צג ב

ד וענין פי' ההארה שבתיקון השביעי שנק' באור פני מלך יובן ע"ד דאיתא צהבו פניו של רבי אבהו מחמת שמצא תוספתא חדתא (וכ"ה בנדרים (דמ"ט ב') גבי ר' יהודא חכמת אדם תאיר פניו ולכן הי' פניו צהובין) הרי אור החכמה והשכל מאיר פניו ממש, והגם דמה שתאיר פניו אינו רוחני כמו השכל שבמוח כ"א הארה גשמיות מ"מ היא למעלה הרבה מבחי' היניקה מהמוח שבשערות שהם רק מותרי מוחין לבד וגם שהם רק בחי' צומח לבד שאינן ערוך לעצמות בחי' המדבר משא"כ הארה שהחכמה תאיר פניו הרי היא נמשכת דוקא מעצמיות החכמה ממש שלפי שמצא תוספתא חדתא ע"כ דוקא יאירו פניו וגם שההארה היא בפנים שזהו עיקר מקום גילוי החיות כו', ועד"מ זה יובן למעלה ענין באור פני מלך חיים שהוא התגלות הארה עליונה מחכמה סתימאה ממש למעלה מעלה מבחי' שערות כו'. וזהו כי באור פניך נתת לנו תורת חיים. (ולכן אע"ג דתיקון ג' מי"ג ת"ד ג"כ פנוי משערות כמ"ש בזהר (שם קל"א א') מ"מ שאני תיקון השביעי שבו נמשך ומתגלה אור הח"ס כמו שחכמת אדם תאיר פניו פניו דייקא ע"כ נק' ואמת. וכן בתורה כתיב תורת אמת היתה בפיהו אמת קנה כו'. והרמ"ז ר"פ ויקרא כתב שדעת דעתיק המאיר ברישא דאריך מאיר בתיקון השביעי דדעת אסהיד באנפין כו'. ועיין מ"ש במבוא שערים ש"ג ח"ב פ"ב והנה בעתיק אין בו שערות כו'. וזהו ענין כתפוח בעצי היער דפי' הרח"ו הובא בספר נשמת דוד על שיר השירים בעצי היער הם שערות דדיקנא והתפוח הוא תיקון השביעי ובו מתגלית הארה כל שבעה תיקונין דגלגלתא. כן דודי ז"א כו' כי הארת פנים דא"א מאיר בפנים דז"א כדלקמן. ומה שנמשלו לעצי היער היינו כמו שהשערות עד"מ הם רק בחי' צומח לבד שבמדבר ואינן ערוך למהות האדם עצמו בחי' מדבר ואמנם תיקון הז' נק' תפוח שיש בו טוב טעם ומראה וריח וכך ההארה דבחי' אור פני כו' שחכמת אדם ממש תאיר פניו כו' להצהיל פנים משמן הוא בחי' שמן משחת קדש שהוא ח"ס כו'. וזהו ענין תפארת שיבה (משלי ט"ז ל"א) שהוא בחי' הדרת פנים עמ"ש מזה במ"א בפ' וישב בד"ה בכ"ה בכסלו וע"ש פי' עטרת תפארת שיבה שהוא ענין כובע ישועה להמשיך בחי' הדרת פנים, וכ"ז בדרך צדקה תמצא שבה ועל ידה נמשך בחי' עטרת תפארת (ע' בזהר ח"ג מ"ב ב' ודל"ו סע"א) ועיין באג"ה סד"ה וילבש צדקה כשריון ועמ"ש בביאור ע"פ שוש אשיש כו' כי הלבישני בגדי ישע כו'. והנה בפי' האדרא מתלמידי האריז"ל בספר קול ברמה פי' ענין ואמת לפי שאינו משתנה כלל וכבר נודע שכל אמת תליא בעתיקא עכ"ל, פי' כמ"ש אני הוי' לא ש ניתי שאין שום שינוי כו' וגם ע"ד מוצא מים אשר לא יכזבו מימיו הרי האמת הוא שאין שום הפסק להשפעתו לאפוקי נהרות המכזבים בפ"ח דמסכת פרה. וזהו שאמרה השונמית לאלישע אל תכזב בשפחתך. דאין ר"ל שלא האמינה לדבריו אלא דכוונתה שלא יומשך נשמתו ממקום שאין לו קיום והמשכה. ויובן עפמ"ש בענין זה בזהר בשלח (דמ"ד ע"ב). וז"ש דכל אמת תליא בעתיקא כי למטה בז"א שיש ימינא ושמאלא לכן לפעמים מדת הדין מעכבת וגורם מניעת השפע ח"ו. משא"כ בע"ק דלית שמאלא בהאי עתיקא ע"כ אין שום הפסק ומניעה להשפעתו וזהו ענין מקור מים חיים שתמיד נובעים, וע"ז ארז"ל כל מקום שנאמר לי אין לו הפסק לעולם וכמ"ש במ"א בענין וארשתיך לי לעולם כו' וזהו אהבת עולם אהבתנו כו', ועיין מ"ש בפ' יתרו בד"ה הנה להבין שרש ענין מתן תורה בפי' וענין כי לא אדם הוא להנחם, ולכן נק' בחי' זו אמת. והנה מזה יובן תוספת ביאור למה שנתבאר למעלה דח"ס עצמה היא בחי' דלאו מכל אלין מדות איהו כלל וזהו בחי' אמת, אין הכוונה ח"ו שמבחי' אמת לא נמשכו הפעולות והטובות הבאות מהמדות רחום וחנון לפי דכולא קמיה כלא חשיב. דחלילה לחשוב כן וכמ"ש הרמב"ם שכל