360

למשמעות של מעשי חול, אלא זהו ביטוי המביע את הגנאי שבמעשה, ולכן הוא מופרך.

ג. הצורך בשני פירושי רש"י

אך פירוש זה אינו "חלק", כי אפשר לומר ש"חולין הוא לנו" זהו "לשון גנאי" רק כאשר מדובר אודות אדם שמפאת חשיבותו ומעלתו אינו מתעסק כלל בעניני חול, וכאשר הוא מחשיב דבר מסויים כ"חולין", זהו "לשון גנאי" – לגביו זהו דבר מגונה⁶.

ואדרבה: בביטוי זה הוא שולל את הדבר יותר מאשר בלשון גנאי מפורשת, כי כך ניכר שדבר שאינו מתאים למעלתו שלול אצלו לגמרי, עד אשר דבר "חולין" אינו פחות "גנאי" אצלו מאשר דבר מגונה ממש (גניבה וכדומה).

אך כאן צריכים היו השבטים לבטל את הטענה שיש להם קשר לגניבה⁷. וקשה לומר, שהם רצו להוכיח זאת על ידי הטענה "חולין הוא לנו", זהו "תלי תניא בדלא תניא"⁸ (=תולים מסקנה – שגניבה אצלם מופרכת מעיקרה, בדבר שאינו מוכח – שאפילו מעשה חולין מגונה אצלם). ועל־אחת־כמה־וכמה בלתי מובן שהם רצו לשכנע על ידי כך גוי, את שליחו של יוסף, ובנוסף לכך גוי מארץ מצרים, ערות הארץ, אשר אצלו דברי "חולין" ודאי אינם מגונים.

ואם כך, היה מתאים יותר לבטא את השלילה המוחלטת של מעשה הגניבה אצלם על ידי ביטוי ברור של גנאי, ולא על ידי המילים "חולין הוא לנו".

לפיכך מביא רש"י את פירוש התרגום, שמשמעות המילים "חלילה לעבדיך" היא "חס לעבדך" – "חס מאת הקדוש־ברוך־הוא...": הם אמרו "חס ושלום" שיהא אצלם ענין של גניבה. ויותר מכך: "חס מאת הקדוש־ברוך־הוא יהי עלינו מעשות זאת...": הקדוש־ברוך־הוא מרחם עלינו ואינו מאפשר לנו להיכשל בשוגג אפילו בדבר כזה⁹.

אך כיון שבתנ"ך אין מוצאים את המילה "חלילה" במשמעות של "חס" – לכן מביא זאת רש"י רק כפירוש שני, והפירוש הראשון והעיקרי הוא, שמשמעות המילה "חלילה" היא "חולין הוא לנו". לכן הוא גם מוכרח לציין שלפחות בגמרא מצוי הדבר הרבה.

ד. ההוראה: "חולין" – "גנאי" לגבי כל יהודי

ההוראה הנלמדת מפירוש רש"י זה לעבודת ה' היא: