359

שיחה ג

מקץ

א. "חלילה לעבדיך" – פירוש רש"י כאן ובפרשת וירא

על הפסוק¹ "ויאמרו אליו... חלילה לעבדיך מעשות כדבר הזה", אומר רש"י שני פירושים על המילים "חלילה לעבדיך": "חולין הוא לנו לשון גנאי. ותרגום חס לעבדך, חס מאת הקדוש־ברוך־הוא יהי עלינו מעשות זאת. והרבה יש בגמרא חס ושלום".

לפני כן, בפרשת וירא, בענין טענתו של אברהם לקדוש־ברוך־הוא "האף תספה צדיק עם רשע"², נאמר גם כן הביטוי "חלילה לך מעשות כדבר הזה"³, ושם מפרש רש"י את המילים "חלילה לך": "חולין הוא לך, יאמרו כך הוא אומנתו...".

וצריך להבין:

א) מדוע בפרשת וירא, כשנאמר הביטוי "חלילה" בפעם הראשונה, מסתפק רש"י בפרשו "חולין הוא לך", ואילו בפרשתנו אינו מסתפק בפירוש "חולין הוא לנו", אלא הוא מוסיף: "לשון גנאי" – אם המילה "חולין" דורשת הסבר, צריך היה רש"י להסביר זאת בפעם הראשונה?

ב) יותר מכך: רש"י אינו מוסיף כאן

ג רק את המילים "לשון גנאי", אלא הוא כותב פירוש נוסף – "ותרגום...". מדוע בפרשת וירא די בפירוש "חולין הוא לך", וכאן אין די בפירוש זה ויש צורך בפירוש נוסף?

ב. בפרשת וירא – כלפי הקב"ה, כאן – כלפי בני אדם

ההסבר לכך הוא:

בפרשת וירא נאמר הביטוי "חלילה" כלפי הקדוש־ברוך־הוא, אשר אצלו אינו קיים כלל המושג "חולין", ולכן מספיק לומר ש"עשות כדבר הזה" (בתמיהה) – כי "חולין הוא לך", ובכך כבר ברור שלא ייתכן דבר זה אצל הקדוש־ברוך־הוא.

אך בפרשתנו, כאשר מדובר לגבי בני אדם העוסקים בעניני "חולין", לגביהם אין די בטעם "חולין הוא לנו" כדי לשלול "מעשות כדבר הזה" – לקיחת גביע הכסף, שהרי מה נורא בכך שבני אדם עסקו ב"חולין"⁴?

לפיכך מוכרח רש"י להוסיף ולומר כאן, ש"חולין הוא לנו" זהו "לשון גנאי" המושג "חולין" כאן⁵ אינו מוגבל