44

את הריבוי – "תורה אחת לכולן להטעינן שמן ולבונה האמורין בענין, שיכול אין לי טעונות שמן ולבונה אלא מנחת ישראל שהיא נקמצת, מנחת כהנים שהיא כליל מנין, ת"ל תורת" – וזאת מפני שלגבי מנחה יש מקום לטעות שהמילה "תורת" באה לרבות דין אחר, כדלהלן:

בגמרא¹⁶ לומדים מ"זאת תורת המנחה – תורה אחת לכל המנחות", שגם מנחות "דלא כתיבא" (שאין מצויין לגביהן במפורש הדין ששיריהן נאכלין לכהנים, כדוגמת מנחת חוטא) – "שיריהן לכהנים"¹⁷.

וכדי למנוע את המחשבה, שבדרך הפשט מרבה הביטוי "תורת (המנחה)" את הדין של "שיריהן לכהנים" לגבי מנחת חוטא (כדברי הגמרא), מצטט רש"י בפירושו את הדרשה של "תורת כהנים", כפי שפירש רש"י כבר לפני כן¹⁸, שהדין הנ"ל, שהובא בגמרא, שגם מנחת חוטא – "שיריה נאכלין", נלמד, "לפי פשוטו"¹⁹, מן הפסוק (בפרשה הקודמת²⁰) "והיתה לכהן כמנחה".

ד. דחיית התירוץ

תירוץ זה איננו מספיק מפני הסיבות הבאות:

א) כיוון שרש"י אמר לפני־כן בפירושו, שהדין ששיריה של מנחת חוטא נאכלין נלמד מן הפסוק בפרשת ויקרא – הרי כבר אין הכרח להסביר, שלא זהו הדין שבא לרבות הביטוי "תורת המנחה".

ב) ועיקר: אין זה מסתבר, לפי ההגיון, ש"בן חמש למקרא" יידע ויבין בעצמו מהם הריבויים הנלמדים כאן, והכתובים ב"תורת כהנים", לגבי חטאת, אשם ושלמים:

"זאת תורת החטאת" – מאין יבין בן חמש למקרא, שעל הדין ש"חטאות הפנימיות... דמם טעון כיבוס" יש צורך בלימוד מיוחד²¹? והלא, לכאורה, נראה בדיוק ההיפך: אם החטאות החיצוניות – "דמם טעון כיבוס", הרי