו, דבר המוסיף הבנה והדגשה לענין המדובר במאמר – במה שלושת הענינים הנ"ל מוסברים יותר בכך ש"שמאי" הוא שאמרם?

ג. האפשרות לפרש אחרת מ"אבות דרבי דנתן"

כאן המקום להעיר: אף שמקור הפירוש במשנה – שהובא לעיל בסעיף א' – הוא ב"אבות דרבי נתן"²⁸, עם זאת, יש מקום לומר במשנה פירוש נוסף ושונה; וכפי שמצינו בכמה וכמה משניות במסכת אבות, פירושים רבים מאוד מגדולי ישראל (כמו רש"י, הרמב"ם, מחזור ויטרי ועוד, עד לאחרוני האחרונים), המפרשים בצורה שונה (ואפילו הפכית) מהפירוש באבות דרבי נתן²⁹, וגם עודדו את תלמידיהם להתעמק ולחדש כיוצא בזה – כמובן בתנאי עיקרי ומוחלט שהחידוש יתאים לכללי ודרכי לימוד התורה, מתוך זהירות רבה ואמתית בכבוד גדולי התורה (ופשיטא שלא "להכריז" – "קבלו דעתי"), זהירות הכי גדולה שלא לגלות פנים בתורה שלא כהלכה ופסק הדין, וכן הלאה.

הדבר הוא בדוגמת הפירושים הרבים (חלקם גם הפכיים) בתורה שבכתב, 349הנכללים כולם על כל פנים בהגדרה "פיטטיא דאורייתא טבין"^* [=פטפוטים בתורה טובים] (ואצל גדולי ישראל אמתיים – ב"שבעים פנים לתורה"³⁰); ובפרט שישנו חיוב "לאפשא בה"³¹ [=להוסיף בה] – לחדש בתורה ככל היותר [ובמיוחד אם לפי הפירוש הקודם מתעורר קושי אצל הלומד – בוודאי שעליו להשתדל, עד כמה שיד שכלו מגעת³², לפרש באופן שיתרץ את הקושיות וכו', בי בלא זה הרי יחסר לו בהבנת הדברים – וההבנה הריהי תנאי הכרחי בלימוד תורה שבעל פה]^*.

ד. "תורתך קבע" – ביחס לעבודה וגמ"ח

ויש לומר הביאור בזה:

המשנה ("שמאי אומר כו'") באה בהמשך למשנה האמורה בתחילת הפרק "על שלושה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים", שישנם שלושה דברים, אשר כל אחד מהם הוא בבחינת "עמוד" התומך את העולם. ולכן, כאשר אין ביכולת האדם לעסוק בכל לבבו ונפשו ומאודו בכל השלושה ביחד, עליו לבחור לכל הפחות "עמוד" ו"קו" אחד משלושתם³³, בו ישקיע את עיקר³⁴ חיותו והתעסקותו, ושני האחרים – יהיו בחשיבות משנית^* (אלא אם כן מדובר בענין שהזמן גרמא וכיוצא בזה, כמבואר בשולחן ערוך וכו').

וביחס לכך אומר שמאי – בהתאם לדרך של "מילי דחסידותא": "עשה תורתך קבע"³⁵ – משלושת הקוים יש 350לבחור בהנהגה של "תורתך קבע": הן אמת שברשותו לבחור איזה קו שברצונו³⁶, וביכולתו לנהוג כמו "זבולון"³⁷ ולהיות בדרגה של "מארי עובדין טבין" ([=בעלי מעשים טובים], כאשר עיקר עבודתו תהיה בקו של גמילות חסדים³⁸), אך מצד מידת חסידות על האדם לבחור בקו התורה, שהיא תהיה אצלו ה"קבע" והעיקר³⁹.

ולכן לא מתאים לסיים כאן "ומלאכתך עראי" – משום שאין הכוונה לשלול שה"מלאכה" לא תהיה בדרך של "קבע", אלא להדגיש ולהבדיל את ה"קבע" של תורה לגבי הקוים של "עבודה" ו"גמילות חסדים".

ובזה מובן, מדוע אינו מסיים – בהמשך להוראה "עשה תורתך קבע" – ש"עבודה" ו"גמילות חסדים" יהיו באופן "עראי" – כי ההוראה "עשה תורתך קבע" מופנית גם לבעלי מעשים טובים, שרוב התעסקותם (אינה בתורה, כי ב"פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית"⁴⁰ יוצאים הם ידי חובתם, אלא) היא בקו של גמילות חסדים, ועם זאת נדרש גם מהם הענין של "תורתך קבע": שלימוד התורה בזמן המועט (בכמות) יהיה קבוע (באיכות), חקוק בנפש, עד שיפעל על כל היום כולו⁴¹.

ועוד – הלשון "עראי" אינו מתאים לגבי "עבודה" ו"גמילות חסדים", להיותם ענינים עיקריים ויסודיים בעבודת הוי' החייבים להיות באופן של "קבע"; אלא, שבין שלושת הדברים עצמם צריך להיות עיקר ה"קבע" בקו התורה דוקא.

ה. מיעוט בפסיקת הלכה, ריבוי במעשה עצמו

לאחר ההוראה, אשר קו התורה צריך להיות העיקר מבין שלושת הקוים – "תורתך קבע", ממשיך שמאי לבאר, באיזה אופן צריך להיות עיקר הלימוד בתורה:

מכיון שאמרו רז"ל⁴²: "גדול תלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה", היה ניתן להסיק כי צריך להתעסק רק עם לימוד באופן של "אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא"^* [=להסיק מהסוגיא את ההלכה], זאת אומרת, ענינים הנוגעים דווקא לפסיקת הלכה למעשה ובמטרה להיות דוקא פוסק בישראל –

לכן ממשיך ומבהיר תיכף "אמור 351מעט": עסק התורה בסוג של "אמור"⁴³ – לומר מסקנא לפסק הלכה – צריך להיות "מעט"⁴⁴, ואילו עיקר ורוב הלימוד צריך להיות לימוד התורה לשמה, עד אפילו לסוג הלימוד הנקרא "דרוש וקבל שכר"⁴⁵, "יגדיל תורה ויאדיר"⁴⁶.

מכיוון שכך, עלול מישהו לטעות במחשבה בקצה השני: מאחר וה"קבע" וההדגשה בלימוד התורה צריכים להיות דוקא שלא על מנת לפסוק הלכה למעשה ובפועל ממש, יתכן ומשמע מכאן כאילו בקיום המצוות (מעשה) בכללותו לא נדרשת (חס ושלום) קביעות, ואין חשיבות לקיומן דוקא במסירה ונתינה –

ולכן מוסיף הוא להורות "ועשה הרבה": אף שבעסק התורה עצמו אין לשים דגש עיקרי על המטרה להפוך לפוסק כדי לפסוק דינים להלכה למעשה, אך בעשיית המצוות הכרחית הנהגה של "ועשה הרבה", לעשותן בריבוי גדול הן בכמות והן באיכות – מה שיותר מצוות ועם מה שיותר חיות והתלהבות.

ו. שלילת "התבודדות" של הלומד תורה

מכיוון ולדעת שמאי צריך יהודי בעיקר להתמסר ללימוד התורה לשמה, ובאופן של "אמור מעט" – יכולה להתעורר טעות נוספת, אותה בא שמאי לשלול בהמשך דבריו.

להסברת הדברים יש להקדים:

ידוע החילוק⁴⁷ בין תכונות המוחין (השכל) והמדות, שמוחין עניינם בשביל האדם כפי שהוא לעצמו, והמידות עניינם בשביל הזולת. כלומר, התעוררות והשפעת המידות תיתכן רק בשייכות עם אדם נוסף (כלפיו הוא חש אהבה, מורא וכו'); והיפוכו של דבר במוחין: לא רק שאין המוחין "בשביל הזולת", אלא אדרבה, מציאות ה"זולת" גורמת לבלבול המוחין. וכידוע שהשגת שכל כדבעי (ובפרט השגה של "עצם השכל" הנעלה מהמידות, שכל המרומם משייכות לדרגת המעשה ופסקי הלכה) אפשרית דוקא על־ידי התבוננות והעמקה, כאשר האדם בהתבודדות ובפרישות לעצמו.

ולפיכך, היה אפשר להסיק, כי הנהגה של "תורתך קבע" (ובדרך "אמור מעט"), התובעת הבנה והשגה – דורשת דוקא הנהגה של התבודדות 352והתבדלות מה"זולת"; או, התרועעות רק עם חברותא שתביא לו יתרון ותועלת בלימוד התורה, דוגמת "דיבוק חברים" "פלפול התלמידים" וכיוצא בזה, שהם מהדברים ש"התורה נקנית"⁴⁸ בהם, וכדברי רז"ל⁴⁹: "הרבה למדתי מרבותי ומחברי וכו' ומתלמידי יותר מכולן". אך אנשים כאלה שההתחברות עמם לא תוסיף לו מאומה ב"תורתך קבע", מהם עליו להתעלם, להרחיק אותם כך שלא יהיה לו כל עסק עמהם⁵⁰.

על כך באה ההוראה בחלק השלישי במאמרו של שמאי: "והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" – אף שעיקר התעסקותו היא בלימוד תורה ובאופן של "קבע" ו"אמור מעט", אין הדבר צריך למנוע ממנו מלקבל כל אחד, ללא הבדל, בסבר פנים יפות. כלומר, גם כזה אדם, שההיכרות וההתחברות עמו לא תביא לו כל תועלת בענייניו (לא רק בקו של לימוד התורה, אלא אף לא בקו של גמ"ח וכו'), אף על פי כן, עליו לקבל אותו ולא רק באופן סתמי, אלא "בסבר פנים יפות", שהאדם יראה ויחוש כי הוא מקבלו ומתעסק עמו מתוך שמחה והתמסרות.

ז. הכח לביצוע שלוש ההוראות, ע"י "שמאי"

לאור הביאור האמור מתעוררת השאלה: כיצד ניתן אכן ליישם בו זמנית את כל ההוראות הללו, המהוות סתירה אחת לשניה? מחד, הנהגה של "עשה תורתך קבע" שעיקרה השגה ולימוד בתורה ובאופן של "אמור מעט" – ומאידך "ועשה הרבה": להרבות בקיום המצוות ועוד בריבוי חיות והתלהבות; ובנוסף לכל אלה – הדרישה "והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות", המהוה ניגוד בולט יותר: בה בשעה שעיקר ההצלחה ב"תורתך קבע" באה דוקא על־ידי התבודדות, בכל זאת צריך להתעסק לא רק במעשה המצוות בריבוי, אלא גם עם הזולת. כיצד ניתן להתגבר על כל הסתירות הללו?⁵¹

ולכן מקדימה המשנה ומודיעה, כי בעל המאמר הוא "שמאי": על־ידי (התוכן המרומז בשם) "שמאי" ניתן ליישם את כל שלושת ההוראות.

מבואר בלקוטי־תורה⁵² אודות (השם) "שמאי", ש"על כן נקרא שמאי כענין שאמרו רז"ל⁵³ על פסוק⁵⁴ ושם דרך כו' כל השם אורחותיו, דהיינו ששוקל דרכיו איך ומהו כו'" – שהשם "שמאי" (שהוא מלשון "שם אורחותיו" – מעריך ושוקל את דרכיו) – מרמז ומלמד, שיהודי צריך להעריך ולשקול את דרכיו, זמנו והכוחות שניתנו לו.

וכאשר יעריך וישקול את הכוחות שניתנו לו מלמעלה, ימצא שבכוחו למלא את העבודה בכל שלושת 353האופנים הנ"ל (ובפרט בזמן שנקבע ללימוד פרקי אבות, שאז ניתנו כוחות מיוחדים לקיים בהצלחה את כל ההוראות (של מילי דחסידותא) שנכתבו בפרקי אבות); וכאשר יעריך וימדוד היטב את הזמן שברשותו, יראה שאפשר לחלק את הזמן באופן שיספיק לעסוק בכל אחד משלושת ההוראות הנ"ל⁵¹.

ח. בכל ההוראות – תכלית כשלעצמן

ויש לבאר בעומק ובפנימיות יותר את השייכות של שלושת ההוראות הנ"ל לבעל המאמר, "שמאי".

ובהקדים, כי בשלושת ההוראות קיים מכנה משותף:

בענין הראשון שעיקר ה"קבע" צריך להיות בתורה ובאופן של "אמור מעט" – כלומר לימוד "לשמה" ולא לשם פסיקת הלכה – מתבטא הרעיון שלימוד התורה שלו אינו כאמצעי לענין נוסף, אפילו לא לצורך קיום המצוות, כי אם רק בשביל התורה⁵⁵.

וכך גם בהוראה השניה "ועשה הרבה", אשר גם בשעה שתורתו "קבע" ו"אמור מעט" עליו להרבות בקיום המצוות (כדברי רז"ל⁵⁶, שיש להשמר ממצב של "כל האומר אין לו אלא תורה אפילו תורה אין לו"): ברור הרי, שהעבודה של גמ"ח וכללות קיום המצוות בבחינת "מעט"⁵⁷ – בשביל ההכרח – נדרשת גם מיושב אוהל, כמו מצוות שהזמן גרמא: אכילת מצה וכו', או כדי שהתורה תהיה כדבעי⁵⁸.

– אך ההוראה וההנהגה "ועשה הרבה", מוכיחה כי קיום המצוות שלו אינו בשביל לימוד התורה והצלחה בו, כי אם, שקיום המצוות שלו הוא רק מצד "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו" (אפילו לא כסגולה שתורתו (שהיא ה"קבע") תהיה בבחינת "יש לו" – שיהיה לה קיום).

ובדומה לכך בהוראה השלישית "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות", המתייחסת כאמור, גם לאחד שלא תצמח ממנו כל תועלת עבורו, אפילו לא אפשרות לקיים מצות גמ"ח, משום שהלה אינו זקוק לשום טובה ממנו (וכלשון "כל האדם") –

כי במקרה שהזולת כן זקוק לאיזו טובה (ולו לעודדו מנמיכות רוחו על־ידי עצם קבלתו בסבר פנים יפות, וכיוצא בזה), יתכן והאדם יעשה זאת בשביל תועלתו הפרטית, שהוא מקיים על ידו מצוה של גמ"ח וכו',

יוצא איפוא, שההוראה היא לקבל כל יהודי בסבר פנים יפות – רק משום שכך היא מידת חסידות⁵⁹.

354ובנקודה המשותפת – שהן לימוד התורה והן קיום המצוות והן קבלת כל יהודי, כאשר כל אחד מהם מהוה מטרה ותכלית בפני עצמה (ולא כאמצעי לתכלית הנשלמת בדבר שני) – מתבטא אשר "ישראל אורייתא וקודשא־בריך־הוא כולא חד"⁶⁰, שלכן, כשם שאין שייך לומר שהקדוש־ברוך־הוא הוא חס ושלום "אמצעי" לאיזה דבר אחר, כך אין שייך לומר זאת בנוגע לתורתו ומצוותיו ו(בנוגע להנהגות בני) ישראל.

ט. קיום דברי שמאי – מעין לעתיד לבוא

ענין זה – שתורה ומצוות וישראל הנם כולא חד עם הקדוש־ברוך־הוא – יהיה ניכר בהתגלות לעתיד לבוא, כאשר תתגלה האמת של כל דבר, אך בזמן הזה הוא בהעלם בעבודת כל אחד ואחד, שלכן ישנם (וצריכים להיות) סוגים שונים בעם ישראל⁶¹: מארי תורה – שעסקם בגמילות חסדים ומצוות הוא ב"מיעוט ימיהם"⁵⁷, או בשביל התורה, כאמור ש"כל האומר אין לו אלא תורה כו'"; או מארי עובדין טבין – שעיקר עניינם לעשות מהעולם דירה לו יתברך על־ידי קיום המצוות, ואילו (החיוב של) לימוד תורה הוא אצלם מעט או בכדי שיוכלו לקיים מצוות כדבעי (ובדומה לכך, קיים חילוק זה (אם העיקר הוא בתורה או במצוות), בין הדורות השונים⁶²).

וזוהי השייכות של בעל המאמר "שמאי" לשלושת ההוראות הנ"ל: ידועים דברי האריז"ל⁶³, שלעתיד לבוא תהיה ההלכה כבית שמאי, כלומר: ההוראה משלושת הענינים הנ"ל קשורה בעיקר עם גילוי האמת של כל דבר לעתיד לבוא.

אך משום שכל הגילויים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות⁶⁴, ויש בהם מעין הגילוי דלעתיד, הרי מובן שעל כל פנים במעשה בפועל צריך גם בזמן הזה להיות אצל האדם קיום כל שלושת ההוראות, וממילא יהיה אצלו "שמאי", הוא יעריך וישקול את כוחותיו, ביודעו שיש לו נתינת כח מיוחדת לקיים את כולם.

ו"במדה שאדם מודד בה מודדין 355לו"⁶⁵, על־ידי שיהודי מקיים את כל ציווי המשנה עד סיומה – "והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" הוא זוכה שיראו לו מלמעלה "סבר פנים יפות"⁶⁶, ו"באור פני מלך חיים"⁶⁷, עד לחיים הנצחיים שיהיו לעתיד לבוא בקרוב ממש, בזמן תחיית המתים, אשר "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא".

(משיחת ש"פ שמיני תשל"ה)