שיחת ש"פ שמיני, מבה"ח אייר, ה'תשכ"ט

157

בס"ד. שיחת ש"פ שמיני, מבה"ח אייר, ה'תשכ"ט.

בלתי מוגה

כ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.

א. דובר כמ"פ ¹¹⁵³ שכאשר הקביעות היא באופן שיש ביום אחד כמה ענינים, אזי ישנם בכל ענין ב' ענינים: (א) הענין שלו כפי שהוא בפני עצמו, (ב) מה שנפעל ע"י הצירוף וההתאחדות עם שאר הענינים.

ונתבארה הראי' לכך שענין א' פועל בזולתו – שהרי מצינו ביוהכ"פ שמעלת היום פועלת (לא רק בנוגע לענינים המיוחדים ליום זה, אלא) גם על הקרבנות שבאים מצד ענינים אחרים, כמו התמידין ומוספי שבת שמקריבים בשאר ימי השנה, שביוהכ"פ נעשים גם הם באופן נעלה יותר מאשר בשאר ימות השנה.

ומזה מובן גם בנוגע לענין השבת, שפועל לא רק על הענינים שבאים מצד השבת, אלא גם על הענינים שהם מצד ימי השבוע, שגם הם נעשים באופן נעלה יותר מאשר בימות השבוע.

וע"ד שמצינו בנוגע לענין האכילה, כמ"ש הרמב"ם ¹¹⁵⁴ ש"החכם ניכר .. במאכלו ובמשקהו כו'", והיינו, שאף שענין האכילה והשתי' ישנו גם אצל מי שאינו חכם, הנה אצל החכם הרי זה באופן אחר לגמרי.

ועד"ז בנוגע לאכילת שבת, שהיא בדרגא נעלית יותר מאכילת ימי החול, ובזה גופא – לא רק אכילה שמצד החיוב דשבת, אלא אפילו אכילה שאינה מצד החיוב דשבת (לאחרי שכבר אכל סעודת שבת), הרי היא בדרגא נעלית יותר מאשר אכילה בימות החול שמוכרחת מצד דין התורה, כמו מי שאחזו בולמוס רח"ל, שע"פ תורה ישנו חיוב להאכילו, ועד שאכילה זו דוחה כל הענינים שבתורה ¹¹⁵⁵ , ואעפ"כ, אכילת שבת, אפילו אם אינה מצד החיוב, הרי היא בדרגא נעלית יותר. וכמבואר בספר המצוות להצ"צ ¹¹⁵⁶ , שאכילת שבת היא בבחינת "צדיק אוכל לשובע נפשו" ¹¹⁵⁷ (וענין זה הוא אצל כל אחד מישראל, יהי' מי שיהי'). ומזה מוכח שענין השבת פועל גם בכל שאר הענינים שאינם מצד השבת.

158

ב. ובנוגע ליום הש"ק זה – יש בו כמה ענינים: (א) יום השבת שלאחרי חג הפסח. (ב) שבת שבו מברכים חודש אייר בכל עניני הברכה שאומרים בנוסח ד"ברכת החודש". (ג) שבת שבו קורין פרשת "ויהי ביום השמיני".

ולהעיר, שגם שני הענינים הראשונים, שהם תמיד ביחד (שבכל שנה מברכים חודש אייר בשבת שלאחרי חג הפסח) – הם שני ענינים שונים; ועאכו"כ בנוגע לקריאת פרשת שמיני, שבכמה שנים קורין אותה בזמן אחר – הרי זה בודאי ענין בפ"ע.

אמנם, עם היותם ג' ענינים שונים, הנה כשבאים ביום אחד, אזי מלבד ענינו של כל אחד מהם כפי שהוא בפני עצמו, ישנו גם הצירוף וההתאחדות עם שאר הענינים, כך, שבכל ענין ניתוסף מצד פעולת צירוף שאר הענינים.

ג. ובנוגע לסדר הדיבור אודות ענינים אלו – הנה:

בנוגע לב' הענינים הראשונים, מובן בפשטות שהדיבור צריך להיות לפי סדרם בזמן: לכל לראש – אודות השבת שלאחרי חג הפסח, ולאח"ז אודות שבת מברכים חודש אייר, שהרי חג הפסח קודם בזמן לחודש אייר, וקדימה בזמן ע"פ תורה מורה גם על הקדימה בענין ובמעלה;

ורק לאח"ז בא הענין דשבת פרשת שמיני – כי, הענין של שבת לאחרי פסח ושבת מברכים אייר הוא בכל שנה ושנה (תדיר), והקביעות בפרשת שמיני אינו בכל שנה ושנה (אינו תדיר), והרי "תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם" ¹¹⁵⁸ , וכנ"ל שהקדימה היא גם בענין ובמעלה.

ד. יום השבת שלאחרי חג הפסח:

ידוע שביום השבת נעשית העלי' של כל ששת ימי השבוע, כמ"ש ¹¹⁵⁹ "ויכולו גו'" – שפירושו (לא רק מלשון גמר, אלא) גם מלשון כליון ותענוג ¹¹⁶⁰ , כמ"ש ¹¹⁶¹ "חמדת ימים אותו קראת", שהו"ע התענוג, ולכאורה היכן נקרא בשם זה? – אלא זהו מ"ש "ויכולו", שהו"ע התענוג ¹¹⁶² .

ומזה מובן, שהעלי' דשביעי של פסח ואחרון של פסח עד לבחי' התענוג (שהוא עיקר הענין), היא ביום הש"ק זה.

159

ואע"פ שבגלוי לא רואים ביום הש"ק זה שום ענין ששייך לחג הפסח, לא בקידוש, לא בקריאת התורה, ולא בתפלת מוסף, וגם אין אומרים הלל (אפילו לא הלל שאינו גמור) – אעפ"כ אומרת התורה שהעלי' של כל ששת ימי השבוע, ובמילא גם הימים טובים שבהם, היא ביום השבת דוקא.

ואם הדברים אמורים בכל שבת שלאחרי יו"ט, עאכו"כ שכן הוא בשבת פרשת שמיני שלאחרי פסח, שיש לו שייכות מיוחדת לאחרון של פסח, להיותו יום השמיני של פסח.

וע"ד שמצינו בנוגע למספר שביעי – "כל השביעין חביבין" ¹¹⁶³ – שכל הענינים שהם במספר שביעי שווים בכך שהם חביבין, ומזה מובן שיש נקודה משותפת ביניהם. וכן הוא בנדו"ד, ששמיני (אחרון) של פסח ופרשת "ויהי ביום השמיני" קשורים זב"ז.

ומודגש יותר הקשר והשייכות ביניהם – ע"פ הביאורים בתורת החסידות בענין "ויהי ביום השמיני" ובענין אחרון של פסח:

בענין "ויהי ביום השמיני" ¹¹⁶⁴ מבואר ¹¹⁶⁵ שמעלת יום השמיני למילואים לגבי שבעת ימי המילואים היא בדוגמת מעלת כינור של ימות המשיח שיהי' של שמונה נימין לגבי כינור של ביהמ"ק שהי' של שבעת נימין ¹¹⁶⁶ , והיינו, שיום השמיני למילואים קשור עם ימות המשיח.

ובזה מודגשת השייכות של פרשת שמיני ("ויהי ביום השמיני") עם שמיני של פסח – כידוע שאחרון של פסח קשור עם משיח, כמודגש בהפטרת היום שכולה בענינו של משיח, ועד שהסעודה המיוחדת שביום זה נקראת ע"י הבעש"ט בשם סעודת משיח ¹¹⁶⁷ .

ולכן הרי זה הזמן המתאים לסיים את הענינים שדובר אודותם בהתוועדות דאחרון של פסח – שהרי נוסף לכך שהדיבור בעניני תורה בכלל הוא באופן שכמה שמדברים נשארים תמיד באמצע, כיון שהתורה היא בלי גבול, הנה בנדו"ד שהיתה גם הגבלת הזמן, בודאי נשארו כמה ענינים שלא נתבארו בהתוועדות דאחרון של פסח, ובזה גופא – לא רק ענינים ששאלו ועוררו אודותם, אלא גם ובעיקר ענינים שלא עוררו אודותם, שהם הרוב לגבי הענינים שעוררו אודותם.

160

ה. המשך השקו"ט בגדר דין הסיבה, אם הוא פרט ותנאי במצות אכילת מצה ושתיית ד' כוסות, או מצוה כללית בפני עצמה: הראיות לכאן או לכאן ¹¹⁶⁸ – מדברי הגמרא ¹¹⁶⁹ "השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא", או ממ"ש בשו"ע אדה"ז ¹¹⁷⁰ ש"המיסב בכל הסעודה הרי זה משובח ועושה מצוה מן המובחר" ¹¹⁷¹ , והתיווך שהיא מצוה בפני עצמה וגם תנאי במצות אכילת מצה וכו' – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס ¹¹⁷² בלקו"ש חי"א ע' 15 ואילך.

ו. וע"פ האמור שיש בהסיבה גם מצוה בפני עצמה, נמצא דין חדש – שגם מי שאין לו מצה ויין, רח"ל, ואין לו סעודה כלל לאכול, ה"ה מחוייב בהסיבה (ויאמר בשעה שמיסב שעושה זאת זכר להחירות דיצי"מ, או שמספיקה ההסיבה כשלעצמה ללא אמירה).

[והטעם שלא נזכר דין זה בשו"ע ובדברי האחרונים – י"ל בב' אופנים: (א) לפי שהאמת היא שהסיבה אינה מצוה בפ"ע, אלא רק תנאי במצות אכילת מצה כו', (ב) לפי שזהו דין פשוט כ"כ שאין צורך לפרשו, דכיון שתיקנו להסב להראות ענין החירות, הרי בודאי שגם מי שאין לו מה לאכול חייב להראות ענין החירות עכ"פ ע"י ההסיבה].

ואף שיש לומר שענין החירות שבהסיבה הוא רק כאשר מיסב לאכול, אבל הסיבה ללא אכילה היא שכיבה בעלמא, ואינו מורה על החירות – הנה לאמיתו של דבר גם הסיבה שלא בשעת אכילה מורה על חירות.

וראי' לדבר – ממ"ש בשו"ע ¹¹⁷³ ש"תלמיד האוכל לפני רבו .. אינו רשאי להסב בפניו ¹¹⁷⁴ משום מורא וכבוד הרב", והיינו, שאין לתלמיד

161

לנהוג חירות בפני רבו. ולכאורה, בשלמא בנוגע לאכילת מצה שהו"ע של חירות, מובן שגם תלמיד בפני רבו חייב בזה, דכיון שזהו חיוב מדאורייתא, לא נעקר משום מורא וכבוד הרב [וע"ד שדרשו חז"ל על הפסוק ¹¹⁷⁵ "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו", "אתה ואביך חייבים בכבודי"] ¹¹⁷⁶ , אבל בנוגע לד' כוסות שמדרבנן, הרי "הם אמרו והם אמרו" ¹¹⁷⁷ , ולמה לא אמרו שתלמיד בפני רבו אינו רשאי לנהוג חירות ע"י שתיית ד' כוסות? – ומזה מוכח שדוקא ההסיבה היא תנועה ופעולה של חירות, ולא השתי' כו' (שהחירות שבה אינה חשובה כ"כ שיהי' צורך לבטלה משום מורא וכבוד הרב), ולכן, גם הסיבה כשלעצמה, ללא אכילה, יש בה ענין של חירות.

ז. וכמדובר כמ"פ ¹¹⁷⁸ שבכל ענין יש "בכן" בנוגע לעבודת האדם בפועל:

ובהקדים הידוע ¹¹⁷⁹ שד' הקושיות הם כנגד ד' עולמות אבי"ע, עד להקושיא ד"כולנו מסובין" שהיא כנגד עולם האצילות.

וע"פ האמור לעיל שאפילו מי שאין לו מה לאכול רח"ל, לא מצה ולא יין כו', הרי הוא מחוייב בהסיבה, נמצא, שגם מי שמעמדו ומצבו ברוחניות הוא בתכלית הירידה, שאין לו מצה ויין כו', ככל הפירושים שבדבר, הנה גם בהיותו בגופו הגשמי ואפילו החומרי, ובנפשו הבהמית כו', קשור הוא עם עולם האצילות!

ועד שענין זה הוא בגלוי אצלו כל כך – כמו ענין ההסיבה בפשטות – שאפילו אינו-יהודי רואה עליו שהוא נמצא בתנועה של חירות.

[וענין זה מתאים עם פס"ד הרמב"ם ¹¹⁸⁰ שכל אחד מישראל, יהי' מי שיהי', יש בכחו לעשות "מצוה אחת" שעל ידה "הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות"].

162

וזהו כללות ענין החירות שנמשך מחג הפסח על כל השנה כולה (כידוע ¹¹⁸¹ שישנם זמנים כלליים שמהם נמשך על כל השנה כולה), כפי שנעשה ע"י לימוד התורה, כמארז"ל ¹¹⁸² "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" ¹¹⁸³ .

* * *

ח. ישנו ענין נוסף בהמשך לאחרון של פסח – בנוגע להמדובר ¹¹⁸⁴ אודות "פרזות תשב ירושלים" ¹¹⁸⁵ , שזהו אמנם ענין שנאמר ביעודים דלעתיד לבוא, אבל כיון שכל הענינים דלעתיד לבוא תלויים במעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות ¹¹⁸⁶ , הרי זה צריך להיות גם בזמן הגלות ובחוץ לארץ, שבכל מקומות מושבותיהם צריכים בנ"י להיות במעמד ומצב של "פרזות", מתוך מנוחה וכו'.

המשך הדברים בנוגע לשלילת ההגירה משכונות יהודיות – נכלל בשיחת אחרון של פסח ¹¹⁸⁷ .

* * *

ט. ישנו דרוש בנוגע לענין האותות ומופתים ¹¹⁸⁸ – שזהו ענין שקשור גם עם יציאת מצרים, כיון שהצורך באותות ומופתים הוא בשביל פרעה ומצרים, משא"כ בנוגע לבנ"י אין צורך באותות ומופתים ואין בהם תועלת; הפעולה על בנ"י היא ע"י ענין האמונה או ע"י הסברה בשכל דקדושה, אבל לא ע"י אותות ומופתים ¹¹⁸⁹ .

וע"ד מ"ש הרמב"ם ¹¹⁹⁰ בנוגע לאמונה במשה רבינו – ש"לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי וכו', ובמה האמינו בו, במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר וכו'".

וזהו גם החילוק בין שיטת חסידות חב"ד לשאר החסידויות37 – שאצל חב"ד, אע"פ שישנם מופתים וכו', לא מתעכבים על זה כו'.

– כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר לי פעם בנוגע למופת גלוי שראיתי

163

אצלו ואמרתי לו שאספר זאת לאחרים: הענין של אותות ומופתים הוא למצרים דוקא!...

אבל אעפ"כ – כפי שאמרתי לו בשעתו – רואים בפועל שישנם יהודים ("לעבעדיקע אידן") שנמצאים במעמד ומצב כזה (כפי שהי' בעת ההיא) שכאשר מספרים להם "מופת", הרי זה מעורר ומלהיב אותם ביותר, ופועל אצלם חיזוק בתורה עבודה וגמ"ח כו'.

ובכן: גם בענין הבא לקמן אירע מופת גלוי של כ"ק מו"ח אדמו"ר, ואע"פ שעבר על ידי, לא אתבייש ואספר זאת, ומזה ילמדו גם כיצד להתנהג בענינים כיו"ב.

י. בעת הבחירות בין שתי המפלגות, דמוקרטים ורפובליקנים, התדברו מועמדי המפלגות ביניהם לחלק את השכונות כאן באופן שיהי' שלא לתועלת המוסדות, בתי-כנסיות ובתי-מדרשות וכו'. וכששמעתי זאת, אמרתי, שיש להשתדל לבטל זאת, כיון שזהו היפך הצדק והיושר, היפך ה"חוקה" וכו', וגם אם הדבר כרוך בהוצאות כספיות, אין להתחשב בכך כו' ("געלט וועט ניט פעלן"). ואמרו לי, שהאפשרות לפעול זאת שייכת רק אילו היתה זו יוזמה של מפלגה אחת בלבד, כך, שהמפלגה השני' היא לצידנו, אבל בנדו"ד, שהיתה זו יוזמה של שתי המפלגות, לא יוכלו לפעול מאומה.

אמנם, אותם יהודים שסברו שאי אפשר לפעול מאומה, חששו שמא ליובאוויטש תנסה לפעול בענין זה – כפי שסיפרו כמה שופטים ועורכי דין שיש להם קשרי ידידות עם ליובאוויטש, שפנו אליהם וביקשו מהם שיודיעו לכאן שכבר מדי מאוחר, ואי אפשר לפעול מאומה.

– למסור ההודעה שכבר מדי מאוחר ואי אפשר לפעול מאומה, נמצאו "שלוחים"; אבל להשתדל בנוגע לעצם הענין, לא רצה אף אחד. –

ואעפ"כ אמרתי שבכל זאת ישתדלו בנוגע לענין זה. ואכן עשו זאת מצד קבלת-עול בלבד, למרות שע"פ שכל לא הי' שום מקום לזה.

אך כרגיל אצל יהודים שתמיד מגיעים באיחור של חצי שעה... הגיע גם המשתדל הנ"ל באיחור, לאחרי הזמן שבו יכולים להגיש הערעור. ואעפ"כ אירע נס גלוי – שכבר הי' שם מישהו אחר שהגיש טענה וערעור, ובמילא היתה תועלת גם בערעור שלו.

ולאח"ז, כשהוצרכו ללכת ל"בית המשפט", הגיע פלוני באיחור של רבע שעה לאחר סגירת הדלת!... וגם כאן אירע "מופת" – שפתחו את הדלת בשביל מישהו אחר, ועי"ז נכנס גם הוא!

164

ובנוגע לפועל – אע"פ שלא הצליחו לפעול כפי שרצו, פעלו במקצת עכ"פ, שלא נשאר המצב כמקודם כו'.

לאחר זמן הבחנתי שפלוני שהשתדל בענין זה, משתמט להראות את פניו... וכשדרשתי וחקרתי לסיבת הדבר, התברר לי, שפלוני מתבייש בגלל הכשלון במשפט, שהרי הוא הי' זה שהשתדל עבור ענין הקשור עם תומ"צ, בהלכו לעשות זאת בכחי, והרי אני הולך בכחו של כ"ק מו"ח אדמו"ר, ועל ידו השקיעו הרבה כסף וכו', וכיון שלפועל לא הצליח לפעול, לכן מתבייש להראות את פניו!... וכך נמשך הדבר במשך שבעה-שמונה חדשים.

ובכן: לפני שבעה-שמונה ימים הגיעה ידיעה ש"בית המשפט העליון" בוושינגטון התערב בדבר וביטל לגמרי את כל הענין – כאמור שהי' זה היפך הצדק והיושר, היפך החוקה וכו' – ופסק שחייבים לערוך בחירות חדשות.

ענין זה הוא ממש מופת גלוי של כ"ק מו"ח אדמו"ר – שהרי זה בא באתערותא דלעילא ממש (שהרי במשך כל הזמן שבינתיים לא השתדלו בזה כלל), ובכלל לא שכיח שבית המשפט העליון יתערב בענינים אלו, ובפרט לאחרי שנגמר הענין בהסכמת שתי המפלגות, ואין אחר מעשה ב"ד כלום, ואעפ"כ השתנה הדבר באתערותא דלעילא!

אצל חסידי פולין – היו עושים מזה עסק שלם ("אַ גאַנצן טומל")... אבל חב"ד'ניקעס הם "מיושבים" (עכ"פ בענינים אלו...), ולכן מתביישים לספר זאת.

אין זה ענין שאבותינו סיפרו לנו, אלא מאורע שאירע לפני ימים אחדים – מופת גלוי של רבינו נשיאנו, שאירע ע"י שלוחים כו'.

יא. הסיבה שהנני מספר על זה היא – בהמשך להאמור לעיל ¹¹⁹¹ – כדי להוכיח שגם במקום שאין סיכויים בדרך הטבע, הנה כאשר מתעקשים והולכים בתוקף כו', אזי יכולים לפעול (ועד שיפעלו שהם בעצמם יהיו זקוקים לבקש טובה מליובאַוויטש).

צריכים אמנם לילך בדרך הטבע, ולנצל את השכל וכו', אבל הצלחת הפעולה היא בכחו של הקב"ה, כנ"ל.

ומה שנוגע בעיקר – שיהודים בכל מקום שהם יוכלו לישב במנוחה, ללא בלבולים, ללמוד תורה ולקיים מצוות כו'31.

* * *

165

יב. בכל ענין שיהודי עושה, רצונו בדרך כלל לראות כיצד מתבטא ענין זה בתורה.

ובנדו"ד: מצינו ענין עיקרי בנוגע לנתינת התורה לבנ"י – שתחילה הוצרכו לדבר עם נשי ובנות ישראל, כמ"ש ¹¹⁹² "כה תאמר לבית יעקב", "אלו הנשים" ¹¹⁹³ , ואח"כ דיברו אל בני ישראל, האנשים, כיון שנקל יותר לפעול על נשי ובנות ישראל ¹¹⁹⁴ .

ולכן, צריכות הנשים לידע שהכל תלוי בהן, וכאשר יתעקשו בתוקף מתוך בטחון שהקב"ה מנהיג את העולם, אזי יפעלו גם על בעליהן, וכמבואר בחסידות ¹¹⁹⁵ בפירוש מארז"ל ¹¹⁹⁶ "אשה כשרה כו' העושה רצון בעלה", שפועלת אצל בעלה רצון חדש – כרצונו של הקב"ה.

* * *

יג. כאמור לעיל (ס"ב) שישנו ענין נוסף ביום הש"ק זה, שבו מברכים חודש אייר:

יחודו של חודש אייר מכל שאר החדשים – שבכל יום ויום שבו ישנה מצוה מיוחדת של ספירת העומר ¹¹⁹⁷ .

אמנם בכל חודש יש ימים שיש בהם מצוות מיוחדות, כמו חודש ניסן שיש בו ימי הפסח – אבל זהו רק במשך שבעה או שמונה ימים. ועד"ז בנוגע לענין הנשיאים שבהתחלת חודש ניסן – שאין זה בכל ימי החודש. ועד"ז בנוגע לספירת העומר – שבחודש ניסן (וכן בחודש סיון) הרי זה רק בכמה ימים בחודש, ולא בכל ימי החודש; ואילו בחודש אייר ישנה מצות ספירת העומר בכל ימי החודש ממש.

166

והרי ידוע גודל המעלה של מצות ספירת העומר, וכמובן גם מזה שרבינו הזקן מביא בסידורו כל פרטי הכוונות כו', שלא מצינו דוגמתו במצוות אחרות (כולל גם ציצית ותפילין, שבהם לא נתפרטו כוונות פרטיות כ"כ כמו בספה"ע).

וכללות ענין הספירה בא בהמשך לחג הפסח, שקשור עם ענין התשובה ¹¹⁹⁸ – כמבואר ¹¹⁹⁹ בנוגע לקרבן פסח שבא מן (הכבשים ומן) העזים שהו"ע התשובה, וגם ספה"ע הו"ע התשובה – שלכן מנחת העומר באה מן השעורים, כמו מנחת סוטה, כי, שעורים הוא מאכל בהמה ¹²⁰⁰ , שמורה על נפש הבהמית כו', ושניהם (מנחת העומר ומנחת סוטה) קשורים עם ענין של תשובה על חטא כו'; וזהו גם החידוש של ספה"ע לגבי יצי"מ – שיצי"מ היתה באופן ד"כי ברח העם" ¹²⁰¹ , כיון שאז היתה רק העבודה דאתכפיא, אבל עדיין לא נעשה בירור נפש הבהמית, ולאח"ז בא הענין דספה"ע, שבו נעשה בירור נפש הבהמית באופן פנימי.

ועי"ז באים לענין "שתי הלחם" בחג השבועות ¹²⁰² ,

* * *

יד. ישנו ענין נוסף ביום הש"ק זה – שקשור עם שתיית ד' כוסות:

ע"פ המדובר (לעיל ס"ד) שביום הש"ק נעשית העלי' של כל ימי השבוע, הרי ביום הש"ק זה נעשית העלי' דאחרון של פסח.

ולכן, כל אלו שלא שתו (או שלא השלימו שתיית) ד' הכוסות באחרון של פסח – יכולים עתה להשלים זאת, מתוך שמחה וטוב לבב ¹²⁰³ .

* * *

טו. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ויהי ביום השמיני.

* * *

טז. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק ¹²⁰⁴ "וישמע משה וייטב בעיניו", "הודה ולא בוש לומר לא שמעתי",

167

– דלכאורה: התיבות "וייטב בעיניו" מיותרות, דמאי קמ"ל (שהרי כבר נאמר "וישמע משה", שפירושו, שהבין וקיבל ¹²⁰⁵ דבריו של אהרן).

ועל זה מפרש רש"י, שהכתוב מוסיף שדברי אהרן הוטבו בעיני משה ביותר ¹²⁰⁶ עד שמצא לנכון "לומר (גם לאחרים) לא שמעתי" – כפשטות הלשון – שלא שמע מהקב"ה ¹²⁰⁷ החילוק בין קדשי שעה לקדשי דורות ¹²⁰⁸ (ולא כפירוש המפרשים ¹²⁰⁹ ע"פ דברי הגמרא ¹²¹⁰ שאמר "שמעתי ושכחתי").

[וכיון שהחילוק בין קדשי שעה לקדשי דורות הו"ע שתלוי בסברא – אין הכרח לומר חידוש גדול שמשה "(בא לכלל כעס) בא לכלל טעות " ¹²¹¹ ; ורק בפ' מטות ¹²¹² שמוכרח ש"ויקצוף" הביאו לכלל טעות, מוסיף רש"י " וכן אתה מוצא בשמיני למילואים שנאמר ויקצוף כו'", שגם כאן אפ"ל ש"ויקצוף" גרם שלא ידע החילוק בין קדשי שעה לקדשי דורות ¹²¹³ ].

168

והביאור בפנימיות הענינים ("יינה של תורה"), שמצד משה, מדת האמת, שהיא בשוה תמיד ללא שינויים, אין מקום לחלק בין קדשי שעה לקדשי דורות, משא"כ מצד אהרן, מדת החסד, שיש להתחשב במעמד ומצב הזולת כו', וע"י אהרן מתקבל הדבר ומתאמת גם מצד בחי' משה (מדת אמת דאצילות, שנרגשת הכוונה שבה בשביל העשי').

וההוראה, שגם כאשר עבודתו בעצמו היא ללא שינויים ¹²¹⁴ , אינו יכול לדרוש זאת גם מהזולת, אלא צריך להתחשב במעמדו ומצבו –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ז ע' 109 ואילך.

יז. ויש להוסיף ולהעיר (במאמר המוסגר) בנוגע לכללות פירוש רש"י הנ"ל שהנידון בכתוב הוא הענין דקדשי שעה וקדשי דורות – שזהו רק לפי' הב' בפרש"י לעיל ¹²¹⁵ "נחלקו בדבר חכמי ישראל, י"א מפני טומאה שנגעה בו נשרף, וי"א מפני אנינות נשרף, לפי שהוא קדשי דורות כו'":

אע"פ שברור הדבר שהפירוש "מפני אנינות נשרף" אינו הפירוש העיקרי, שלכן מביא תחילה את הפירוש ש"מפני טומאה נשרף" ואח"כ הפירוש ש"מפני אנינות נשרף" – הרי לפני ב' הפירושים מקדים רש"י "נחלקו בדבר חכמי ישראל", וכבר נתבאר כמ"פ בארוכה ¹²¹⁶ , שבהקדמה זו כוונת רש"י להבהיר ששני הפירושים שקולים הם (אלא שאי אפשר לכתוב שניהם בבת אחת, ובהכרח לכתוב תחילה א' מהם), כדי שלא נטעה לחשוב שהפירוש שכותב תחילה הוא הקודם במעלה.

וצריך ביאור, מדוע הפירוש ש"מפני טומאה נשרף" אינו קודם במעלה לגבי הפירוש ש"מפני אנינות נשרף" – דלכאורה: כדי לפרש ש"מפני אנינות נשרף", זקוק רש"י לשלל של דינים, וגם לכללות החילוק שבין קדשי שעה לקדשי דורות, שאפילו ב"הלכה" אין זה מחוור ("גלאַטיק") כ"כ, ושנוי במחלוקת; וא"כ הפירוש ש"מפני טומאה נשרף" – שבו לא זקוקים לכל הדינים הנ"ל – הוא מחוור יותר. ולמה מדגיש רש"י ששני הפירושים שקולים הם?

169

ובכן, יש כאן ענין ערב ביותר ("זייער אַ געשמאַקער ענין"), אלא שיש צורך באריכות הדברים, ואין כאן מקומו;

ומה שנוגע בעיקר ¹²¹⁷ – שכאן רואים "כלל" בפירוש רש"י, שכאשר מפרש ב' פירושים, ובהמשך הכתובים מפרש רק לפי אחד מהם, אין זה הוכחה כלל שפירוש זה הוא העיקרי (ובודאי שאין זו הוכחה שחזר בו מהפירוש השני), כי אם, שלפי הפירוש השני שהביא לפנ"ז אין צורך לפרש מאומה בהמשך הכתובים, כיון שמובן מעצמו (כפי שכבר דובר כמ"פ, והובאו כו"כ דוגמאות לזה ¹²¹⁸ ).

* * *

יח. בהמשך להאמור לעיל (סי"ג) שחג הפסח קשור עם ענין התשובה, יש להזכיר גם אודות אגרת התשובה, שקשורה עם ענינו של משיח, שהרי התשובה מקרבת את ביאת המשיח, כי ע"י התשובה "מיד הן נגאלין" ¹²¹⁹ , ועוד זאת, שמשיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא ¹²²⁰ .

ומתאים גם עם המבואר בסוף אגרת התשובה ¹²²¹ "שצ"ל כל ימיו בתשובה עילאה שהיא בשמחה רבה" ("ומ"ש ¹²²² וחטאתי נגדי תמיד", הרי זה "נגדי דייקא .. מרחוק") – כמו ענין הגאולה, שתהי' באופן ד"שמחת עולם על ראשם" ¹²²³ .

ויש להוסיף בזה, שכשם שבחג הפסח תיקנו ד' כוסות כנגד ד' לשונות של גאולה18, מצינו גם בהתחלת אגרת התשובה ¹²²⁴ שרבינו הזקן מביא ד' פסוקים בנוגע לענין התשובה, וכפי שנתבאר ¹²²⁵ שהם ד' מדריגות בתשובה.

ולהעיר גם מהמדובר לעיל ¹²²⁶ שרבינו הזקן ¹²²⁷ מביא את ד' הלשונות של גאולה שלא כסדר הכתובים, והרי גם ד' הפסוקים שמביא באגה"ת בנוגע לענין התשובה אינם כסדר הכתובים, כמדובר פעם בארוכה73.

וכל ד' הפסוקים הובאו מיד בהתחלת אגה"ת, כשמדובר עדיין אודות תשובה תתאה, והיינו, שגם כאשר נמצאים בהתחלת עבודת

170

התשובה, ישנם כבר את כל ד' הפסוקים שבענין התשובה, שבהם נכלל גם הענין דתשובה עילאה.

וע"ד משנ"ת במאמר ¹²²⁸ בענין העלאה והמשכה, שאין זה באופן שתחילה ישנה ההעלאה מלמטה למעלה, ולאחרי משך זמן באה ההמשכה מלמעלה למטה, אלא מיד בהתחלת עבודתו (מלמטה למעלה) באה בבת אחת גם ההמשכה מלמעלה למטה; גם כאשר לימוד התורה הוא באופן ד"מעיקרא כי עביד איניש אדעתי' דנפשי' קא עביד" ¹²²⁹ , יש לו כבר את הענין דלימוד התורה לשמה שמצד שורש נשמתו.

ומתאים גם להמבואר בכ"מ ¹²³⁰ , בנוגע לתיבת "תניא" שבה מתחיל רבינו הזקן את ספר התניא, שיש קליפה שנקראת בשם זה, ומבטלים אותה ע"י לימוד ספר התניא, אותיות איתן ¹²³¹ , ועד"ז גם בנוגע לאגרת התשובה שמתחילה בתיבת "תניא" – שאפילו קודם שאוחזים עדיין בתשובה עילאה, ואפילו בנוגע לתשובה תתאה אין זה באופן שכבר שב בתשובה ואוחז כבר בגמר הכפרה, אלא אפילו קודם לזה, כאשר רק מתחיל לחשוב על ענין התשובה, ומתחיל ללמוד אגרת התשובה, יש לו כבר את הכח לבטל את הקליפה מכל וכל.

וענין זה בא גם בהמשך להמבואר באחרון של פסח ¹²³² בענין "משיח", מ' שיח, שאפילו ענין של "שיח" בעלמא, שעז"נ ¹²³³ "ועלהו לא יבול", שזהו ענין העלין בלבד, שאינם גוף הפרי, הנה כיון שבא לאחרי הקדמת המ"ם, שהו"ע התורה, מ"ם פתוח ומ"ם סתום, נגלה דתורה ופנימיות התורה ¹²³⁴ , הרי זה קשור עם משיח.

ולהעיר, שבנוגע למשיח גופא ישנו הענין דמ"ם – מ' שנה שבין ביאת משיח לתחיית המתים ¹²³⁵ , שביניהם יהי' גם קיבוץ גלויות ¹²³⁶ . והכח של משיח לפעול זאת – נמשך ממשה, שבמשך ארבעים שנה הי' במדבר (ואח"כ נשאר שם כו')31.

171

יט. וכאן המקום להזכיר גם אודות אלו שבשבוע זה עולים ("ניט אום שבת גערעדט", אע"פ שמיום השבת מתברכין כולהו יומין ¹²³⁷ ) לארץ ישראל, שפועלת על העולם כולו, כיון שממנה (מאבן שתי' שבירושלים, במקום קדש הקדשים) הושתת כל העולם ¹²³⁸ , ממנה שותה כל העולם ¹²³⁹ .

ויה"ר שתהי' העלי' בהצלחה רבה, ויתברכו בהצלחה בלימוד התורה בהתמדה ושקידה בהוספה על מה שהי' עד עתה, ובאופן של "שני אור", הן בנגלה והן בחסידות ¹²⁴⁰ , ויהיו "נרות להאיר" ¹²⁴¹ – להאיר את העולם, ועד לביאת משיח צדקנו, שנפעלת ע"י הפצת המעיינות חוצה, שאז קא אתי מר דא מלכא משיחא ¹²⁴² .

[כ"ק אדמו"ר שליט"א הורה שכל אחד מהתלמידים שחוזרים לאה"ק יאמר "לחיים" ¹²⁴³ , וכן הורה להנהלת הישיבה לומר "לחיים" ¹²⁴⁴ ].

* * *

כ. בנוגע לפרקי אבות שמתחילים ללמוד בשבת שלאחר הפסח – נתעכב על ענין בפרק א' שמצינו בו דבר פלא השייך גם להאמור לעיל (סט"ז) בענין "וישמע משה (דברי אהרן) וייטב בעיניו":

הביאור במשנה ¹²⁴⁵ : "שמאי אומר .. הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות", אף שהנהגתו היתה באופן הפכי בהנכרים שבאו להתגייר אצלו ¹²⁴⁶ – שלאחרי שאמר הלל ¹²⁴⁷ "הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום .. אוהב את הבריות ¹²⁴⁸ כו'"93, פעל גם על שמאי שיאמר "הוי מקבל את כל האדם (גם בני-נח) בסבר פנים יפות" (ע"ד ששמע משה מאהרן באופן ש"וייטב בעיניו", ועד שנעשה סברא שלו) – נכלל בשיחה המוגהת הנ"ל ¹²⁴⁹ .

כא. וענין זה קשור גם עם התחלת הפרק – "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע":

172

בביאור החילוק בין הלשונות "קיבל" ל"מסרה", איתא במפרשים ¹²⁵⁰ , שהלשון "קיבל" מורה שזהו ענין שתלוי במקבל, והיינו, שמקבל רק לפי ערכו (ולא באופן שנותנים לו את הכל), משא"כ "מסרה" מורה שמוסרים לו את הכל.

ולכן נאמר "משה קיבל תורה מסיני" – כיון שמשה לקח רק מה שהי' ביכלתו לקבל, ולא את כל התורה כפי שהיא מצד עצמה – "נעלמה מעיני כל חי" ¹²⁵¹ , שעשועי המלך בעצמותו ¹²⁵² ; וכיון שלקח רק מה שהי' ביכלתו לקבל, הנה גם לאח"ז הוצרך להוסיף וללמוד כו'.

אבל בנוגע למשה ויהושע – נאמר "משה .. מסרה ליהושע", שמסר ליהושע כל מה שקיבל.

משה הי' אמנם במדריגה נעלית הרבה יותר מיהושע, כמארז"ל ¹²⁵³ "פני משה כפני חמה", שאין בה שינויים, ואילו "פני יהושע כפני לבנה", שיש בה שינויים, שלפעמים היא בגדלות ולפעמים בקטנות, ולפעמים היא בהעלם לגמרי. וזהו שמשה הי' במשך הזמן במדבר יחד עם דור דעה ("ארבעים שנה אקוט בדור" ¹²⁵⁴ ), ואילו יהושע נכנס ל"ארץ נושבת" ¹²⁵⁵ שבה יש שינויים כו'. וכמובן גם מזה שמשה הוצרך להתפלל עבור יהושע" ש"י-ה יושיעך מעצת מרגלים" ¹²⁵⁶ , ולולי זאת הי' עלול להכשל ח"ו, כיון שמצד עצמו שייך בו שינויים כו'; אבל אעפ"כ, נהג משה טובת עין ¹²⁵⁷ ומסר ליהושע כל מה שקיבל.

וזהו גם מה שמצינו בנוגע לסמיכת יהושע, ש"הקב"ה אמר לו (למשה) וסמכת את ידך, והוא עשה בשתי ידיו כו'" ¹²⁵⁸ – דלכאורה תמוה: מדוע לא צוהו הקב"ה לסמכו בשתי ידיו, וממה-נפשך: אם יש ענין בכך, הי' הקב"ה צריך לצוות על זה, ואם אין ענין בכך, מדוע עשה זאת משה – אך הענין הוא, שיהושע מצד עצמו לא הי' ראוי להיסמך בשתי ידיו של משה, שהי' בדרגא נעלית הרבה יותר ממנו (כנ"ל), אלא שמשה הי' "טוב עין", ולכן, אף שהי' נעלה הרבה יותר מיהושע, הנה בשעה שהשפיל את עצמו למדריגתו של יהושע, סמכו בשתי ידיו, כשם שמסר לו את כל מה שקיבל.

173

אלא מאי, כיצד יוכל יהושע לקבל זאת ("איספּראַווען זיך מיט גאַנץ תורה") – הרי זה יהי' בכחו של משה.

כב. וזוהי ההוראה לכאו"א – שצריכים להתנהג באופן כזה.

וזהו גם הטעם שדוקא עניני מדות טובות כו' נאמרו במסכת שנקראת בשם "אבות" – כיון שיהודי יכול לטעון: בשלמא ענינים של הלכות – חייב לקיים כו', אבל בנוגע לעניני מדות טובות – עדיין אינו אוחז בזה. ועל זה נאמר בהתחלת המסכת "משה קיבל תורה וכו'" – שגם ענינים אלו הם חלק מהתורה, כמו כל עניני התורה.

וכיון שכל מה שקיבל משה – מסר ליהושע, "ויהושע לזקנים וכו'" עד ל"אנשי כנסת הגדולה", ועל ידם – לכל בנ"י שבכל הדורות, צריך כל אחד מישראל לקיים את כל עניני התורה.

כג. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א בהמשך למשנה "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות":)

וכיון שכל מה שהקב"ה מצוה לישראל לעשות הוא עושה ¹²⁵⁹ – מקיים גם הקב"ה הציווי "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות",

וכמבואר בלקו"ת ¹²⁶⁰ שהקב"ה "מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם", ועד שממלא משאלות כל אחד ואחד בבני חיי ומזוני רויחי וכו',

וכן תהי' לנו.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן המזונות עבור ההתוועדות של "צעירי אגודת חב"ד" בקשר לב' אייר ¹²⁶¹ .

לאחרי ברכה אחרונה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א ניגון שמחה ועמד מלוא קומתו ורקד על מקומו בשמחה רבה.

לאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א עוה"פ ניגון הנ"ל ועודד בידו הק' בשמחה רבה].

______ l ______