48

ויקרא³⁹ (כאן כתוב⁴⁰ רק "והרים ממנו... מסולת... אשר על המנחה...", אך לא עצם הדין, שטעונות שמן ולבונה).

לכן היינו חושבים ש"זאת תורת" איננו מרבה דין זה, אלא ריבוי הקשור לאחד הדינים הכתובים כאן בפרשתנו, ולפיכך מסביר רש"י שהריבוי מתכוון לדין זה⁴¹.

ישנה סיבה נוספת שבגללה לא היינו סוברים, בלעדי פירוש רש"י, ש"תורת המנחה" בא לרבות דין זה, שמנחת כהנים טעונה שמן ולבונה, והיא:

דיני מנחת כהנים הכתובים לאחר הפרשה של "וזאת תורת המנחה", מתחילים בדיבור מיוחד – "וידבר ה' אל משה לאמר זה קרבן אהרן ובניו וגו'"⁴².

וכיוון שיש ביניהם הפסקה גם על־ידי דיבור מיוחד, ולא רק הפסקה של פרשה נפרדת, אשר הפסקות הפרשיות הן "ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין"⁴³, קשה לומר שב"וזאת תורת המנחה, תורה אחת לכולן" מתכוננים לרבות את מנחת כהנים (ולומר שחלים עליה הדינים של כל המנחות), שהיא נפרדת על־ידי דיבור בפני עצמו, דבר המוכיח שלמנחה זו יש ענין חדש ומיוחד

[ובמיוחד נראה דבר זה מכך שאפילו סוגי קרבנות שונים – מנחה, אשם ושלמים⁴⁴ – אינם נפרדים על־ידי דיבור בפני עצמו, ויש ביניהם רק הפסק של פרשה חדשה].

ח. התוספות בפרשתנו על הקרבנות של פרשת ויקרא היא בשני סוגים

לפי כל הנ"ל ניתן לומר, שההוספה בפרשת הקרבנות בפרשתנו על הקרבנות של פרשת ויקרא היא בשני סוגים: (א) תוספת של פרטי דינים חדשים בקרבנות עולה, מנחה וחטאת. (ב) הוספת קרבנות נוספים – אשם ותודה – שדיניהם אינם כתובים כלל קודם־לכן. וכך גם בשלושת הראשונים קיים הריבוי של "(זאת) תורת", שבא לרבות עוד מין של קרבן זה (תורת אחת לכל העולין מנחות וכו').

וכך מפרט רש"י את שני סוגי התוספת בקרבן הראשון – "זאת תורת העולה": "הרי הענין הזה בא ללמד (א) על הקטר חלבים ואברים שיהא כשר כל הלילה" – דין הכתוב מיד לאחר מכן בפסוק "על המזבח כל הלילה עד הבקר". (ב) "וללמד על הפסולין איזה אם עלה ירד ואיזה אם עלה לא ירד