354

ובנקודה המשותפת – שהן לימוד התורה והן קיום המצוות והן קבלת כל יהודי, כאשר כל אחד מהם מהוה מטרה ותכלית בפני עצמה (ולא כאמצעי לתכלית הנשלמת בדבר שני) – מתבטא אשר "ישראל אורייתא וקודשא־בריך־הוא כולא חד"⁶⁰, שלכן, כשם שאין שייך לומר שהקדוש־ברוך־הוא הוא חס ושלום "אמצעי" לאיזה דבר אחר, כך אין שייך לומר זאת בנוגע לתורתו ומצוותיו ו(בנוגע להנהגות בני) ישראל.

ט. קיום דברי שמאי – מעין לעתיד לבוא

ענין זה – שתורה ומצוות וישראל הנם כולא חד עם הקדוש־ברוך־הוא – יהיה ניכר בהתגלות לעתיד לבוא, כאשר תתגלה האמת של כל דבר, אך בזמן הזה הוא בהעלם בעבודת כל אחד ואחד, שלכן ישנם (וצריכים להיות) סוגים שונים בעם ישראל⁶¹: מארי תורה – שעסקם בגמילות חסדים ומצוות הוא ב"מיעוט ימיהם"⁵⁷, או בשביל התורה, כאמור ש"כל האומר אין לו אלא תורה כו'"; או מארי עובדין טבין – שעיקר עניינם לעשות מהעולם דירה לו יתברך על־ידי קיום המצוות, ואילו (החיוב של) לימוד תורה הוא אצלם מעט או בכדי שיוכלו לקיים מצוות כדבעי (ובדומה לכך, קיים חילוק זה (אם העיקר הוא בתורה או במצוות), בין הדורות השונים⁶²).

וזוהי השייכות של בעל המאמר "שמאי" לשלושת ההוראות הנ"ל: ידועים דברי האריז"ל⁶³, שלעתיד לבוא תהיה ההלכה כבית שמאי, כלומר: ההוראה משלושת הענינים הנ"ל קשורה בעיקר עם גילוי האמת של כל דבר לעתיד לבוא.

אך משום שכל הגילויים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות⁶⁴, ויש בהם מעין הגילוי דלעתיד, הרי מובן שעל כל פנים במעשה בפועל צריך גם בזמן הזה להיות אצל האדם קיום כל שלושת ההוראות, וממילא יהיה אצלו "שמאי", הוא יעריך וישקול את כוחותיו, ביודעו שיש לו נתינת כח מיוחדת לקיים את כולם.

ו"במדה שאדם מודד בה מודדין