שיחה א
343שיחה א
א. שייכותו של "עולם הבא" למסכת אבות
מנהג ישראל, שלפני כל פרק מפרקי אבות אומרים את המשנה1 "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר2 ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר". שמכך מובן, שתוכן המשנה (אודות השכר של כל יהודי לעולם הבא) נוגע ביחוד כהקדמה ללימוד מסכת אבות.
וצריך להבין: הרי עולם הבא הוא השכר על כל עבודת התורה ומצות לכל פרטיה – לא רק על קיום "מילי דאבות" – ואם כן, מדוע אומרים משנה זו דוקא3 כהקדמה ללימוד מסכת אבות4?
ב. שני קצוות בתוכנה של מסכת אבות
בנוגע להוראות של מסכת אבות מצינו שני קצוות:
מצד אחד, תוכן המסכת הוא – בלשון ר' עובדיה מברטנורה5 – "מוסרים ומדות" שאינם "ממצות התורה", ועד ש"חכמי אומות העולם גם כן חברו ספרים .. שבדו מלבם בדרכי המוסר כיצד יתנהג האדם עם חברו"; שההכרח להזהר מענינים אלה הוא מצד חומריות ושפלות האדם העלולים להביא למדות רעות...6.
אך לאידך אומרים חז"ל7, "האי מאן דבעי למהוי חסידא [=הרוצה להיות חסיד, עליו] לקיים .. מילי דאבות", כלומר, שההוראות של מסכת אבות שייכות לדרגת "חסיד", העובד את ה' לפנים משורת הדין.
שני קצוות אלה מצינו גם בנוגע ללימוד מסכת אבות:
מהטעמים שלומדים מסכתא זו בשבתות בין פסח לעצרת דוקא, הוא, כיון שזהו זמן בו מתעוררות "התאוות הגופניות", ולכן לומדים מסכת זו שהיא "מלאה תוכחות ומעוררת האדם לרדוף אחר כל מדה טובה..."8.
אמנם לאידך, מנהג ישראל הוא, כי כל יהודי – מהקטן שבקטנים, הנמצא רק בתחילת העבודה, עד הגדול שבגדולים, הנעלה לגמרי מ"תאוות 343הגופניות" – לומדים פרקי אבות בזמן זה.
וההסבר בשני הקצוות והקשר ביניהם – טמון בהקדמה "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", כדלקמן.
ג. עולם הבא – שכר לגוף על קיום המצוות
ויובן זה על פי הביאור הידוע במשנה9:
"עולם הבא" פירושו – עולם התחיה*, נשמות בגופים. וזהו החידוש במשנה "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא": השכר10 של גן עדן – עולם הנשמות – אינו שוה ב"כל ישראל" (ועד שישנם כאלה אשר כלל אינם זוכים לגן־עדן11); לעומת זאת העולם הבא – עולם התחיה, כשהנשמות יהיו בגופים – הוא (בעיקרו) "בשוה לכל ישראל"12, "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא"13.
הטעם לכך הוא*: השכר שבגן עדן – נשמות בלי גופים – הוא (בעיקר) על לימוד התורה14, הקשור בעיקר לנשמה (ולכח השכל שלה); אך תחיית המתים היא בעיקר שכר על קיום המצות, הנעשות עם ובאמצעות הגוף דוקא (שלכן מקבלת הנשמה את השכר על כך כאשר היא ביחד עם הגוף)*.
ומאחר ובהשגת התורה קיימים (וצריכים להיות15) הבדלים בין יהודי אחד לשני, ועד – מן הקצה אל הקצה16, לכן "כל ישראל" אינם שוים בשכר עבודה זו – גן עדן;
מה שאין כן עיקר קיום המצות הוא ענין של עשיה, שבאפשרותו של כל אחד לעשותו, וכל יהודי אכן עושה זאת 344בפועל ומקיים מצוות, עד (כמאמר רז"ל17) שאפילו פושעי ישראל "מלאין מצוות כרמון" – ומכיוון שעבודת המצות קיימת בכל ישראל16, לכן "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא".
ד. כל יהודי חש את כוונת העצמות
אמנם צריך להבין:
היות ועיקר תשלום השכר הוא בזמן (שלאחר) תחיית המתים, מובן, שהשכר שבתחיית המתים נעלה יותר מהשכר בגן־עדן – כיצד זה מתיישב איפוא, עם כך שגן־עדן הוא שכר על אופן עבודה נעלה יותר (השגת התורה) שאינו שייך בצורה שוה בכל יהודי, ואילו השכר של תחיית המתים הוא על עשיית המצוות, עבודה "פשוטה" בהרבה, שלכן קיימת בכל ישראל?
הביאור בזה:
למרות שהטעם החיצוני לכך שכל ישראל שוים בעניני עשיה, הוא מכיון שהעשיה נמוכה מכל הכחות, שכן זהו ענין שאינו מכריח רגש הלב ולא הבנה והשגה שבמוח – אמנם הטעם הפנימי לכך, הוא מצד המעלה שישנה בעשיה – ובלשון המשנה במסכת אבות18 המעשה עיקר:
פנימיות הכוונה העליונה היא, שישראל יעשו דירה לו יתברך בתחתונים, בעולם־הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו19, וכמאמר20: סוף מעשה במחשבה תחלה. וכוונה זו מתבצעת בעיקר על־ידי העבודה של מעשה המצות, שעל ידם נפעל בירור וזיכוך הגוף ועניני העולם, כמבואר בתניא21 בארוכה.
ומכיון שכל ישראל הם – בלשון הכתוב (המובא כראיה במשנתנו) – "נצר מטעי מעשה ידי" של הקדוש־ברוך־הוא – מרגיש כל יהודי כוונה זו ומבצעה בפועל. בדרגת ה"גילויים" קיימים הבדלים בין יהודי אחד לשני (ועד שיכול להיות אחד שכלל אינו כלי אליהם), אך בשייכות לכוונת העצמות "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים" – שזה נרגש בעצמיותו של היהודי – בזה כל ישראל שווים22.
ה. בחירת הקב"ה – בגוף של יהודי
זהו גם הטעם לכך שתשלום השכר בעולם הבא הוא לנשמות בגופים דוקא:
מצד זה שכוונת הקדוש־ברוך־הוא היא שתהיה לו דירה בתחתונים, משתקף הדבר גם בישראל23 – שהם 345כביכול דבר אחד עם העצמות – שבחירת הקדוש־ברוך־הוא בהם היא (לא רק בחירת נשמתם, אלא גם) בגופם24;
[שלכן גם גופו של היהודי הוא מציאות נצחית שאינה נפסדת, וכידוע25 ש"עצם לוז" אינה נפסדת, ומ"עצם לוז" זו יבנה הגוף כולו בתחיית המתים].
ולכן, כאשר תסתיים העבודה של בירור וזיכוך העולם, והעולם יהיה דירה לו יתברך – תבוא לידי גילוי גם בישראל בחירת הקדוש־ברוך־הוא (גם) בגופם, שלכן החיים נצחיים של עולם הבא יהיו (גם) בגוף.
ו. "להתפאר" דוקא ב"מעשה ידי"
על פי זה יובן מדוע מקדימים משנה זו (כל ישראל) ללימוד מסכת אבות:
כדי לבאר כיצד קיום ולימוד מסכת אבות – המביא לבירור וזיכוך חומריות הגוף – נוגע לכל יהודי, מקדימים ש"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" (עולם התחיה, נשמות בגופים), מאחר ש(גם) הגוף של "כל ישראל" הוא "מעשה ידי" של הקדוש־ברוך־הוא26; ואדרבה, דוקא ב"מעשה ידי" קיים ה"להתפאר", לפי שדוקא "סוף מעשה" הוא "במחשבה תחלה".
ולכן שום יהודי אינו יכול להבטל ממנה27, שלא לקיים מילי דאבות – ובשני הקצוות:
אין גוף שאינו יכול להתברר, כי גופו של כל יהודי הוא מעשה ידי הקדוש־ברוך־הוא, ולא שייך שלא יוכל להתברר28. ויתירה מזו: להיותו מעשה ידיו של הקדוש־ברוך־הוא הרי בודאי "בל ידח ממנו נידח"29, ובסופו של דבר בודאי יתברר;
ולאידך: עבודה זו אינה "נמוכה מדי" עבור איזה יהודי שיהיה. ואדרבה, ה"מילי דחסידותא" האמיתי הוא העבודה בבירור וזיכוך הגוף30, כי דוקא 346ב"מעשה ידי" ישנו ה"להתפאר", וכנ"ל ש"סוף מעשה במחשבה תחלה".
(ממאמר* ושיחת ש"פ אחרי תשל"ג)
הערות
עמוד 343
- 1. סנהדרין ר"פ חלק.
- 2. ישעי' ס, כא.
- 3. ואדרבה, מכיון שקיום מילי דאבות שייך ל"מאן דבעי למהוי חסידא" (ב"ק ל, א) – מובן, שעבודתו אינה (ע"מ לקבל פרס) בשביל השכר דעוה"ב, כ"א לשמה.
- 4. בפשטות י"ל, כי מכיון שהוראות דאבות הן מילי דחסידותא, יש מקום לטעות שאינן שייכות לכאו"א מישראל: ולכן מקדימים משנה זו המדברת ע"ד מעלת "כל ישראל" (שלכולם יש חלק לעוה"ב), שמזה מובן שביכולת כ"א מישראל (ומחובתו) לקיים מילי דאבות. וראה לקמן בפנים סעיף וא"ו.
- 5. בריש המס'.
- 6. ראה בארוכה דרך חיים להמהר"ל בריש המס', בביאור משנה זו.
- 7. ב"ק שם.
- 8. מדרש שמואל בהקדמה.
עמוד 343
- 9. עייג"כ הל' תשובה להרמב"ם פ"ג (ה"ו ואילך) ופ"ד. חיבור התשובה להמאירי. ועוד.
- *. רע"ב (ועוד) סנהדרין שם. מדרש שמואל כאן. וראה הנסמן בתשובות וביאורים סי' ח'* הערה 1. וראה לקמן הערה 26.
- 10. ראה בהבא לקמן: תו"א יתרו עג, ב (וראה לקו"ת שלח מו, ד). ד"ה כי ישאלך עטר"ת וה'ש"ת פ"א. המשך תער"ב ח"ב ע' א'קיב ואילך. וראה בארוכה תשובות וביאורים שם*.
- 11. ראה חגיגה (טו, ב) דלולי תפלת ר"מ לא הי' אחר נכנס לג"ע. וראה חגיגה (שם, א) "נטל חלקו וחלק חברו (הרשע) בג"ע".
- 12. ל' הלקו"ת שם. וראה המשך תער"ב שם, דאף שגם בתחה"מ יש חילוקי מדרי' מ"מ יש חילוק בזה בין ג"ע לתחה"מ, עיי"ש.
- 13. ויש אלה שלמעלה מדרגא זו – בן עוה"ב ומזומן לחיי עוה"ב (ראה שער מאמרי רז"ל לסנהדרין שם). וי"ל דבכלל מאתיים מנה.
- *. בד"ה כי ישאלך הנ"ל (וראה תו"א שם) מבאר הטעם, כי בג"ע מאיר מבחי' ממכ"ע שיש בה התחלקות, ובתחה"מ – מבחי' סוכ"ע שלמעלה מהתחלקות ולכן מאיר לכל ישראל בשוה. אבל מובן, שסיבת החילוק בין השכר דג"ע ותחה"מ היא מצד החילוק בהעבודות המביאות ב' סוגי שכר הנ"ל, כדלקמן בפנים (ולכאורה כ"ה הפי' במ"ש בתו"א שם: ובבחי' זו אפי' פושעי ישראל מלאים מצות כרמון. וראה אמ"ב שער הק"ש פכ"ה).
- 14. להעיר אשר בג"ע ישנו לימוד התורה (תניא פמ"א (נח, סע"א) מגמ' וזהר. וראה מקומות שבהערה הבאה) ואין שם קיום מצות.
- *. ראה אגה"ק סי"ז. ובארוכה – סהמ"צ להצ"צ מצות ציצית פ"א. ד"ה כי ישאלך הנ"ל. ובכ"מ.
- 15. שהרי לשלימות הקומה צ"ל ראש כו' ורגל.
- 16. ראה סד"ה בשעה שהקדימו תער"ב. ועוד.
- . אגרות קודש כ"ק אדמו"ר שליט"א ח"א ע' קמב. המו"ל.
עמוד 344
- 17. חגיגה בסופה.
- 16.
- 18. פ"א מי"ז.
- 19. תניא פל"ו.
- 20. פיוט לכה דודי. וראה תו"א ר"פ ויגש. ועוד.
- 21. פל"ז.
- 22. להעיר מהמבואר (תו"א יד, ב. ד"ה חכמות בחוץ תרצ"ד (סה"מ קונט' ח"ב) פ"ב) שהמאור הוא בהתגלות ולכן ש"ש שגור בפי כל.
- 23. להעיר ממכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר (נדפס ב"התמים" ח"א ע' ל') דכשם שבעולמות התכלית הוא עוה"ז התחתון כמו"כ בהאדם התכלית הוא בעיקר כח המעשה, ע"ש.
עמוד 345
- 24. תניא פמ"ט. ובארוכה – ס' השיחות תורת שלום ע' 120 ואילך.
- 25. ב"ר פכ"ח, ג. וש"נ. זח"ב כח, ב. ועוד. תוד"ה והוא (ב"ק טז, ב).
- 26. ע"פ המבואר בפנים – ש"מעשה ידי" קאי על הגוף – מתורץ מה שהתנא מביא גם סיום הכתוב (וכקושיית המפרשים) – כי דוקא מזה מוכח שאיירי בעולם התחי' שהוא נשמות בגופים (משא"כ הלשון "ארץ" אפשר לפרש על ג"ע – ראה לקו"ת ואתחנן ט, א. ועוד). ועפ"ז מובן מה שהרמב"ם לא גריס סיום הכתוב במשנה (ראה פיה"מ הוצאת קאפח סנהדרין שם. רמב"ם הל' תשובה פ"ג ה"ה. וראה שינויי נוסחאות למשניות סנה' שם), כי לדעתו עולם הבא קאי על (ג"ע) עולם הנשמות (ראה פיה"מ חלק שם. וראה הל' תשובה פ"ח).
- 27. אבות ספ"ב.
- 28. חוץ מאלו שאין להם חלק לעוה"ב (סנה' שם) שגופה כלה (ראה תשובות וביאורים שם אות ד'*, וש"נ). וראה לקו"ש חי"ח ע' 409 הערה 71 ובשוה"ג שם. ואכ"מ.
- 29. ראה עד"ז תורת שלום ע' 135. וראה שם ע' 11.
- 30. ראה גם לקמן ע' 444. ולהעיר ממכתב כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע (נדפס בקונטרס ומעין ע' 17. היום יום בתחלתו): להמשיך בחי' עומק ופנימיות תורת ה' .. לגרש מאתנו כל מדה רעה ומגונה מהמדות הטבעיות כו' (נת' בשיחת ש"פ וישב תשכ"א).
- . אגרות קודש שם ע' קמח ואילך. המו"ל.
עמוד 346
- *. נדפס בקונטרס בפ"ע (קה"ת, תש"נ). המו"ל.
משנה תורה, הלכות תשובה ג׳ - הטקסט מספריא
כל אחד ואחד מבני האדם, יש לו זכיות ועונות.מי שזכיותיו יתירות על עונותיו, צדיק. ומי שעונותיו יתירות על זכיותיו, רשע. מחצה למחצה, בינוני.וכן המדינה, אם היו זכיות כל יושביה מרובות על עונותיהן, הרי זו צדקת. ואם היו עונותיהם מרובין, הרי זו רשעה. וכן כל העולם כולו.
אדם שעונותיו מרובין על זכיותיו, מיד הוא מת ברשעו, שנאמר: "על רוב עונך" (ירמיהו ל, יד, ירמיהו ל, טו, הושע ט, ז). וכן מדינה שעונותיה מרובין, מיד היא אובדת, שנאמר: "זעקת סדום ועמורה כי רבה" (בראשית יח, כ). וכן כל העולם כולו, אם היו עונותיהם מרובין מזכיותיהן, מיד הן נשחתין, שנאמר: "וירא ה' כי רבה רעת האדם" (בראשית ו, ה).ושקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות, אלא לפי גודלם.יש זכות שהיא כנגד כמה עונות, שנאמר: "יען נמצא בו דבר טוב" (מלכים א יד, יג). ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות, שנאמר: "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה" (קהלת ט, יח).ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות, והוא היודע היאך עורכין הזכיות כנגד העונות.
כל מי שניחם על המצות שעשה, ותהה על הזכיות, ואמר בלבו 'ומה הועלתי בעשייתן, הלוואי לא עשיתי אותן', הרי זה איבד את כולן ואין מזכירים לו שום זכות בעולם, שנאמר: "וצדקת הצדיק לא תצילנו ביום רשעו" (יחזקאל לג, יב). אין זה אלא בתוהה על הראשונות.וכשם ששוקלין זכיות אדם ועונותיו בשעת מיתתו, כך בכל שנה ושנה שוקלין עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביום טוב של ראש השנה.מי שנמצא צדיק, נחתם לחיים. ומי שנמצא רשע, נחתם למיתה. והבינוני, תולין אותו עד יום הכפורים. אם עשה תשובה, נחתם לחיים ואם לאו, נחתם למיתה.
אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם. ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה.לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב. וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב.חטא חטא אחד, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה. עשה מצוה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה, שנאמר: "וצדיק יסוד עולם" (משלי י, כה). זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו.ומפני ענין זה, נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצות מראש השנה ועד יוה"כ יתר מכל השנה.ונהגו כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושין עד שיאור היום.
בשעה ששוקלין עונות אדם עם זכיותיו, אין מחשבין עליו עון שחטא בו תחלה ולא שני, אלא משלישי ואילך.אם נמצאו עונותיו משלישי ואילך מרובין על זכיותיו, אותם שתי עונות מצטרפים ודנין אותו על הכל. ואם נמצאו זכיותיו כנגד עונותיו אשר מעון שלישי ואילך, מעבירים כל עונותיו ראשון ראשון, לפי שהשלישי נחשב ראשון, שכבר נמחלו השנים. וכן הרביעי, הרי הוא ראשון, שכבר נמחל השלישי. וכן עד סופן.במה דברים אמורים? ביחיד, שנאמר: "הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר" (איוב לג, כט). אבל הציבור, תולין להן עון ראשון שני ושלישי, שנאמר: "על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו" (עמוס ב, ו). וכשמחשבין להן על דרך זה, מחשבין להן מרביעי ואילך.הבינונים, אם היה בכלל מחצה עונות שלהן שלא הניח תפילין מעולם, דנין אותו כפי חטאו ויש לו חלק לעולם הבא.וכן כל הרשעים שעונותיהן מרובים, דנין אותן כפי חטאיהם ויש להן חלק לעולם הבא שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, אע"פ שחטאו, שנאמר: "ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ" (ישעיהו ס, כא). ארץ זו משל, כלומר ארץ החיים, והוא העולם הבא. וכן חסידי אומות העולם, יש להם חלק לעולם הבא.
ואלו הן שאין להן חלק לעולם הבא, אלא נכרתים ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים:המינים, והאפיקורוסין, והכופרים בתורה, והכופרים בתחיית המתים ובביאת הגואל, המורדים, ומחטיאי הרבים, והפורשין מדרכי צבור, והעושה עבירות ביד רמה בפרהסיא כיהויקים, והמוסרים, ומטילי אימה על הצבור שלא לשם שמים, ושופכי דמים, ובעלי לשון הרע, והמושך ערלתו.
חמישה הן הנקראים מינים:* האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג, * והאומר שיש שם מנהיג אבל הן שנים או יותר, * והאומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה, * וכן האומר שאינו לבדו הראשון וצור לכל, * וכן העובד כוכב או מזל וזולתו כדי להיות מליץ בינו ובין רבון העולמים.כל אחד מחמשה אלו הוא מין.
שלשה הן הנקראים אפיקורסין:* האומר שאין שם נבואה כלל ואין שם מדע שמגיע מהבורא ללב בני האדם, * והמכחיש נבואתו של משה רבינו, * והאומר שאין הבורא יודע מעשה בני האדם.כל אחד משלשה אלו הן אפיקורוסים.שלושה הן הכופרים בתורה:* האומר שאין התורה מעם ה', אפילו פסוק אחד, אפילו תיבה אחת, אם אמר משה אמרו מפי עצמו, הרי זה כופר בתורה, * וכן הכופר בפרושה והוא תורה שבעל פה, והמכחיש מגידיה, כגון צדוק ובייתוס, * והאומר שהבורא החליף מצוה זו במצוה אחרת, וכבר בטלה תורה זו אע"פ שהיא היתה מעם ה', כגון ההגרים.כל אחד משלשה אלו כופר בתורה.
שנים הם המומרים מישראל:* המומר לעבירה אחת, * והמומר לכל התורה כולה.מומר לעבירה אחת - זה שהחזיק עצמו לעשות אותה עבירה בזדון והורגל ונתפרסם בה, אפילו היתה מן הקלות, כגון שהוחזק תמיד ללבוש שעטנז או להקיף פאה ונמצא כאלו בטלה מצוה זו מן העולם אצלו, הרי זה מומר לאותו דבר. והוא שיעשה להכעיס. מומר לכל התורה כולה - כגון החוזרים לדתי העובדי כוכבים בשעה שגוזרין גזרה, וידבק בהם ויאמר: 'מה בצע לי להדבק בישראל שהם שפלים ונרדפים, טוב לי שאדבק באלו שידם תקיפה', הרי זה מומר לכל התורה כולה.
מחטיאי הרבים כיצד?אחד שהחטיא בדבר גדול, כגון ירבעם וצדוק ובייתוס, ואחד שהחטיא בדבר קל, אפילו לבטל מצות עשה, ואחד האונס אחרים עד שיחטאו, כמנשה שהיה הורג את ישראל עד שיעבדו עבודת כוכבים, או שהטעה אחרים והדיחם.
הפורש מדרכי צבור, ואע"פ שלא עבר עבירות, אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן, אין לו חלק לעולם הבא.העושה עבירות ביד רמה כיהויקים, בין שעשה קלות בין שעשה חמורות, אין לו חלק לעולם הבא. וזהו הנקרא מגלה פנים בתורה, מפני שהעיז מצחו וגילה פניו ולא בוש מדברי תורה.
שנים הם המוסרין:* המוסר חבירו ביד עכו"ם להורגו או להכותו, * והמוסר ממון חבירו ביד עכו"ם או ביד אנס שהוא כעכו"ם.ושניהם אין להם חלק לעוה"ב.
מטילי אימה על הצבור שלא לשם שמים, זה הרודה צבור בחזקה והם יראים ומפחדים ממנו וכוונתו לכבוד עצמו וכל חפציו שלא לכבוד שמים, כגון מלכי העכו"ם.
כל אחד ואחד מעשרים וארבעה אנשים אלו שמנינו, אע"פ שהן מישראל, אין להם חלק לעוה"ב.ויש עבירות קלות מאלו, ואעפ"כ אמרו חכמים שהרגיל בהן אין להם חלק לעוה"ב, וכדי הן להתרחק מהן ולהזהר בהן. ואלו הן: המכנה שם לחבירו, והקורא לחבירו בכינויו, והמלבין פני חבירו ברבים, והמתכבד בקלון חבירו, והמבזה תלמידי חכמים, והמבזה רבותיו, והמבזה את המועדות, והמחלל את הקדשים.במה דברים אמורים? שכל אחד מאלו אין לו חלק לעוה"ב כשמת בלא תשובה, אבל אם שב מרשעו ומת והוא בעל תשובה, הרי זה מבני העולם הבא, שאין לך דבר שעומד בפני התשובה. אפילו כפר בעיקר כל ימיו ובאחרונה שב, יש לו חלק לעולם הבא, שנאמר: "שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו" (ישעיהו נז, יט).כל הרשעים והמומרים וכיוצא בהן שחזרו בתשובה, בין בגלוי בין במטמוניות, מקבלין אותן, שנאמר: "שובו בנים שובבים" (ירמיהו ג, יד, ירמיהו ג, כב). אע"פ שעדין שובב הוא, שהרי בסתר שב ולא בגלוי, מקבלין אותו בתשובה.
תניא, ליקוטי אמרים ל״ו - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, מוּדַעַת זֹאת מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁתַּכְלִית בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה הוּא – שֶׁנִּתְאַוָּה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים.
וְהִנֵּה, לֹא שַׁיָּיךְ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ בְּחִינַת מַעְלָה וּמַטָּה, כִּי הוּא יִתְבָּרֵךְ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין בְּשָׁוֶה.
אֶלָּא בֵּיאוּר הָעִנְיָן, כִּי קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם הָיָה הוּא לְבַדּוֹ יִתְבָּרֵךְ יָחִיד וּמְיוּחָד, וּמְמַלֵּא כָּל הַמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁבָּרָא בּוֹ הָעוֹלָם, וְגַם עַתָּה כֵּן הוּא לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ. רַק שֶׁהַשִּׁינּוּי הוּא אֶל הַמְקַבְּלִים חַיּוּתוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, שֶׁמְּקַבְּלִים עַל יְדֵי לְבוּשִׁים רַבִּים הַמְכַסִּים וּמַסְתִּירִים אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי״, וְכִדְפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁאֲפִילוּ מַלְאָכִים הַנִּקְרָאִים ״חַיּוֹת״ אֵין רוֹאִין כוּ׳.
וְזֶהוּ עִנְיַן הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, עַל יְדֵי רִיבּוּי הַלְּבוּשִׁים הַמַּסְתִּירִים הָאוֹר וְהַחַיּוּת שֶׁמִּמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ, עַד שֶׁנִּבְרָא עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי וְהַחוּמְרִי מַמָּשׁ, וְהוּא הַתַּחְתּוֹן בַּמַּדְרֵגָה, שֶׁאֵין תַּחְתּוֹן לְמַטָּה מִמֶּנּוּ בְּעִנְיַן הֶסְתֵּר אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחֹשֶׁךְ כָּפוּל וּמְכוּפָּל, עַד שֶׁהוּא מָלֵא קְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהֵן נֶגֶד ה׳ מַמָּשׁ, לוֹמַר: ״אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד״.
וְהִנֵּה, תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה – אֵינוֹ בִּשְׁבִיל עוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, הוֹאִיל וְלָהֶם יְרִידָה מֵאוֹר פָּנָיו יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הַתַּכְלִית הוּא עוֹלָם הַזֶּה הַתַּחְתּוֹן, שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא וְאִתְהַפֵּךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא – שֶׁיָּאִיר אוֹר ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּמְקוֹם הַחֹשֶׁךְ וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁל כָּל עוֹלָם הַזֶּה כּוּלּוֹ, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז וְיִתְרוֹן אוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ, מֵהֶאָרָתוֹ בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, שֶׁמֵּאִיר שָׁם עַל יְדֵי לְבוּשִׁים וְהֶסְתֵּר פָּנִים, הַמַּסְתִּירִים וּמַעֲלִימִים אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא שֶׁלֹּא יִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת.
וְלָזֶה נָתַן הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְיִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנִּקְרֵאת עוֹז וְכֹחַ, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא נוֹתֵן כֹּחַ בַּצַּדִּיקִים לְקַבֵּל שְׂכָרָם לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ בְּאוֹר ה׳ הַנִּגְלֶה לֶעָתִיד בְּלִי שׁוּם לְבוּשׁ, כְּדִכְתִיב: ״וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ [פֵּירוּשׁ, שֶׁלֹּא יִתְכַּסֶּה מִמְּךָ בְּכָנָף וּלְבוּשׁ], וְהָיוּ עֵינֶיךָ רוֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ״, וּכְתִיב: ״כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וְגוֹ׳, כִּי ה׳ יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְגוֹ׳״.
וְנוֹדָע, שֶׁיְּמוֹת הַמָּשִׁיחַ, וּבִפְרָט כְּשֶׁיִּחְיוּ הַמֵּתִים, הֵם תַּכְלִית וּשְׁלֵימוּת בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁלְּכָךְ נִבְרָא מִתְּחִילָּתוֹ
הגהה
וְקַבָּלַת שָׂכָר ﬠִיקָּרוֹ בָּאֶלֶף הַשְּׁבִיﬠִי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּלִקּוּטֵי תּוֹרָה מֵהָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה:
וְגַם כְּבָר הָיָה לְעוֹלָמִים מֵעֵין זֶה, בִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה, כְּדִכְתִיב: ״אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ״ – ״הָרְאֵתָ״ מַמָּשׁ, בִּרְאִיָּה חוּשִׁיִּית, כְּדִכְתִיב: ״וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת״ – ״רוֹאִים אֶת הַנִּשְׁמָע״, וּפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: מִסְתַּכְּלִים לַמִּזְרָח וְשׁוֹמְעִין אֶת הַדִּבּוּר יוֹצֵא אָנֹכִי כוּ׳. וְכֵן לְאַרְבַּע רוּחוֹת וּלְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְכִדְפֵירְשׁוּ בַּתִּיקּוּנִים ״דְּלֵית אֲתַר דְּלָא מַלֵּיל מִינֵּיהּ עִמְּהוֹן כוּ׳״.
וְהַיְינוּ, מִפְּנֵי גִּילּוּי רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, שֶׁהֵן כְּלָלוּת הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא פְּנִימִית רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ, וְאֵין שָׁם הֶסְתֵּר פָּנִים כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ תּוֹרַת חַיִּים״. וְלָכֵן הָיוּ בְּטֵלִים בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה ״שֶׁעַל כָּל דִּבּוּר פָּרְחָה נִשְׁמָתָן כוּ׳, אֶלָּא שֶׁהֶחֱזִירָהּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לָהֶן בְּטַל שֶׁעָתִיד לְהַחֲיוֹת בּוֹ אֶת הַמֵּתִים״, וְהוּא טַל תּוֹרָה שֶׁנִּקְרָא ״עוֹז״, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה – טַל תּוֹרָה מְחַיֵּיהוּ כוּ׳״.
רַק שֶׁאַחַר כָּךְ גָּרַם הַחֵטְא וְנִתְגַּשְּׁמוּ הֵם וְהָעוֹלָם, עַד עֵת קֵץ הַיָּמִין, שֶׁאָז יִזְדַּכֵּךְ גַּשְׁמִיּוּת הַגּוּף וְהָעוֹלָם, וְיוּכְלוּ לְקַבֵּל גִּילּוּי אוֹר ה׳, שֶׁיָּאִיר לְיִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת ״עוֹז״. וּמִיִּתְרוֹן הַהֶאָרָה לְיִשְׂרָאֵל – יַגִּיהַּ חשֶׁךְ הָאוּמּוֹת גַּם כֵּן, כְּדִכְתִיב: ״וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה׳״, וּכְתִיב: ״וְנִגְלָה כְּבוֹד ה׳, וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּיו וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״לָבוֹא בְּנִקְרֹת הַצּוּרִים וּבִסְעִיפֵי הַסְּלָעִים מִפְּנֵי פַּחַד ה׳ וַהֲדַר גְּאוֹנוֹ וְגוֹ׳״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״וְהוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עוּזֶּךָ עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל אַרְצֶךָ וְגוֹ׳״:
תניא, ליקוטי אמרים מ״ט - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, אַף כִּי פְּרָטֵי בְּחִינוֹת הַהֶסְתֵּר וְהַהֶעְלֵם אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת עַד שֶׁנִּבְרָא עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי עָצְמוּ מִסְפֹר, וּמִינִים מִמִּינִים שׁוֹנִים, כַּיָּדוּעַ לַטּוֹעֲמִים מֵעֵץ הַחַיִּים, אַךְ דֶּרֶךְ כְּלָל, הֵם שְׁלֹשָׁה מִינֵי צִמְצוּמִים עֲצוּמִים כְּלָלִיִּים. לִשְׁלֹשָׁה מִינֵי עוֹלָמוֹת כְּלָלִיִּים. וּבְכָל כְּלָל יֵשׁ רִבּוֹא רִבְבוֹת פְּרָטִיים, וְהֵם שְׁלֹשָׁה עוֹלָמוֹת בְּרִיאָה, יְצִירָה, עֲשִׂיָּה. כִּי עוֹלַם הָאֲצִילוּת – הוּא אֱלֹהוּת מַמָּשׁ.
וּכְדֵי לִבְרוֹא עוֹלַם הַבְּרִיאָה, שֶׁהֵן נְשָׁמוֹת וּמַלְאָכִים עֶלְיוֹנִים, אֲשֶׁר עֲבוֹדָתָם לַה׳ בִּבְחִינַת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת הַמִּתְלַבְּשִׁים בָּהֶם, וְהֵם מַשִּׂיגִים וּמְקַבְּלִים מֵהֶם – הָיָה תְּחִלָּה צִמְצוּם עָצוּם, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְכֵן מִבְּרִיאָה לִיצִירָה, כִּי אוֹר מְעַט מִזְּעֵר הַמִּתְלַבֵּשׁ בְּעוֹלַם הַבְּרִיאָה, עֲדַיִין הוּא בִּבְחִינַת אֵין־סוֹף לְגַבֵּי עוֹלַם הַיְצִירָה, וְאִי אֶפְשָׁר לְהִתְלַבֵּשׁ בּוֹ, אֶלָּא עַל יְדֵי צִמְצוּם וְהֶעְלֵם. וְכֵן מִיצִירָה לַעֲשִׂיָּה [וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בֵּיאוּר שְׁלֹשָׁה צִמְצוּמִים אֵלּוּ בַּאֲרִיכוּת, לְקָרֵב אֶל שִׂכְלֵינוּ הַדַּל].
וְתַכְלִית כָּל הַצִּמְצוּמִים הוּא – כְּדֵי לִבְרוֹא גּוּף הָאָדָם הַחוּמְרִי, וּלְאַכְפָּיָיא לְסִטְרָא אָחֳרָא, וְלִהְיוֹת יִתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחוֹשֶׁךְ – בְּהַעֲלוֹת הָאָדָם אֶת נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית וְהַחִיּוּנִית וּלְבוּשֶׁיהָ וְכָל כֹּחוֹת הַגּוּף כּוּלָּן לַה׳ לְבַדּוֹ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל בַּאֲרִיכוּת, כִּי זֶה תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת.
וְהִנֵּה, ״כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים״ – כְּמוֹ שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, כִּבְיָכוֹל, הִנִּיחַ וְסִילֵּק לְצַד אֶחָד, דֶּרֶךְ מָשָׁל, אֶת אוֹרוֹ הַגָּדוֹל הַבִּלְתִּי תַכְלִית, וּגְנָזוֹ וְהִסְתִּירוֹ בְּג׳ מִינֵי צִמְצוּמִים שׁוֹנִים, וְהַכֹּל בִּשְׁבִיל אַהֲבַת הָאָדָם הַתַּחְתּוֹן – לְהַעֲלוֹתוֹ לַה׳, כִּי ״אַהֲבָה דּוֹחֶקֶת הַבָּשָׂר״, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, בְּכִפְלֵי כִפְלַיִים לְאֵין קֵץ, כִּי רָאוּי לְאָדָם גַּם כֵּן לְהַנִּיחַ וְלַעֲזוֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ מִנֶּפֶשׁ וְעַד בָּשָׂר, וּלְהַפְקִיר הַכֹּל – בִּשְׁבִיל לְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרֵךְ בִּדְבִיקָה חֲשִׁיקָה וַחֲפִיצָה, וְלֹא יִהְיֶה שׁוּם מוֹנֵעַ מִבַּיִת וּמִבַּחוּץ, לֹא גוּף וְלֹא נֶפֶשׁ וְלֹא מָמוֹן, וְלֹא אִשָּׁה וּבָנִים.
וּבָזֶה יוּבַן טוּב טַעַם וָדַעַת לְתַקָּנַת חֲכָמִים, שֶׁתִּקְּנוּ בִּרְכוֹת קְרִיאַת שְׁמַע ״שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ כוּ׳״, דְּלִכְאוֹרָה, אֵין לָהֶם שַׁיָּיכוּת כְּלָל עִם קְרִיאַת שְׁמַע, כְּמוֹ שֶׁכָּתְבוּ הָרַשְׁבָּ״א וּשְׁאָר פּוֹסְקִים, וְלָמָּה קָרְאוּ אוֹתָן ״בִּרְכוֹת קְרִיאַת שְׁמַע״? וְלָמָּה תִּקְּנוּ אוֹתָן לְפָנֶיהָ דַוְוקָא?
אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁעִיקַּר קְרִיאַת שְׁמַע – לְקַיֵּים ״בְּכָל לְבָבְךָ כוּ׳״ – ״בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ כוּ׳״, דְּהַיְינוּ, לַעֲמוֹד נֶגֶד כָּל מוֹנֵעַ מֵאַהֲבַת ה׳; וּ״לְבָבְךָ״ – הֵן הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ, שֶׁלְּבָבוֹ שֶׁל אָדָם קְשׁוּרָה בָהֶן בְּטִבְעוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה עַל פָּסוּק: ״הוּא אָמַר וַיֶּהִי״ – ״זוֹ אִשָּׁה״, ״הוּא צִוָּה וַיַּעֲמוֹד״ – ״אֵלּוּ בָנִים״; וְ״נַפְשְׁךָ״ וּ״מְאֹדֶךָ״ – כְּמַשְׁמָעוֹ, חַיֵּי וּמְזוֹנֵי – לְהַפְקִיר הַכֹּל בִּשְׁבִיל אַהֲבַת ה׳.
וְאֵיךְ יָבֹא הָאָדָם הַחוּמְרִי לְמִדָּה זוֹ? לְכָךְ, סִידְּרוּ תְּחִלָּה – בִּרְכַּת ״יוֹצֵר אוֹר״, וְשָׁם נֶאֱמַר וְנִשְׁנָה בַּאֲרִיכוּת עִנְיַן וְסֵדֶר הַמַּלְאָכִים ״הָעוֹמְדִים בְּרוּם עוֹלָם״, לְהוֹדִיעַ גְּדוּלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, אֵיךְ שֶׁכּוּלָּם בְּטֵלִים לְאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, ״וּמַשְׁמִיעִים בְּיִרְאָה כוּ׳, וּמַקְדִּישִׁים כוּ׳, וְאוֹמְרִים בְּיִרְאָה קָדוֹשׁ כוּ׳״, כְּלוֹמַר, שֶׁהוּא מוּבְדָּל מֵהֶן וְאֵינוֹ מִתְלַבֵּשׁ בָּהֶן בִּבְחִינַת גִּילּוּי, אֶלָּא, ״מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ״ – הִיא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְמַעְלָה וְיִשְׂרָאֵל לְמַטָּה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְכֵן ״הָאוֹפַנִּים וְחַיּוֹת הַקּוֹדֶשׁ בְּרַעַשׁ גָּדוֹל וְכוּ׳, בָּרוּךְ כְּבוֹד ה׳ מִמְּקוֹמוֹ״, לְפִי שֶׁאֵין יוֹדְעִים וּמַשִּׂיגִים מְקוֹמוֹ, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״כִּי הוּא לְבַדּוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ״.
וְאַחַר־כָּךְ בְּרָכָה שְׁנִיָּה: – ״אַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתָּנוּ ה׳ אֱלֹהֵינוּ״, כְּלוֹמַר, שֶׁהִנִּיחַ כָּל צְבָא מַעְלָה הַקְּדוֹשִׁים, וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ עָלֵינוּ, לִהְיוֹת נִקְרָא ״אֱלֹהֵינוּ״, כְּמוֹ ״אֱלֹהֵי אַבְרָהָם כוּ׳״ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וְהַיְינוּ, כִּי אַהֲבָה דּוֹחֶקֶת הַבָּשָׂר, וְלָכֵן נִקְרָא ״אַהֲבַת עוֹלָם״ – שֶׁהִיא בְּחִינַת צִמְצוּם אוֹרוֹ הַגָּדוֹל הַבִּלְתִּי תַכְלִית, לְהִתְלַבֵּשׁ בִּבְחִינַת גְּבוּל הַנִּקְרָא ״עוֹלָם״, בַּעֲבוּר אַהֲבַת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, כְּדֵי לְקָרְבָם אֵלָיו, לִיכָּלֵל בְּיִחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ.
וְזֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים ״חֶמְלָה גְדוֹלָה וִיתֵירָה״, פֵּירוּשׁ, יְתֵירָה עַל קִרְבַת אֱלֹהִים שֶׁבְּכָל צְבָא מַעְלָה; ״וּבָנוּ בָחַרְתָּ מִכָּל עַם וְלָשׁוֹן״ – הוּא הַגּוּף הַחוּמְרִי הַנִּדְמֶה בְּחוּמְרִיּוּתוֹ לְגוּפֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם; ״וְקֵרַבְתָּנוּ וְכוּ׳ לְהוֹדוֹת וְכוּ׳״, וּפֵירוּשׁ הוֹדָאָה יִתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר; ״וּלְיַחֶדְךָ כוּ׳״ – לִיכָּלֵל בְּיִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְהִנֵּה, כַּאֲשֶׁר יָשִׂים הַמַּשְׂכִּיל אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֶל עוּמְקָא דְּלִבָּא וּמוֹחָא, אֲזַי מִמֵּילָא, ״כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים״ – תִּתְלַהֵט נַפְשׁוֹ וְתִתְלַבֵּשׁ בְּרוּחַ נְדִיבָה, לְהִתְנַדֵּב לְהַנִּיחַ וְלַעֲזוֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ מִנֶּגֶד, וְרַק לְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרֵךְ וְלִיכָּלֵל בְּאוֹרוֹ בִּדְבִיקָה חֲשִׁיקָה וְכוּ׳, בִּבְחִינַת נְשִׁיקִין וְ״אִתְדַּבְּקוּת רוּחָא בְּרוּחָא״ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
אַךְ אֵיךְ הִיא בְּחִינַת ״אִתְדַּבְּקוּת רוּחָא בְּרוּחָא״? לָזֶה אָמַר: ״וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כוּ׳ עַל לְבָבֶךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם כוּ׳״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים, שֶׁיִּחוּד הַנְּשִׁיקִין, עִיקָּרוֹ הוּא יִחוּד חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת בְּחָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת, וְהוּא – עִיּוּן הַתּוֹרָה; וְהַפֶּה – הוּא מוֹצָא הָרוּחַ וְגִילּוּיוֹ בִּבְחִינַת גִּילּוּי, וְהַיְינוּ – בְּחִינַת הַדִּבּוּר בְּדִבְרֵי תוֹרָה, ״כִּי עַל מוֹצָא פִי ה׳ יִחְיֶה הָאָדָם״.
וּמִכָּל מָקוֹם, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּהִרְהוּר וְעִיּוּן לְבַדּוֹ עַד שֶׁיּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו, כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא לְמַטָּה עַד נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַשּׁוֹכֶנֶת בְּדַם הָאָדָם, הַמִּתְהַוֶּה מִדּוֹמֵם־צוֹמֵחַ־חַי, כְּדֵי לְהַעֲלוֹת כּוּלָּן לַה׳ עִם כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ, וּלְכָלְלָן בְּיִחוּדוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, אֲשֶׁר יָאִיר לָאָרֶץ וְלַדָּרִים בִּבְחִינַת גִּילּוּי, ״וְנִגְלָה כְּבוֹד ה׳, וְרָאוּ כָל בָּשָׂר וְכוּ׳״, שֶׁזֶּהוּ תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת כָּל הָעוֹלָמוֹת, לִהְיוֹת כְּבוֹד ה׳ מָלֵא כָל הָאָרֶץ הַלֵּזוּ דַּוְקָא בִּבְחִינַת גִּילּוּי, לְאַהֲפָכָא חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא וּמְרִירָא לְמִיתְקָא, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל בַּאֲרִיכוּת.
וְזֶהוּ תַּכְלִית כַּוָּונַת הָאָדָם בַּעֲבוֹדָתוֹ, לְהַמְשִׁיךְ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא לְמַטָּה, רַק שֶׁצָּרִיךְ תְּחִלָּה הַעֲלָאַת ״מַיִּין נוּקְבִין״, – לִמְסוֹר לוֹ נַפְשׁוֹ וּמְאוֹדוֹ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל:
בראשית רבה כ״ח:ג׳ - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם, רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֲפִלּוּ אִסְטְרוֹבִּלִּין שֶׁל רֵחַיִּים נִמְחֶה. רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֲפִלּוּ עֲפָרוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן נִמְחֶה. כַּד דָּרְשָׁה רַבִּי יְהוּדָה בְּצִפּוֹרִי בְּצִבּוּרָא וְלֹא קִבְּלוּ מִינֵיהּ. רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק אָמַר אֲפִלּוּ לוּז שֶׁל שִׁדְרָה, שֶׁמִּמֶּנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵצִיץ אֶת הָאָדָם לֶעָתִיד לָבוֹא, נִמְחָה. אַדְרִיָּאנוֹס שְׁחִיק עֲצָמוֹת שָׁאַל אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא אָמַר לוֹ מֵהֵיכָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵצִיץ אֶת הָאָדָם לֶעָתִיד לָבוֹא, אָמַר לוֹ מִלּוּז שֶׁל שִׁדְרָה, אָמַר לוֹ מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ, אֲמַר לֵיהּ אַיְתִיתֵיהּ לְיָדִי וַאֲנָא מוֹדַע לָךְ, טָחֲנוֹ בָּרֵחַיִם וְלֹא נִטְחַן, שְׂרָפוֹ בָּאֵשׁ וְלֹא נִשְׂרַף, נְתָנוֹ בְּמַיִם וְלֹא נִמְחֶה, נְתָנוֹ עַל הַסַּדָּן וְהִתְחִיל מַכֶּה עָלָיו בְּפַטִּישׁ, נֶחְלַק הַסַּדָּן וְנִבְקַע הַפַּטִּישׁ וְלֹא חָסַר כְּלוּם.
משנה תורה, הלכות תשובה ג׳:ה׳ - הטקסט מספריא
בשעה ששוקלין עונות אדם עם זכיותיו, אין מחשבין עליו עון שחטא בו תחלה ולא שני, אלא משלישי ואילך.אם נמצאו עונותיו משלישי ואילך מרובין על זכיותיו, אותם שתי עונות מצטרפים ודנין אותו על הכל. ואם נמצאו זכיותיו כנגד עונותיו אשר מעון שלישי ואילך, מעבירים כל עונותיו ראשון ראשון, לפי שהשלישי נחשב ראשון, שכבר נמחלו השנים. וכן הרביעי, הרי הוא ראשון, שכבר נמחל השלישי. וכן עד סופן.במה דברים אמורים? ביחיד, שנאמר: "הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר" (איוב לג, כט). אבל הציבור, תולין להן עון ראשון שני ושלישי, שנאמר: "על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו" (עמוס ב, ו). וכשמחשבין להן על דרך זה, מחשבין להן מרביעי ואילך.הבינונים, אם היה בכלל מחצה עונות שלהן שלא הניח תפילין מעולם, דנין אותו כפי חטאו ויש לו חלק לעולם הבא.וכן כל הרשעים שעונותיהן מרובים, דנין אותן כפי חטאיהם ויש להן חלק לעולם הבא שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, אע"פ שחטאו, שנאמר: "ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ" (ישעיהו ס, כא). ארץ זו משל, כלומר ארץ החיים, והוא העולם הבא. וכן חסידי אומות העולם, יש להם חלק לעולם הבא.
משנה תורה, הלכות תשובה ח׳ - הטקסט מספריא
הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם הבא והיא החיים שאין מות עמהן והטובה שאין עמה רעה הוא שכתוב בתורה למען ייטב לך והארכת ימים מפי השמועה למדו למען ייטב לך לעולם שכולו טוב והארכת ימים לעולם שכולו ארוך וזהו הוא העולם הבא שכר הצדיקים הוא שיזכו לנועם זה ויהיו בטובה זו ופרעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלו אלא יכרתו וימותו וכל מי שאינו זוכה לחיים אלו הוא המת שאינו חי לעולם אלא נכרת ברשעו ואבד כבהמה וזהו כרת הכתובה בתורה שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא מפי השמועה למדו הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא כלומר שאותה הנפש שפירשה מן הגוף בעולם הזה אינה זוכה לחיי העולם הבא אלא גם מן העולם הבא נכרתת.
העולם הבא אין בו גוף וגויה אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת הואיל ואין בו גויות אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא דבר מכל הדברים שגופות בני אדם צריכין להן בעולם הזה ולא יארע דבר בו מן הדברים שמארעין לגופות בעולם הזה כגון ישיבה ועמידה ושינה ומיתה ועצב ושחוק וכיוצא בהן כך אמרו חכמים הראשונים העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהן ונהנין מזיו השכינה הרי נתברר לך שאין שם גוף לפי שאין שם אכילה ושתיה וזה שאמרו צדיקים יושבין דרך חידה אמרו כלומר הצדיקים מצויין שם בלא עמל ובלא יגיעה וכן זה שאמרו עטרותיהן בראשיהן כלומר דעת שידעו שבגללה זכו לחיי העולם הבא מצויה עמהן והיא העטרה שלהן כענין שאמר שלמה בעטרה שעטרה לו אמו והרי הוא אומר ושמחת עולם על ראשם ואין השמחה גוף כדי שתנוח על הראש כך עטרה שאמרו חכמים כאן היא הידיעה ומהו זהו שאמרו נהנין מזיו שכינה שיודעים ומשיגין מאמתת הקב"ה מה שאינם יודעים והם בגוף האפל השפל.
כל נפש האמורה בענין זה אינה הנשמה הצריכה לגוף אלא צורת הנפש שהיא הדעה שהשיגה מהבורא כפי כחה והשיגה הדעות הנפרדות ושאר המעשים והיא הצורה שביארנו ענינה בפרק רביעי מהלכות יסודי התורה היא הנקראת נפש בענין זה חיים אלו לפי שאין עמהם מות שאין המות אלא ממאורעות הגוף ואין שם גוף נקראו צרור החיים שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים וזהו השכר שאין שכר למעלה ממנו והטובה שאין אחריה טובה והיא שהתאוו לה כל הנביאים.
וכמה שמות נקראו לה דרך משל הר ה' ומקום קדשו ודרך הקדש וחצרות ה' ונועם ה' ואהל ה' והיכל ה' ובית ה' ושער ה' וחכמים קראו לה דרך משל לטובה זו המזומנת לצדיקים סעודה וקורין לה בכל מקום העולם הבא.
הנקמה שאין נקמה גדולה ממנה שתכרת הנפש ולא תזכה לאותן החיים שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה וזה האבדון הוא שקורין אותו הנביאים דרך משל באר שחת ואבדון ותפתה ועלוקה וכל לשון כלייה והשחתה קוראין לו לפי שהיא הכלייה שאין אחריה תקומה וההפסד שאינו חוזר לעולם.
שמא תקל בעיניך טובה זו ותדמה שאין שכר המצות והיות האדם שלם בדרכי האמת אלא להיותו אוכל ושותה מאכלות טובות ובועל צורות נאות ולובש בגדי שש ורקמה ושוכן באהלי שן ומשתמש בכלי כסף וזהב ודברים הדומים לאלו כמו שמדמין אלו הערביים הטפשים האוילים השטופים בזמה אבל החכמים ובעלי דעה ידעו שכל הדברים האלו דברי הבאי והבל הם ואין בהם תועלת ואינה טובה גדולה אצלנו בעולם הזה אלא מפני שאנו בעלי גוף וגויה וכל הדברים האלו צרכי הגוף הם ואין הנפש מתאוה להם ומחמדתן אלא מפני צורך הגוף הגוף בטלים הטובה הגדולה שתהיה בה הנפש בעולם הבא אין שום דרך בעולם הזה להשיגה ולידע אותה שאין אנו יודעים בעולם הזה אלא טובת הגוף ולה אנו מתאוין אבל אותה הטובה גדולה עד מאד ואין לה ערך בטובות העולם הזה אלא דרך משל אבל בדרך האמת שנערוך טובת הנפש בעולם הבא בטובות הגוף בעולם הזה במאכל ובמשתה אינו כן אלא אותה הטובה גדולה עד אין חקר ואין לה ערך ודמיון הוא שאמר דוד מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'.
וכמה כמה דוד והתאוה לחיי העולם הבא שנאמר לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים כבר הודיעונו החכמים הראשונים שטובת העולם הבא אין כח באדם להשיגה על בוריה ואין יודע גדלה ויפיה ועצמה אלא הקדוש ברוך הוא לבדו ושכל הטובות שמתנבאים בהם הנביאים לישראל אינן אלא לדברים שבגוף שנהנין בהן ישראל לימות המשיח בזמן שתשוב הממשלה לישראל אבל טובת חיי העולם הבא אין לה ערך ודמיון ולא דמוה הנביאים כדי שלא יפחתו אותה בדמיון הוא שישעיהו אמר עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו כלומר הטובה שלא ראתה אותה עין נביא ולא ראה אותה אלא אלהים עשה אותה האלהים לאדם שמחכה לו אמרו חכמים כל הנביאים כולן לא ניבאו אלא לימות המשיח אבל העולם הבא עין לא ראתה אלהים זולתך.
זה שקראו אותו חכמים העולם הבא לא מפני שאינו מצוי עתה וזה העולם אובד ואחר כך יבא אותו העולם אין הדבר כן אלא הרי הוא מצוי ועומד שנאמר אשר צפנת ליראיך פעלת וגו' ולא קראוהו עולם הבא אלא מפני שאותן החיים באין לו לאדם אחר חיי העולם הזה שאנו קיימים בו בגוף ונפש וזהו הנמצא לכל אדם בראשונה.
משנה אבות ב׳ - הטקסט מספריא
רבי אומר איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה. ותפארת לו מן האדם, והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה. שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות. והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה. ושכר עבירה כנגד הפסדה. והסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה. דע מה למעלה ממך. עין רואה. ואוזן שומעת. וכל מעשיך בספר נכתבין:
רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר. יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ. שיגיעת שניהם משכחת עון. וכל תורה שאין עמה מלאכה. סופה בטלה. וגוררת עון. וכל העמלים עם הצבור. יהיו עמלים עמהם לשם שמים. שזכות אבותם מסייעתן. וצדקתם עומדת לעד. ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם:
הוו זהירין ברשות. שאין מקרבין לו לאדם. אלא לצורך עצמן. נראין כאוהבין בשעת הנאתן. ואין עומדין לו לאדם בשעת דחקו:
הוא היה אומר. עשה רצונו כרצונך. כדי שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך מפני רצונו. כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך. הלל אומר אל תפרוש מן הצבור ואל תאמן בעצמך עד יום מותך. ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו. ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע. ואל תאמר לכשאפנה אשנה. שמא לא תפנה:
הוא היה אומר אין בור ירא חטא. ולא עם הארץ חסיד. ולא הביישן למד. ולא הקפדן מלמד. ולא כל המרבה בסחורה מחכים. ובמקום שאין אנשים. השתדל להיות איש:
אף הוא ראה גולגלת אחת שצפה על פני המים. אמר לה על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון:
הוא היה אומר מרבה בשר. מרבה רמה. מרבה נכסים. מרבה דאגה. מרבה נשים. מרבה כשפים. מרבה שפחות. מרבה זמה. מרבה עבדים. מרבה גזל. מרבה תורה. מרבה חיים. מרבה ישיבה. מרבה חכמה. מרבה עצה. מרבה תבונה. מרבה צדקה. מרבה שלום. קנה שם טוב. קנה לעצמו. קנה לו דברי תורה. קנה לו חיי העולם הבא:
רבן יוחנן בן זכאי קבל מהלל ומשמאי. הוא היה אומר אם למדת תורה הרבה. אל תחזיק טובה לעצמך. כי לכך נוצרת. חמשה תלמידים היו לרבן יוחנן בן זכאי. ואלו הן רבי אליעזר בן הורקנוס. ורבי יהושע בן חנניה. ורבי יוסי הכהן. ורבי שמעון בן נתנאל. ורבי אלעזר בן ערך. הוא היה מונה שבחן. רבי אליעזר בן הורקנוס בור סיד שאינו מאבד טפה. רבי יהושע אשרי יולדתו. רבי יוסי חסיד. רבי שמעון בן נתנאל ירא חטא. ורבי אלעזר בן ערך מעין המתגבר. הוא היה אומר אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים. ואליעזר בן הורקנוס בכף שניה מכריע את כולם. אבא שאול אומר משמו. אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים. ורבי אליעזר בן הורקנוס אף עמהם. ורבי אלעזר בכף שניה. מכריע את כולם:
אמר להם צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם. רבי אליעזר אומר עין טובה. רבי יהושע אומר חבר טוב. רבי יוסי אומר שכן טוב. רבי שמעון אומר הרואה את הנולד. רבי אלעזר אומר לב טוב. אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך. שבכלל דבריו דבריכם. אמר להם צאו וראו איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם. רבי אליעזר אומר עין רעה. רבי יהושע אומר חבר רע. רבי יוסי אומר שכן רע. רבי שמעון אומר הלוה ואינו משלם. אחד הלוה מן האדם. כלוה מן המקום ברוך הוא. שנאמר (תהלים לז, כא) לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן. רבי אלעזר אומר לב רע. אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך. שבכלל דבריו דבריכם:
הם אמרו שלשה שלשה דברים. רבי אליעזר אומר יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך. ואל תהי נוח לכעוס. ושוב יום אחד לפני מיתתך. והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים. והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה. שנשיכתן. נשיכת שועל. ועקיצתן. עקיצת עקרב. ולחישתן. לחישת שרף. וכל דבריהם כגחלי אש:
רבי יהושע אומר עין הרע. ויצר הרע. ושנאת הבריות. מוציאין את האדם מן העולם:
רבי יוסי אומר יהי ממון חברך חביב עליך כשלך. והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך. וכל מעשיך יהיו לשם שמים:
רבי שמעון אומר הוי זהיר בקרית שמע ובתפלה. וכשאתה מתפלל. אל תעש תפלתך קבע. אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא. שנאמר (יואל ב, יג) כי אל חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה. ואל תהי רשע בפני עצמך:
רבי אלעזר אומר הוי שקוד ללמוד תורה. ודע מה שתשיב לאפיקורוס. ודע לפני מי אתה עמל. ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך:
רבי טרפון אומר היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים והשכר הרבה ובעל הבית דוחק:
הוא היה אומר לא עליך המלאכה לגמור. ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה. אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה. ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך. ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא:
מצוטט ב־6 עמודים
תורת מנחם 3
- לא - שנת תשכ"א - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת יום ד' פ' עקב, כ"ף מנחם-אב, ה'תשכ"א לקו"ש חי"ז ע' 344
- לז - שנת תשכ"ג - חלק שלישי ‹ בס"ד. שיחת ש"פ כי תבוא, ח"י אלול, ה'תשכ"ג לקו"ש חי"ז ע' 344
- עב - שנת תשל"ג - חלק שלישי ‹ שיחת ש"פ אחרי, מבה"ח אייר, ה'תשל"ג לקו"ש חי"ז ע' 343
מאמרים מלוקטים 1
- חלק ג ‹ בס"ד. יום ב' דחג השבועות, ה'תשמ"ו לקו"ש חי"ז ע' 344
כתר שם טוב ספרי הבעל שם טוב 1
- הוספות ‹ תכו לקו"ש חי"ז ע' 344
תורת שמואל ספרי כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע 1
- תרל"א ח"א ‹ מאמרים ‹ [משכיל לאיתן האזרחי] ‹ שכג לקו"ש חי"ז ע' 344