93
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
באופן של "שמיני", הקשור ל"שבעה" – לעניני הבריאה.
ה. שמונה נימין בכינור של ימות המשיח
זהו ההסבר לכך ש"כנור של ימות המשיח"13 יהיה בעל "שמונה נימין"14:
בימות המשיח יהיה החידוש של "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר"15. למרות ש"כבוד ה'" הוא נשגב באין ערוך מן הבריאה16, בכל זאת הוא יתגלה באופן של "וראו כל בשר" – בראיה מוחשית של בשר גשמי17, עד שגילוי דרגת כבוד ה' לא יהווה חידוש, אלא כדבר "פשוט" בעולם הגשמי.
כלומר, העובדה שהבשר הגשמי יראה את "כבוד ה'" תהיה לפי תכונת הטבע של המציאות הגשמית אז, באופן האמיתי של "פשטות", כדלהלן:
כאשר הבשר "רואה" את כבוד ה' רק מפני ש"כבוד ה'" הוא ללא גבול, ולכן הוא יכול לרדת גם למטה־מטה, עד לידי כך ש"ייראה" באמצעות בשר גשמי18 [ולא בגלל תכונותיו של הבשר עצמו], הרי אז גילוי האלקות בעולם, אפילו כאשר הוא בראיה מוחשית19, הוא באופן של "חידוש" והוספה בעולם, כיוון ש"ראיית" כבוד ה' על ידי הבשר הגשמי איננה מפני טבעו.
האופן ה"פשוט" האמיתי, הוא כאשר הבשר יראה את "כבוד ה'" בגלל תכונותיו וטבעו של הבשר עצמו20, בדיוק כפי שעיני בשר רואות
הערות
- 13. שהובא בכלי יקר שם.
- 14. ערכין יג, ב. וראה לקו"ת תזריע כא, ד.
- 15. ישעי' מ, ה. וראה כלי יקר שם "שלימות המשיח נגלה כבו' ה' וראו כל בשר כי ה' אחד רוכב על ז' כו'".
- 16. ראה ד"ה מצה זו תרע"ה (בהמשך תער"ב ח"ב ע' תתקל) דכבוד ה' הוא מל' דא"ס כמו שהוא לפנה"צ.
- 17. וראה תו"ח תצוה תפב, א ואילך. שער האמונה פכ"ה. ובתו"ח שם: אפילו בהמות יכירו את בוראם ויבין כל יצור כו'.
- 18. ראה המשך תער"ב שם ע' תתקלא שעד"ז הי' בעת מ"ת.
- 19. בכללות כשהגילוי הוא באופן של ראי' הו"ע של פשיטות ולכן הובא הדוגמא לזה (המשך תער"ב שם ע' תתקלה) מקי"ס וביהמ"ק: בשעת קי"ס ראו הכל גילוי האוא"ס כו' וכן בביהמ"ק דכשם שבא לראות כך בא ליראות (חגיגה ב, א. וש"נ), אמנם אמיתית הענין דבדרך פשיטות הוא כאשר בא מצד טבע הבשר גופא, משא"כ בעת קי"ס הי' זה "מצד הגילוי דאוא"ס" ועד"ז בביהמ"ק ש"הי' גילוי אוא"ס" ולכן אמיתית הפשיטות תהי' לעת"ל, ראה שם ע' תתקלו "וביותר מזה יהי' לעתיד כו'". וראה שם ח"ג ס"ע א'רסג ואילך.
- 20. "וכמו"כ בגילוי הנבואה שיהי' לעתיד בכאו"א וכמ"ש ואשפוך את רוחי על כל בשר גו' ולא כמו גילוי הנבואה בנביאים שיש בזה כמה תנאים כו' ואחר כ"ז הי' גילוי הנבואה כדבר פלא שלמעלה מהטבע כו' משא"כ לעתיד יהי' הנבואה כמו דבר טבעי" (המשך שם ע' תתקלו). והיינו, אף שגילוי הנבואה הוא באופן של ראי' הרי מכיון שצריך לזה כמה תנאים כהקדמה לזה "אין הנבואה חלה אלא על כו'" (רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ז ה"א) וגם לאחרי כל התנאים אלו אין מתנבאין בכל עת שירצו אלא מכוונים דעתם וכו' (שם ה"ד), וגם כשמכוונים דעתם "אפשר שתשרה שכינה עליהן ואפשר שלא תשרה" (שם ה"ה), וגם בזמן גילוי הנבואה צריך להיות ההכנה וכמו ויפשט גו' ואראה ואפול על פני (כהובא בההמשך שם), הרי מוכח, שלא רק שאי"ז בדרך פשיטות מצד טבע המטה אלא גם ש"הטבע לא יוכל לקבל זאת וע"כ הי' צ"ל הפשטת הגשמי וביטול החושים כו'" – דבר חידוש.
חגיגה ב׳ א - הטקסט מספריא
הַכֹּל חַיָּיבִין בִּרְאִיָּיה, חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, וְטוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, וְנָשִׁים, וַעֲבָדִים שֶׁאֵינָם מְשׁוּחְרָרִים, הַחִיגֵּר וְהַסּוֹמֵא, וְהַחוֹלֶה וְהַזָּקֵן, וּמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת בְּרַגְלָיו.
אֵיזֶהוּ קָטָן — כֹּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִרְכּוֹב עַל כְּתֵפָיו שֶׁל אָבִיו וְלַעֲלוֹת מִירוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת, דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כֹּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱחוֹז בְּיָדוֹ שֶׁל אָבִיו וְלַעֲלוֹת מִירוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שָׁלֹשׁ רְגָלִים״.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הָרְאִיָּיה — שְׁתֵּי כֶסֶף, וְהַחֲגִיגָה — מָעָה כֶּסֶף. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: הָרְאִיָּיה מָעָה כֶּסֶף, וְהַחֲגִיגָה שְׁתֵּי כֶסֶף.
גְּמָ׳ ״הַכֹּל״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין. וּלְרָבִינָא דְּאָמַר מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין פָּטוּר מִן הָרְאִיָּיה, ״הַכֹּל״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי חִיגֵּר בְּיוֹם רִאשׁוֹן וְנִתְפַּשֵּׁט בְּיוֹם שֵׁנִי.
הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר כּוּלָּן תַּשְׁלוּמִין זֶה לָזֶה. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר כּוּלָּן תַּשְׁלוּמִין דְּרִאשׁוֹן, ״הַכֹּל״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי סוֹמֵא בְּאַחַת מֵעֵינָיו.
וּדְלָא כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: יוֹחָנָן בֶּן דַּהֲבַאי אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה: סוֹמֵא בְּאַחַת מֵעֵינָיו פָּטוּר מִן הָרְאִיָּיה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִרְאֶה״, ״יֵרָאֶה״ — כְּדֶרֶךְ שֶׁבָּא לִרְאוֹת כָּךְ בָּא לֵירָאוֹת. מָה לִרְאוֹת בִּשְׁתֵּי עֵינָיו, אַף לֵירָאוֹת בִּשְׁתֵּי עֵינָיו.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם כִּדְאָמְרִי מֵעִיקָּרָא, וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ הָא דְּרָבִינָא — לָא קַשְׁיָא: כָּאן כְּמִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה, כָּאן כְּמִשְׁנָה אַחֲרוֹנָה. דִּתְנַן: מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין — עוֹבֵד אֶת רַבּוֹ יוֹם אֶחָד וְאֶת עַצְמוֹ יוֹם אֶחָד, דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל.
אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי:
MISHNA: All are obligated on the three pilgrim Festivals in the mitzva of appearance, i.e., to appear in the Temple as well as to sacrifice an offering, except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor; and a tumtum, and a hermaphrodite, and women, and slaves who are not emancipated; and the lame, and the blind, and the sick, and the old, and one who is unable to ascend to Jerusalem on his own legs.
Who has the status of a minor with regard to this halakha? Any child who is unable to ride on his father’s shoulders and ascend from Jerusalem to the Temple Mount; this is the statement of Beit Shammai. And Beit Hillel say: Any child who is unable to hold his father’s hand and ascend on foot from Jerusalem to the Temple Mount, as it is stated: “Three times [regalim]” (Exodus 23:14). Since the term for feet is raglayim, Beit Hillel infer from here that the obligation to ascend involves the use of one’s legs.
Beit Shammai say: The burnt-offering of appearance brought on a pilgrim Festival must be worth at least two silver coins, and the Festival peace-offering must be worth at least one silver ma’a coin. And Beit Hillel say: The burnt-offering of appearance must be worth at least one silver ma’a and the Festival peace-offering at least two silver coins.
GEMARA: The Gemara asks: When the mishna states that all are obligated in the mitzva of appearance in the Temple, the term: All, comes to add what in the mishna’s ruling? The Gemara answers: It serves to add one who is half-slave half-freeman. The Gemara asks: And according to the opinion of Ravina, who said: One who is half-slave half-freeman is exempt from the appearance in the Temple, the term: All, comes to add what? The Gemara answers: It comes to add one who was lame on the first day of the Festival and was unable to travel, and was healed on the second day of the Festival. This man is obligated to appear before the end of the Festival.
The Gemara asks: This works out well according to the one who said that all seven days of the Festival redress one another, i.e., the obligation to appear applies equally on all days of the Festival. Consequently, one who was unable to travel on the first day may do so on the second day. However, according to the one who said that the main obligation is on the first day and all the remaining days merely redress the first day, and therefore one who was exempt from appearing on the first day of the Festival remains exempt throughout the rest of the Festival, the term: All, comes to add what? The Gemara answers: It comes to add one who is blind in one of his eyes.
The Gemara notes: And this is not in accordance with the opinion of this tanna, as it is taught in a baraita that Yoḥanan ben Dehavai says in the name of Rabbi Yehuda: One who is blind in one of his eyes is exempt from the mitzva of appearance, as it is stated: “Three occasions in the year all your males will appear [yera’e] before the Lord God” (Exodus 23:17). Since there are no vowels in the text, this can be read as: All your males will see [yireh] the Lord God. This teaches that in the same manner that one comes to see, so he comes to be seen: Just as the usual way to see is with both one’s eyes, so too the obligation to be seen applies only to one who comes with the sight of both his eyes. Therefore, one who is blind in one eye is not obligated in the mitzva of appearance in the Temple.
And if you wish, say instead: Actually, it is as we said initially, that it comes to include one who is half-slave and half-freeman. And as for that which poses a difficulty to the opinion of Ravina, it is not difficult: Here it is in accordance with the initial version of the mishna, whereas there, Ravina’s statement, is in accordance with the ultimate version of the mishna. As we learned in a mishna (Pesaḥim 88a): One who is half-slave half-freeman serves his master one day and works for himself one day. This is the statement of Beit Hillel.
Beit Shammai said to them:
משנה תורה, הלכות יסודי התורה ז׳:א׳ - הטקסט מספריא
מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה גבור במדותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד אדם שהוא ממולא בכל המדות האלו שלם בגופו כשיכנס לפרדס וימשך באותן הענינים הגדולים הרחוקים ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו אלא דעתו פנויה תמיד למעלה קשורה תחת הכסא להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות ומסתכל בחכמתו של הקב"ה כולה מצורה ראשונה עד טבור הארץ ויודע מהן גדלו מיד רוח הקודש שורה עליו ובעת שתנוח עליו הרוח תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים ויהפך לאיש אחר ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים כמו שנאמר בשאול והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.