שיחה א

42שיחה א

א. "זאת תורת" – לפני כל סוג קרבנות בפרשתנו

בחלקה הראשונה של פרשתנו מדובר על חמשה סוגי¹ קרבנות: עולה, מנחה, חטאת, אשם ושלמים, ולכל אחד מהם מקדים הכתוב² "(ו)זאת תורת ה...".

פירושו הפשוט של "זאת תורת" הוא "זוהי התורה (ההלכות) של...", ולמרות שדיניהם של הקרבנות הללו כבר נאמרו בפרשת ויקרא, בכל זאת מתאים לומר "זאת תורת" בפרשתנו, כי כאן, בפרשה זו, נוספים פרטי דינים שלא נאמרו בפרשה הקודמת^*.

ב"תורת כהנים"³, ובדומה לכך בש"ס⁴, לומדים מ"זאת תורת העולה", ש"תורה אחת לכל העולים שאם עלו לא ירדו". המילה "תורת" באה לרבות סוג עולה⁵ (פסולין), שללא ריבוי זה לא היינו יודעים שחל עליו דין של עולה ("העולה... על המזבח"⁶).

ובדומה לכך בארבעת הסוגים האחרים מנחה, חטאת, אשם ושלמים. המילה "(זאת) תורת" בכל אחד מהם באה לרבות מין בקרבן, שבלעדי ריבוי זה הוא לא היה נכלל בין המינים האחרים של אותו קרבן⁷, לפחות בקשר לדין מסוים. וכך מפורש ב"תורת כהנים"⁸:

"תורת המנחה, תורה אחת לכל המנחות שיהו טעונות שמן ולבונה – שגם "מנחות שאין שיריהם נאכלין⁹ (כמנחת כהנים...) טעונות שמן ולבונה"; "תורת החטאת, תורה אחת לכל חטאות שיהא דמם טעון כיבוס", שאפילו "חטאות הפנימיות (ש"אינן נאכלות"¹⁰)... דמם טעון כיבוס"; "תורת האשם, תורה אחת לכל אשמות שיהא דמם ניתן למטה" – גם דמו של "אשם מצורע" – "ניתן למטה" (למרות שלגבי אשם מצורע כתוב¹¹ "כחטאת 43האשם הוא", ודם החטאת "ניתן למעלה"); ומ"תורת זבח השלמים – תורה אחת לכל השלמים"¹² – לומדים "לעשות זמן בבמה בזמן אהל מועד" (שגם ב"במה"¹³ קיים הדין של נותר ופיגול).

ב. שיטת רש"י – והתמיהה עליו

בשיטתו של רש"י בהסבר הלשונות הנ"ל בפירושו על התורה, מוצאים דבר פלא:

בשתי הפעמים הראשונות שבהן כתוב "זאת תורת" – לגבי עולה ולגבי מנחה – מפרש רש"י ש"תורת" באה לרבות – "תורה אחת לכל (לכולן)...", ומביא מ"תורת כהנים" את הפרטים הנלמדים מכאן. ואילו בשלוש הפעמים האחרונות – "זאת תורת החטאת", "וזאת תורת האשם", "וזאת תורת זבח השלמים" – אין רש"י מפרש כלום.

ותמוה מאד, ממה נפשך: אם רש"י סובר ש"תורת" מהווה ריבוי, היה עליו להסביר מהו הריבוי של המילים "זאת תורת" גם בשלוש הפעמים האחרונות – חטאת, אשם ושלמים; ואם רש"י סובר שבדרך הפשט אין הביטוי "תורת" בא לרבות דבר־מה, ופירושו הוא, (כמוזכר לעיל), כפשוטו – מדוע הוא מפרש שלגבי עולה ומנחה מהווה ביטוי זה ריבוי?

ג. נסיון לתרץ התמיהה על רש"י

לכאורה ניתן לתרץ: רש"י נוקט, אמנם, את הכלל ש"תורה" מהווה ריבוי, כפי שהוא מדגיש בפירושו על "זאת תורת העולה"⁶: "שכל תורה לרבות הוא בא, לומר תורה אחת לכל..."¹⁴, ולפיכך אין הוא צריך להסביר שגם לגבי חטאת, אשם ושלמים בא ביטוי זה "לרבות", והוא סומך על התלמיד¹⁵, אשר יחפש בעצמו וימצא במה מתבטא החידוש והריבוי של הביטוי "תורת" בכל אחד מסוגי הקרבנות.

רק לגבי "וזאת תורת המנחה" אין רש"י סומך על התלמיד, והוא מסביר 44את הריבוי – "תורה אחת לכולן להטעינן שמן ולבונה האמורין בענין, שיכול אין לי טעונות שמן ולבונה אלא מנחת ישראל שהיא נקמצת, מנחת כהנים שהיא כליל מנין, ת"ל תורת" – וזאת מפני שלגבי מנחה יש מקום לטעות שהמילה "תורת" באה לרבות דין אחר, כדלהלן:

בגמרא¹⁶ לומדים מ"זאת תורת המנחה – תורה אחת לכל המנחות", שגם מנחות "דלא כתיבא" (שאין מצויין לגביהן במפורש הדין ששיריהן נאכלין לכהנים, כדוגמת מנחת חוטא) – "שיריהן לכהנים"¹⁷.

וכדי למנוע את המחשבה, שבדרך הפשט מרבה הביטוי "תורת (המנחה)" את הדין של "שיריהן לכהנים" לגבי מנחת חוטא (כדברי הגמרא), מצטט רש"י בפירושו את הדרשה של "תורת כהנים", כפי שפירש רש"י כבר לפני כן¹⁸, שהדין הנ"ל, שהובא בגמרא, שגם מנחת חוטא – "שיריה נאכלין", נלמד, "לפי פשוטו"¹⁹, מן הפסוק (בפרשה הקודמת²⁰) "והיתה לכהן כמנחה".

ד. דחיית התירוץ

תירוץ זה איננו מספיק מפני הסיבות הבאות:

א) כיוון שרש"י אמר לפני־כן בפירושו, שהדין ששיריה של מנחת חוטא נאכלין נלמד מן הפסוק בפרשת ויקרא – הרי כבר אין הכרח להסביר, שלא זהו הדין שבא לרבות הביטוי "תורת המנחה".

ב) ועיקר: אין זה מסתבר, לפי ההגיון, ש"בן חמש למקרא" יידע ויבין בעצמו מהם הריבויים הנלמדים כאן, והכתובים ב"תורת כהנים", לגבי חטאת, אשם ושלמים:

"זאת תורת החטאת" – מאין יבין בן חמש למקרא, שעל הדין ש"חטאות הפנימיות... דמם טעון כיבוס" יש צורך בלימוד מיוחד²¹? והלא, לכאורה, נראה בדיוק ההיפך: אם החטאות החיצוניות – "דמם טעון כיבוס", הרי 45קל וחומר, שזהו הדין גם לגבי החטאות הפנימיות²²?!

[המחשבה על האפשרות שאולי לגבי החטאות הפנימיות אין צורך בכיבוס נלמדת ב"תורת כהנים" על־ידי קל־וחומר מקדשי קדשים: "ומה אם קדשי קדשים ששוו לחטאות החיצוניות למריקה ושטיפה, לא שוו לכיבוס, חטאות הפנימיות שלא שוו למריקה ושטיפה – אינו דין שלא ישוו להם לכיבוס".

אך אין מסתבר, לחלוטין, לומר שרש"י סומך על כך שהתלמיד עצמו יעלה בדעתו קל־וחומר זה (ובמיוחד כאשר הדין, שחטאות הפנימיות לא הושוו למריקה ושטיפה²³, איננו מוזכר כלל בפירוש רש"י בחומש²⁴)]. מצורע מסופר רק מאוחר יותר, בפרשת מצורע²⁵, ואם כך, כיצד יתכן לומר, שכבר כאן ילמד התלמיד בעצמו את הריבוי הכתוב ב"תורת כהנים" (שגם דמו של אשם מצורע "ניתן למטה")²⁶?

וודאי הוא שבן חמש איננו מסוגל להבין מעצמו ש"וזאת תורת זבח השלמים" בא לרבות קרבנות במה (כנלמד ב"תורת כהנים")²⁷, ועוד 46ועיקר: על דינים אלו הוא ילמד רק בפרשת ראה²⁸.

ה. ההסבר על כך

אך ההסבר הוא:

לפי דרך הפשט מובן, שהכלל "כל תורה לרבות הוא בא" חל רק כאשר המילה "תורה" היא מיותרת, או, יתר על כן, כאשר היא איננה מתאימה לפסוק. לדוגמא: אצל "זאת תורת העולה" אשר רוב דיניה של עולה כבר אמורים בפרשת ויקרא, תמוה, כיצד מתאים לכאן הביטוי "זאת תורת העולה", שפירושו: אלו – הדינים הבודדים שנוספים כאן – הם "תורת העולה"? לכן הכרחי לומר ש"תורה – לרבות הוא בא, לומר תורה אחת לכל העולין"²⁹ –

[ובדומה לכך יש לומר גם לגבי "זאת תורת המנחה" ו"זאת תורת החטאת" – אשר רוב דיניהם כבר נאמרו בפרשת ויקרא, ובפרשתנו נוספו רק מספר דינים].

אך לא כן לגבי "וזאת תורת האשם": דיני קרבן אשם אינם כתובים בפרשת ויקרא – שם³⁰ נאמר רק מי צריך להביא קרבן אשם, אך לא דיני הקרבן עצמו, ולפיכך יוצא, שבדרך הפשט, משמעות הביטוי "זאת תורת האשם" היא "זוהי התורה (הדינים) של אשם"³¹.

וכך גם לגבי "וזאת תורת זבח השלמים", המכוון לקרבן תודה³², כהמשכם של הפסוקים "אם על תודה יקריבנו..."³³ – וקרבן תודה אינו מוזכר אף פעם בפרשת ויקרא, ולפיכך הביטוי "זאת תורת זבח השלמים" איננו ריבוי, אלא פירושו הוא כפשוטו, כפי שהוסבר לעיל.

ו. רש"י אינו מפרש את "זאת תורת החטאת" – כי הריבוי כאן הוא פשוט

לפי האמור לעיל, עדיין אין מובן מדוע אין רש"י מפרש כלום על "זאת תורת החטאת", אשר עליה אי אפשר לפרש כפשוטו של הביטוי, שהרי רוב דיני חטאת כתובים בפרשת ויקרא, וברור שהוא בא "לרבות". הכרח, אפוא, לומר, שלפי דרך הפשט, הריבוי של "תורת החטאת" הוא פשוט עד כדי כך, שרש"י איננו מוצא לנכון לכותבו בפירוש, כדלהלן:

מיד לאחר "תורת החטאת" כתוב "במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת"³⁴, שחיטתן של כל החטאות 47("חטאת" – סתם), ואפילו של חטאת כהן המשיח וחטאת הקהל, אשר לגביהן אין הפסוק מציין כך בפירוש, היא בצפון (במקום אשר תשחט העולה)³⁵.

רק לגבי מין אחד בקרבן חטאת ניתן היה לחשוב ששחיטתו איננה בצפון (למרות שכתוב "תשחט החטאת" סתם) – וזהו קרבן עולה ויורד, התלוי ביכולת האדם: אם הוא בעל אמצעים הוא מביא "נקבה מן הצאן כשבה או שעירת עזים"; "ואם לא תגיע ידו די שה והביא... שתי תורים או שני בני יונה..." – עוף; "ואם לא תשיג ידו... והביא... עשירית האיפה סולת לחטאת..."³⁶.

וכיוון שבמין זה של חטאת ייתכן שיביאו קרבן שאין בו כלל שחיטה, ואפילו לא מליקה במקום שחיטה (כבחטאת העוף, ואשר דבר זה מוצאים גם בעולה³⁷) אלא "סולת לחטאת" – מסתבר לומר שהשחיטה איננה ענין עיקרי בכפרה זו, ולפיכך אין השחיטה צריכה להתבצע "במקום אשר תשחט העולה... לפני ה'" (בצפון), אפילו כאשר מביאים שה, ויש צורך בשחיטה.

על כך בא לשון הריבוי "זאת תורת החטאת", ש"תורה אחת לכל החטאות" – וכיוון שגם קרבן עולה ויורד הוא חטאת, הרי ברור ששחיטתו בצפון, ורש"י איננו צריך לומר כלום בפירושו, מפני שזהו הענין הראשון הכתוב מיד לאחר "זאת תורת החטאת", ודיני החטאת כבר נלמדו בפרשת ויקרא.

ז. הסיבות לכך שרש"י צריך לפרש את הריבוי של "תורת המנחה"

לפי ההסבר שלעיל קשה להבין מדוע צריך רש"י לפרש "וזאת תורת המנחה, תורה אחת לכולן להטעינן שמן ולבונה" גם לגבי "מנחת כהנים שהיא כליל", ואינו סומך על כך שהריבוי יובן מעצמו, בדיוק כמו לגבי "זאת תורת החטאת"?

וההסבר לכך הוא:

לפי דרך הפשט מסתבר ש"(זאת) תורת" בא לרבות ("תורה אחת לכל...") דוקא דבר־מה בקשר לדינים הכתובים בפרשה זו עצמה, לאחר ההקדמה "זאת תורת..."³⁸. כלומר, הדין הכתוב מיד אחר־כך חל על כל המינים של קרבן זה, גם על מינים שלכאורה לא היינו כוללים אותם (בקשר לדין זה) עם המינים האחרים.

אבל במקרה זה של קרבן מנחה, שהריבוי הנלמד מ"תורת" הוא בקשר לדין של "טעונות שמן ולבונה", שאיננו כתוב בפרשתנו, אלא בפרשת 48ויקרא³⁹ (כאן כתוב⁴⁰ רק "והרים ממנו... מסולת... אשר על המנחה...", אך לא עצם הדין, שטעונות שמן ולבונה).

לכן היינו חושבים ש"זאת תורת" איננו מרבה דין זה, אלא ריבוי הקשור לאחד הדינים הכתובים כאן בפרשתנו, ולפיכך מסביר רש"י שהריבוי מתכוון לדין זה⁴¹.

ישנה סיבה נוספת שבגללה לא היינו סוברים, בלעדי פירוש רש"י, ש"תורת המנחה" בא לרבות דין זה, שמנחת כהנים טעונה שמן ולבונה, והיא:

דיני מנחת כהנים הכתובים לאחר הפרשה של "וזאת תורת המנחה", מתחילים בדיבור מיוחד – "וידבר ה' אל משה לאמר זה קרבן אהרן ובניו וגו'"⁴².

וכיוון שיש ביניהם הפסקה גם על־ידי דיבור מיוחד, ולא רק הפסקה של פרשה נפרדת, אשר הפסקות הפרשיות הן "ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין"⁴³, קשה לומר שב"וזאת תורת המנחה, תורה אחת לכולן" מתכוננים לרבות את מנחת כהנים (ולומר שחלים עליה הדינים של כל המנחות), שהיא נפרדת על־ידי דיבור בפני עצמו, דבר המוכיח שלמנחה זו יש ענין חדש ומיוחד

[ובמיוחד נראה דבר זה מכך שאפילו סוגי קרבנות שונים – מנחה, אשם ושלמים⁴⁴ – אינם נפרדים על־ידי דיבור בפני עצמו, ויש ביניהם רק הפסק של פרשה חדשה].

ח. התוספות בפרשתנו על הקרבנות של פרשת ויקרא היא בשני סוגים

לפי כל הנ"ל ניתן לומר, שההוספה בפרשת הקרבנות בפרשתנו על הקרבנות של פרשת ויקרא היא בשני סוגים: (א) תוספת של פרטי דינים חדשים בקרבנות עולה, מנחה וחטאת. (ב) הוספת קרבנות נוספים – אשם ותודה – שדיניהם אינם כתובים כלל קודם־לכן. וכך גם בשלושת הראשונים קיים הריבוי של "(זאת) תורת", שבא לרבות עוד מין של קרבן זה (תורת אחת לכל העולין מנחות וכו').

וכך מפרט רש"י את שני סוגי התוספת בקרבן הראשון – "זאת תורת העולה": "הרי הענין הזה בא ללמד (א) על הקטר חלבים ואברים שיהא כשר כל הלילה" – דין הכתוב מיד לאחר מכן בפסוק "על המזבח כל הלילה עד הבקר". (ב) "וללמד על הפסולין איזה אם עלה ירד ואיזה אם עלה לא ירד 49שכל תורה לרבות... שאם עלו לא ירדו".

ההבדל בין שני סוגי התוספת הוא ההבדל בין כמות לאיכות: התוספת מן הסוג הראשון היא הוספה באיכות הקרבן – פרטי דינים חדשים באותו קרבן משנים את איכותו של הקרבן, וסוג התוספת השני הוא הוספה בכמות – מין נוסף של קרבן, או תוספת בכמות הקרבנות שיש להם אותו דין.

מכך שההוספה איננה איכותית בלבד (הוספת פרטי דינים), אלא גם כמותית (תוספת של קרבן), ישנה הוראה בעבודת ה':

"גשמיות" נמדדת ברובה ב"כמות", ו"רוחניות" – ב"איכות". ההוראה מן הענין שלעיל היא, שהוספה באיכות וברוחניות נעשית לפעמים דוקא על־ידי תוספת בעבודה עם "כמות" ועם גשמיות. הדרך להשגת ההתעלות האמיתית בעבודה הרוחנית איננה על־ידי התרחקות והסתגרות מעניני העולם, והתעסקות רק בענינים רוחניים, אלא באמצעות הפיכת ענינים גשמיים לקרבן לה'.

דוקא על־ידי אופן זה של הגברת "צורה על החומר"⁴⁵, הפיכת החומר לצורה, הפיכת כמות לאיכות⁴⁶, מתהווה התעלות גבוהה ביותר בעבודתה הרוחנית של הנשמה.

ט. קירוב יהודים לתורה ומצוות – הוספה בכמות ובאיכות

העבודה מסוג של הוספה בכמות היא, במובנה הרחב, התעסקות בקירוב כמות גדולה ככל היותר של יהודים לתורה ומצוות, עד כדי כך שאפילו יהודים שבחיצוניותם נראה שאינם ראויים למזבח ("פסולין" ר"ל) – גם אותם הוא יעלה על המזבח באופן של "(אם עלו) לא ירדו".

ובאמצעות זאת הרי "מאיר עיני שניהם ה'"⁴⁷ – בו עצמו יתווסף אור גדול, באין ערוך לעבודתו האישית, עד שנוצרת אצלו איכות שונה לחלוטין של עבודה רוחנית, הוא נשאר קשור, הוא עולה על ה"מזבח", הזובח ומבטל את מציאותו העצמית, עליה שהיא נעלית ממדידה והגבלה – "כל הלילה עד הבוקר", דרך כל הלילה של העלם הגלות עד לבוקר של אור הגאולה⁴⁸.

(משיחת ש"פ צו תשל"ג)