שיחה ג

359שיחה ג

מקץ

א. "חלילה לעבדיך" – פירוש רש"י כאן ובפרשת וירא

על הפסוק¹ "ויאמרו אליו... חלילה לעבדיך מעשות כדבר הזה", אומר רש"י שני פירושים על המילים "חלילה לעבדיך": "חולין הוא לנו לשון גנאי. ותרגום חס לעבדך, חס מאת הקדוש־ברוך־הוא יהי עלינו מעשות זאת. והרבה יש בגמרא חס ושלום".

לפני כן, בפרשת וירא, בענין טענתו של אברהם לקדוש־ברוך־הוא "האף תספה צדיק עם רשע"², נאמר גם כן הביטוי "חלילה לך מעשות כדבר הזה"³, ושם מפרש רש"י את המילים "חלילה לך": "חולין הוא לך, יאמרו כך הוא אומנתו...".

וצריך להבין:

א) מדוע בפרשת וירא, כשנאמר הביטוי "חלילה" בפעם הראשונה, מסתפק רש"י בפרשו "חולין הוא לך", ואילו בפרשתנו אינו מסתפק בפירוש "חולין הוא לנו", אלא הוא מוסיף: "לשון גנאי" – אם המילה "חולין" דורשת הסבר, צריך היה רש"י להסביר זאת בפעם הראשונה?

ב) יותר מכך: רש"י אינו מוסיף כאן

ג רק את המילים "לשון גנאי", אלא הוא כותב פירוש נוסף – "ותרגום...". מדוע בפרשת וירא די בפירוש "חולין הוא לך", וכאן אין די בפירוש זה ויש צורך בפירוש נוסף?

ב. בפרשת וירא – כלפי הקב"ה, כאן – כלפי בני אדם

ההסבר לכך הוא:

בפרשת וירא נאמר הביטוי "חלילה" כלפי הקדוש־ברוך־הוא, אשר אצלו אינו קיים כלל המושג "חולין", ולכן מספיק לומר ש"עשות כדבר הזה" (בתמיהה) – כי "חולין הוא לך", ובכך כבר ברור שלא ייתכן דבר זה אצל הקדוש־ברוך־הוא.

אך בפרשתנו, כאשר מדובר לגבי בני אדם העוסקים בעניני "חולין", לגביהם אין די בטעם "חולין הוא לנו" כדי לשלול "מעשות כדבר הזה" – לקיחת גביע הכסף, שהרי מה נורא בכך שבני אדם עסקו ב"חולין"⁴?

לפיכך מוכרח רש"י להוסיף ולומר כאן, ש"חולין הוא לנו" זהו "לשון גנאי" המושג "חולין" כאן⁵ אינו מוגבל 360למשמעות של מעשי חול, אלא זהו ביטוי המביע את הגנאי שבמעשה, ולכן הוא מופרך.

ג. הצורך בשני פירושי רש"י

אך פירוש זה אינו "חלק", כי אפשר לומר ש"חולין הוא לנו" זהו "לשון גנאי" רק כאשר מדובר אודות אדם שמפאת חשיבותו ומעלתו אינו מתעסק כלל בעניני חול, וכאשר הוא מחשיב דבר מסויים כ"חולין", זהו "לשון גנאי" – לגביו זהו דבר מגונה⁶.

ואדרבה: בביטוי זה הוא שולל את הדבר יותר מאשר בלשון גנאי מפורשת, כי כך ניכר שדבר שאינו מתאים למעלתו שלול אצלו לגמרי, עד אשר דבר "חולין" אינו פחות "גנאי" אצלו מאשר דבר מגונה ממש (גניבה וכדומה).

אך כאן צריכים היו השבטים לבטל את הטענה שיש להם קשר לגניבה⁷. וקשה לומר, שהם רצו להוכיח זאת על ידי הטענה "חולין הוא לנו", זהו "תלי תניא בדלא תניא"⁸ (=תולים מסקנה – שגניבה אצלם מופרכת מעיקרה, בדבר שאינו מוכח – שאפילו מעשה חולין מגונה אצלם). ועל־אחת־כמה־וכמה בלתי מובן שהם רצו לשכנע על ידי כך גוי, את שליחו של יוסף, ובנוסף לכך גוי מארץ מצרים, ערות הארץ, אשר אצלו דברי "חולין" ודאי אינם מגונים.

ואם כך, היה מתאים יותר לבטא את השלילה המוחלטת של מעשה הגניבה אצלם על ידי ביטוי ברור של גנאי, ולא על ידי המילים "חולין הוא לנו".

לפיכך מביא רש"י את פירוש התרגום, שמשמעות המילים "חלילה לעבדיך" היא "חס לעבדך" – "חס מאת הקדוש־ברוך־הוא...": הם אמרו "חס ושלום" שיהא אצלם ענין של גניבה. ויותר מכך: "חס מאת הקדוש־ברוך־הוא יהי עלינו מעשות זאת...": הקדוש־ברוך־הוא מרחם עלינו ואינו מאפשר לנו להיכשל בשוגג אפילו בדבר כזה⁹.

אך כיון שבתנ"ך אין מוצאים את המילה "חלילה" במשמעות של "חס" – לכן מביא זאת רש"י רק כפירוש שני, והפירוש הראשון והעיקרי הוא, שמשמעות המילה "חלילה" היא "חולין הוא לנו". לכן הוא גם מוכרח לציין שלפחות בגמרא מצוי הדבר הרבה.

ד. ההוראה: "חולין" – "גנאי" לגבי כל יהודי

ההוראה הנלמדת מפירוש רש"י זה לעבודת ה' היא:

361אדמו"ר הזקן מסביר ב"תורה אור"¹⁰, ש"בחינת האבות צריך להיות " בכל אדם", "אבל שאר בחינות... כגון השבטים... יש לך אדם שאין בו כלל בחינות ומדריגות אלו", פירוש הדברים הוא¹¹: לא בכל יהודי צריכים להיות כל " הענינים המיוחדים שבהם נבדל שבט אחד ממשנהו. אך הענינים הכלליים, שהיו אצל כל השבטים, בהיותם בני האבות, צריכים להיות אצל כל יהודי. "

וכך בעניננו: כיון שהטענה "חולין הוא לנו לשון גנאי" לא היתה של שבט מסויים, אלא של השבטים בכלל, מובן, שענין זה חשוב לכל יהודי:

יהודי צריך לדעת שכל מהותו היא קדושה – הוא ו"חולין" – גשמיות – הם שני עולמות נפרדים, עד כדי כך שהעיסוק ב"חולין" הוא "גנאי" בשבילו, וצריך להיות שלול אצלו לגמרי.

והרגשה זו אינה צריכה להיות רק בפנימיותו, אלא גם בגלוי ובאופן שאפילו אומות העולם יבחינו בכך שהוא אינו קשור ל"חולין", כאמור לעיל, שאצל השבטים היה מובן, שהטענה "חולין הוא לנו" בלבד היא הוכחה מספקת עבור גוי ממצרים, שאצלו לא ייתכן דבר כזה. כלומר, גם הגוי יודע שעניני "חולין" מופרכים אצלם בדיוק כגניבה אצל אחרים.

אמנם, התורה מצוה את ישראל

ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך"¹², שיהודי יתעסק בימות החול בעניני "חולין", אך אין הכוונה בכך שהוא ישפיל עצמו לדרגה של

חולין", אלא להיפך, שהוא יעלה אותם למצב של "(חולין שנעשה על) טהרת הקודש"¹³, וזאת על ידי "כל מעשיך יהיו לשם שמים"¹⁴, ויותר מכך¹⁵ –

בכל דרכיך דעהו"¹⁶.

עד שהוא מקדשם ממש, והם נעשים קדשים קלים ואף למעלה מזה – קדשי קדשים¹⁷.

ה. יהודי יכול להגיע לדרגה זו, כי הוא "חלק

אלוקה..."

יכלתו של היהודי להגיע לדרגה כזו, שאפילו בהתעסקו – ברשות התורה – בדברי "חולין" הוא נבדל מהם לחלוטין עד כדי כך שהם "גנאי" עבורו, 362נובעת מכך, שאצל הקדוש־ברוך־הוא קיים ענין זה, שגם האור האלקי שהוא לפי ערך לעולמות, אינו נתפס ח"ו בעולמות¹⁸, ולא קיים אצלו ענין של "חולין" ח"ו.

[בכך מובנת ההדגשה וההכפלה בטענת אברהם – "חלילה לך מעשות... חלילה לך השופט כל הארץ...",

שהרי לכאורה: גם אילו היה אפשרי לומר שהקדוש־ברוך־הוא אינו ח"ו בדרגת היושר והצדק של "שופט כל הארץ", בכל זאת מופרך לגמרי לעשות "כדבר הזה להמית צדיק עם רשע"?! ומהי איפוא ההוספה "חלילה לך השופט כל הארץ..."?

– אלא, בכך הדגיש אברהם, שאפילו בדרגה של "השופט כל הארץ"¹⁹, דרגת האלקות שבה מעשי התחתונים תופסים מקום – שם הם נשפטים ומשם נובע הענין של שכר ועונש²⁰ – גם שם אין כלל מקום לעניני "חולין"²¹].

ולכן, כך גם אצל היהודי, שהוא " "חלק אלוקה ממעל ממש"²², שאף כאשר הוא עסוק בעניני "חולין", אין הוא נקשר אליהם²³, ובפנימיותו הוא עדיין נבדל מהם, עד כדי כך שה"חולין" מגונה לגביו.

וזוהי הסיבה לכך שיהודי מסוגל להפוך את החולין ל"טהרת הקודש", כי בפנימיותו הוא נעלה לחלוטין מ"חולין".

ו. הקשר בין הוראה זו לבין פרשתנו

הוראה זו קשורה לתוכן הכללי של פרשתנו, שבה מדובר על הקץ ועל הסיבות למאורעות האחרונים שהביאו לירידת יעקב ובניו למצרים ולגלות מצרים שהיא ראש לכל הגלויות²⁴:

ידוע²⁵ פתגם רבותינו נשיאינו, ש"רק גופותינו נמסרו לגלות ולשעבוד מלכיות, אבל את נשמותינו לא גירשו לגלות ולא מסרו לשעבוד מלכיות".

ולכן יכולה הגלות לשלוט על היהודי רק כאשר גופו ועניניו הגשמיים תופסים אצלו מקום. אבל כאשר אין הם תופסים מקום אצלו, אלא להיפך –

חולין... לשון גנאי", כיון שמאירה 363אצלו בגלוי נשמתו שאינה קשורה לעניני "חולין" – אז אין לגלות שליטה עליו²⁶.

ויש לומר, שזהו הטעם בפנימיות לכך שהמאורע האחרון שגרם לירידת יעקב ובניו למצרים היה מציאת "גביע הכסף" אצל השבטים – כי גלות ושעבוד מלכיות אינם יכולים לשלוט על ישראל אלא כאשר יש אצלם פגם כלשהו במצב של "חולין... לשון גנאי": הכשלון בהימצאות "גביע הכסף" אצלם אפילו שלא בידיעתם, הוא הוכחה לפגם מסויים²⁷ בשלילתם את ה"חולין", בדומה לידוע²⁸, שמצד נשמת היהודי לא ייתכן שהוא יעבור עבירה אפילו בשוגג.

ז. פנימיות הגלות – גאולה

כשם שלגבי היהודי כל ענין הגלות הוא רק בחיצוניות, מצד הגוף, ואילו בפנימיות, מצד הנשמה, הוא במצב של חירות וגאולה, כך גם לגבי ענין הגלות עצמו:

הקדוש־ברוך־הוא שולח את ישראל לגלות לצורך העליה והגאולה שתבוא אחר כך, ולכן זוהי ירידה לגלות רק בחיצוניות, ואילו בפנימיות ובכוונה זהו ענין של עליה וגאולה²⁹.

זהו ההסבר בפנימיות הענינים למאמר חז"ל³⁰ הידוע, שמיד לאחר החורבן נולד מושיען וגואלן של ישראל. כלומר, שמיד בתחילת הגלות התחילה הגאולה, כיון שזוהי המהות הפנימיות של הגלות.

וזוהי עבודתו של היהודי: על ידי כך שבהתנהגותו ניכרת מהותו הפנימית, הנשמה שהיא נעלית מלהיות בגלות, הוא מגלה גם את פנימיות ומהות הגלות – גילוי הגאולה.

ח. פירוש רש"י על "ומה נצטדק" והשאלות על כך

כאמור פעמים רבות, יש בפירוש רש"י על התורה "ענינים מופלאים"³¹ של כל חלקי התורה, וגם בדרך הרמז והסוד.

לענין הגלות והגאולה המוזכר לעיל מוצאים רמז בפירוש רש"י בסוף פרשתנו: על המילים³² "ומה נצטדק" מפרש רש"י: "לשון צדק, וכן כל תיבה שתחילת יסודה צד"י והיא באה לדבר בלשון מתפעל או נתפעל נותן טי"ת במקום תי"ו ואינה ניתנת לפני אות 364ראשונה של יסוד התיבה אלא באמצע אותיות העיקר (ורש"י מביא לכך מספר דוגמאות)... ותיבה שבתחילתה סמ"ך או שי"ן כשהיא מתפעלת התי"ו מפרדת את אותיות העיקר (ורש"י מביא דוגמאות – תחילה למילים המתחילות בסמ"ך – "סבל" "סכל" – ולאחר מכן ממילים המתחילות בשי"ן – "שמר" "שולל" – ומסיים) מסתולל בעמי³³ מגזרת דרך³⁴ לא סלולה".

יש להבין:

א) לפי הסדר בפירוש רש"י, שבתחילה הוא מביא דוגמאות ממילים שתחילתן סמ"ך ולאחר מכן ממילים שתחילתן שי"ן, צריך היה להביא את הדוגמא "מסתולל", שתחילתה בסמ"ך: א) ביחד עם כל הדוגמאות של המילים שתחילתן סמ"ך, ב) לפני הדוגמאות שתחילתן שי"ן?

ב) מדוע אומר רש"י כאן, ש"מסתולל" הוא "מגזרת דרך לא סלולה" – בשונה ממה שהוא עצמו אומר על הפסוק "עודך מסתולל" במקומו, בפרשת וארא, ש"מסתולל" הוא "מגזרת³⁵ מסלה³⁶?

ג) מדוע אומר רש"י "מגזרת דרך לא סלולה", ואינו אומר בקצרה "מגזרת סלולה", בדומה לדבריו בפרשת וארא: "מגזרת מסלה"?

ט. מסלה – כבר בתחילת הגלות קיימת הגאולה

ההסבר לכך בדרך הרמז שבפירוש רש"י:

ההבדל בין פרשתנו לבין פרשת וארא הוא: פרשת מקץ מדברת, כאמור, על סוף תקופת ההכנה לגלות מצרים, ואילו פרשת וארא מדברת על המכות הראשונות שהביא הקודש־ברוך־הוא על המצרים – תחילת הגאולה³⁷, ובמיוחד לפי מאמר חז"ל³⁸, שבראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים.

ובכך מובן מדוע בפרשת וארא, בתחילת הגאולה, אומר רש"י, ש"מסתולל" הוא "מגזרת מסלה": למרות שפרעה "מסתולל בעמי לבלתי שלחם", הרי זה רק מפני שהוא עדיין לא הבחין שכבר התחילה הגאולה, אך לאמיתו של דבר זה "מגזרת מסלה" – הדרך כבר סלולה לגאולה³⁹. כי עצם העובדה ש"עודך מסתולל בעמי לבלתי שלחם" היתה "בעבור הראותך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ"⁴⁰, ו"למען רבות מופתי בארץ מצרים"⁴¹.

לעומת זאת בפרשתנו, כאשר התוכן הוא תחילת הגלות, "מסתולל בעמי" 365הוא באופן של "דרך לא סלולה": נראה שזוהי גלות אמיתית.

למרות זאת, כיון ששני פירושי רש"י – "מגזרת דרך לא סלולה" ו"מגזרת מסלה" – הם על אותה מילה, זוהי הוכחה שיש ביניהם משמעות משותפת⁴²:

גם "דרך לא סלולה" היא "דרך" ("מסלה") המובילה לגאולה⁴³, אלא שבתחילת הגאולה זוהי "דרך לא סלולה", כי בחיצוניות נראה שהגלות היא אמיתית. אך בפנימיות "דרך לא סלולה"⁴⁴, הגלות עצמה היא "מסלה לשאר עמו..." – מסלה לגאולה, כי כוונת ופנימיות גלות מצרים היא יציאת מצרים ומתן תורה.

לפיכך מביא רש"י את הדוגמא "מסתולל בעמי", המוזכרת במכות שבהן התחילה הגאולה, בפרשתנו, – כאשר מדובר עדיין על ההכנה ותחילת הגלות – כי מיד בתחילת הגלות כבר קיים בפנימיות הגאולה מהגלות.

י. המאורעות של "וישב" ו"מקץ" כבר קשורים לגאולה

לפי האמור לעיל מובן מדוע מביא רש"י את הדוגמא "מסתולל" בסוף פירושו, כי בכך הוא רומז, שהסיום והתכלית של המאורעות המסופרים בפרשיות וישב ומקץ, אשר הביאו לגלות מצרים, כבר קשורים לגאולה, אשר כבר קיימת בפנימיות בענין הגלות.

וכך גם לגבי הגלות הזאת האחרונה, שכאשר יהודי חש שכל ענין הגלות הוא חיצוני בלבד, ואילו בפנימיות הוא מעל לגלות, וכבר קיים ענין שלעתיד

זה מגלה את פנימיות הגלות מן ההעלם אל הגילוי⁴⁵, ובאה הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו בקרוב ממש.