שיחה ג

332שיחה ג

בחוקותי א. "נעוץ סופן בתחילתן" – בפרשתנו, הן בתורה שבכתב והן ב"לקוטי תורה"

כבר דובר פעמים רבות¹ על כך שישנו קשר בין תחילתו לבין סופו של כל ענין בתורה, ככתוב ב"ספר יצירה"²: "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן". וכך גם בתורה שבכתב: בין תחילתם וסופם של כל ספר ושל כל פרשה יש קשר תוכני.

לפי זה בפרשתנו – בחוקותי: מכיון שסוף הפרשה הוא "סופן" הן של ספר ויקרא, והן של פרשת בחוקתי – יש לומר שקיימת נקודה משותפת בין תחילת חומש ויקרא^*, תחילת פרשת בחוקתי, וסוף פרשת בחוקתי.

והנה רואים כאן דבר־פלא: בדרך שבה מוסברות ההתחלות של ספר ויקרא ושל פרשת בחוקתי ב"לקוטי־תורה" – "פרשיות השבוע החסידיות" – ברור כיצד מתקיים בשתי התחלות אלו, המוסברות לפי תוכן זהה, הענין של "נעוץ בסופן" – בסוף פרשתנו.

וכן רואים את קיום הענין של "נעוץ סופן בתחילתן" לא רק בתורה שבכתב,

ג אלא גם בספר "לקוטי תורה" עצמו³: על אותו רעיון שעליו מדובר בדרושים של התחלת ספר ויקרא והתחלת פרשת בחוקתי, מדובר גם בסוף הדרושים של פרשת בחוקתי.

יתר־על־כן: בתורה שבכתב סוף פרשת בחוקתי הוא גם סוף ספר ויקרא. אבל ב"לקוטי תורה" ישנן "הוספות" לאחר הדרושים של פרשת בחוקתי⁴, וניתן לראות, שגם בסיום ה"הוספות" מדובר על אותה נקודה.

ב. בסוף ספר ויקרא: שני קרבנות המצביעים על שני סוגי קדושה

הקשר בפשטות בין התחלת ספר ויקרא וסיומו: ספר ויקרא פותח בדיני הקרבנות^* "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'..."⁵, וגם בסוף ספר ויקרא מדובר 333על שני סוגי קרבנות: (א) בכור⁶ (ב) מעשר בהמה⁷.

כיון שדוקא שני קרבנות אלו מוזכרים בסוף ספר ויקרא, יש לומר, שבהם משתקף הענין הכללי של הקרבנות, שעליו מדובר בתחילת ספר ויקרא.

ההסבר לכך מתבסס על ההבדל בין בכור למעשר: בכור קדוש מעצמו, מלמעלה מכריזים עליו והופכים אותו לקדוש⁸, קדושתו אינה תלויה בפעולת האדם⁹. אך לא כן קדושת מעשר, שהיא תלויה בעבודת האדם – על האדם לספור¹⁰, ו"העשירי⁷ יהיה קודש"¹¹.

דבר זה ניכר יותר בזמן הזה, כאשר קדושת בכור קיימת גם עתה, שהרי היא קיימת מעצמה, ואילו קדושת מעשר איננה קיימת בפועל, על־פי גזירת חכמים שלא להפריש מעשר בהמה¹².

לפי זה יובן הסדר בין הענינים. שתחילה כתוב על בכור ואחר־כך על מעשר: בעבודת הקרבנות (קירוב לאלוקות) מופיעה תחילה השפעת הקדושה ממעלה למטה (בכור), ורק אחר־כך מתאפשרת עבודת האדם ממטה למעלה (מעשר)¹³.

וזהו הקשר בין תוכנו של סוף ויקרא לבין תחילתו "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'": ב"לקוטי תורה"¹⁴ מוסבר, שהכוונה ב"אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" היא לכך ש"אדם העליון" (הקדוש־ברוך־הוא) מקרב ("יקריב") את האדם שלמטה לאלוקות ("מכם קרבן..."). בראשונה קיימת ההשפעה של אתערותא דלעילא (=התעוררות מלמעלה) כדי לקרב את האדם שלמטה אל הקדוש־ברוך־הוא, ואחר כך ממשיך הפסוק ואומר: "מן הבהמה... תקריבו את קרבנכם" – כאן מדובר על 334הקרבן שעל האדם להביא בעבודת עצמו (מן ה"בהמה" שבו) – אתערותא דלתתא (=התעוררות מלמטה).

וזאת בהתאמה לשני סוגי הקרבנות שעליהם מדובר בסוף ספר ויקרא – בכור (קדוש ממעלה) ומעשר (קדוש על־ידי האדם)¹⁵.

ג. בכור ומעשר באדם עצמו

שני ענינים אלו – בכור (אתערותא דלעילא) ומעשר (אתערותא דלתתא) – ישנם גם באדם עצמו:

"בכור" הוא אחד, ואם יש יותר הוא הראשון – וזוהי בחינת חכמה. ככתוב¹⁶ "קדש לי כל בכור", ו"קדש" היא בחינת החכמה¹⁷. מעשר – יש צורך בעשרה (עבודה באמצעות עשרת כוחות הנפש), וחובה על כל אחד ואחד שלפחות האחרון¹⁸ – הגילוי (הקשור למחשבה דיבור ומעשה) יהיה קודש (אפילו אצל בינוני – שזוהי מידת כל אדם)¹⁹.

ולכן: (א) בכור – קדוש מעצמו. אין זה תלוי בעבודת האדם, כי בחינת החכמה שבנפש, כח מסירות הנפש, קיימת אצל כל יהודי בירושה מאבותינו^*. (ב) קדושת בכור קיימת גם בזמן הגלות, שהרי בחינת חכמה שבנפש²⁰ שלימה²¹ תמיד²².

אך לא כן קדושת מעשר – עשר כוחות הנפש והעשירי – זה תלוי בעבודת האדם, ולפיכך ישנו בענין זה הבדל בין הזמן שבית־המקדש קיים (כאשר אלוקות מאירה בגלוי) לבין זמן הגלות²³ (שבאה בעקבות החטא).

וזהו הקשר בין סוף פרשת בחוקתי לבין תחילתה:

על "אם בחוקתי תלכו ואת מצוותי תשמרו" מוסבר ב"לקוטי תורה"²⁴: "בחוקתי תלכו" הכוונה היא לעבודה של הילוך – ללא גבול – על־ידי דרגת 336ובחינת ה"חקיקה" שבנשמה ("בחוקתי" מלשון חקיקה), שהיא שורש הנשמה, כפי שהיא חקוקה למעלה.

אך כיון שה"הילוך" נובע משורש הנשמה, והאדם נמצא למטה, בגוף גשמי, הרי אין ל"הילוך" קיום מתמיד ("לא תעמוד ולא תקום"²⁵), אלא אם כן יהווה האדם למטה, באמצעות עבודתו, כלי לכך – וזהו "ואת מצוותי תשמרו": באמצעות עבודת המצוות למטה מכין האדם כלים ה"שומרים" ("תשמרו") את ההשפעה האלוקית של "הילוך" בלי גבול, הנובעת משרש הנשמה, כך שהיא "תכון לעד"²⁵.

שני ענינים אלו: (א) "בחוקתי תלכו" – השפעה הנובעת משרש הנשמה, (ב) "מצוותי תשמרו" – עבודת האדם למטה, מקבילים לשני הענינים שבסוף הפרשה²⁶: (א) בכור – חכמה שבנפש (ב) מעשר – עשר כוחות הנפש.

ד. עבודת האדם היא העבודה הנעלה יותר

קיים הכלל²⁷: "הכל הולך אחר החיתום". וכיון שסיום וחותם ספר ויקרא הוא בענין מעשר, יש לומר, שהמעשר איננו מופיע לאחר בכור, רק מפני שסדר הענינים הוא (כפי שהוסבר בסעיף ב'), שתחילה קיימת אתערותא דלעילא (בכור), ורק אחר־כך עבודת האדם (מעשר), אלא גם מפני שיש יתרון בקדושה הבאה על־ידי עבודה, על־פני קדושה המגיעה מלמעלה, ולכן סיום ספר ויקרא הוא בענין המעשר, כי תכלית הקרבנות היא עבודת האדם.

כך מובן גם הסדר שבהתחלת ספר ויקרא ופרשת בחוקתי: אתערותא דלתתא ("תקריבו את קרבנכם") באה לאחר אתערותא דלעילא ("אדם כי יקריב...") לא רק מפני שלהשפעה מסוג של "אתערותא דלעילא" אין קיום "ובמעט זמן יכלה כח־התעוררות זאת"²⁸, ולכן יש צורך באתערותא דלתתא של האדם המהווה כלי לאתערותא דלעילא, והיא הופכת ל"דבר שיכול להתקיים לעד", "דבר המתקיים"²⁹, אלא גם מפני שזהו סדר של "מעלין בקודש"³⁰: באתערותא דלתתא (עבודת האדם) יש יתרון לגבי אתערותא דלעילא³¹.

וכך גם "מצוותי תשמרו" איננו רק "כלי" לענין של "בחוקתי תלכו", אלא יש כאן יתרון על פני "בחוקתי תלכו".

יש להבין: הרי "בחוקתי תלכו" היא בחינת חקיקה (עד לדרגה הגבוהה ביותר של חקיקה – אותיות שבעצם 337הנפש, אותיות המאוחדות בעצמיות אור אין־סוף, כמוסבר ב"לקוטי תורה"³²), ובחינת הליכה, ואם כך, מהו היתרון שב"מצותי תשמרו"?

ה. מדוע יש צורך באתערותא דלתתא לאחר אתערותא דלעילא

כדי להסביר זאת יש לענות על שאלה נוספת:

בענין שהוזכר לעיל, שההתעוררות באמצעות אתערותא דלעילא איננה "דבר המתקיים" אלא אם כן באה אחריה אתערותא דלתתא, אין מובן:

הרי ידוע³³, שאתערותא דלעילא נובעת מדרגה שאליה אין בידי מעשה התחתונים – להגיע, ולכן היא יורדת באופן של "חפץ חסד הוא", ואם כך מתעוררת השאלה: לשם מה יש צורך אחר־כך באתערותא דלתתא? שהרי, לכאורה, כשם שאין צורך באתערותא דלתתא לפני כן, כדי להוריד אתערותא דלעילא, כך אין צורך באתערותא דלתתא כדי לקיים ולשמור את ההתעוררות הבאה על־ידי אתערותא דלעילא?

(ולא יתכן לומר, לכאורה, שצורך זה נובע מגרעון במצבו של האדם, שהרי השפעה זו מגיעה מדרגה גבוהה כל־כך, שבה אין מחשיבים את מעשי התחתונים, והיא יורדת רק מפני ש"חפץ חסד הוא").

התשובה לשאלה זאת באופן פשוט היא, כמוסבר ב"לקוטי תורה" שם³⁴, שכיוון שהתעוררות האדם באה רק בעקבות אתערותא דלעילא, ולא בעקבות שינוי אצל האדם, הרי "בהסתלק הארה עליונה זו שאינה מאירה רק בעת רצון .. בטילה האהבה שנסתעף ממנה".

ו. השאלה ב"לקוטי תורה" על "דע מאין... ולאן"

הדברים "ימתקו" יותר לפי המוסבר ב"לקוטי תורה" בסוף פרשתנו³⁵ על מאמר חז"ל³⁶ "דע מאין באת ולאן אתה הולך": "אן" מורה על מקום גשמי, ו"אין" – על דרגת חכמה, הנעלית מהגבלות המקום. ב"מאין באת" הכוונה היא לשורש הנשמה הנובעת מבחינת "אין", וב"לאן אתה הולך" מדובר על שכר הנשמה בתחיית המתים, שיהיה בעולם הזה, מקום גשמי ("אן").

ותמוה: ירידת הנשמה היא לצורך עליה, וכיצד יתכן אפוא שלאחר הירידה מדרגת "אין" (שרש הנשמה) יהיה השכר, העליה, של הנשמה בדרגת "אן", דרגה של מקום, הנמוכה מדרגת "אין"?

התשובה לכך היא, שדוקא ב"אן" (מקום גשמי), קיים היתרון של "דירה 338בתחתונים". דוקא פה למטה ישנו "גילוי אור אין סוף דקמיה רוחניות וגשמיות שוין", דרגה הנעלית מדרגת "אין".

כלומר, דוקא בעבודת האדם מתבצעת הכוונה של עצמיות, הנעלה מאד מ"אין" – דרגת החכמה, דוקא כך מתבצעת התכלית של "נתאווה הקדוש־ברוך־הוא להיות לו דירה בתחתונים"³⁷ (כמוסבר במאמר: "והיינו בחינת ע"ק..." ש"עתיק" הוא התענוג דלמעלה, "נתאווה"³⁸), ולכן גם שכר העבודה של עשיית "דירה בתחתונים" הוא בדרגת "אן", מקום גשמי, שהרי השכר הוא במקום העבודה.

זהו ההסבר לכך שעבודת האדם משפיעה גם על ענינים הבאים מפני ש"חפץ חסד הוא". כל ההשפעות מלמעלה הן השפעות של אורות וגילויים, שבהן ייתכנו שינויים, אבל בעבודת האדם מתבטאת התכלית של עצמיות, הנעלית אפילו מאתערותא דלעילא הבאה מפני ש"חפץ חסד הוא". וכיוון שאתערותא דלתתא מגיעה עד לעצמות, למעלה משינויים, היא מביא לידי קיומה ושמירתה של האתערותא דלעילא.

בכך מוסברים דברי ה"לקוטי תורה" (בתחילת ספר ויקרא³⁹), אשר לאחר הענין שדוקא באמצעות אתערותא דלתתא "יהיה דבר המתקיים", ממשיך ואומר שבאמצעות עבודת האדם מגיעים לדרגה של "כי לא אדם הוא"⁴⁰, שהרי זהו הטעם הפנימי לכך שאתערותא דלתתא מביאה לקיום⁴¹ אתערותא דלעילא.

ז. גם אצל האדם התענוג גדול יותר בעבודה

כשם שלמעלה תענוג העצמות ("נתאווה") הוא דוקא בעבודה, כך הם הדברים גם אצל האדם למטה.

"אדם רוצה בקב שלו"⁴² – רצונו ותענוגו של האדם הוא דוקא בדברים שהוא יגע עליהם. בענינים שהוא מקבל מלמעלה בחסד חנם, ללא עמל מצדו, אין מתבטאת כוונת העצמות, ולכן אין לנפש האדם תענוג בם. רק "בקב שלו", בדברים שאדם משיג על־ידי יגיעתו ועבודתו, רק זאת "אדם רוצה" – כאשר הכוונה היא כאן לפנימיות הרצון⁴³, לתענוג שבנפש.

וכך רואים את הענין של "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן" גם ב"סופן" של ה"הוספות" ב"לקוטי תורה", בסוף ספר ויקרא⁴⁴:

340שם^* מוסבר, שיום הכיפורים (שבת שבתון) הוא עצם התענוג, שאיננו מורכב מענינים אחרים, ולכן אסור יום הכפורים באכילה ושתיה. אחר כך בא חג הסוכות (ושמיני עצרת⁴⁵), שאז יורד התענוג אל הכוחות ה"מקיפים" ואחר־כך אל הכוחות ה"פנימים" – "להיות בחינת דע⁴⁶ את אלוקי אביך ועבדהו בלב שלם ונפש חפצה..." – כאשר במושג "חפצה" הכוונה היא לפנימיות הרצון⁴⁷, לתענוג.

ובמילים "ונפש חפצה..." מסתיים הדרוש ב"לקוטי תורה"⁴⁸, בדומה לסיום הדרוש האחרון של פרשת בחוקתי, כפי שהוסבר לעיל "והיינו בחינת עתיקא קדישא...", שהרי עתיק הוא בחינת התענוג.

כידוע, שמיני עצרת הוא ה"שמן"⁴⁹ וה"תמצית"⁵⁰ של חודש תשרי כולו. לפי זה יש לומר ש"נפש חפצה" של (סוכות ו)שמיני עצרת היא נעלה מן התענוג הבלתי מורכב של יום הכפורים. וקשה: כיצד יכול התענוג של סוכות ושמיני עצרת, הכולל התעסקות באכילה ושתיה גשמיים, להיות נעלה יותר מהתענוג של יום הכיפורים, שבו מנותקים מאכילה ושתיה?

וההסבר הוא כדלעיל: דוקא מפני שבסוכות ובשמיני עצרת העבודה היא בדרגת "אן", תוך התעסקות באכילה ושתיה גשמיים, דוקא משום כך התענוג הוא תענוג של עצם הנפש ממש.

ח. הקושי המתעורר על כך, והתשובה:

לכאורה ניתן לשאול על כך: התענוג של יום הכיפורים הוא תענוג בלתי־מורכב, ובמה מתבטאת אפוא עליונותו של התענוג של סוכות ושמיני עצרת "ונפש חפצה"?

וההסבר לכך הוא: כפי שמדובר ב"לקוטי תורה" בתחילת פרשתנו⁵¹, שלמרות שאותיות החקיקה אינן דבר 341שנוסף אל האבן הטובה, בכל זאת הן אינן כאבן הטובה עצמה, בפשטותה, שהיא "מופשט(ת) מכל צורה ממש", כך גם בעניננו: התענוג של יום הכפורים הוא תענוג בלתי מורכב, בדומה לאותיות החקיקה שהן עשויות מעצמן, אבל התענוג של "נפש חפצה", של חג הסוכות ושמיני עצרת הוא בדומה לאבן הטובה עצמה בפשטותה – התענוג של עצם הנפש ממש.

ט. שתי הדרגות מתאחדות בגאולה העתידה

לפיכך מופיע הענין של "ואת מצוותי תשמרו" לאחר "בחוקתי תלכו": "בחוקתי" – חקיקה, אמנם אין זה דבר נוסף, אך אין זאת האבן הטובה עצמה בפשטותה, ולכן העליה וההליכה, "תלכו", הנובעת מכך, למרות שהיא נעלית מהילוך המלאכים⁵², בכל זאת היא מוגבלת. אך לא כן קיום המצוות בדברים גשמיים "מצוותי תשמרו", דרגת "אן", זוהי העצמיות הנעלית מחקיקה, ולכן מתרחשת אמיתיות ענין ההילוך, ללא שום הגבלות, כמאמר³⁶: "ולאן אתה הולך" – דוקא בדרגת "אן" קיים הענין האמיתי של "הילוך"⁵³.

על־ידי שיתבצע הענין של "בחוקתי תלכו" – ההליכה בדרגת חקיקה, מצד שרש הנשמה, בדומה לאתערותא דלתתא, יתבצע הענין המוזכר בסוף הפרשה⁵⁴ "והתהלכתי בתוכם" שתי דרגות של הילוך: ממעלה למטה, וממטה למעלה⁵⁵, ושני "הילוכים" אלו יתאחדו, ולכן הם כתובים במילה אחת: "והתהלכתי".

וזאת עד לידי "ואולך אתכם קוממיות"⁵⁶ – "שתי קומות"⁵⁷, קומת המשפיע – הנותן, וקומת המקבל, ממעלה למטה וממטה למעלה⁵⁸, ושתיהן נכללות בקומה אחת⁵⁹.

וזהו השכר לעבודה של "אם בחוקתי תלכו ואת מצוותי תשמרו", כאשר תתגלה הגאולה העתידה, בקרוב ממש.

(משיחת ש"פ בחוקתי תשכ"ה)