124
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
לשם שמים נתכוון47 – נחש דקדושה. כמוסבר48 לגבי "נחש הנחושת" שעשה משה רבינו49, שעל־ידי "והביט אל נחש הנחושת"49 ו"מסתכלין כלפי מעלה"50, באמצעות ראית הנחש דקדושה, השורש של נחש ד"קליפה", נגרמת התוצאה "וחי" – זיכוך הנחש ד"קליפה"51.
גם ה"שלום" בין נחש דקדושה לנחש דקליפה רמוז בפסוקנו:
ה"צמח־צדק"52 מסביר לגבי הענין של "וי"ו דגחון חציין של אותיות של ספר תורה", שהוי"ו הרבתי של "גחון" רומזת ל"ספירת התפארת" (ה"ספירה" השישית מתוך עשר ה"ספירות" שבסדר ירידת השפע האלקי לעולם), העולה עד לדרגת ה"כתר", ולכן יש בכוחה לחבר בין שני חצאי ספר התורה, שהם כנגד הספירות חסד וגבורה (בדומה53 לידוע54 לגבי חצות הלילה, המחבר בין שני חצאי הלילה, שהראשון שביניהם קשור לענין של "דין", והשני – לחסד). לכן מפסיקה הוי"ו של "גחון" את כח הנחש, כי הנחש מקבל את כחו מריבוי של צמצומים מסטרא דשמאלא (=הצד השמאלי, של דין), אבל באמצעות התאחדות – "התכללות" – של ימין עם שמאל (על־ידי "ספירת התפארת"), מופסקת השפעת כח זה.
וה"שלום" בין נחש דקליפה לבין שרשו, נחש דקדושה, הוא על־ידי וי"ו רבתי, כי החיבור בין "מעלה" לבין "מטה" הוא באמצעות הקו האמצעי55 ה"מבריח" ומחבר מן הקצה העליון ביותר עד הקצה התחתון ביותר56 – דלא כטעות המין ש"מפלגך לעילאי דהורמיז (=צד הטוב) מפלגך לתתאי דאהורמיז (=צד הרע)"57. ולכן הוא עושה שלום בין פמליא של מעלה לבין פמליא של מטה58, עד אשר גם בנחש שלמטה מתגלה שרשו, הנחש דקדושה.
"שלום" זה יהיה בגלוי בביאת משיח צדקנו שגם הוא מכונה "נחש"59, והוא יביא לידי "ישלים אתו", בקרוב ממש.
הערות
- 47. ב"ב טז, א. וראה (סנה' נט, ב) שמש גדול כו' אלמלא נתקלל נחש כו' נחשים טובים.
- 48. לקו"ת חוקת ד"ה ויעש משה.
- 49. חוקת כא, ט.
- 50. משנה ספ"ג דר"ה. הובא בפרש"י חוקת שם, ח.
- 51. ראה גם אוה"ת שם (מח, א).
- 52. אוה"ת פרשתנו (ע' רמ. רמב ואילך). וראה ג"כ סד"ה כל הולך תרכ"ו.
- 53. אוה"ת פרשתנו שם (ריש ע' רמד).
- 54. זח"א צב, סע"ב. נתבאר באוה"ת לך ד"ה ויחלק עליהם פ"ה ואילך. (משיחת ומאמר ש"פ שמיני תש"ל)
- 55. ע"ד הידוע דמ"ת הי' "בחודש השלישי" – כי ענינו חיבור מעלה ומטה, ביטול הגזירה דעליונים לא ירדו כו' ותחתונים לא יעלו כו' (שמו"ר פי"ב, ג).
- 56. ראה זח"א א, ב. ח"ב קעה, ב. ועוד. נתבאר בד"ה פדה בשלום תרע"ג (בהמשך תער"ב). ד"ה יחיינו תש"ז פי"ב. ועוד.
- 57. סנהדרין לט, א. לקו"ת שה"ש לח, ג. ובכ"מ.
- 58. וי"ל דבחיבור ב' חצאי תורה ע"י וי"ו דגחון, נכלל גם חיבור מעלה ומטה שבתורה עצמה, דתורה היא "דברי כאש" (ירמי' כג, כט. ברכות כב, א), ולאידך ניתנה למטה דוקא, במקום ש"למצרים ירדתם .. יצה"ר יש ביניכם" (שבת פח, סע"ב ואילך).
- 59. ראה אוה"ת פרשתנו (ע' רמ. רמב). וש"נ. וראה גם ביאוה"ז (להצ"צ) ע' תקנו. אוה"ת ואתחנן (ע' שו). ועוד.
לקוטי תורה, חקת ז׳ - הטקסט מספריא
ויעש משה נחש נחשת וישימהו על הנס והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחשת וחי. ואיתא במשנה (ספ״ג דר״ה) על זה בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים כו׳. וקשה למה ליה לנחש כלל אלא והיה אם נשך הנחש יסתכל כלפי מעלה. ועוד מהו ההסתכלות כלפי מעלה הלא מבואר בענין תפלה שיהיו עיניו למטה ולבו למעלה.
ולהבין זה נקדים לחקור בענין ירידת הנשמה בעולם הזה כי עיקר תכליתו לדבק בקונו באהוי״ר ועיקר הדביקות הוא בתפלה שהתיבות הם יותר קרובים להבנת האדם ובודאי קודם צאת הנשמה בעולם הזה וגם אחר הסתלקותו מן הגוף הוא מתדבק יותר באהבה ויראה פנימיות שהגוף אינו מניחו לעבוד את ה׳ ואדרבה מחמת חומרו יכריח את הנשמה ליהנות אף מגופניות, ואף כי הנשמה אינה רוצה בזה כי מקור חוצבה חלק אלוה ממעל ורצונה לידבק בבוראה יותר. והנה מבואר בזהר מאן דלא מהפך מרירו למתקא לית ליה חולקא בהאי עלמא כלום (ע׳ בזהר בראשית דף ד׳ ע״א ובפי׳ הרמ״ז שם) כי זה כל האדם לא נברא אלא בשביל זה, שהרי בבית ראשון לא היו מתפללין כלל גם בבית שני תקנו אנשי כנסת הגדולה תפלה קצרה. ובודאי כל העבודה שלהם לא היה כי אם ע״ד זה להפוך מרירו למתקא. והענין הוא כי הדינין נמתקים בשרשן. דהנה כל רעות ודינים ר״ל שנתהוו בעולם שרשם ומקורם המחיה אותם הוא טוב, כמשל הזונה עם בן המלך המבואר בזהר (תרומה דקס״ג ע״א) שכל רצונה וחפצה שלא לציית אותה ובזה תתענג יותר שתהא אהובה למלך משא״כ כשמפתה אותו ותוכל לו אין זה רצון המלך. וזהו מאמר רז״ל שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו ובמ״א (סוכה נ״ב א׳) אמרו נתן עיניו במקדש ראשון והחריבו משמע שנתקנא בו. והענין הוא ששרש הרע המחייהו הוא טוב כמבואר בזהר שם וכי יש עבדא דמריד במאריה הגם שיש כמה עבדים המתפרצים מאת אדוניהם אמנם הם בשר ודם וחיותם נפרדים זה מזה. אבל עבדי ה׳ שמקבלים חיותם ממנו ית׳ והוא המחיה את הכל איך יש חיות לדבר שכנגדו ומשני שהוא עד״מ הזונה עם בן המלך. וזהו דבר המחיה את כל הרעות ושרשם למעלה הוא טוב וכשיורד למטה ע״ד השתלשלות נעשה באמת רע גמור ודינים גמורים הן במילי דעלמא והן במילי דשמיא.
והנה כשבא לאדם איזה יסורים ר״ל יחשוב כי לא למראה עיניו ישפוט שרע הוא אלא באמת שרשו הוא טוב כי ממנו ית׳ לא תצא הרעות כי אם רק טוב גמור רק שהוא אינו מושג בשביל שלא יוכל לירד לעולם השפל ונשאר למעלה (ע׳ בסש״ב פרק כ״ו ובאגה״ק ד״ה להשכילך בינה). וזהו נקרא מיכלא דקיק שהוא באמ ת חיותו ית׳ (וע׳ בזהר בראשית ד״ח ע״ב כחוטא דקיק כו׳). וזהו בכל מאדך כמאמר טוב מאד טוב זה מלאך החיים מאד זה מלאך המות שהוא טוב מאד בלי שיעור וגבול אלא שעדיין לא בא לידי גילוי ואינו מושג (וע׳ בזהר ר״פ יתרו דס״ח ב׳ ובהרמ״ז שם ועמ״ש ע״פ אלה מסעי). וזהו יסר יסרני י״ה שהוא בתחלת השם תחלת התגלותו שעדיין לא בא לידי גילוי ואינו מושג שעדיין לא נתגלה הכל. וזהו ענין נחום איש גם זו שהיה אומר גם זו לטובה מפני שהיה מתבונן באמת ששרש הרע הוא הטוב והביאו למעלה אל שרשו למקום אין ושם הי׳ יכול לעשות השתנות כמאמר ר׳ חנינא בן דוסא מי שאמר לשמן וידליק כו׳ (ועמ״ש סד״ה זאת חקת התורה בענין מי יתן טהור מטמא). וזהו ענין התפלה שבגוף האדם בעולם הזה שהנשמה בתוך הגוף סובלת צרות ויסורים שרצונה לידבק ביוצרה והגוף אינו מניחה וכמו גלות השכינה שמוכרחת להחיות גם הרשעים, כך הנשמה מוכרחת להחיות את הגוף וכל כוונתה אינה בשביל עצמה רק בשביל להעלות הגוף מעפר, וצריך לבררו ככסף ביד הצורף כל מה שיש תערובות יותר צריך לברר וללבן בלהב אש היותר גדול כן צריך לברר הגוף מהיצה״ר ולהביאו אל שרשו כמשל בן המלך עם הזונה הנ״ל, וכל מה שיש תערובות רע ביותר צריך להפריד ע״י אש יותר גדול וחזק בתפלה לדבק בקונו (ועמ״ש בפ׳ אמור ע״פ ונקדשתי), ולכן בבית ראשון שלא היה הרע הרבה לא היו צריכין לתפלה בהתלהבות כי אם כל מעשיהם היה להביא הרע והדינים אל שרשם ע״י הקרבנות היה דיים, אבל בבית שני התחילו לתקן התפלה והיתה קצרה לפי ערך הצטרכות האש ותערובות הרע שהיה בקרבם.
ואנחנו צריכים להתפלל יותר ויותר בהתלהבות מאד. וכן בכל דור ודור למטה צריך להתפלל בהתלהבות גדולה ולא כי אכשר דרי אדרבה מפני גודל הרע אשר נתערב ונתרבה בכל דור ודור צריך להפרידו ע״י אש חזק בתפלה ולברר הרע אשר בקרבו ולהביאו אל שרשו כמשל בן המלך עם הזונה הנ״ל שיחשוב החיות של הרע המחייהו איך יש לו חיות מהקב״ה כי בלעדו לא היה יכול לחיות והקב״ה מחייהו ע״ד הנ״ל. א״כ אין רע כלל וכן כל היסורים בעניני עוה״ז כשחושב ע״ד הנ״ל יתפרדו כל פועלי און.
וכענין נחום איש גם זו גם כל הצדיקים היו ע״ד זה רק נחום איש גם זו היה יכול לשנות המשכה מלמעלה למטה שהי׳ נראה באמת למטה שהוא טוב בגשמיות ולכן נק׳ גם זו שהוא מושג (וע׳ בע״ח שער לאה ורחל פ״ה בענין גם, ובמה״ב שם והנה הגם מאיר כו׳ והוא המשכה מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא הנק׳ זו, וע׳ עוד מענין גם בע״ח שער א״א פי״ד ועמש״ל בד״ה וזה מעשה המנורה בענין ואנכי אעלך גם עלה דהיינו שבחי׳ גם יהיה לו ג״כ עליה ומזה הוא ענין נחום איש גם זו). אבל כל הצדיקים אפילו שהי׳ מחשבותם על זה הדרך היה נשאר למעלה כך כמו שהיה בתחלה בלי מושג הטוב ההוא. וזהו ענין נחש הנחשת שהיה צריך להשימו על הנס שהיה צריך לה להגבהת הנחש למעלה ומסתכלים כלפי מעלה כלו׳ שלא יחשוב שהנחש נפרד א״כ הוא רע ממש ונשאר רע. אבל כשיחשוב את הנחש בהגבהתו למעלה בשרשו שאינו נפרד מאתו ית׳ וחיותו משם הוא ע״ד משל הזונה עם בן המלך הנ״ל א״כ אין רע יורד מלמעלה ולכן היה נחשת שמשתנה לכמה גוונין ע״י אין. והמ״י. (עיין מענין נחש הנחשת בזח״ב תרומה) (קמ״ח ב׳) והובא בע״ח שמ״ט פ״ג ועמק״מ שם, והיינו שמיתוק הגבורות קשות דנחשים השרפים זהו ע״י נחש הנחשת שהוא ת״ת דק״נ דאצילות והיינו ע״י שמסתכלים כלפי מעלה להגביה ק״נ לשרשו שמעולם התהו ועי״ז מתגבר הטוב שבו שאין רע יורד מלמעלה ואז מתקשר הטוב שבת״ת דק״נ דאצילות בת״ת דקדושה דאצילות כו׳.
והנה ע״י ת״ת דקדושה נעשה ג״כ מיתוק הגבורות דקדושה בחסדים וזהו ענין שלום בפשמ״ע וכמ״ש במ״א באגה״ק ע״פ והיה מעשה הצדקה שלום כו׳ ע״ש, ומזה נמשך אח״כ ג״כ השלום בפשמ״ט בהיכלות דבי״ע עד שגם בהיכלות דנוגה מתגבר הטוב ונמתק הרע והיינו ג״כ ע״י ת״ת דנוגה נחש הנחושת כו׳. אך היינו דוקא ע״י שמסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים וע׳ עוד בזהר ח״ב (דרכ״ט א׳ ר״ס א׳ ודרל״ג א׳ קמ״ז א׳) וע׳ בזהר פ׳ מקץ (דף ר״ד ע״א) וע׳ ברבות פ׳ נח פל״א (דל״ג ע״א) מענין נחש הנחשת וכעין זה הוא בירושלמי ספ״ג דר״ה:
שמות רבה י״ב:ג׳ - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קלה, ו): כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה וגו', אָמַר דָּוִד אַף עַל פִּי שֶׁגָּזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (תהלים קטו, טז): הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁגָּזַר וְאָמַר בְּנֵי רוֹמִי לֹא יֵרְדוּ לְסוּרְיָא וּבְנֵי סוּרְיָא לֹא יַעֲלוּ לְרוֹמִי, כָּךְ כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם גָּזַר וְאָמַר: הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם, כְּשֶׁבִּקֵּשׁ לִתֵּן הַתּוֹרָה בִּטֵּל גְּזֵרָה רִאשׁוֹנָה וְאָמַר הַתַּחְתּוֹנִים יַעֲלוּ לָעֶלְיוֹנִים וְהָעֶלְיוֹנִים יֵרְדוּ לַתַּחְתּוֹנִים, וַאֲנִי הַמַּתְחִיל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט, כ): וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי, וּכְתִיב (שמות כד, ט): וְאֶל משֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה', הֲרֵי כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ וגו'. כְּמוֹ כֵן כְּשֶׁבִּקֵּשׁ אָמַר (בראשית א, ט): יִקָּווּ הַמַּיִם, וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ עָשָׂה אֶת הַיַּבָּשָׁה יַם וּתְהוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ה, ח, ט, ו): הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם, וְאוֹמֵר (בראשית ז, יא): בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה. וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ עָשָׂה אֶת הַיָּם וּתְהוֹמוֹת יַבָּשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יד, כט): וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם, וְאוֹמֵר (תהלים קו, ט): וַיּוֹלִיכֵם בַּתְּהֹמוֹת כַּמִּדְבָּר. וְכֵן בְּמִצְרַיִם, בְּמשֶׁה שֶׁהָיָה בָּאָרֶץ, נָתַן לוֹ רְשׁוּת לִשְׁלֹט בְּמַעֲשֵׂה שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וגו'. לָמָּה הֵבִיא עֲלֵיהֶם בָּרָד, לְפִי שֶׁשָֹּׂמוּ יִשְׂרָאֵל נוֹטְעֵי כְּרָמִים וְגַנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְאִילָנוֹת, לְפִיכָךְ הֵבִיא עֲלֵיהֶם בָּרָד וְשִׁבַּר אֶת הַכֹּל. עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה, כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹא שָׁמְעוּ לִדְבָרָיו מַה שֶּׁאָמַר לָהֶם (שמות ט, יט): שְׁלַח הָעֵז, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּדַי שֶׁיָּבוֹא הַבָּרָד עַל הַכֹּל.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.