שיחה ג

109שיחה ג

שמיני

א. הסבר מפרשי רש"י על המילים "וייטב בעיניו"

מן הפסוק¹ "וישמע משה וייטב בעיניו" מצטט רש"י את המילים "וייטב בעיניו", ומפרש "הודה ולא בוש לומר לא שמעתי".

המפרשים² מסבירים זאת, שאילו היה משה "בוש", הוא היה אומר "לא שמעתי", אך כיון שהוא "לא בוש", לפיכך הוא לא אמר לא שמעתי אלא "הודה" ואמר "שמעתי ושכחתי", כפי שנאמר בגמרא³.

אך בדרך הפשט בפירוש רש"י אין ההסבר מובן כלל: ידוע שרש"י סגנן את פירושו באופן ברור, כך שגם בן חמש למקרא יוכל להבינו. אילו רצה רש"י לומר שמשה הודה ואמר "שמעתי ושכחתי", הוא לא היה מחסיר את העיקר – את המילים שאמר משה.

כן מובן, שאין לומר שרש"י מסתמך על הנאמר בגמרא – "שמעתי ושכחתי", כי, כאמור מספר פעמים, מפרש רש"י את הפסוקים במקום, ואינו סומך על הסברים במקום אחר, ובמיוחד בעניננו, כאשר רש"י אינו מזכיר כלל את המקור בגמרא לפירושו.

לפי כל זה נראה, שרש"י מסביר את הפסוק לפי פשוטו של מקרא, באופן

ג השונה מהסברו בדרך ההלכה, בגמרא. במיוחד, כאשר ענין זה מופיע ב"תורת־כהנים", ושם⁴ אין הלשון כמו בגמרא, ורש"י בוחר את הנאמר ב"תורת־כהנים"⁵.

ב. שאלות נוספות על דברי רש"י ועל הסברי המפרשים

בנוסף לכך יש להבין: א) מהו הקושי בפסוק שאותו רוצה רש"י להסביר? לכאורה, מובן הפסוק בפשטות: "וישמע משה" – לאחר ששמע את טענת אהרן – "וייטב בעיניו".

ב) מהו ההכרח, לפי פשוטו של מקרא, לומר ש"הודה ולא בוש לומר לא שמעתי"?

יש מפרשים⁶, הסוברים, שההכרח לפירוש רש"י נובע מן המילים "וישמע משה", שהן, לכאורה, מיותרות (כי מובן, שהוא שמע את דברי אהרן אליו), ודי היה במילים, "וייטב בעיני משה".

ומכך שהפסוק אומר תחילה "וישמע משה", מדייק רש"י, שהכוונה היא שמשה שמע את דברי אהרן עוד לפני כן – מהקב"ה, אך שכחם, ולפיכך 109"וייטב בעיניו" דברי אהרן לאחר שנזכר.

אך לכאורה אין להבין כך לפי פשוטו של מקרא, כי לפי זה היה רש"י צריך לומר זאת במפורש⁷, במיוחד כאשר בטל בכך הפירוש הפשוט של "וישמע משה" (ששמע מפי אהרן), ולפחות היה צריך לפרט "שמעתי (ושכחתי)", ומכך ניתן היה להבין את המשמעות של "וישמע משה".

[קושי זה הוא בנוסף לשאלות שמעוררים המפרשים⁸: א) לפי זה צריך היה להיכתב "ומשה שמע", כך שיודגש שהוא שמע בעבר. ב) רש"י צריך היה לומר את פירושו על המילים "וישמע משה"].

ג. מדוע מסביר רש"י את הסיבה לטעות משה רק בפ' מטות?

כן יש להבין: בפרשת מטות⁹ אומר רש"י על הפסוק "ויאמר אלעזר הכהן...": "לפי שבא משה לכלל כעס בא לכלל טעות שנתעלמו ממנו הלכות גיעולי נכרים, וכן אתה מוצא בשמיני למילואים שנאמר ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בא לכלל כעס בא לכלל טעות. וכן בשמעו נא המורים ויך את הסלע¹⁰ על־ידי הכעס טעה". לפי זה נראה, שלפי פשוטו של מקרא נדרש הסבר לסיבה שבגללה טעה משה. אם כך, אין מובן: הקושי – כיצד בא משה לכלל טעות¹¹, מופיע לראשונה בפרשתנו, ורש"י היה צריך להסביר כאן, שטעותו יכולה לנבוע מכך ש"בא לכלל כעס", ומדוע מסביר זאת רש"י רק בפרשת מטות ולא מיד בפרשתנו?

ד. לדעת רש"י, משה לא שמע דבר זה מה'

ההסבר לכך הוא: בפירושו "הודה ולא בוש לומר לא שמעתי", מתכוון רש"י כפשטות לשונו¹², שמשה לא התבייש לומר¹³ שלא שמע מהקב"ה את ההבדל בין קדשי שעה לקדשי דורות¹⁴.

רש"י אינו סובר כבגמרא, שמשה שמע את ההבדל, אך שכחו, והוא "הודה ולא בוש", ואמר "שמעתי ושכחתי"^* – 110מפני שלפי זה קשה בדרך פשוטו של מקרא: א) מהו שבחו של משה רבינו, על שאמר את האמת – "שמעתי ושכחתי", ולא אמר את ההיפך מן האמת¹⁵ ("לא שמעתי")¹⁶. ב) כיצד ייתכן לומר "וייטב בעיניו" על דבר ששמעו מפי הקדוש־ברוך־הוא¹⁷? ג) ועיקר – הכוונה של "וייטב בעיניו" היא שייתכן שיהיה אחרת, אך אם משה שמע זאת מפי ה' הרי "וייטב בעיני ה'"^*, ומהי הכוונה ב"וייטב בעיניו"?

לפיכך סובר רש"י כפשוטו, שמשה לא שמע מהקדוש־ברוך־הוא את ההבדל, כפי שהוא אמר ב"דבור המתחיל" הקודם, על דברי אהרן "הייטב בעיני ה'" – "אם שמעת בקדשי שעה אין לך להקל בקדשי דורות"¹⁸. ולפי זה מובן: א) השבח שב"הודה ולא בוש לומר לא שמעתי" – כי משה יכול היה להסכים לדברי אהרן על־ידי שתיקה, שהיא כהודאה, ואפילו על־ידי הצדקתו בדברים, ללא שיודיע "לא שמעתי". ב) הכוונה ב"וייטב בעיניו" היא, שהיתה זו סברת אהרן, שמשה לא שמעה מה', ולפיכך, גם אם מוצאים שקדשי דורות דומים בהלכות מסויימות לקדשי שעה, בדומה למה שמפרש רש"י לפני כן¹⁹, בפרשת פסח מצרים שדיני פסח דורות דומים לו בהלכות רבות, בכל זאת לגבי הלכה זו נאמר על פסקו של אהרן ש"וייטב בעיניו" של משה²⁰.

ה. ייתור המילים "וייטב בעיניו"

הקושי בפסוק, שאותו בא רש"י 111להסביר, הוא על המילים "וייטב בעיניו", אשר, לכאורה, הן מיותרות.

שהרי, מובן, שמשה שמע את דברי אהרן אליו, ולכן, משמעות המילים "וישמע משה", היא בדומה ל"שמעת לקול אשתך"²¹, "והם לא ידעו כי שומע יוסף"²² וכדומה – הבנת הדברים וקבלתם^*. כלומר, דברי אהרן התקבלו על־ידי משה, ומה באות להוסיף המילים "וייטב בעיניו"?

הכרחי אפוא לומר שהמילים "וייטב בעיניו" מוסיפות, שדברי אהרן לא רק התקבלו על־ידי משה, אלא היה בקבלת הדברים חידוש מיוחד. ומהו?

על כך אומר רש"י, שכוונת הפסוק היא, שבנוסף ל"וישמע משה", בנוסף לכך שהדברים נתקבלו על־ידו, הרי הם ישרו בעיניו כל כך – "וייטב בעיניו" – עד שהוא גם אמרם²³ – "לומר"²⁴ – לאחרים.

מסופר כאן שבחו של משה ש"הודה ולא בוש לומר לא שמעתי": הוא הודיע ופרסם ש"לא שמעתי"²⁵, למרות שיכול היה להסתפק בהסכמה לדעת אהרן.

ו. רק בפ' מטות הכרחי הדבר לפי הפשט

לפי זה מובן מדוע אין רש"י מפרש כאן כמו בפרשת מטות – בא לכלל כעס בא לכלל טעות: כיוון שההבדל בין קדשי דורות לקדשי שעה תלוי בשכל, ובשכל יש מקום לשתי הדעות²⁶, אין רש"י מוכרח לומר כאן, לפשוטו של מקרא, את החידוש הגדול, שייתכן אצל משה "בא לכלל טעות".

ואילו בפרשת מטות, הכרחי לומר שהענין של "ויקצוף" של משה הביאו לידי טעות, והכרח לומר חידוש זה, וכן להסביר מדוע דוקא כעס זה הביא לכלל טעות, לפיכך ממשיך שם רש"י ואומר "וכן (חידוש זה) אתה מוצא בשמיני למילואים שנאמר ויקצוף משה". לאחר 112שהוכח בפשוטו של מקרא שמפני ש"בא משה לכלל כעס – בא לכלל טעות" כבר אפשר להסביר כך לגבי השמיני למילואים, ש"ויקצוף" גרם^* לאי־ידיעת ההבדל בין קדשי שעה לקדשי דורות²⁷, למרות שאהרן חשב כך בפשטות.

ז. יינה של תורה

מיינה של תורה בפירוש רש"י:

אם חילוקי הדעות בין משה לאהרן תלויים בשכל, יש להבין: א) מדוע נטה משה להבין שאין הבדל בין קדשי דורות לקדשי שעה, ואילו אהרן נטה לסבור שיש הבדל? ב) אם משה סבר שאין הבדל בין קדשי שעה לקדשי דורות בוודאות כזאת, שבראותו שהם נהגו בקדשי דורות שלא כבקדשי שעה, ולא אכלו הרי "ויקצוף..." – מדוע השתנתה דעתו בשומעו מאהרן, ללא שום הוכחה, שיש להבדיל בין קדשי דורות לקדשי שעה^*, שינוי קיצוני כל כך, עד ש"וייטב בעיניו"²⁸?

יש לומר, שההסבר לכך לפי פנימיות הענינים הוא^*:

ההבדל בין משה לאהרן הוא, ככתוב במדרש²⁹, "חסד זה אהרן .. ואמת זה משה". אחד ההבדלים בין אמת לחסד הוא, שתכונת האמת היא שאין בה שינויים – בכל מקום ובכל זמן נשארים באותה דרגה ובאותו מעמד ומצב³⁰. לעומת זאת בחסד, שהוא עשיית טוב לזולת, יש להתחשב בכל אחד מן המקבלים, שאינם שוים זה לזה. יתר־על־כן: בכל עשיית חסד לזולת יש הבדל בין השפע שביד המשפיע לבין השפע העובר אל המקבל, כמאמר חז"ל³¹ "השפעת עליהם רוב טובה אינן יכולין לעמוד".

לפיכך נוטה דעת משה, מדת האמת, לפסוק בכל ענין שיש בו ספק, שאין הבדל בין זמן ומצב אחד לבין משנהו. ולכן הוא סבר בעניננו שאין הבדל בין קדשי דורות לבין קדשי שעה: אותה קדושה הנמצאת ב"שעה" צריכה להיות ל"דורות",

אך אהרן היה "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"³², והתמסר אפילו ליהודים 113שהיו מן הסוג של "בריות" והשפיע עליהם בהתאם לדרגתם³³ ולכן הוא סבר, לפי מדת החסד, שיש הבדל בין "קדשי שעה" לבין "קדשי דורות": אי אפשר לדרוש, בגלל המקבלים הנזקקים לקרבן ולקדשים, שתהיה קדושה באותה עוצמה בכל שינויי הדרגות והזמנים.

ח. משה – מלמעלה למטה, אהרן – ממטה למעלה

ענין זה מתאים לכך שדרגת משה היא "שושבינא דמלכא", ואהרן – "שושבינא דמטרוניתא³⁴":

ענינו של משה "שושבינא דמלכא" – עיסוק במלך – הוא הורדת אלקות לישראל ממעלה למטה³⁵, ומצד דרגה זו יורד האור למטה כפי שהוא למעלה, בעולם ה"אצילות", ללא שינויים, וכך היה אופן עבודתו בהורדת אלקות למטה.

ענינו של אהרן "שושבינא דמטרוניתא" – עיסוק ב"גבירה" – הוא העלאת כנסת ישראל ממטה למעלה³⁵, וההעלאה תלויה בדרגת ישראל, ולפיכך יש בעבודה זו שינויים לפי המצב של ה"מטה"³⁶.

ט. אמת בהתאם לדרגה של אדם זה נובעת מן האמת האלקית

למרות זאת, לאחר ששמע משה מאהרן, שלפי עבודת הנבראים בעולם העשיה – העולם הזה – קיימים הבדלים, והקדושה של "שעה" אינה שווה לזו של "דורות", הרי "וישמע משה וייטב בעיניו" – דעתו התקבלה גם על־ידי משה, ומכך מובן שהיא איננה מותאמת רק למידתו של אהרן – חסד, אלא גם למידת משה – מדת האמת³⁷.

114ההסבר לכך הוא: לגבי אהבת ה' של הבינונים נאמר בתניא³⁸ ש"לגבי מדרגת הבינונים נקראת עבודה תמה באמת לאמיתו שלהם איש איש כפי מדרגתו במדרגת הבינונים", גם אם "לגבי מדרגת הצדיקים עובדי ה' באמת לאמיתו אין בחינת אהבה זו נקראת בשם עבודת אמת כלל מאחר שחולפת ועוברת אחר התפילה וכתוב³⁹ "שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר":

האמת המוחלטת קיימת רק באלקות, ככתוב⁴⁰ "והוי' אלקים אמת". בעולם, כפי שהוא מצד עצמו לא ייתכן ענין של אמת, מפני שכולו נבראים נפסדים. כאשר רואים אמת אצל הנבראים, למרות שזוהי אמת רק לגבי דרגה זו ולא לגבי דרגה גבוהה יותר (כמצוטט לעיל מן התניא), הכרחי לומר שזה נובע מ"ואמת הוי' לעולם"⁴¹, מן האמת האלקית הקיימת ומאירה בנברא.

בדומה לכך הוא ההסבר על הנאמר במקום אחר⁴² ש"מאדך" – מאד שלך, דרגת ה"בלי גבול" של האדם, מעוררת את ה"מאד" שלמעלה, את ה"בלי גבול" האמיתי. גם אם "מאד שלך" נעלה רק מן הגבולות של עבודת אדם זה, בעוד אשר מצד עצמה זוהי עבודה רוחנית ואהבה מוגבלת, וביחס לאדם, העובד עבודה רוחנית נעלה יותר זוהי אהבה מוגבלת ממש. בכל זאת, כיוון שענין ה"בלי גבול" קיים רק באלקות, ואילו הנבראים הם מוגבלים ולא תיתכן אצלם עבודה של "בלי גבול", לפיכך, כאשר מוצאים אצל נברא עבודה רוחנית הנעלית ממגבלותיו שלו, הרי זה נובע מן הקדוש־ברוך־הוא, שהוא "בלי גבול" אמיתי. מסיבה זו מעוררת הדרגה של "מאדך", מאד שלך, את המאד שלמעלה.

י. ההבדל בין "שעה" ל"דורות" נובעת מ"אמת הוי'"

לפי זה מובן גם בעניננו: ההבדל בין ה(עבודה וה)קדושה של "שעה" לבין "דורות" הוא עבודה שלמה ואמיתית, הנובעת מ"אמת הוי'" המאירה במצב של יהודי זה באותה שעה.

115כל זאת הוא בהתאם לאופן שבו אמת ה' היא "לעולם" ובעולם – מאירה אצל הנבראים, אך דרגת משה היא אמת ה' של עולם האצילות⁴³, הנעלית מהארה בנבראים, ולפיכך לא היה קיים לגביו הבדל בין קדשי שעה לקדשי דורות.

יא. תכלית האמיתית של "אצילות"

אך מכך ש"וישמע משה וייטב בעיניו", מובן, שעל־ידי אהרן נגרם שגם לפי דרגת משה – מדת האמת של אצילות, יש הבדל בין "קדשי שעה" לבין "קדשי דורות".

וההסבר לכך הוא: ידוע, שתכליתו של עולם האצילות היא העבודה הרוחנית וגילוי אלוקות בנבראים למטה⁴⁴. כלומר, באצילות קיימים שני ענינים: אצילות מצד עצמה, הנעלית מן הנבראים, ואצילות מצד תכליתה, שהיא בשביל עולם העשיה.

ואלה שני הענינים שבמשה: משה – מדת אמת של אצילות – מצד עצמו הוא נעלה מההבדלים שבין נבראים. אך אהרן, בהיותו "שושבינא דמטרוניתא" עד לכדי "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" – תורת משה, גילה את התכלית הפנימית של אמת של אצילות, שהיא בשביל הגילוי בנבראים למטה. ועל ידי זה "וישמע משה וייטב בעיניו" – זה הפך להיות ענינו של משה – אצילות – בגלוי⁴⁵.

יב. יש להתחשב בהשפעה על הזולת במצבים השונים

ההוראה הנובעת מכך לעבודתו הרוחנית של כל אחד ואחד היא: כאשר מדובר בעבודתו הפרטית, צריכה עבודת ה' להיות אצלו ללא הבדלים. כשם ש"אני ה' לא שניתי", כך צריך להיות גם אצל "ואתם בני יעקב"⁴⁶. אך כאשר הוא מתעסק עם יהודים אחרים, ועוד עם "בריות", עליו להעמיד את עצמו במצבו של הזולת, ולדעת שלא כל התקופות זהות, אין הוא יכול להתחיל לעזור לזולת, ובמיוחד לסוג של "בריות", אם ידרוש וילחץ שהזולת יהא שרוי תמיד בדרגת הקדושה כפי שהוא בעת של רצון וכדומה.

וכאשר הוא עובד עם יהודים אחרים, ואף עם אלה שהם "בריות בעלמא"⁴⁷, באופן שהוא מעמיד עצמו במצבם שלהם, אזי הוא מביא בסופו של דבר לידי כך, שגם אצלם יורגש הענין של "אמת ה' לעולם" – דרגת "אני ה' לא 116שניתי"⁴⁸, וזה גורם לשלמות גם לאמת שבו,

כאשר "חסד⁴⁹ ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו"⁵⁰, ומתגשמת המטרה של "נתאוה הקדוש־ברוך־הוא להיות לו דירה בתחתונים"⁵¹.

(משיחת ש"פ שמיני תשכ"ט)