שיחה ב

100שיחה ב

שמיני

א. פירוש רש"י על "שאו..."

לאחר שהתורה¹ מספרת אודות מיתת נדב ואביהוא, נאמר² "ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן... ויאמר אליהם קרבו שאו את אחיכם מאת פני הקודש אל מחוץ למחנה". רש"י מצטט את המילים "שאו את אחיכם...", ומפרש: "כאדם האומר לחבירו העבר את המת מלפני הכלה שלא לערבב את השמחה".

מנין ההוכחה שהאמירה "שאו את אחיכם..." לא היתה כדי לקברם³, אלא "שלא לערבב את השמחה"? על כך עונים המפרשים⁴, שקשה לרש"י הפירוט בפסוק "(שאו...) מאת פני הקודש אל מחוץ למחנה", שהרי אם האמירה "שאו..." היא רק לצורך הקבורה צריך היה לומר "שאו את אחיכם וקברום"? אף אם נאמר שהכרחי לציין שמקום הקבורה צריך להיות "מחוץ למחנה", עדיין מיותרות המילים "מאת פני הקודש"⁵.

מכך מסיק רש"י, שהמילים "מאת

ב פני הקודש" מבטאות את מטרת "שאו את אחיכם", והסיבה לכך היא "שלא לערבב את השמחה"⁶, שהיתה במשכן באותו יום.

אך פירוש זה אינו מובן:

א) מדוע מצטט רש"י את המילים "שאו את אחיכם", ולמילים "מאת פני הקודש" הוא רומז במילה "וגו'" בלבד? אם ההוכחה לפירושו נלמדת דוקא מן המילים "מאת פני הקודש", הוא צריך היה לצטט⁷ קודם כל מילים אלו⁸?

ב) ועיקר: ההדגשה "שאו... מאת פני הקודש" מובנת בפשטות. הציווי "שאו..." לא נאמר רק לצורך הקבורה, אלא צריך היה להוציא את הגופות⁹ של נדב ואביהוא כדי שהטומאה¹⁰ לא תישאר במשכן¹¹. ומשה היה צריך 101להדגיש זאת, כדי שיזדרזו לעשות זאת, ולא ישהו את הטומאה ב"פני הקודש"¹².

ושוב נשארת אפוא השאלה מנין לומד רש"י את החידוש שהציווי "שאו..." נאמר כדי "שלא לערבב את השמחה"?

ב. מדוע מוסיף רש"י את

ישראל", שרש"י מפרש "נסתכלו .. ונתחייבו מיתה אלא שלא רצה הקדוש ברוך הוא לערבב שמחת התורה" – והוא אינו מביא את המשל.

אם כך, מדוע צריך רש"י להביא בפסוקינו את המשל "כאדם האומר לחבירו..."? מה בפסוק זה אינו מובן ללא המשל?

המשל?

ג. השאלה על התוספת

בפירוש רש"י עצמו אין מובן: מדוע צריך רש"י להוסיף את המשל "כאדם האומר לחבירו העבר את המת מלפני הכלה". לכאורה, די היה אילו אמר רש"י בקצרה: "שאו את אחיכם וגו' – שאין לערבב את השמחה"?

השאלה אף חזקה יותר: אותו ענין – שאין לערבב את השמחה – מוזכר בדברי רש"י שני פסוקים מאוחר יותר¹³, לגבי הציווי "ראשיכם אל תפרעו", ואכן שם הוא אומר בקצרה "אבל אתם אל תערבבו שמחתו של מקום".

כאן ניתן לומר שהוא מסתמך על דבריו הראשונים, אך בדומה לכך אנו מוצאים גם לפני כן, בסוף פרשת משפטים¹⁴, על הפסוק "ויראו את אלקי

"כאדם האומר לחבירו"

אף אילו נמצא הסבר לכך שרש"י מוכרח להשוות את "שאו את אחיכם מאת פני הקודש" להעברת המת מלפני הכלה, עדיין אין מובנת ההרחבה בלשונו "כאדם האומר לחבירו¹⁵ העבר...". רש"י יכול היה לומר בקצרה "כמו שמעבירין את המת מלפני הכלה שלא לערבב את השמחה" וכדומה?

השאלה תמוהה אף יותר: הביטוי "העבר את המת מלפני הכלה" מצוי במסכת כתובות¹⁶, ושם אין הוא נכתב כפתגם השגור בפי בני אדם – "כאדם האומר לחבירו" – אלא כהלכה: "מעבירין את המת מלפני הכלה". מדוע, אפוא, מוסיף רש"י את המילים 102"כאדם האומר לחבירו" ומחליש על ידי כך את תוקף הדברים?

במדרש¹⁷ נאמר: "מאת פני הקודש, כאדם שאומר לחבירו: העבר המת הזה מאת פני האבל הזה. עד מתי אבל זה מצטער". (גירסא שונה¹⁸: "כאדם .. מלפני אביו עד מתי אביו יראה את בנו מת מלפניו") – ושם מובן שזהו מנהג העולם בלבד, "כאדם האומר לחבירו", לעומת הענין בשמחת כלה שזוהי הלכה.

מכך שרש"י אינו מביא את המשל שבמדרש – "כאדם .. העבר המת .. מאת פני האבל .. עד מתי .. מצטער", שהרחקת המת היא כדי להסיר את הצער של "אבל זה" (ובדומה לכך – "עד מתי אביו יראה... לפניו"), אלא אומר "כאדם האומר .. מלפני הכלה שלא לערבב את השמחה", שהרחקת המת היא כדי לא להפריע לשמחת הכלה, שהתחילה לפני כן,

יש לומר: לפי המדרש מכוונות המילים "מאת פני הקודש" לאהרן¹⁹ – "מאת פני האבל הזה", אך לפי הפשט הכוונה במילים אלו היא למשכן, ולכן מסביר רש"י שהציווי הוא "שלא לערבב" את שמחת המשכן.

אך לפי זה תמוה עוד יותר מדוע מחבר רש"י בין שני הענינים – בין ענין של מנהג בלבד, לבין שמחת כלה שזהו דין?

ד. מדוע אין רש"י מפרש כאן כמקודם – "שמחתו של מקום"?

כן יש להבין: כיון שבאותו ענין מפרש רש"י, כדלעיל, "אל תערבבו שמחתו של מקום", הוא צריך היה להסביר גם כאן "שאו את אחיכם מאת פני הקודש" – שלא לערבב שמחתו של מקום מדוע הוא מסביר כאן "שלא לערבב את השמחה" של הכלה שמשמעותה הפשוטה היא שמחתם של ישראל²⁰?

אי אפשר לתרץ, שכיון ש"מלא כל הארץ כבודו"²¹, לא תואיל העברת המת ממקום למקום לכך ששמחת המקום לא תופרע, שהרי הקדוש ברוך הוא נמצא גם "מחוץ למחנה", ולכן מוכרח רש"י להסביר, שזאת כדי שלא לפגוע בשמחת ישראל – "כלה". ולעומת זאת הציווי "ראשיכם אל תפרעו", שלא יעסקו כלל בעניני אבילות, מועיל לכך שגם שמחת המקום לא תפגע.

ובכן, אין להסביר כך. כי אמנם, 103"מלא כל הארץ כבודו", אך מובן בפשטות, ש"שמחתו של מקום" קשורה למקום שעליו אומר הקדוש ברוך הוא "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"²², ששם השראת השכינה בגלוי. ולפיכך צריך להוציא "את אחיכם מאת פני הקודש" שלא לערבב שמחתו של מקום במשכן.

ה. שתי השאלות המתעוררות על פסוק זה

ההסבר לכל האמור לעיל הוא:

בלימוד פסוק זה מתעוררות מיד שתי שאלות – האחת על הפסוק בכלל, והשנית על המילה "אחיכם". ולכן מצטט רש"י מן הפסוק את המילים "שאו את אחיכם...", כי מילים אלו (האמירה "שאו וגו'" בכלל, והמילה "אחיכם") קשות.

בפסוק בכלל אין מובן: מדוע צריכה התורה בכלל לספר, ובהרחבה, באמצע הענין של שמיני למילואים, כיצד הורה משה למישאל ולאלצפן "קרבו שאו... אל מחוץ למחנה" וכיצד אחר כך "ויקרבו וישאום..."? הרי מובן מאליו, שלא השאירו את הגופות של נדב ואביהוא במשכן, אלא הוציאו אותם "מאת פני הקודש". וכדי לספר שצריך היה להוציאם "אל מחוץ למחנה" צריך היה להיכתב רק חלק זה.

כן אין מובנת ההדגשה למישאל ולאלצפן "שאו את אחיכם" – שנדב ואביהוא הם קרוביהם²³. הרי מכך שכתוב בחלקו הראשון של הפסוק שהם "בני עוזיאל דוד אהרן", הרי יודעים שהם "אחיכם"?

מכך נראה, שדוקא משום היותם קרובים, צריכים הם להוציא את נדב ואביהוא. ואין מובן:

(א) מהי החשיבות לפסוק כאן ההדגשה ש"שאו..." צריך להיעשות על ידי קרובים²⁴?

(ב) אכן, מדוע צריך הציווי "שאו" להיעשות דוקא על ידי קרובים²⁵, 104והרי, לכאורה, להיפך: כיון שהם קרובים של נדב ואביהוא, משבט לוי, הם קשורים לעבודת המשכן, וחשוב יותר שישארו טהורים ויוכלו להישאר במשכן ולהשתתף בשמחת המשכן בשמיני למילואים, וישראלים יוציאו את נדב ואביהוא "אל מחוץ למחנה"?

(אמנם, בתורה, לא הוזכרה עדיין עבודת הלויים במשכן – היא מוזכרת רק בספר במדבר²⁶ – אך ה"בן חמש" כבר למד זאת בפירוש רש"י²⁷).

יותר מכך: כבר לפני כן²⁸ כתב רש"י על ציווי יעקב, שלוי לא ישא את ארונו "שהוא עתיד לשאת את הארון". ואם לוי לא נשא את ארונו של אביו – מולידו, מפני שמספר דורות לאחר מכן, במשכן "הוא (שבטו) עתיד לשאת את הארון", על אחת כמה וכמה בעניננו, שאין מדובר על אנשים קרובים כל כך²⁹, ובזמן שמחה של השראת השכינה במשכן, בודאי מתאים שהם ישתתפו בשמחת המשכן ולא יוציאו את גופות נדב ואביהוא!

ו. "שאו.." – חלק מעבודת המשכן בשמיני למילואים

מפני שתי שאלות אלו מסיק רש"י (א) שהציווי "שאו..." אינו רק לצורך קבורה או הוצאת הגופות מהמשכן, כמובן מאליו, אלא הוא קשור ליום השמיני למילואים³⁰. (ב) יש צורך שפעולה זו תיעשה על ידי "אחיכם".

לכן מפרש רש"י, שהציווי "שאו..." הוא כדי "שלא לערבב את השמחה" שהיתה במשכן בשמיני למילואים, ומשום כך מוסיפה התורה "מאת פני הקודש" – כי הכוונה העיקרית היא שהגופות לא יימצאו בקודש ויפריעו לשמחה, כדלעיל.

ומסיבה זו צריכים לעשות זאת דוקא קרוביהם, משבט לוי, כי הפעולה קשורה לעבודת המשכן. אך אין זו עבודה באופן של פעולה חיובית – שירה וכדומה, אלא בדרך השלילה – הוצאת דברים המפריעים לעבודה כראוי במשכן, בדומה לעבודה של הרמת הדשן והוצאתו מחוץ למחנה³¹.

ואם כך, יוצא, שלא נגרעה השתתפותם של מישאל ואלצפן בשמחת חנוכת המשכן, כי עצם הוצאת נדב ואביהוא "מאת פני הקודש" – היתה השתתפותם בשמחה.

105ז. "שאו..." – דברי משה, ולא ציווי ה'

אך רש"י אינו יכול להסתפק בקביעה ש"שאו..." היה "שלא לערבב את השמחה", כי מיד מתעוררת השאלה: אם אין להפריע לשמחת חנוכת המשכן, מדוע עשה כך הקדוש ברוך הוא והעניש את נדב ואביהוא מיד, בלי להמתין עד לאחר השמיני למילואים³²?

השאלה אף חזקה יותר: כבר בסוף פרשת משפטים, כאמור לעיל בסעיף ב', פירש רש"י, שנדב ואביהוא והזקנים "נתחייבו מיתה", אבל "לא רצה הקדוש ברוך הוא לערבב שמחת התורה והמתין לנדב ואביהוא עד יום חנוכת המשכן". כלומר, ב"שמחת התורה" לא רצה הקדוש ברוך הוא לפגוע, ואילו בשמחת "יום חנוכת המשכן" הוא לא נמנע מלפגוע על ידי מיתת נדב ואביהוא. ובמיוחד תמוה כאשר רואים לגבי הזקנים שכדי לא "לערבב שמחת התורה" דחו זאת לתקופה ארוכה הרבה יותר³³.

וכיצד ניתן, אפוא, לומר שהציווי "שאו..." היה כדי "שלא לערבב את השמחה", בשעה שהקדוש ברוך הוא עצמו עירבב שמחה זו?

על כך אומר רש"י, שלפי פשוטו של מקרא, אמירת משה למישאל ולאלצפן "שאו..." לא היתה הלכה, חזרה על ציווי ה', אלא "כאדם האומר לחבירו העבר את המת מלפני הכלה" – זהו נוהג של בני אדם³⁴:

טבעם של בני אדם לעשות ככל האפשר כדי ששמחת כלה לא תופרע, ולכן מעבירים את המת מלפני הכלה, ומוליכים אותו בדרך אחרת כדי לא לפגוש את הכלה בדרכה "לבית חתונתה"³⁵, ולא להטריח אותה ללכת בדרך אחרת.

וכך בעניננו: למרות שהקדוש ברוך הוא העניש את נדב ואביהוא במיתה באמצע חנוכת המשכן, כלומר, רצון ה' היה שיהיה ענין של צער בשמיני למילואים – אך למרות זאת רצה משה, ככל שהדבר אפשרי³⁶, ששמחת ישראל לא תופרע, ולכן הוא אמר "כאדם האומר לחבירו" להרחיק את המתים ממקום השמחה – "העבר את המת מלפני הכלה".

ח. הסיבה ל"ראשיכם אל תפרעו" – "אל תערבבו שמחתו של מקום"

לפי זה מובן בפשטות מדוע הסיבה שמביא רש"י ל"שאו..." היא "שלא לערבב שמחת הכלה (ישראל), ולא כבענין של "ראשיכם אל תפרעו" 106שהוא משום "אל תערבבו שמחתו של מקום":

מיתת נדב ואביהוא נגרמה על ידי "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם..."³⁷, שהקדוש ברוך הוא לא הקפיד על שמחתו כדי להענישם במיתה, ולכן לא ייתכן לומר שצריך להוציאם מהמשכן כדי לא לפגוע ב"שמחתו של מקום",

אלא מפני רצונו של משה שלא לפגוע בשמחת ישראל, הוא אמר "שאו...", "כאדם האומר לחבירו העבר את המת מלפני הכלה", כאמור לעיל.

לעומת זאת ציווי משה לאהרן ובניו על "ראשיכם אל תפרעו" (א) לא היה "כאדם האומר לחבירו", אלא זוהי הלכה שמסר משה בשם ה'³⁸, ככל הלכות התורה. (ב) אין מדובר על מות נדב ואביהוא, אלא על האיסור על אהרן ובניו להביע אבילות במשכן,

וכאן הסיבה היא "אל תערבבו שמחתו של מקום": "שמחתו של מקום" בחנוכת המשכן קשורה לעבודת אהרן ובניו ביום זה במשכן, ולא ייתכן שבאותו יום הם יפעלו בסתירה ל"שמחתו של מקום"³⁹.

ט. התמיהה על סברות משה ואהרן לגבי שעיר ראש חודש

ענין נוסף נלמד מהמשל "כאדם האומר לחבירו העבר את המת מלפני הכלה":

כשם שבמשל אין מבטלים את האבילות אלא מרחיקים את המת ממקום הכלה והשמחה, כך בעניננו, לא בטלה אנינות אהרן ובניו, אלא אסור היה הדבר להיראות במקום השמחה.

ולפי זה יובן ענין תמוה ביותר בפרשתנו:

כאשר שמע משה ששרפו את "שעיר החטאת (של ראש חודש)"⁴⁰, ושאהרן ובניו לא אכלו זאת כשתי החטאות האחרות, נאמר⁴¹: "ויקצוף .. לאמר מדוע לא אכלתם את החטאת...". אך כאשר אהרן ענה לו "הן היום הקריבו את חטאתם... לפני ה' ותקראנה אותי כאלה ואכלתי... הייטב בעני ה'", אז – "וישמע משה וייטב בעיניו".

מדוע סבר אהרן שיש הבדל בין החטאות השונות? על כך מסביר רש"י⁴², שטענתו היתה: "אם שמעת בקדשי שעה אין לך להקל בקדשי דורות".

ותמוה מאד: ההבדל בין קדשי שעה 107לבין קדשי דורות צריך להיות מובן בפשטות, וכיצד ייתכן שרק עתה חידש זאת אהרן למשה? ויותר מכך: מדוע היה למשה ברור כל כך שאין הבדל בין קדשי שעה לבין קדשי דורות, עד כדי כך שכאשר שמע "והנה שורף", נאמר מיד⁴³ "ויקצוף"⁴⁴?

ולאידך גיסא: אם כל כך ברור היה למשה שקדשי שעה וקדשי דורות זהים, כיצד ייתכן, שבמספר מילים "אם שמעת בקדשי שעה אין לך להקל בקדשי דורות"⁴⁵ כבר שכנע אהרן את משה ומיד "וישמע משה וייטב בעיניו"?

י. שמחתו של מקום – דוקא ליד המזבח

ההסבר לכך הוא: משה סבר, שאהרן ובניו הורשו לאכול את המנחה וכדומה באנינות⁴⁶ מאותה הסיבה של הציווי "ראשיכם אל תפרעו" – כדי שלא לפגוע בשמחתו של מקום, ובכך אין הבדל אם מדובר בקדשי שעה או בקדשי דורות. ולכן "ויקצוף" – כי לדעת משה פגעו על ידי שריפת החטאת בשמחתו של מקום.

על כך ענה אהרן "הן .. הקריבו את חטאתם .. לפני ה' .. ואכלתי חטאת היום הייטב..." – בכך הוא הדגיש שדוקא ההקרבה היא "לפני ה'" ממש, ולא אכילת החטאת, אשר צריכה, אמנם, להיות "במקום קדוש .. תוך הקלעים"⁴⁷, אך לא ליד המזבח – "לפני ה'"⁴⁸.

"שמחתו של מקום" היתה בעיקר ליד המזבח, ששם "ותצא⁴⁹ אש מלפני ה'..."⁵⁰, ויש לומר, שמשום כך התבטאה שמחת חנוכת המשכן בריבוי קרבנות על המזבח. וכיון שהאנינות לא בטלה, אלא שאסור להראות אבילות במקום השמחה – "העבר .. מלפני הכלה" – טען אהרן, שההוראה "אל תערבבו שמחתו של מקום" היא רק לגבי עבודות הנעשות לפני ה', ליד המזבח, אך לא לגבי אכילת קדשים שחובתם בתוך הקלעים, אך לאו דוקא ליד המזבח.

וההיתר לאכול את המנחה ושתי 108החטאות האחרות באנינות לא היה כדי שלא לערבב שמחתו של מקום, אלא הוראת שעה, ולפיכך – "אם שמעת... בקדשי שעה אין לך להקל בקדשי דורות".

יא. ההוראה: גם "ניקוי" העולם צריך להיעשות על ידי "לוי"

אחת מההוראות הרבות שניתן ללמוד מפירוש רש"י זה היא:

ידועים דברי הרמב"ם⁵¹, שכל אחד יכול להיות כשבט לוי על ידי כך ש"נדבה רוחו .. להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו .. ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים...".

ומישהו עלול לחשוב, שבהיותו בדרגה של "לוי" ואף יותר מכך "נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו"⁵² עליו לעסוק רק בעניני טוב וקדושה. וכאשר מגיעים לענין של "לאפרושי מאיסורא", הוא טוען, שאין לו קשר עם ענינים שאינם "קדש" – ותפקיד זה מוטל על "ישראלים" העוסקים ב"חשבונות הרבים".

על כך נלמדת ההוראה, שאדרבה: כיון ש"העבר את המת מלפני הכלה" חשוב לצורך שמחת המשכן, הרי צריך דבר זה להיעשות דוקא על ידי "אחיכם" – לויים.

וכך בעבודת כל אחד ואחד לעשיית העולם למשכן ו"דירה לו יתברך": כיון שהעולם אינו יכול להיות דירה לקדוש ברוך הוא אלא אם כן ינקוהו "שלא יהיה שום לכלוך וטינוף ח"ו"⁵³, לכן גם עבודה זו היא חלק מעשיית הדירה – עבודת המשכן – ודרוש לשם עשייתה לוי⁵⁴, אשר "נדבה רוחו .. להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו".

ועל ידי כך ש"מנקים" את העולם באמצעות סור מרע, מצוות לא תעשה – ומסדרים בו "כלים נאים" – באמצעות ועשה טוב, מצוות עשה – הוא נעשה דירה מתאימה למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, וזה יהיה בגלוי לעתיד לבוא⁵⁵, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

(משיחות ש"פ שמיני תשל"ו,

מוצש"ק פ' שמיני תשל"ט)