שיחה א

92שיחה א

א. לכל הפרשיות שבאותה פרשה (סדרה) יש נקודה משותפת הרמוזה בשם

הפרשה

דובר כבר פעמים רבות אודות חלוקת הפרשות בתורה – ג"ן סדרים דאורייתא¹ (נ"ג פרשות התורה), שלמרות שבכל פרשה (סדרה) יש מספר פרשיות, וכל פרשיה היא ענין בפני עצמו, בכל זאת העובדה שכל הפרשיות הללו נמצאות בפרשה אחת היא הוכחה לכך שיש ביניהן נקודה משותפת.

כיוון שתוכנו של כל דבר נרמז ומתבטא ב"שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש"², מובן שהנקודה המשותפת לכל עניני סדרה זו רמוזה בשם הפרשה, כי שמות הפרשות הם שמות שלפי התורה³.

ולמרות שבקשר לתוכן הפרטי של כל פרשיה בפני עצמה קיים הבדל גדול יותר בין הפרשיה הראשונה לפרשיה האחרונה של אותה פרשה (סדרה), מאשר בין הפרשיה הראשונה שבפרשה לפרשיה האחרונה בפרשה (סדרה) שלפניה, כי פרשיות אלו סמוכות זו לזו (ו"סמוכים" הוא דרך לימוד על־פי תורה⁴), בעוד אשר בין הפרשיה הראשונה לבין הפרשיה האחרונה באותה פרשה יש מספר פרשיות המפרידות ביניהן – אבל הנקודה המשותפת שהוזכרה לעיל נמצאת דוקא בפרשיות אלו, שהן בפרשה אחת, גם אם אינן סמוכות⁵.

ב. לתחלת פרשת שמיני ולענין "זאת החיה" יש נקודה משותפת הרמוזה בשם הפרשה

כך מובן גם בקשר לפרשתנו: מצד אחד יש לתחלת הפרשה "ויהי ביום השמיני" קשר הדוק הרבה יותר לסיום הפרשה שלפניה, מאשר לפרשיות "זאת החיה..."⁶, שנמצאת בסוף פרשת שמיני. קשר זה מובן גם בפשטות, ש"ויהי ביום השמיני" בא כהמשך לענין שבעת ימי המילואים, שבסוף הפרשה הקודמת, ואילו ל"זאת החיה" אין, לכאורה, כל קשר לכך. אבל כיוון שלכל פרשה יש נקודה מיוחדת שבה היא שונה מכל הפרשות האחרות, מובן, שלשתי הפרשיות 92"ויהי ביום השמיני" ו"זאת החיה" יש תוכן מיוחד, שאיננו קיים בפרשת "קח את אהרן..."⁷, ותוכן זה רמוז בשם הפרשה – "שמיני".

ג. הכנה ל"שמיני", וחלק מ"שמיני" עצמו

בשמה של פרשה זו אין רמז לכך שמדובר כאן אודות שמיני למילואים, ואפילו לא לכך שמדובר כאן אודות היום השמיני, כי הפרשה איננה נקראת "יום שמיני"⁸, אלא "שמיני" סתם – ומובן שיש לכך קשר עם הענין הכללי של "שמיני", ולא לענין הפרטי של מילואים או ימים, שבו הוא השמיני.

לפי ההסבר בסעיף ב' אודות ההבדל בין הקשר של הפרשיה הראשונה בפרשת שמיני אל סופה של הפרשה שלפניה, לבין הקשר שלה לפרשיה אחרת בפרשה זו, יוצא שפרשית "קח את אהרן", הכתובה בפרשה הקודמת, מהווה רק הקדמה ל"שמיני", אך איננה חלק מ"שמיני", כפי שבפשטות הענין היוו "שבעת ימי המילואים" הכנה והקדמה ליום השמיני. ואילו פרשית "זאת החיה", הכתובה בפרשת שמיני, היא חלק מ"שמיני" עצמו.

ד. שני קצוות בתוכן של "שמיני" – מבטא את השלמות בגילוי האלקות

ויובן בהקדים: בתוכן המספר "שמיני" אנו מוצאים שני קצוות. מצד אחד מורה המספר "שמיני" על ענין שמופרד מן השבעה שקדמו לו, כהסבר ה"כלי יקר"⁹, שכל עניני הבריאה הם במספר שבע, והמספר "שמיני" הוא "מיוחד אליו יתברך".

משמעות הדברים היא, כמוסבר במספר מקומות¹⁰, שהמספר "שבעה" איננו כולל רק את עניני הבריאה עצמה, אלא גם את האור האלקי ה"מתלבש" בבריאה¹¹, ו"שמיני" רומז לאור האלקי הנעלה מהתלבשות בעולם, האור שלמעלה מהשתלשלות¹².

אך מצד שני, משמעות המילה "שמיני" מראה על כך שאין זה ענין בפני עצמו, אלא ענין הקשור ובא כהמשך לענינים של "שבעה".

כך מבטא ה"שמיני" את השלמות בגילוי האלקות: תכלית הכוונה היא שגם האור האלקי הנעלה מהשתלשלות ירד וישפיע בגלוי בעולם, וזה רמוז במילה "שמיני" – גם מה שמופרד ונעלה מן הבריאה (מן ה"שבעה", כדברי ה"כלי יקר"), יהיה 93באופן של "שמיני", הקשור ל"שבעה" – לעניני הבריאה.

ה. שמונה נימין בכינור של ימות המשיח

זהו ההסבר לכך ש"כנור של ימות המשיח"¹³ יהיה בעל "שמונה נימין"¹⁴:

בימות המשיח יהיה החידוש של "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר"¹⁵. למרות ש"כבוד ה'" הוא נשגב באין ערוך מן הבריאה¹⁶, בכל זאת הוא יתגלה באופן של "וראו כל בשר" – בראיה מוחשית של בשר גשמי¹⁷, עד שגילוי דרגת כבוד ה' לא יהווה חידוש, אלא כדבר "פשוט" בעולם הגשמי.

כלומר, העובדה שהבשר הגשמי יראה את "כבוד ה'" תהיה לפי תכונת הטבע של המציאות הגשמית אז, באופן האמיתי של "פשטות", כדלהלן:

כאשר הבשר "רואה" את כבוד ה' רק מפני ש"כבוד ה'" הוא ללא גבול, ולכן הוא יכול לרדת גם למטה־מטה, עד לידי כך ש"ייראה" באמצעות בשר גשמי¹⁸ [ולא בגלל תכונותיו של הבשר עצמו], הרי אז גילוי האלקות בעולם, אפילו כאשר הוא בראיה מוחשית¹⁹, הוא באופן של "חידוש" והוספה בעולם, כיוון ש"ראיית" כבוד ה' על ידי הבשר הגשמי איננה מפני טבעו.

האופן ה"פשוט" האמיתי, הוא כאשר הבשר יראה את "כבוד ה'" בגלל תכונותיו וטבעו של הבשר עצמו²⁰, בדיוק כפי שעיני בשר רואות 94דברים גשמיים בגלל תכונותיהן וטבען של עיני הבשר עצמן²¹.

זהו הקשר בין ימות המשיח לבין המספר "שמונה": הענין של "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר" מבטא את שני הקצוות, אשר כפי שהוזכרו לעיל נמצאים ב"שמיני": "כבוד ה'" הוא נעלה ונפרד מן הבריאה, שהיא במספר שבע, ואף־על־פי־כן הוא יתגלה בעולם באופן שראיית הגילוי תהיה מפני טבע העולם עצמו – ה"שמיני" ביחד עם ה"שבעה".

ו. עצם מציאות העולם הוא הסתר לאלקות, וכיצד יבוא מצדו גילוי

יש להבין: הרי העולם נמצא היום במצב שאלקות, ואפילו דרגת האלקות המתלבשת בבריאה, איננה נראית בו, ועובדה זאת (אינה פרט צדדי, חיצוני, שנוסף אל העולם, אלא) היא מפני שהעולם נברא באופן זה, שההעלם וההסתר בו הוא מפני עצם מציאותו²² [ולכן הוא נקרא "עולם" מלשון העלם²³ (ושמו של כל דבר מבטא את תוכנו העיקרי)], אם כך, כיצד יתכן ש"וראו כל בשר" יהיה לעתיד לבוא בגלל עצם הענין של בשר גשמי, בעוד שהוא ניגוד לתכונות (הבשר) העולם?

ז. הגילוי בימות המשיח תלוי בקיום המצוות בזמן הגלות

אדמו"ר הזקן אומר²⁴, ש"גילוי אור אין סוף ב"ה בעולם הזה הגשמי", אשר יהיה בימות המשיח (ותחית המתים) "תלוי במעשינו ועבודתנו כל משך הגלות".

ולכאורה: מדוע הוא מדייק ומציין דוקא "כל זמן משך הגלות"? הרי באמצעות "מעשינו ועבודתנו" אנו מביאים ל"גילוי אור אין סוף ב"ה בעולם הזה הגשמי" מפני עמלתן של המצוות, כפי שהוא עצמו מציין שם ש"בעשייתה (של המצוה) ממשיך האדם גילוי אור אין סוף ב"ה מלמעלה למטה להתלבש בגשמיות בעולם הזה", ומדוע יש לכך קשר דוקא ל"זמן משך הגלות"?

אחד מההסברים האפשריים על כך הוא כדלהלן:

הגילוי של ימות המשיח ותחיית 95המתים יורגש מצד טבע העולם עצמו (כפי שהוסבר בסעיף ה'), רק כאשר המשכת והורדת השפע האלקי באמצעות המצוות (המשכה הבאה לידי גילוי לעתיד לבוא), איננה כדבר מחוץ לעולם [כלומר שהמצוות מביאות לידי כך שהעולם יגיע אל האור האלקי, אבל העולם עצמו נשאר כמות שהיה לפני כן, בהתהוותו, "עולם" לשון העלם], אלא כאשר המשכה זו היא באופן כזה שהיא משנה את גשמיות העולם הזה.

ולכן הגילוי של ימות המשיח "תלוי במעשינו ועבודתנו כל משך זמן הגלות" – כי הענין הטמון במצוות, שינוי העולם, מתהווה בעיקר על־ידי המצוות שמקיימים אותן בזמן הגלות.

ח. קיום המצוות – תכלית העולם, אך נראה כדבר

והתכלית של העולם הזה עצמו. כלומר, העולם עצמו, בפנימיותו, "דורש" שתתבצע תכליתו: גילוי האלקות בו באמצעות התורה והמצוות של בני ישראל.

אך בכך עדיין אין די, שהרי "עולם" הוא מלשון "העלם", כפי שצויין. כלומר, הבריאה מצד עצם מציאותה היא כזאת שאין מורגשת בה התכלית שצריכה להתבצע בה, אלא להיפך, מצד בריאתה ענינה הוא העלם. לפיכך יוצא, שבקשר לעצם מציאותו של העולם, הרי המשכת האלקות שעל־ידי המצוות היא דבר הנוסף אליו, מחוצה לו?!

ושאלה זו מיושבת בכך שאומרים שהעובדה שהגילוי שלעתיד נוצר באמצעות "מעשינו ועבודתינו" – היא בעיקר "כל זמן משך הגלות" כדלהלן.

שמחוצה לו

ט. מדוע בגלות מתגלה יותר

הטעם בדבר שמעשה המצוות בכללות פועלים המשכה שמשנה מהות העולם:

התכלית בבריאת העולם היא "בשביל התורה ובשביל ישראל"²⁵, שבני ישראל יביאו באמצעות התורה ומצוותיה לגילוי אלקות בעולם. יוצא מכך, שגילוי האלקות בעולם באמצעות בני ישראל והתורה, אינו ענין שבא כדבר הנוסף למציאותו של העולם, שהרי גילוי זה הוא הכוונה

כח מסירות הנפש

מוסבר במספר מקומות בספרי החסידות²⁶, שבזמן הגלות מאיר כוח מסירות הנפש יותר מאשר בזמן שבית המקדש קיים, כי דוקא ההעלם וההסתר של זמן הגלות מביאים לגילוי כוח מסירות הנפש.

כיצד יתכן ש"העלם" יביא לגילוי של מסירות נפש – והלא "העלם" ו"גילוי" הם דברים נוגדים?

96ולמרות שלכאורה זהו דבר טבעי, כפי שידוע המשל הגשמי לכך, שבעקב שברגל קיימת שליטת רצון הנפש יותר מאשר בראש, הרי עדיין נדרש הסבר, מדוע קבע הקדוש־ברוך־הוא כך את טבע הבריאה²⁷?

ההסבר לכך:

כדי שתתבצע כוונת הבריאה של "דירה לו יתברך בתחתונים", שהעולם עצמו יהיה דירה לקדוש־ברוך־הוא גם לפי טבעו²⁸, ברא הקדוש־ברוך־הוא את העולם באופן שתשתקף בו הכוונה והתכלית, וכיון שהכוונה בכך שהעולם נברא בהעלם והסתר היא כדי שיבוא מכך גילוי נעלה יותר – "יתרון האור מן החושך" – לפיכך נברא העולם באופן כזה, שדוקא "העלם" זה יגלה ויהווה "כלי" לאור יותר נעלה²⁹.

וכיוון שגם בעולם עצמו, כמות שהוא עדיין "עולם מלשון העלם", לפני שנתגלתה הכוונה שבו, משתקפת הכוונה שהעלם העולם הוא כדי שירד אליו שפע נוסף ויתרון אור על־ידי קיום המצוות, הרי לפיכך גילוי האלקות בעולם על־ידי קיום המצוות קשור עם מציאות העולם עצמו.

זהו ההסבר לכך שהגילוי שלעתיד "תלוי במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות" – כי בעזרת מסירות הנפש³⁰ שבזמן הגלות, מתגלה שהכוונה בהעלם העולם היא גילוי האלקות על־ידי תורה ומצוות.

וזוהי הסיבה³¹ לכך שהמשכת האלקות על־ידי המצוות בזמן הגלות 97פועלת יותר ו"מתלבשת" יותר במציאות של "גשמיות עולם הזה"³², עד שלעתיד לבוא מופיע הדבר בגלוי, ש"ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר" יהיה לפי תכונות וטבע הבשר עצמו.

י. הקשר של פרשת שמיני לסוף פרשת צו ופרשת שמיני גופא לפרשית "זאת החיה"

לפי האמור לעיל יובן ההבדל בין הקשר של פרשת שמיני לסוף פרשת צו לבין הקשר של פרשת שמיני לפרשת "זאת החיה":

בשבעת ימי המילואים, שעליהם מסופר בסוף פרשת צו, השיגו אהרן ובניו את כל מה שניתן להשיג על־ידי עבודה שלמטה, וגם את ההמשכה של אלקות הנמשכת על־ידי אתערותא דלתתא (התעוררות ממטה) – דבר הנכלל בדרגת "שבעה"³³.

אך כל זה היווה הכנה ל"כבוד ה'", להשראת השכינה במשכן ביום השמיני למילואים, כדי שיהיה זה באופן של "שמיני", כלומר, שדרגת האלקות המופרדת לחלוטין מן הבריאה תתקשר גם עם עניני הבריאה שבמספר שבע³⁴.

98פרשית "וזאת החיה", שמדובר בה אודות חיות ובהמות טמאות ואודות איסור אכילתן וטמאתן, שייכת ומהווה חלק מפרשת שמיני עצמה, כדלהלן:

הזיכוך של העולם, מלשון העלם, שבאמצעותו מתגלה שכוונת בריאתו היא גילוי אלקות בדרגת האור המובדל לחלוטין מן הבריאה, זיכוך זה נגרם על־ידי כך שישנה מציאות של העלם גדול יותר, חיות ובהמות טמאות וכדו', ובכל זאת קיים המצב של "להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל"³⁵ [בדומה למאמר חז"ל³⁶ "אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר, אלא אפשי ומה אעשה אבי שבשמים גזר עלי"], ובאמצעות זאת מזדכך גם ההעלם המאפשר קיום חיות ובהמות טמאות. וכך אומר המדרש³⁷ על הפסוק "זאת הבהמה": "לא ניתנו המצוות לישראל אלא לצרף בהן את הבריות" [ב"צירוף" הכוונה היא כאן ל"זיכוך"]³⁸.

וכיוון שבהעלם זה משתקפת כוונתו ותכליתו, גילוי האלקות – הרצון העצמי של בני ישראל ("אבי שבשמים גזר עלי")³⁹ המתגלה על־ידי כך⁴⁰ –

הרי כל זה מביא לגילוי של "שמיני"⁴¹, שגילוי האלקות הנעלה מן העולם מתגלה ב"שבעה" – הוא נעשה "שמיני" – מתגלה ומתאחד עם הבריאה עצמה, כפי שהוסבר לעיל בהרחבה⁴².

לפי זה מובנים דברי המדרש שמשמעות החיות הטמאות היא "משה ראה את המלכויות בעיסוקן"⁴³, כפי שהוא מפרש שם את החושך וההעלם 99של כל גלות. וזאת מפני שההשפעה והגילוי של "זאת החיה... להבדיל..." הוא הענין המתהווה באמצעות הגלויות, וההמשכה מכך באה בגלוי לעתיד לבוא, כנור של "שמונה נימין",

וכך מסיים במדרש: "ואת החזיר זו אדום... ולמה נקרא שמה חזיר שמחזרת עטרה לבעליה הדא הוא דכתיב ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה".

(משיחת ש"פ שמיני תשל"א ותשל"ו

ש"פ אחרי ומאמר דאחש"פ^* תשכ"ה)