שיחה ד

117שיחה ד

שמיני

א. פירוש רש"י על "הולך על גחון"

בפירושו על הפסוק "כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע עד כל מרבה רגלים .."¹ – מצטט רש"י (ב"דיבור המתחיל" הראשון) את המילים "הולך על גחון", ומפרש: "זה נחש ולשון גחון שחייה, שהולך שח ונופל על מעיו".

מובן בפשטות מדוע מסביר רש"י ש"הולך על גחון – זה נחש": המקום היחיד בתורה שבו מצוי ביטוי דומה (לגבי שרצים) הוא בענין הנחש, בפרשת בראשית², ששם כתוב "על גחונך תלך". ומכאן מובן, שגם ב"הולך על גחון" הכוונה היא לנחש³.

אבל צריך להבין את סוף דברי רש"י – "ולשון גחון שחייה שהולך שח ונופל על מעיו": כאמור: כבר בפרשת בראשית כתוב "על גחונך תלך", ושם אין רש"י מפרש מהו "לשון גחון" (אלא ש"רגלים היו לו ונקצצו"), ואין מובן: רש"י צריך היה להסביר את משמעות המילה "גחון" בפעם הראשונה שהיא כתובה בתורה, ולא להסתמך על פירושו בפרשת שמיני?

ב. פירושים קודמים על הביטוי "גחון"

לכאורה, ניתן היה להשיב שרש"י

ד אינו מפרש בפרשת בראשית את הביטוי "על גחונך תלך", כי משמעות המילה "גחון" מובנת מאליה, באחת משתי הדרכים הבאות:

א) על הפסוק⁴ "ושם הנהר השני גיחון" (שכתוב לפני "על גחונך תלך"), מפרש רש"י: "גיחון – שהיה הולך והומה והמייתו גדולה מאד כמו וכי יגח⁵ שמנגח והולך והומה", ובדומה לכך אפשר להסביר את "על גחונך תלך": הנחש זוחל על האדמה (כפי שאומר רש"י, ש"רגלים היו לו ונקצצו"), ולכן נקראת הליכתו "על גחונך" – כלשון האבן־עזרא⁶: "בעבור הרוח שיגיח ממנו". כלומר, רש"י מסתמך על פירושו בפסוק קודם, על המילה "גיחון"⁷.

ב) "גחון" הם מעיים, כדברי התרגום⁸ "על גחונך תלך – על מעך תיזיל" [או, כפירוש האבן־עזרא⁶ – "חזה"], ורש"י אינו צריך להסביר זאת, כי מילה זו בלשון־הקודש מובנת לתלמיד [בדיוק כשם שמובנת לו המילה "מעיים" (או "חזה")]⁹.

118אך לפי זה קשה מצד שני: מדוע אין פירוש הביטוי "הולך על גחון" כאן, לדעת רש"י, זהה לפירוש של "על גחונך תלך", כפי שהאבן־עזרא מפרש. מהו ההכרח לכך שכאן אין הפירוש "הולך והומה", או, כפירוש התרגום (גם כאן) "מעוהי", אלא "לשון שחייה..."¹⁰?

ג. השאלות לגבי הפירוש על "כל הולך"

אחר־כך מצטט רש"י את המילים "כל הולך"¹¹, ומפרש: "להביא השלשולין ואת הדומה לדומה".

אין מובן:

א) אמנם, המילה "כל" היא מילת ריבוי, אך מהי ההוכחה, לפי הפשט¹², שהיא מרבה שני דברים: א) שלשולין, ב) ואת הדומה לדומה¹³?

ב) הקושי אף מתחזק: דרשה זו נמצאת ב"תורת כהנים"¹⁴ ובגמרא¹⁵. דברי רש"י "ואת הדומה לדומה" כתובים ב"תורת כהנים", ואילו בגמרא מצוי הביטוי "ואת הדומה לשילשול¹⁶.

לפי נוסח הגמרא אפשר להסביר (בדוחק קצת) שהמילה "כל" מרבה דבר אחד: שלשול והדומה לו. כלומר, "שלשול" הוא דוגמא למין שאותו מרבים, הכולל כל שרץ הדומה לשלשול (ובודאי גם שלשול).

אבל לפי הנוסח שב"תורת כהנים" – "ואת הדומה לדומה" – מודגשים שני ריבויים: א) "שלשול", הדומה לנחש ב) "ואת הדומה לדומה" – שרצים שאינם דומים לנחש, אלא דומים לשלשול, שהוא רק דומה לנחש¹⁷.

ורש"י בוחר דוקא את הנוסח של "תורת כהנים", ולא את נוסח הגמרא?!

ג) מדוע מצטט רש"י גם את המילה "הולך", בעוד אשר הריבוי נלמד מהמילה "כל" בלבד¹⁸?

יתר־על־כן: מיד אחר־כך בדומה לכאן, מצטט רש"י (מן המילים¹⁹ "וכל 119הולך על ארבע") רק את המילה "כל"²⁰ ומפרש: "להביא את החפושית..." – וכאן מצטט רש"י גם "הולך"?

ד. השאלות על "להביא את החפושית..."

אחר־כך מצטט רש"י את המילים "הולך על ארבע" ומפרש: "זה עקרב", אשר הוא השרץ היחיד ה"הולך על ארבע". לאחר מכן הוא מצטט, כדלעיל, את המילה "כל" ומפרש: "להביא את החפושית אשקרבו"ט בלע"ז ואת הדומה לדומה".

גם כאן אין מובן, כבסעיף ג' דלעיל:

א) מהי ההוכחה של רש"י, לפי פשט הפסוקים, שהמילה "כל" מרבה שני דברים: (א) החפושית (ב) ואת הדומה לדומה²¹?

ב) מדוע בוחר רש"י דוקא את הנוסח של "תורת כהנים", ולא את הנוסח שבגמרא – "ואת הדומה לחפושית"?

ה. פירוש רש"י על "מרבה רגלים"

לאחר מכן מצטט רש"י את המילים "מרבה רגלים" ומפרש: "זה נדל, שרץ שיש לו רגלים מראשו ועד זנבו לכאן ולכאן, וקורין צינטפיד"ש", ובכך מסיים רש"י את פירושו לפסוק זה.

מובן מדוע אין רש"י אומר בקיצור "זה נדל צינטפיד"ש בלע"ז", אלא מאריך בלשונו, ומסביר ש"נדל" זה שרץ שיש לו רגלים מראשו ועד זנבו לכאן ולכאן וקורין ציטפיד"ש", כי ישנם שרצים רבים בעלי רגלים רבות, ומדוע אומרים ש"מרבה רגלים זה נדל"? לפיכך מסביר רש"י, שזהו שרץ שיש לו רגלים בכל גופו "מראשו ועד זנבו לכאן ולכאן", ולכן "וקורין"²² – מכנים אותו על שם ריבוי הרגלים – צינטפיד"ש" (=מאה רגלים²³). וזהו השרץ שאליו מתכוונת התורה בביטוי "מרבה רגלים".

אבל, מדוע אין רש"י מפרש כאן את המילה "כל", שבפסוק, ואינו אומר, שהיא מרבה גם שרצים אחרים שהם מרבי רגלים ודומים לנדל²⁴, דומה ואת הדומה לדומה^*?

התמיהה אף גדולה יותר: הן ב"תורת כהנים" והן בגמרא נאמר, שהביטוי "עד כל (מרבה)" מרבה "את הדומה ואת הדומה לדומה". ורש"י מביא את דרשות חז"ל על שתי הפעמים הקודמות 120שנאמר "כל" בפסוק, ואינו מביא את הדרשה על הפעם השלישית?

ו. ההסבר לכינויי התורה לנחש ועקרב

ההסבר לכל זה הוא:

כאמור, משתמשת התורה כאן בביטוי "גחון", המצוי רק לגבי נחש, ומכך מובן שהכוונה היא לנחש – "זה²⁵ נחש", וכן, כיון שהשרץ היחיד שהוא "הולך על ארבע" הוא העקרב, מובן שבביטוי זה מתכוונת התורה לעקרב – "זה²⁵ עקרב".

אך מדוע נאמר בתורה "הולך על גחון", "הולך על ארבע", ולא נאמר בקיצור ובמפורש: נחש ועקרב?

לגבי הביטוי "מרבה רגלים", ולא "נדל", אפשר להסביר, שמילה זו אינה מלשון המקרא, והיא איננה נמצאת בתנ"ך, אלא ב"תורת כהנים" ובמשנה²⁶, ורש"י מצטט זאת, אבל המילים נחש ועקרב כתובות מספר פעמים בתורה.

צריך אפוא לומר, שבביטוי "הולך על גחון" אין התורה מתכוונת לנחש באופן כללי, לכל תכונותיו, אלא דוקא לנחש כפי שהוא בעל התכונה של "הולך על גחון". ולכן מובן ש"כל הולך על גחון" מרבה שרצים הדומים לנחש דוקא בתכונה זו ("שלשולין..."). בדרך דומה יש להסביר לגבי "כל הולך על ארבע"²⁷.

ולפיכך אין התורה אומרת "נחש" או "עקרב", כי אז היתה המילה "כל" מרבה רק שרצים ממין הנחש והעקרב או, גם אם היתה מרבה את הדומה להם, לא היו יודעים במה הם צריכים להיות דומים: האם בתכונה "הולך על גחון" או "הולך על ארבע", או שמא בתכונות אחרות.

ולפי־זה מובן בפשטות מדוע אין רש"י מסביר כאן, שמשמעות המילה "גחון" היא – "בעבור הרוח שיגיח ממנו", כפי שהוא מפרש על "גיחון", כי "כל הולך על גחון" מרבה שרצים אחרים שיש להם תכונה זו, ולא מצוי שרץ אחר שהוא הולך ומגיח רוח.

ז. רש"י אינו יכול לפרש כאן כפירוש התרגום

לפי־זה מובן, שרש"י אינו יכול להסביר כאן כפירוש התרגום "על גחון" – "על מעוהי"²⁸, כי אז אין מובן: מדוע משתמשת התורה בביטוי "גחון" 121שממנו מוכרחים להבין ש"זה נחש" (כי ביטוי זה נאמר רק לגבי נחש), ונזקקה לריבוי "כל הולך...", כדי לרבות שרצים אחרים – היא היתה יכולה להשתמש מלכתחילה בביטוי הכולל את כל השרצים מסוג זה²⁹, כגון "הולך על מעיו"^* וכדומה?

צריך לומר, אפוא, ש"הולך על גחון" היא תכונה הקיימת רק אצל הנחש. ולכן מפרש רש"י "ולשון גחון שחייה³⁰ שהולך שח ונופל על מעיו": בתחילה הוא הולך כפוף (לא "על מעיו"), ומאוחר יותר הוא "נופל על מעיו", לעומת ה"שלשולין" וכדומה, שאותם מרבה המילה "כל", שהם זוחלים לכתחילה על מעיהם.

ובדומה לכך לגבי "כל הולך על ארבע": רק עקרב "הולך על ארבע" כפשוטו, לעומת ה"חפושית" וכדומה, וכל השרצים שאותם מרבה המילה "כל", יש להם "יותר מארבעה רגלים אלא שהעליונים אינם משמשין כל כך"³¹.

ולכן מצטט רש"י מן הפסוק את המילים "כל הולך": בכך הוא מדגיש שהדמיון בינם לבין הנחש הוא רק בהליכה שמופיעה אצל הנחש מאוחר יותר, לאחר שהוא "נופל על מעיו". אבל התכונה של "גחון" – "לשון שחייה שהולך שח" – אינה קיימת אצלם³².

ח. בחירת הנוסח של "תורת כהנים"

לפי האמור לעיל מובן מדוע בוחר רש"י דוקא בנוסח של "תורת כהנים" – "ואת הדומה לדומה". בכך הוא מאפשר לנו לדעת שתי נקודות:

א) שהמילה "כל" אינה באה לרבות שרצים נוספים ממין הנחש והעקרב, שאז היא היתה מרבה גם כאלה אשר "אין דומין זה לזה"³³, אלא שרצים הדומים לנחש ולעקרב בתכונות "הולך על גחון... הולך על ארבע".

ב) מצד שני: אפילו "שלשולין" אינם דומים לנחש בכל הפרטים, ואף לא בתכונה "הולך על גחון", ויש ביניהם דמיון מועט בלבד, שהרי הנחש "נופל על מעיו", והם אינם כך. ובדומה לכך ה"חפושית" דומה לעקרב מעט 122מאד בתכונה "הולך על ארבע", שהרי "עליונים אינם משמשין כל כך".

כיון שכך, מובן, שהמילה "כל" מרבה אפילו את "הדומה לדומה" – לו רק יש ביניהם דמיון מועט בתכונות "הולך על גחון" ו"על ארבע".

ט. ההבדל בין שני החלקים הראשונים לחלק השלישי

לפי כל האמור לעיל, מובן ההבדל בין "כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע" לבין "כל מרבה רגלים" (ששם אין רש"י מפרש את המילה "כל"):

התכונות "הולך על גחון" ו"הולך על ארבע" קיימות, בשרצים, רק אצל הנחש והעקרב, ולכן, כאשר מוסיפה התורה "כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע" אי אפשר לפרש זאת באופן הפשוט, שהכוונה היא לכל השרצים בעלי תכונה זו, כי מלבד הנחש והעקרב אין שרץ ההולך על גחון או על ארבע. לפיכך הכרחי לומר, שהמילה "כל" אינה כפשוטה, אלא באה לרבות.

לעומת זאת, התכונה "מרבה רגלים", יותר מארבע, קיימת אצל שרצים רבים (גם אם קיים מקום בגופם ליותר רגלים, שלא כנדל), ולכן משמעות המילים "כל מרבה רגלים" כאן היא פשוטה, ורש"י אינו צריך לפרשן: כל השרצים שהם בעלי התכונה "מרבה רגלים".

י. זה נדל – ולא כגון נדל

אך צריך להבין: אם־כך, מדוע מפרש רש"י "מרבה רגלים – זה נדל...", ואינו כותב אפילו "כגון נדל"²⁹?

התשובה לכך היא: בשני החלקים הקודמים – "הולך על גחון... הולך על ארבע" – מתכוונת התורה לשרץ אחד בלבד – נחש או עקרב. ולכן סביר לומר, שגם בחלק השלישי – "מרבה רגלים" – הכוונה היא לשרץ אחד בלבד – נדל. ומשמעות המילים "כל מרבה רגלים" היא: כל הסוגים שבמין של "מרבה רגלים", ורש"י אינו צריך להסביר זאת, כי הדבר מובן מאליו, בדומה לנאמר מספר פעמים לפני־כן "למינו" וכדומה.

יא. הדרך להתגברות על היצר הרע – לימוד התורה ופנימיותה

כדי להבין את ההוראה הנלמדת מכך לעבודת ה', צריך להקדים דברים אלו:

לכאורה, עדיין אין מובן: סוף סוף הולך הנחש "על מעיו", ורק בתחילת הליכתו הוא "הולך שח", ומדוע לא כתבה התורה "הולך על מעיו" וכללה בזה את כל השרצים מן הסוג הזה, כולל הנחש?

אלא, מכך נלמדת הוראה לגבי עבודת ה': על הנחש אמרים חז"ל³⁴ "דא יצר הרע". ואומרת התורה: היצר 123הרע אינו בא מלכתחילה להשפיע על היהודי להיות "הולך על מעיו" – ללכת, לזחול ולהיות שקוע בעניני אכילה וענינים גשמיים אחרים³⁵. הוא מתחיל ב"הולך שח": ראשו של האדם מורד, מכופף, חסרה לו ההתנהגות של "שאו מרום עיניכם וראו..."³⁶. וזה מוביל בסופו של דבר ל"נופל על מעיו". כדברי חז"ל³⁷ "כל אומנתו של יצר הרע, היום אמר לו עשה כך... עבוד עבודה זרה".

ולכן, הדרך להתגבר על ה"נחש" היא באמצעות שקיעה בעניני מרום – תורה³⁸ בכלל, ובמיוחד תורת הנסתר ופנימיות התורה³⁹, המונעים את "הולך שח".

גם דבר זה נרמז בפסוקנו, כפי שמסביר מהרש"א על דברי חז"ל⁴⁰ "לפיכך נקראו ראשונים סופרים, שהיו סופרים כל האותיות שבתורה, שהיו אומרים וי"ו דגחון חציין של אותיות של ספר תורה...", ואלה דבריו: האותיות אינן מורים רק על שמותיו של הקדוש־ברוך־הוא שהוא הנסתר גמור של התורה⁴¹ ולפי שהסטרא דשמאלא בכל הטומאה הוא נחש הקדמוני .. ועל כן הפסיק באותיות התורה בוי"ו דגחון לרמוז כפי אותיות התורה שהן כולן שמותיו של הקדוש־ברוך־הוא⁴² אין כאן מקום כלל לכח הטומאה דוי"ו דגחון מפסיקו.

יב. צריך לזכך את ה"נחש" ולהפכו לקדושה

הפסק זה של כח הנחש אינו צריך להיעשות רק באמצעות ביטול ואיבוד כח הנחש, אלא גם באמצעות בירור וזיכוך הנחש, עד להפיכתו לקדושה. כדברי חז"ל⁴³ על הפסוק⁴⁴ "גם אויביו ישלים אתו", "זה הנחש". כלומר, הנחש הוא אמנם "אויביו", כנאמר⁴⁵ "ואיבה אשית בינך ובין...". למרות זאת, ישלים הנחש עם האדם⁴⁶.

בירור הנחש של ה"קליפה" והטומאה הוא באמצעות גילוי שרשו, אשר שטן 124לשם שמים נתכוון⁴⁷ – נחש דקדושה. כמוסבר⁴⁸ לגבי "נחש הנחושת" שעשה משה רבינו⁴⁹, שעל־ידי "והביט אל נחש הנחושת"⁴⁹ ו"מסתכלין כלפי מעלה"⁵⁰, באמצעות ראית הנחש דקדושה, השורש של נחש ד"קליפה", נגרמת התוצאה "וחי" – זיכוך הנחש ד"קליפה"⁵¹.

גם ה"שלום" בין נחש דקדושה לנחש דקליפה רמוז בפסוקנו:

ה"צמח־צדק"⁵² מסביר לגבי הענין של "וי"ו דגחון חציין של אותיות של ספר תורה", שהוי"ו הרבתי של "גחון" רומזת ל"ספירת התפארת" (ה"ספירה" השישית מתוך עשר ה"ספירות" שבסדר ירידת השפע האלקי לעולם), העולה עד לדרגת ה"כתר", ולכן יש בכוחה לחבר בין שני חצאי ספר התורה, שהם כנגד הספירות חסד וגבורה (בדומה⁵³ לידוע⁵⁴ לגבי חצות הלילה, המחבר בין שני חצאי הלילה, שהראשון שביניהם קשור לענין של "דין", והשני – לחסד). לכן מפסיקה הוי"ו של "גחון" את כח הנחש, כי הנחש מקבל את כחו מריבוי של צמצומים מסטרא דשמאלא (=הצד השמאלי, של דין), אבל באמצעות התאחדות – "התכללות" – של ימין עם שמאל (על־ידי "ספירת התפארת"), מופסקת השפעת כח זה.

וה"שלום" בין נחש דקליפה לבין שרשו, נחש דקדושה, הוא על־ידי וי"ו רבתי, כי החיבור בין "מעלה" לבין "מטה" הוא באמצעות הקו האמצעי⁵⁵ ה"מבריח" ומחבר מן הקצה העליון ביותר עד הקצה התחתון ביותר⁵⁶ – דלא כטעות המין ש"מפלגך לעילאי דהורמיז (=צד הטוב) מפלגך לתתאי דאהורמיז (=צד הרע)"⁵⁷. ולכן הוא עושה שלום בין פמליא של מעלה לבין פמליא של מטה⁵⁸, עד אשר גם בנחש שלמטה מתגלה שרשו, הנחש דקדושה.

"שלום" זה יהיה בגלוי בביאת משיח צדקנו שגם הוא מכונה "נחש"⁵⁹, והוא יביא לידי "ישלים אתו", בקרוב ממש.