102
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
"כאדם האומר לחבירו" ומחליש על ידי כך את תוקף הדברים?
במדרש17 נאמר: "מאת פני הקודש, כאדם שאומר לחבירו: העבר המת הזה מאת פני האבל הזה. עד מתי אבל זה מצטער". (גירסא שונה18: "כאדם .. מלפני אביו עד מתי אביו יראה את בנו מת מלפניו") – ושם מובן שזהו מנהג העולם בלבד, "כאדם האומר לחבירו", לעומת הענין בשמחת כלה שזוהי הלכה.
מכך שרש"י אינו מביא את המשל שבמדרש – "כאדם .. העבר המת .. מאת פני האבל .. עד מתי .. מצטער", שהרחקת המת היא כדי להסיר את הצער של "אבל זה" (ובדומה לכך – "עד מתי אביו יראה... לפניו"), אלא אומר "כאדם האומר .. מלפני הכלה שלא לערבב את השמחה", שהרחקת המת היא כדי לא להפריע לשמחת הכלה, שהתחילה לפני כן,
יש לומר: לפי המדרש מכוונות המילים "מאת פני הקודש" לאהרן19 – "מאת פני האבל הזה", אך לפי הפשט הכוונה במילים אלו היא למשכן, ולכן מסביר רש"י שהציווי הוא "שלא לערבב" את שמחת המשכן.
אך לפי זה תמוה עוד יותר מדוע מחבר רש"י בין שני הענינים – בין ענין של מנהג בלבד, לבין שמחת כלה שזהו דין?
ד. מדוע אין רש"י מפרש כאן כמקודם – "שמחתו של מקום"?
כן יש להבין: כיון שבאותו ענין מפרש רש"י, כדלעיל, "אל תערבבו שמחתו של מקום", הוא צריך היה להסביר גם כאן "שאו את אחיכם מאת פני הקודש" – שלא לערבב שמחתו של מקום מדוע הוא מסביר כאן "שלא לערבב את השמחה" של הכלה שמשמעותה הפשוטה היא שמחתם של ישראל20?
אי אפשר לתרץ, שכיון ש"מלא כל הארץ כבודו"21, לא תואיל העברת המת ממקום למקום לכך ששמחת המקום לא תופרע, שהרי הקדוש ברוך הוא נמצא גם "מחוץ למחנה", ולכן מוכרח רש"י להסביר, שזאת כדי שלא לפגוע בשמחת ישראל – "כלה". ולעומת זאת הציווי "ראשיכם אל תפרעו", שלא יעסקו כלל בעניני אבילות, מועיל לכך שגם שמחת המקום לא תפגע.
ובכן, אין להסביר כך. כי אמנם,
הערות
- 17. ויק"ר פ"כ, ד. וראה פסיקתא דר"כ ופסיקתא רבתי פ' אחרי מות.
- 18. תנחומא אחרי ג (בסופו).
- 19. מתנות כהונה לויק"ר שם. וביפה תואר שם מפרש דקאי על הקב"ה (שכביכול גם הוא מתאבל על מות צדיקים).
- 20. שהרי הקב"ה – ה"חתן" (ראה רש"י תשא לד, א. וראה תו"כ פרשתנו (עה"פ ויהי ביום השמיני) "על אותה שעה הוא אומר .. ביום חתונתו"). וראה לעיל הערה 6. וצע"ק ממש"נ לאח"ז (פסוק ו) "ואחיכם כל בית ישראל יבכו גו'", וברש"י שם "על הכל להתאבל בה".
- 21. ישעי' ו, ג. ומובן בפשטות גם ל"בן חמש". וראה פרש"י ואתחנן ה, ז. ולהעיר מאגה"ק סו"ס כה.
ויקרא רבה כ׳:ד׳ - הטקסט מספריא
רַבִּי יוּדָן דְּגַלְיָיה פָּתַח (איוב לט, כז): אִם עַל פִּיךָ יַגְבִּיהַּ נָשֶׁר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַהֲרֹן עַל מֵימַר פּוּמָךְ הָיִיתִי מַשְׁרֶה שְׁכִינָתִי עַל גַּבֵּי הָאָרוֹן, אוֹ עַל מֵימַר פּוּמָךְ הָיִיתִי מְסַלֵּק שְׁכִינָתִי מֵעַל גַּבֵּי הָאָרוֹן. (איוב לט, כח): סֶלַע יִשְׁכֹּן, מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן. (איוב לט, כח): וְיִתְלֹנָן, לִינָה אֶחָת. מִקְדָּשׁ הַשֵּׁנִי (איוב לט, כח): עַל שֶׁן סֶלַע וּמְצוּדָה, לִינוֹת הַרְבֵּה. דְּתָנִינַן תַּמָּן מִשֶּׁנִּטַּל הָאָרוֹן הָיְתָה שָׁם אֶבֶן שְׁתִיָּה, וְלָמָּה נִקְרֵאת כֵּן, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן רַבִּי חֲלַפְתָּא שֶׁמִּמֶּנָּה הוּשְׁתַּת הָעוֹלָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים נ, ב): מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי. כֵּיצַד הָיְתָה תְּפִלָּתוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בְּצֵאתוֹ מִן הַקֹּדֶשׁ, אוֹמֵר: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁתְּהֵא שָׁנָה זוֹ גְשׁוּמָה שְׁחוּנָה וּטְלוּלָה שְׁנַת רָצוֹן שְׁנַת בְּרָכָה שְׁנַת זוֹל שְׁנַת שׂוֹבַע שְׁנַת מַשָּׂא וּמַתָּן וְאַל יִצְטָרְכוּ בָהּ עַמְךָ יִשְׂרָאֵל אֵלּוּ לָאֵלּוּ וְאַל יַגְבִּיהוּ יִשְׂרָאֵל שְׂרָרָה אֵלּוּ עַל אֵלּוּ וְאַל תִּפְנֶה לִתְפִלַּת עוֹבְרֵי דְרָכִים. רַבָּנָן דְּקֵיסָרִין אָמְרוּ עַל אַחֵינוּ שֶׁבְּקֵסָרִין שֶׁלֹּא יַגְבִּיהוּ שְׂרָרָה. רַבָּנָן דְּדָרוֹמָא אָמְרוּ עַל אַחֵינוּ שֶׁבַּשָּׁרוֹן שֶׁלֹּא יֵעָשׂוּ בָּתֵּיהֶן קִבְרֵיהֶן, (איוב לט, כט): מִשָּׁם חָפַר אֹכֶל, מִשָּׁם הָיָה מְיַלֵּל נוֹטֵל אֹכֶל שֶׁל כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה, (איוב לט, כט): לְמֵרָחוֹק עֵינָיו יַבִּיטוּ, מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה הָיָה יוֹדֵעַ מַה בְּסוֹפָהּ, הָא כֵיצַד בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה צוֹפֶה וְרוֹאֶה עָשָׁן שֶׁל מַעֲרָכָה עוֹלֶה לַדָּרוֹם הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהַדָּרוֹם שָׂבֵעַ, עוֹלֶה לַמַּעֲרָב הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהַמַּעֲרָב שָׂבֵעַ, עוֹלֶה לַמִּזְרָח הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהַמִּזְרָח שָׂבֵעַ, וְכֵן כֻּלָּם, עוֹלֶה בְּאֶמְצַע הָרָקִיעַ יוֹדֵעַ שֶׁהָעוֹלָם כֻּלּוֹ שָׂבֵעַ, אַחַר כָּל הַשֶּׁבַח הַזֶּה (איוב לט, ל): וְאֶפְרֹחָו יְעַלְעוּ דָם, רָאָה אֶפְרוֹחָיו מִגַּעְגְּעִין בָּאֲדָמָה וְשָׁתַק, אֶלָּא (איוב לט, כט): וּבַאֲשֶׁר חֲלָלִים, נָדָב וַאֲבִיהוּ, (איוב לט, כט): שָׁם הוּא, הַשְּׁכִינָה. רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי וְרַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמְרוּ (ויקרא י, ד): קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ, מֵאֵת פְּנֵי הָאָרוֹן אֵינוֹ אוֹמֵר אֶלָּא מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ, כְּאָדָם שֶׁאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ הַעֲבֵר הַמֵּת הַזֶּה מֵאֵת פְּנֵי הָאָבֵל הַזֶּה, עַד מָתַי אָבֵל זֶה מִצְטָעֵר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן.
מדרש תנחומא, אחרי מות ג׳ - הטקסט מספריא
רַבִּי יוֹחָנָן בַּר יוּדָן דְּמִן גַּלִּילָא פָּתַח, אִם עַל פִּיךָ יַגְבִּיהַּ נָשֶׁר וְכִי יָרִים קִנּוֹ (איוב לט, כז). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַהֲרֹן, עַל מֵימַר פּוּמָךְ הָיִיתִי מַשְׁרֶה שְׁכִינָתִי עַל גַּבֵּי הָאֲרוֹן, אוֹ עַל מֵימַר פּוּמָךְ הָיִיתִי מְסַלֵּק שְׁכִינָתִי מֵעַל גַּבֵּי הָאֲרוֹן. מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן, סֶלַע יִשְׁכֹּן. וְיִתְלֹנָן (איוב לט, כח), לִינָה אַחַת בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי, עַל שֶׁן סֶלַע וּמְצוּדָה (שם). וְתַמָּן תַּנִּינָן, מִשֶּׁנִּטַּל הָאֲרוֹן, אֶבֶן הָיְתָה שָׁם מִימוֹת נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים וּשְׁתִיָּה הָיְתָה נִקְרֵאת. וְלָמָּה נִקְרֵאת שְׁתִיָּה. אָמַר רַבִּי יוֹסִי בַּר חֲלַפְתָּא, שֶׁמִּמֶּנָּה הֻשְׁתַּת הָעוֹלָם. וְכֵיצַד הָיְתָה תְּפִלָּתוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא הַשָּׁנָה הַזֹּאת דְּשׁוּנָה, גְּשׁוּמָה, טְלוּלָה, שְׁנַת זוֹל, שְׁנַת שׂבַע, שְׁנַת רָצוֹן, שְׁנַת בְּרָכָה, שְׁנַת מַשָּׂא וּמַתָּן בֶּאֱמוּנָה, שָׁנָה שֶׁלֹּא יִצְטָרְכוּ בָּהּ עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ, שָׁנָה שֶׁלֹּא יַגְבִּיהוּ שְׂרָרָה אֵלּוּ עַל אֵלּוּ. וְרַבָּנָן דְּקֵיסְרִין אָמְרִין, עַל אַחֵינוּ שֶׁבְּקֵיסְרִין שֶׁלֹּא יַגְבִּיהוּ שְׂרָרָה אֵלּוּ עַל אֵלּוּ. וְרַבָּנָן דִּדְרוֹמָא אָמְרִין, עַל אַחֵינוּ שֶׁבַּשָּׁרוֹן שֶׁלֹּא יֵעָשׂוּ בָּתֵּיהֶם קִבְרֵיהֶם. מִשָּׁם חָפַר אֹכֶל, לְמֵרָחוֹק עֵינָיו יַבִּיטוּ (שם פסוק כט), מִשָּׁם הָיָה מַאֲכִיל אֹכֶל לְכָל יְמוֹת הַשָּׁנָה. לְמֵרָחוֹק עֵינָיו יַבִּיטוּ, מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה הָיָה יוֹדֵעַ מַה יְּהֵא בַּסּוֹף. הָא כֵּיצַד. כֵּיוָן שֶׁהָיָה צוֹפֶה וְרוֹאֶה עֲשַׁן הַמַּעֲרָכָה עוֹלֶה לְדָרוֹם, הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁבַּדָּרוֹם שׂבַע. עוֹלֶה לְמִזְרָח, יוֹדֵעַ שֶׁהַמִּזְרָח שָׂבֵעַ. עוֹלֶה לְצָפוֹן, יוֹדֵעַ שֶׁהַצָּפוֹן שָׂבֵעַ. כְּלַפֵּי רָקִיעַ, יוֹדֵעַ שֶׁהָעוֹלָם כֻּלּוֹ שָׂבֵעַ. וְאַחַר כָּל הַשֶּׁבַח הַזֶּה, וְאֶפְרוֹחָיו יְעַלְעוּ דָּם וְגוֹ' (איוב לט, ל). חֲמִי אֶפְרוֹחָיו מְגַעְגְּעִין בַּדָּם וְשָׁתִיק. אֶלָּא, וּבַאֲשֶׁר חֲלָלִים שָׁם הוּא (שם), הַשְּׁכִינָה. רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי וְרַבִּי בְּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמְרוּ, קִרְבוּ שְׁאוּ אֶת אֲחֵיכֶם מֵאֵת הַקֹּדֶשׁ אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ (ויקרא י, ד), כְּאָדָם שֶׁאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, הַעֲבֵר הַמֵּת הַזֶּה מִלִּפְנֵי אָבִיו, עַד מָתַי אָבִיו יִרְאֶה אֶת בְּנוֹ מֵת לְפָנָיו. לְכָךְ נֶאֱמַר: אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן.
מתנות כהונה על ויקרא רבה כ׳:ד׳ - הטקסט מספריא
על מימר פומך. עיין ברבינו בחיי בפרשה זו:
דתנינן כו'. מלת סלע בא לפרש:
גשומה ושחונה. יומא דף נ"ג ופריך התם וכי שחונה מעליותא הוא ומשני גשומה אם שחונה פי' אם נגזר שתהא שחונה יהי רצון מלפניך שתהא גשומה:
יצטרכו בה. בשנה זו.
תפלת עוברי דרכים. שמתפללים תמיד שלא ירדו גשמים:
שבקיסרין. שם מדינה ובערוך פי' בשם תרגום יונתן שהוא דן:
שלא יגביהו שררה זע"ז. עיין בירו' (פ' הוציאו לו):
אחינו שבשרון. פי' הערוך מקום יש בא"י והיה בעמק ובחול ולפרקים היה בא רוח חזק והיה מהפך החול עליהם ועל בתיהם ומתו שם:
משם חפר אוכל. סיומא דהאי פסוק סלע ישכון דלעיל ומפרש והולך מה חפר אוכל:
ה"ג משם היה נוטל אוכל. ופי' משם מתוך אותו אבן שתייה היה מתפלל על ישראל בסיפוק מזונותיהם כדאמר לעיל יהי רצון שתהא שנה זו כו'. ורבינו בחיי מביא מדרש זה בסיגנון אחר וכאן גרס תפלת כהן גדול דלעיל וגירסא מיילל י"ל מבקש ומתחנן כעני בפתח (ודוגמתו בחזית א' ט"ז):
מראש השנה. כלומר מראשית השנה ור"ל ביום הכפורים גם אמרינן בעלמא שיום הכפורים נקרא ג"כ ראש השנה כמו שנאמר בראש השנה בעשור לחדש:
מנעגעין. מתחזקים ומתכנפים:
מאת פני הקדש. דרשו על אהרן שנקרא קדוש ה':
רש"י על דברים ה׳:ז׳ - הטקסט מספריא
על פני. בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר אֲנִי שָׁם, וְזֶהוּ כָּל הָעוֹלָם. דָּ"אַ — כָּל זְמַן שֶׁאֲנִי קַיָּם. עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת כְּבָר פֵּרַשְׁתִּים:
על פני BEFORE ME — i.e. in any place where I am, and that is the entire world. Another explanation: so long as I exist (i.e. always) (Mekhilta). — The Ten Commandments — I have already explained them (Exodus 20:1-14).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.