103
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
"מלא כל הארץ כבודו", אך מובן בפשטות, ש"שמחתו של מקום" קשורה למקום שעליו אומר הקדוש ברוך הוא "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"22, ששם השראת השכינה בגלוי. ולפיכך צריך להוציא "את אחיכם מאת פני הקודש" שלא לערבב שמחתו של מקום במשכן.
ה. שתי השאלות המתעוררות על פסוק זה
ההסבר לכל האמור לעיל הוא:
בלימוד פסוק זה מתעוררות מיד שתי שאלות – האחת על הפסוק בכלל, והשנית על המילה "אחיכם". ולכן מצטט רש"י מן הפסוק את המילים "שאו את אחיכם...", כי מילים אלו (האמירה "שאו וגו'" בכלל, והמילה "אחיכם") קשות.
בפסוק בכלל אין מובן: מדוע צריכה התורה בכלל לספר, ובהרחבה, באמצע הענין של שמיני למילואים, כיצד הורה משה למישאל ולאלצפן "קרבו שאו... אל מחוץ למחנה" וכיצד אחר כך "ויקרבו וישאום..."? הרי מובן מאליו, שלא השאירו את הגופות של נדב ואביהוא במשכן, אלא הוציאו אותם "מאת פני הקודש". וכדי לספר שצריך היה להוציאם "אל מחוץ למחנה" צריך היה להיכתב רק חלק זה.
כן אין מובנת ההדגשה למישאל ולאלצפן "שאו את אחיכם" – שנדב ואביהוא הם קרוביהם23. הרי מכך שכתוב בחלקו הראשון של הפסוק שהם "בני עוזיאל דוד אהרן", הרי יודעים שהם "אחיכם"?
מכך נראה, שדוקא משום היותם קרובים, צריכים הם להוציא את נדב ואביהוא. ואין מובן:
(א) מהי החשיבות לפסוק כאן ההדגשה ש"שאו..." צריך להיעשות על ידי קרובים24?
(ב) אכן, מדוע צריך הציווי "שאו" להיעשות דוקא על ידי קרובים25,
הערות
- 22. תרומה כה, ח.
- 23. כפרש"י לך (יג, ח), ויצא (כט, יב. לא, כג).
- 24. אף שטעם הדבר (שההתעסקות בקבורה כו' צ"ל ע"י קרובים) מובן בפשטות (וראה ר"פ אמור. אברבנאל כאן) – מ"מ אי"ז ענין הנוגע כאן (בסיפור ע"ד ח' למילואים).
- 25. אבל אין להקשות, דאם צ"ל ע"י קרובים למה לא צוה לאלעזר ואיתמר (שהיו אחים ממש, ומחוייבים להטמא להם*, כדלקמן ר"פ אמור) להוציא אותם אל מחוץ למחנה – כי מפורש תיכף לאח"ז (פסוק ז) "ומפתח אהל מועד לא תצאו גו'" (וכמדובר כמ"פ, שרש"י סומך על הנאמר באותו ענין (ופרשה) (אפילו *) כמה מפרשים (מפרשי התו"כ, רבותינו בעה"ת (דעת זקנים והדר זקנים) וטור הארוך כאן. וראה רשב"ם פסוק ו. חזקוני פסוק ז. ועוד) כתבו, שמכיון שביום זה נמשחו הי' להם דין כהן גדול (וברמב"ן (פסוק ו) שהי' להם דין כמו משוח מלחמה) – אבל בפשש"מ אין כה"ג אלא אחד, וכמש"נ (צו ו, טו) "המשיח תחתיו מבניו גו'". ולכן פרש"י בפשיטות (ריש פרשתנו) "אהרן .. בכהונה גדולה, ותו לא. ובפרש"י ר"פ קרח (טז, ו) "הי' אחד .. כה"ג אחד". [ומה שפרש"י (פקודי מ, לא) "יום שמיני למילואים הושוו כולם לכהונה" – כוונתו רק שזהו לא כלפנ"ז (בז' ימה"מ) שמשה לבדו הי' כהן (פרש"י תצוה כט, כב. כד). ופשוט]. וראה גם רמב"ן הנ"ל (בפי' הא') דהוראת שעה היתה. אח"כ)). וראה גם נחלת יעקב הובא בשפ"ח כאן. ועוד.
רש"י על שמות כ״ט:כ״ב - הטקסט מספריא
החלב. זֶה חֵלֶב הַדַּקִּים אוֹ הַקֵּבָה:
והאליה. מִן הַכְּלָיוֹת וּלְמַטָּה, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּוַיִּקְרָא שֶׁנֶּ' (ויקרא ג'), לְעֻמַּת הֶעָצֶה יְסִירֶנָּה – מָקוֹם שֶׁהַכְּלָיוֹת יוֹעֲצוֹת (חולין י"א), וּבְאֵמוּרֵי הַפָּר לֹא נֶאֱמַר אַלְיָה, שֶׁאֵין אַלְיָה קְרֵבָה אֶלָּא בְכֶבֶשׂ וְכִבְשָׂה וְאַיִל, אֲבָל שׁוֹר וְעֵז אֵין טְעוּנִין אַלְיָה:
ואת שוק הימין. לֹא מָצִינוּ הַקְטָרָה בְשׁוֹק הַיָּמִין עִם הָאֵמוּרִים אֶלָּא זוֹ בִלְבָד:
כי איל מלאים הוא. שְׁלָמִים; לְשׁוֹן שְׁלֵמוּת – שֶׁהֻשְׁלַם בַּכֹּל; מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁהַמִּלּוּאִים שְׁלָמִים, שֶׁמְּשִׂימִים שָׁלוֹם לַמִּזְבֵּחַ וּלְעוֹבֵד הָעֲבוֹדָה וְלַבְּעָלִים, לְכָךְ אֲנִי מַצְרִיכוֹ הֶחָזֶה, לִהְיוֹת לוֹ לְעוֹבֵד הָעֲבוֹדָה לְמָנָה, וְזֶהוּ מֹשֶׁה שֶׁשִּׁמֵּשׁ בַּמִּלּוּאִים, וְהַשְּׁאָר אָכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו שֶׁהֵם בְּעָלִים, כַּמְפֹרָשׁ בָּעִנְיָן:
החלב THE FAT — This means the fat of the gut, or, (according to the opinion of Rabbi Ishmael,) of the maw (Chullin 49b; cf. Rashi on Leviticus 3:3).
והאליה AND THE FAT TAIL — This is the portion of the animal from the kidneys and lower down, as is explained in Leviticus, (3:9) because it is said, “[the whole fat tail], he shall take it off hard by the back bone (עָצָה)” i. e. by the place where the kidneys give counsel (עָצָה) (Chullin 11a). In the case of the fat portions of the bullock the “fat tail” is not mentioned, for the “fat tail” was offered only in the case of a male or female lamb and a ram, but an ox and a goat do not require the “fat tail” to be offered.
ואת שוק הימין AND THE RIGHT SHOULDER — We do not find that burning if prescribed for the right shoulder together with the fat parts except in the case of this alone.
כי איל מלאים הוא FOR IT IS A RAM OF מלאים — of שלמים (usually translated peace-offerings): מלואים has the meaning of “perfection” (מלא meaning “full”, so that מלואים is synonymous with שלמים) — something that is perfect in all respects. Scripture informs us that the מלואים (consecration sacrifices) are to be regarded as שלמים-sacrifices, in that they, like the שלמים, promote peace (שלום) between the altar and him who carries out the sacrifical rite (the priest) and the owner of the animal (the worshipper who brings the sacrifice”). Therefore, says God, in this case I make it a condition that the breast shall belong as a portion to him who performs the sacrificial rite, viz., Moses, who officiated at the installation into office (cf. v. 26). — The remainder, Aaron and his sons ate because they were the “owners”, as is expressly set forth in this section (cf. Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Chapter 16 2; Midrash Tanchuma, Tzav 4).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.