שיחה ג
186שיחה ג
ואתחנן
שיחה לילדי מחנות קיץ יומיים שיחיו - בבית הכנסת, אחוי תפלת מנחתה - יוס ב' פ' ואתחנן, ייא מנחם-אב, היתשל"ח.
א. [אמרו את הי"ב פסוקים ומאמרז"ל !].
187(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
188(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
189(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
190(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
191(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
192(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
193(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
194[ניגנו את הניגוןז עוצו עצה ותופר].
- וועט מען מסיים זיין מיטן ניגון (אויפן פסוק '5) ,הושיעה את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד העולם".
[ניגנו את הניגון הושיעה את עמך].
אח'כ נתן להמדריכים שיחיו מטבעות של עשר סענט לחלק להילדים והילדות שיחיו, שתי מטבעות לכ"א: א' לתת לצדקה, והב' -- לעשות בה כטוב בעיניהם.
195שיחה להתלמידות דמחנה קיף ,אמונה" שתחיינה
א. [אמרו את הי"ב פסוקים ומאמרז"ל ].
196(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
197(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
198(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
199יא כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לומר (עוה"פ) את הפסוק 9 ,תורה צוה גו'".
אח"כ נתן ובקש -- שהמדריכות תחיינה תתנה לכאו"א מהילדות שתחיינה: השיחה לילדי מחנות קיץ יומיים די"א מנ"א (תרגום באנגלית), וכן שתי מטבעות של עשר סענט: א' לתת לצדקה, והב' -- לעשות בה כטוב בעיניהז.
200בעל התולדות הנדפס בהתמים וכו' וכו'. ואחכה לבשו"ט בזה, (ממכתב ג' תמוז תשי*ב)
... שקו"ט במ"ש אדמו"ר הזקן בהל' שמירת גוף ונפש סו"ס זיין וז"ל: לא ישתה משקה מזוגין שעבר עליהם הלילה אחר שנמזגו במים והוא שלנו בכלי מתכות או כלי נתר (ואצ"ל מים עצמן שעבר עליהם הלילה בכלי המתכות) לתרץ: א) מה שבעיה"ק הוא מהנמנעות להזהר בזה, כי המים שבחצרות נשמרים מכלי מתכות. ב) מה שהקשו ע"ז מכמה מקומות בש"ס.
והנה מכ"ק מו"ח אדמו"ר (שליט"א) לא שמעתי בזה. ובהצעת כת"ר הנני לענות חלקי עד"ז.
א) רצה ליישב מנהג עיה"ק ע"י פ" חדש בדברי אדה", שאין כוונתו לאסור שתית מים שעבר עליהם הלילה בכלי מתכות, אלא שבא בהמשך לדין הקודם ע"ד משקין מזוגין. ומוסיף רבינו שאם המים לנו בכלי מתכות ואח"ב נמזגו בהם משקין ואח"כ עבר עליהם הלילה כ"ש שאסורין.
ומה שצ"ע לפענ"ד בפי' זה: א) העיקר חסר בדברי רבנו. ובפרט שבסעיף זה מפרט דבריו, שלכן הוסיף כמה תיבות על לשון הש"ס. ב) הול"ל: ואצ"ל אם המים בפני עצמז עבר כו', כי מלשונו משמק שהוא דין במים עצמן. ג) מנ"ל לרבנו דין מחודש כזה; כי בש"ס לא הוזכרו מים כלל. ועל כרחך צ"ל משום דס"ל דמים עלולים לרוח רעה יותר משאר משקין, וראי' מדינים שהובאו שם סעיף ד' שהם רק במים, ולכן ג"כ דוקא משקין מזוגין אסורין מפני המים שבתוכם, וא"כ הרי ,אצ"ל" זה צריך להיות אעיקר הדין, היינו שאין לשתות מים שלנו בכלי מתכות. והנה בסי שו"ת בני ציוז ס"י סקי'א (למהר"ד שפירא בירות"ו) רוצה לפרש דברי אדה"ז, אשר 201,משקין מזוגין" היינו משקין (וגם מים בכלל) שנמזגו לשתי' דוקא, ואינו מדבר בעירוב במים כלל, עיי"ש*.
ומלבד שיש להעיר על פי' זה מצד עצמו, הנה אדה"ז בירר דעתו וכמ"ש: אחר שנמזגו במים כו' ואצ"ל מים כו, דמוכח שמפרש מזוגץ - עירוב מים, ואשר איסור מים עצמן לא נלמד אלא ב,אצ"ל", ולא שהוא מפורש בש"ס.
- וי"ל שלכן ג"כ הדין דאצ"ל מים עצמן מוקף בחצע"ג, שההקפה זהו הוראה שספק יש בדין זה, וכמ"ש בשארית יודא לאו"ח סשט"ג, הובא בשער הכולל בתחלתו -- והספק הוא אם למדין ק"ו בענינים כאלו -
וכשאני לעצמי רציתי ליישב מנהג ירות"ו, כי אין איסור המשקין אלא בלנו בכלי, היינו בכלי תלוש, כסתם כלי שבכ"מ, משא"כ אם הכלי מחובר בבנין או בקרקע, שלכמה ענינים בטל מתורת כלי. ובעניני רוח רעה הרי - הבו דלא לוסיף עלה, ואין לנו אלא מה שכתוב בפירוש.
ובאמת איני יודע אם זקוקים לכל ישובים אלו, ומחוורתא אשר כיון דדשו בה רבים שומר פתאים ד' (וכמארז"ל שבת קכט, ב, ובמקומות שנסמנו בשו"ת צ"צ חאה"ע סוסי"א). ולא עוד אלא שבמקום סכנה טבעית וכמו בשבת יבמות (עב, א) עיז (ל, ב) וכיו"ב ע"כ צ"ל שומר פתאים דבעי שמירה עכ"פ, כי אין לומר שהסכנה בטילה. אבל בנדו"ד כיון שהוא ענין סגוליי, הרי ייל שע*י דדשו בה רבים בטל הענין לגמרי. וא"כ הוא, הרי פשיטא שגם ת"ח יוכל לסמוך ע"ז, אף את"ל (ראה הדעות בשו"ת צ"צ שם) שבמקום שנאמר שומר פתאים אינו סומך.
-- רמז לדבר שאפשר לבטל ענין כגוז זה, ולא רק להשמר שלא יזיק, ייל מירושלמי סוף פאה שמביא ע"ז קרא דאל תסיג גבול, והשגת גבול היינו שמגרשים כלה. עוד ראי', מפסחים (קיא, ב) ונפסק בשו"ע אדה"ז שם סט דפת תלוי' קשה לעניות אבל לא בשר ודגים הואיל ודרכם בכך. אבל ראי" זו יש לדחות דשם אין הסיבה התלי' באויר, אלא מה שמבזה את הפת עי", דתלי' חשיבא בזיון וכמו בברכות (כד, א), וכיון דבשר ודגים דרכם בכך הרי אין כאן בזיון, וא"כ אינו שייך לעניננו -- ואף דארז"ל (ע"ז ל, א) פירוקא לסכנתא -- אני הרי לא באתי בכהנ"ל אלא ליישב את המנהג הנהוג כבר.
ב) מה שהקשה בשם ס' עובר אורח (ולא ראיתי ס' זה עצמו) על רבנו הזקן מחולין (נה, ב) ממשיכלי שיחומי -- יפה תירץ כת"ר דמי יימר דאין שופך המים אח"כ, ובפרט שנכבשה בהם הריאה מעל"ע.
אבל מה שרצה לתרץ שנית, דכיון שיש במים איזה דבר הרי אין רו"ר שורה עליהם -- לא שמיעא לי, דא"כ הול"ל זה בפירוש, וכמ"ש בכגון דא 202עוד הקשה משו"ע או"ח סתנ"ה שמתיר, בדיעבד, ליקח מים שלנו בכלי נחושת,
והנה י"ל דלא מצינו בשום מקום דמתיר אף אם לנו כל הלילה בכלי נחושת זה, אלא שלכתחילה אסור לעאוב (ליקח) בכלי נחושת ובדיעבד התירו זה, אבל בדין הלינה לא קאמיירי. ומיש בשו"ע אדה"ז (שם סוסי"ט) דמותר אפילו נשתהו המים בתוכו ימים רבים -- י"ל דהיינו בלא לילות, ולא ביאר זה בפירוש כיון דאינו שייך לדין מים שלנו אלא להל' שמירת הגוף, וכמו שלא ביאר בהל' פסח שלכתחילה לא ילונו בכל כלי מתכות -- ודוחק קצת.
ואולי אפ"ל דלי הש"ס הוא השותה משקין מזוגין וכו', וכיון שהוא ענין סגולי, ולא טבעי במשקין מגולין, אין לנו בו אלא חידושו שאסור לשתותם, אבל כשמערבם בעיסה ולא יבואו לכלל שתי' לית לן בה.
ועִ"י חילוק זה שלא אסרו במשקין מזוגין אלא השתיי, מתורץ ג"כ מה שהקשה מסוכה (מח, ב) דהיו מלינין המים של הניסוך בחבית של זהב, אף דבירושלמי שם (משא"כ הבבלי לפרש"י ותוס') אמר דבעינן ממשקה ישראל.
במענה על מכתבו משילהי אדר והקודם לו. ת"ח על בשורתו הטובה מהטבת מצב בריאותו. ויהי רצון שילך הלוך וטוב, וכפסק תורתנו הק' מעליז בקדש, ובודאי נוסף על ההוספה בלימוד תורת החסידות מוסיף ג"כ בפעולות במסגרת צעירי אגודת חב"ד, שעי"ז מוסיפים ג"כ בברכת השי"ת והצלחתו בהמצטרך.
במ"ש אודות אופן קביעות מזוזה בגזוזטרא*, הרי בכלל בהנוגע לקביעות מזוזה, ישנה הוראה בשם רבותינו הנשיאים שהולכים בתר היכר ציר, וכדעת ראשונים בזה. ומוסיפין בזה ששאלום, ומה יעשו אם כל הדלתות שבחדר היכר ציר שלהם לחדר אחר, וא"כ באיזה אופן יכנס לחדר, וענו ע"זא יכנס דרך החלון. אבל הנ"ל הוא מלבד הדלתות היוצאות לחצר או לרה"ר; וכדאי שיוודע פרטים מזקני אנ"ש אשר בסביבתו, ושבטח גם להם ידוע עד"זו (ממכחב יח ניסן תשט"ז) 203ב"ה, ראש חדש אלול, ה'תשלזו
צו נשי ובנות ישראל בכל מקום שהן
ה' עליהן תחיינה ברכה ושלום!
204(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
205אחד* מהטעמים הגלויים: העובר כולו נבנה מטפת משהו - לגוף משוכלל (ומבנה הגוף משפיע גם על תכונות הנפש במדה חשובה) - ע"י האם בלבד (ובזמן שהותו בעיבור -- אוכל ממה שאמו אוכלת וכו') ועד כדי כך שרואים במוחש שרוחניות האם (ואם היא בשמחה או בפחד וכיו"ב) משפיעה, וגם מעצבת החרקטער (האופי) של העובר (שיולד שלם ובריא
הערות
עמוד 186
- 1. נדפסו בחוברת ,י"ב פסוקים ומרז"ל* (ברוקלין, ה'תשללו).
- 2. מתאים להפס"ד בשו"ע (או"ח סרל*א) כל מעשיך יהיו לשם שמים.
- 3. ובלשון הזהר (ח"ג צד, ב) כל יומא ויומא עביד עבידתיי.
- 4. ובפרט ע"פ תורת הבעש"ט אשר כל דבר ודבר אשר האדם רואה ושומע הוא הוראת הנהגה בעבודת השם (כש"ט הוספות אות קכז-קבט. וש"נ).
- 65. אבות פ"א מי"ז.
- 65. היינו שמשפיע ומשנה את כל פרטי הנהגתו, הן בעניני יום והן בעניני לילה.
- 6. מוסף דיו"ט.
- 7. ד,חטא" הוא גם מלשון חסרון -- כפרש"י עה"פ מ"א א, כא. וראה לקו"ת מטות פב, א. ובארוכה - ד"ה על כן יאמרו המושלים תרצ"א (סה*מ קונטרסים ח*"א קצא, סע"ב ואילך).
עמוד 187
- 1. לקוטי הוספות / ואתחנז שיחות 17
- 8. להעיר, אשר בקביעות ש. ז. שת"ב ,נדחה", ישנה נתינת כח מיוחדת לפעול שת"ב ידחה לגמרי (לקו"ש ח"ח ע' 355. וש"נ).
- 9. שבת קיט, ב.
- 0. קידושין מ, ב.
עמוד 188
- 18. לקוטי הוספות / ואתחנן שיחות
- 1. ראה רמב"ם סוף הל' לולב. תניא פכ"ו.
- 2. בשיחה לילדי מחנות קיץ יומיים שיחיו -- ב' אלול ה'תשליז ס"ה (נדפס לקמן ע' 276).
- 3. דהרי נהוג ונתקבל בכ"מ דגם בנות מתפללות. וראה שו"ע אדה"ז חאו"ח סק"ו ס"ב. שם סו"ס פ"ח. כף החיים ריש סי' ע'. סו"ס פ"ח. וש"נ. .
- 4. יתרה עז: ברכות התורה -- שהן ברכות לת"ת דכל היום כולו -- ולימוד תורה שבכתב ושבע"פ לאת"ז.
- 5. ששקולה צדקה כנגד כל המצוות (ב"ב ט, א. וראה ירושלמי פאה פ'א ה*א), ועד ש,בכל תלמוד ירושלמי היא נק' בשם מצוה סתם" (תניא פל"ז (מח, ב)).
- 6. כמשינ (ישעי' א, כז) ,ציוו במשפט (תורה -- לקו"ת ר"פ דברים) תפדה ושבי' בצדקה".
עמוד 189
- 1. לקוטי הוספות / ואתחנן שיחות 2
- 2. * +. +
- 3. 7ו) קדושים יט, יח. וראה תו"כ ופרש"י עה"פ.
- 8. סה"ש תש"ב ע' 29 ואילך.
- 9. פרשתנו ד, י.
- 20. שהשל"ר פ"א, ד.
- 21. דתורה מלשון הוראה -- זח"ג נג, ב.
עמוד 190
- 190. לקוטי הוספות / ואתחנן שיחות
- 2. תענית כו, ב במשנה. וראה בגמרא שם ל, ב ואילך. ב"ב קכא, א ואילך. וראה חדא"ג מהרשיא לתענית שם: שטעמי שמחתו תלוים בבניז המקדש,
- 3. אוה"ת נ"ך כרך ב' ע' א'צו. רד"ה נחמו עת"ר (סה"מ עת*ר ע' רכא).
- 4. זח"א קנ, רע"א. ח"ב פה, א.
- 5. סוכה כט, א.
- 6. פרשתנו ו, ז.
- 1. ראה לקו"ש חי"ט ע' 39 ובהערה 24 שם.
- 8. דבדברי תורה הכתוב מדבר -- יומא יט, ב. הלי ת*"ת לאדה"ז פ"ג ה"ב. וראה לקו"ש הנ"ל העי 6. -- וראה פיהמ"ש להרמב"ם אבות פ"א מי"ז. שערי תשובה לר"י ש'ג אות יז -- שלמדו מ"ע דלימוד התורה מ,ודברת בם". וראה לקו"ש הנ"ל.
עמוד 191
- 1. לקוטי הוספות / ואתחנן שיחות 1%
- 9. עה"פ -- מספרי. רמב"ם הל' ת"ת פ"א ה"ב. הל' ת*ת לאדה"ז פ"א ה"ח.
- 0. להעיר מאופן ,מעשי חייא" (כתובות קג, ב. ב"מ פה, ב) דלכל חד וחד אמרי לי" אתני סידרך לחברך.
- 1. קידושין ל, סע"א. ספרי ופרש"י שם. הל' תת לאדה"ז פ"ב ה"ג.
- 2. להעיר ממשנ"ת אשר גודל העילוי דט"ו באב -- מתאים לגודל הירידה דת"ב (ד"ה נחמו עת*ר הנ"ל (שם ס"ע רכט ואילך)).
- 3. ובפרט ע"פ מארז"ל (תענית בסופה) ,מכאן ואילך דמוסיף יוסיף", ובפרש"י: מחמשה עשר באב ואילך דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו.
- 4. דב,ושננתם" נכלל גם החיוב ,ללמוד" בעצמו -- ראה לקו"ש שם.
- 5. ראה ד"ה נחמו עת"ר הנ"ל (שם ע' רכא), שחמשה עשר באב הוא ,יו*ט ביותר משאר מועדים, דהיינו אפילו מפסח וסוכות".
- 6. שו"ע או"ח סקל"א ס"ו. אדה"ז בסידורו קודם ,ובא לציון". השלמה לשו"ע רז"ל סקל"א ס"ח.
עמוד 192
- 12. לקוטי הוספות / ואתחנן שיחות
- 7. מיכה ז, טו.
- 8. תהלים עז, כא.
- 9. ראה שמו"ר פ"ב, ב.
- 0. כמ"ש (מלאכי ג, כב) ,זכרו תורת משה עבדי". וראה שמו"ר פ"ל, ד. וש"נ. 1 נשא ו, בדדכו.
- 2. ראה אבות פ"א מי*ב. אדר"נ פי"ב בתחלתו.
- 3. ר*פ בהעלותך. וראה לקו"ת ר"פ בהעלותך. ועוד.
- 4. משלי ב, כז.
- 5. משלי ו, בג.
עמוד 193
- 1. לקוטי הוספות / ואתחנן שיחות 13
- 6. ישעי' ס, ג. וביל"ש שבהע' הבאה: האומות עתידין להיות מהלכין לאורכם שנאמר והלכו גוים כו' וכ"כ למה בזכות הנרות שהן מדליקין בשבת.
- 7. יל"ש ר"פ בהעלותך.
- 47. גואל ראשון -- הוא גואל אחרון (ראה שמו"ר פ"ב, ד. זח"א רנג, א. שה"פ פ' ויחי. תו"א ר"פ משפטים).
- 8. ראה יומא ה, ב: אהרן ומשה עמהם. תוד"ה אחד -- פסחים קיד, סע"ב.
- 9. שהרי מקום סנהדרי' גדולה שהם עיקר תורה שבע"פ והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל (רמב"ם ריש הל' ממרים) הוא סמוך למזבח בלשכת הגזית (ירושלמי מכות פ"ב הזו, מכילתא ס"פ יתרו. משפטים כא, יד. פרש"י ר"פ משפטים. מדות פ"ה מ"ד. סנהדרין פו, ב (במשנה). רמב"ם הל' סנהדרין פי"ד הי"ב).
- 0. פרשתנו שם, ט.
עמוד 194
- 14. לקוטי הוספות / ואתחנן שיחות
- 2. יג, כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לומר (עוה"פ) את הפסוק" ,תורה צוה גו'".
- 1. ישעי' ח, י.
- 2. תהלים כח, ט. 3 ברכה לג, ד.
עמוד 195
- 1. לקוטי הוספות / ואתחנן שיחות 155
- 2. % - *
- 1. נדפסו בחוברת ,י"ב פסוקים ומרז"ל* (ברוקלין, ה'תשליו).
- 2. בהשיחה לילדי מחנות קיץ יומיים -- י"א מנחם-אב (נדפס לעיל ע' 186).
- 3. כש"ט (הוצאת קה"ת) הוספות אות קכז-קכט. וש"נ.
- 6. ד,אני נבראתי לשמש את קוני" (קידושין בסופה).
- 5. שהרי ישראל הם ,מאמינים בני מאמינים" (שבת צז, א).
- 66. ראה שעהיוה"א בתחלתו.
עמוד 196
- 1. 6% לקוטי הוספות / ואתחנן שיחות
- 2. ד ישעי' ס, כא.
- 8. סוכה מב, א.
- 9. הל' ת"ת רפ"א.
- 0. ספרי לעקב יא, יט (הובא בפרש"י שם).
עמוד 197
- 1. לקוטי הוספות / ואתחנן שיחות 17
- 1. שיחת מוצאי ש"פ בראשית תשל"ה (נדפסה בלקו"ש חיט בתחלתו). לקו"ש חט"ו ע' 168 ס"ו, חי"ז עי 6 סי"א ואילך. ועוד.
- 2. ראה שו"ע אדה"ז או*ח סשמ"ג ס"ג: ושיעור החינוך במ"ע הוא בכל תינוק לפי חריפותו וידיעתו בכל דבר לפי עניניו כו'.
עמוד 198
- 08. לקוטי הוספות / ואתוזגן שיחות
- 3. קיצור שו"ע סע"ה ס"ב. כף החיים סרס"ג סקל"ד בתחלתו.
- 4. ראה כף החיים שם: וטוב שתתן מקודם פרוטה לצדקה .. וטוב ליתן ג' פרוטות לצדקה כו'.
- 5. כמחז"ל היו מכבדין את המצוות שהן שלוחי (תנחומא ויגש ו. וראה לקו"ת ויקרא ב, א).
- 6. סוטה ח, ב במשנה. פס"ז עה*פ שמות ג, ו.
- 7. כולל גם יו"ט דאיקרי שבת, שבתון (פרש"י, ראב"ע, רמב"ז ועוד לאמור כג, יא. וראה חדא"ג מהרש"א למנחות סה, א).
- 8. ח"א מח, ב.
עמוד 199
- 1. לקוטי הוספות / ואתחנן שיחות (
- 2. * *' %
- 9. יל"ש ר*פ בהעלותך.
- 0. וכמ"ש (משלי ו, כג) ,כי נר מצוה ותורה אור" -- שקאי גם על נרות שבת (ראה פרש"י ד"ה בנים - שבת כג, ב).
- 1. מכיון ש,אחישנה" תלוי ב,זכו* (סנהדרין צח, א).
- 2. להעיר שיש ,נוהגיו מיום ט"ו באב ואילך לברך זל"ז בברכת כוח"ט" (דרכי חיים ושלום סתרפ"ד).
- 3. ברכה לג, ד.
עמוד 200
- 200. לקוטי הוספות / ואתחנן שיחות
עמוד 201
- 1. לקוטי הוספות / ואתחגן שיחות 201
- 2. - .* .*
- 3. *) ראה לקו"ש ח"י ע' 186. המו"ל.
עמוד 202
- 22. לקוטי הוספות / ואתחנן שיחות
- 2. בב"מ (כט, ב) והובא בשו"ע רבנו שם סוס"ד. וגם שם אין מתיר אלא דבר שדרכו ליתנו במשקין אלו.
- 3. ואין מדמין בזה מילתא למילתא, וכמו שלא מצינו איסור שלא ישתמש בהם שום תשמיש, ע"ד שאמרו במים של נט"י שחרית (שו"ע או"ח ס"ד).
- 4. ובתירוץ הרש"מ מברעזאן דאין ר"ר שורה בביהמ"ק יעויין בשו"ת בני ציון הנ"ל דשקו"ט בזה. (ממכתב יום ד, כלזז סיץן תש"
- 5. 6-2
- 6. *) ראה גם לקו"ש ו"ט ע' 259. המוחל. 6-2
עמוד 203
עמוד 204
עמוד 205
משנה אבות א׳:י״ז - הטקסט מספריא
שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. וכל המרבה דברים מביא חטא:
תניא, ליקוטי אמרים כ״ו - הטקסט מספריא
בְּרַם, כְּגוֹן דָּא צָרִיךְ לְאוֹדוֹעֵי כְּלָל גָּדוֹל: כִּי כְּמוֹ שֶׁנִּצָּחוֹן לְנַצֵּחַ דָּבָר גַּשְׁמִי, כְּגוֹן: שְׁנֵי אֲנָשִׁים הַמִּתְאַבְּקִים זֶה עִם זֶה לְהַפִּיל זֶה אֶת זֶה, הִנֵּה, אִם הָאֶחָד הוּא בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת – יְנוּצַּח בְּקַל וְיִפּוֹל גַּם אִם הוּא גִּבּוֹר יוֹתֵר מֵחֲבֵירוֹ, כָּכָה מַמָּשׁ בְּנִצְחוֹן הַיֵּצֶר, אִי אֶפְשָׁר לְנַצְּחוֹ בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת – הַנִּמְשָׁכוֹת מֵעַצְבוּת וְטִמְטוּם הַלֵּב כָּאֶבֶן, כִּי אִם, בִּזְרִיזוּת – הַנִּמְשֶׁכֶת מִשִּׂמְחָה וּפְתִיחַת הַלֵּב, וְטָהֳרָתוֹ מִכָּל נִדְנוּד דְּאָגָה וָעֶצֶב בָּעוֹלָם.
וּמַה שֶּׁכָּתוּב: ״בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר״, פֵּירוּשׁ, שֶׁיִּהְיֶה אֵיזֶה יִתְרוֹן וּמַעֲלָה מִזֶּה, הִנֵּה אַדְּרַבָּה, מִלָּשׁוֹן זֶה מַשְׁמַע, שֶׁהָעֶצֶב מִצַּד עַצְמוֹ אֵין בּוֹ מַעֲלָה, רַק, שֶׁיַּגִּיעַ וְיָבֹא מִמֶּנּוּ אֵיזֶה יִתְרוֹן, וְהַיְינוּ – הַשִּׂמְחָה הָאֲמִיתִּית בַּה׳ אֱלֹהָיו, הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב הָאֲמִיתִּי לְעִתִּים מְזוּמָּנִים עַל עֲוֹנוֹתָיו בְּמַר נַפְשׁוֹ וְלֵב נִשְׁבָּר, שֶׁעַל יְדֵי זֶה, נִשְׁבְּרָה רוּחַ הַטּוּמְאָה וְסִטְרָא אָחֳרָא וּמְחִיצָה שֶׁל בַּרְזֶל הַמַּפְסֶקֶת בֵּינוֹ לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר עַל פָּסוּק: ״רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְגוֹ׳״, וַאֲזַי יְקוּיַּם בּוֹ רֵישֵׁיהּ דִּקְרָא: ״תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה וְגוֹ׳, הָשִׁיבָה לִי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ, וְרוּחַ נְדִיבָה וְגוֹ׳״.
וְזֶהוּ טַעַם הַפָּשׁוּט לְתִיקּוּן הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, לוֹמַר מִזְמוֹר זֶה אַחַר תִּיקּוּן חֲצוֹת קוֹדֶם הַלִּימּוּד – כְּדֵי לִלְמוֹד בְּשִׂמְחָה אֲמִיתִּית בַּה׳ הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב; שֶׁיֵּשׁ לְשִׂמְחָה זוֹ יִתְרוֹן, כְּיִתְרוֹן הָאוֹר הַבָּא מִן הַחֹשֶׁךְ דַּוְקָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר עַל פָּסוּק: ״וְרָאִיתִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר כוּ׳״, עַיֵּין שָׁם, וְדַי לַמֵּבִין.
וּמִקְרָא מָלֵא דִּבֶּר הַכָּתוּב: ״תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וְגוֹ׳״, וְנוֹדָע לַכֹּל פֵּירוּשׁ הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה עַל פָּסוּק זֶה:
וְהִנֵּה, עֵצָה הַיְּעוּצָה לְטַהֵר לִבּוֹ מִכָּל עֶצֶב וְנִדְנוּד דְּאָגָה מִמִּילֵּי דְעָלְמָא, וַאֲפִילוּ בָּנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי, מוּדַעַת זֹאת לַכֹּל מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה כוּ׳״, וּפֵירְשׁוּ בַּגְּמָרָא: ״לְקַבּוּלֵי בְּשִׂמְחָה״, כְּמוֹ שִׂמְחַת הַטּוֹבָה הַנִּגְלֵית וְנִרְאֵית, כִּי ״גַּם זוֹ – לְטוֹבָה״, רַק שֶׁאֵינָהּ נִגְלֵית וְנִרְאֵית לְעֵינֵי בָשָׂר, כִּי, הִיא מֵ״עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא״ שֶׁלְּמַעְלָה מֵ״עָלְמָא דְאִתְגַּלְיָיא״, שֶׁהוּא – ו״ה מִשֵּׁם הֲוָיָ״ה בָּרוּךְ־הוּא, וְ״עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא״ – הוּא י״ה, וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּ״הּ וְגוֹ׳״.
וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, כִּי ״הַשְּׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים – עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר: וְאוֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ״, כִּי, הַשִּׂמְחָה הִיא מֵאַהֲבָתוֹ קִרְבַת ה׳ יוֹתֵר מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה, כְּדִכְתִיב: ״כִּי טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים וְגוֹ׳״, וְקִרְבַת ה׳ – הִיא בְּיֶתֶר שְׂאֵת וּמַעֲלָה לְאֵין קֵץ בְּ״עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא״, כִּי ״שָׁם חֶבְיוֹן עוּזּוֹ״ וְ״יוֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן״, וְעַל כֵּן זוֹכֶה לְ״צֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ״ לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁהִיא יְצִיאַת חַמָּה מִנַרְתֵּקָה, שֶׁהִיא מְכוּסָּה בּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלֶעָתִיד – תִּתְגַּלֶּה מִכִּסּוּיָהּ, דְּהַיְינוּ, שֶׁאָז יִתְגַּלֶּה עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא, וְיִזְרַח וְיָאִיר בְּגִילּוּי רַב וְעָצוּם לְכָל הַחוֹסִים בּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּמִסְתּוֹפְפִים בְּצִלּוֹ, צֵל הַחָכְמָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת צֵל וְלֹא אוֹרָה וְטוֹבָה נִרְאֵית, וְדַי לַמֵּבִין:
אַךְ הָעַצְבוּת מִמִּילֵּי דִשְׁמַיָּא צָרִיךְ לָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשׁוֹ לִיפָּטֵר מִמֶּנָּה, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה, שֶׁצָּרִיךְ לַעֲבוֹד ה׳ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, אֶלָּא אֲפִילוּ מִי שֶׁהוּא בַּעַל עֲסָקִים וְדֶרֶךְ אֶרֶץ, אִם נוֹפֵל לוֹ עֶצֶב וּדְאָגָה מִמִּילֵּי דִשְׁמַיָּא בִּשְׁעַת עֲסָקָיו, בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא תַּחְבּוּלַת הַיֵּצֶר – כְּדֵי לְהַפִּילוֹ אַחַר כָּךְ בְּתַאֲווֹת חַס וְשָׁלוֹם, כַּנּוֹדָע, שֶׁאִם לֹא כֵן, מֵאַיִן בָּאָה לוֹ עַצְבוּת אֲמִיתִּית מֵחֲמַת אַהֲבַת ה׳ אוֹ יִרְאָתוֹ, בְּאֶמְצַע עֲסָקָיו.
וְהִנֵּה, בֵּין שֶׁנָּפְלָה לוֹ הָעַצְבוּת בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה בְּתַלְמוּד תּוֹרָה אוֹ בִּתְפִלָּה, וּבֵין שֶׁנָּפְלָה לוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה, זֹאת יָשִׂים אֶל לִבּוֹ: כִּי אֵין הַזְּמַן גְּרָמָא כָּעֵת לְעַצְבוּת אֲמִיתִּית, אֲפִילוּ לְדַאֲגַת עֲוֹנוֹת חֲמוּרִים חַס וְשָׁלוֹם, רַק לָזֹאת צָרִיךְ קְבִיעוּת עִתִּים וּשְׁעַת הַכּוֹשֶׁר בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת, לְהִתְבּוֹנֵן בִּגְדוּלַּת ה׳ אֲשֶׁר חָטָא לוֹ, כְּדֵי שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִהְיֶה לִבּוֹ נִשְׁבָּר בֶּאֱמֶת בִּמְרִירוּת אֲמִיתִּית.
וְכִמְבוֹאָר עֵת זוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר. וְשָׁם נִתְבָּאֵר גַּם כֵּן, כִּי מִיָּד אַחַר שֶׁנִּשְׁבַּר לִבּוֹ בְּעִתִּים קְבוּעִים הָהֵם, אֲזַי יָסִיר הָעֶצֶב מִלִּבּוֹ לְגַמְרֵי, וְיַאֲמִין אֱמוּנָה שְׁלֵימָה כִּי ה׳ הֶעֱבִיר חַטָּאתוֹ ״וְרַב לִסְלוֹחַ״. וְזוֹ הִיא הַשִּׂמְחָה הָאֲמִיתִּית בַּה׳ הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל:
משנה תורה, הלכות תלמוד תורה א׳:ב׳ - הטקסט מספריא
כשם שחייב אדם ללמד את בנו כך הוא חייב ללמד את בן בנו שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך ולא בנו ובן בנו בלבד אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אף על פי שאינן בניו שנאמר ושננתם לבניך מפי השמועה למדו בניך אלו תלמידיך שהתלמידים קרויין בנים שנאמר ויצאו בני הנביאים אם כן למה נצטוה על בנו ועל בן בנו להקדים בנו לבן בנו ובן בנו לבן חבירו.
רש"י על ישעיהו א׳:כ״ז - הטקסט מספריא
בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה. עַל יְדֵי שֶׁיִּהְיוּ בָּהּ עוֹשֵׂה מִשְׁפָּט:
תִּפָּדֶה. מֵעֲוֹנוֹתֶיהָ:
וְשָׁבֶיהָ. עוֹשֵׂי תְשׁוּבָה שֶׁבְּתוֹכָהּ. (בִּצְדָקָה – בְּמַצְדִּיקִים עַצְמָם בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה שֶׁבְּתוֹכָהּ):
שולחן ערוך, אורח חיים קל״א:ו׳ - הטקסט מספריא
נָהֲגוּ שֶׁלֹּא לִפֹּל עַל פְּנֵיהֶם בְּט"וּ בְּאָב, וְלֹא בְּט"וּ בִּשְׁבָט, וְלֹא בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, וְלֹא בְּמִנְחָה שֶׁלְּפָנָיו, וְלֹא בַּחֲנֻכָּה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים גַּם בְּמִנְחָה שֶׁלְּפָנָיו, וְכֵן נוֹהֲגִין. בְּפוּרִים, אֵין נוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם בְּלַ"ג בָּעֹמֶר אֵין נוֹפְלִין, בְּעֶרֶב יוֹם כִּפּוּר אֵין נוֹפְלִין, וְכֵן עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה אֲפִלּוּ שַׁחֲרִית, (מִנְהָגִים).
שמות רבה ב׳:ב׳ - הטקסט מספריא
וּמשֶׁה הָיָה רֹעֶה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (חבקוק ב, כ): וַה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן עַד שֶׁלֹא חָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיְתָה שְׁכִינָה שׁוֹרָה בְּתוֹכוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יא, ד): ה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ, וּמִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִסְתַּלְּקָה הַשְּׁכִינָה לַשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קג, יט): ה' בַּשָּׁמַיִם הֵכִין כִּסְאוֹ. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר לֹא זָזָה הַשְּׁכִינָה מִתּוֹךְ הַהֵיכָל, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב ז, טז): וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם וגו'. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים ג, ה): קוֹלִי אֶל ה' אֶקְרָא וַיַּעֲנֵנִי מֵהַר קָדְשׁוֹ סֶלָּה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חָרֵב הֲרֵי הוּא בִּקְדֻשָּׁתוֹ, בּוֹא וּרְאֵה מַה כּוֹרֶשׁ אוֹמֵר (עזרא א, ג): הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּיְרוּשָׁלָיִם, אָמַר לָהֶן אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חָרֵב הָאֱלֹהִים אֵינוֹ זָז מִשָּׁם. אָמַר רַב אַחָא, לְעוֹלָם אֵין הַשְּׁכִינָה זָזָה מִכֹּתֶל מַעֲרָבִי, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ב, ט): הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ, וּכְתִיב (תהלים יא, ד): עֵינָיו יֶחֱזוּ עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ בְּנֵי אָדָם, אָמַר רַבִּי יַנַּאי אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁכִינָתוֹ בַּשָּׁמַיִם עֵינָיו יֶחֱזוּ עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ בְּנֵי אָדָם, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס וּבָנָה בוֹ מִגְדָּל גָּבוֹהַּ וְצִוָּה הַמֶּלֶךְ שֶׁיִּתְּנוּ לְתוֹכוֹ פּוֹעֲלִים שֶׁיִּהְיוּ עוֹסְקִים בִּמְלַאכְתּוֹ, אָמַר הַמֶּלֶךְ כָּל מִי שֶׁמִּתְכַּשֵּׁר בִּמְלַאכְתּוֹ יִטֹּל שְׂכָרוֹ מִשָּׁלֵם, וְכָל מִי שֶׁמִּתְעַצֵּל בִּמְלַאכְתּוֹ יִנָּתֵן בְּדִימוֹס. הַמֶּלֶךְ, זֶה מַלְכֵי הַמְּלָכִים, וְהַפַּרְדֵּס, זֶה הָעוֹלָם שֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל בְּתוֹכוֹ לִשְׁמֹר הַתּוֹרָה, וְהִתְנָה עִמָּהֶם וְאָמַר, מִי שֶׁהוּא שׁוֹמֵר אֶת הַתּוֹרָה הֲרֵי גַּן עֵדֶן לְפָנָיו, וּמִי שֶׁאֵינוֹ מְשַׁמְּרָהּ, הֲרֵי גֵּיהִנֹּם. אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נִרְאֶה כִּמְסַלֵּק שְׁכִינָתוֹ מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ, עֵינָיו יֶחֱזוּ עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ בְּנֵי אָדָם, וּלְמִי בּוֹחֵן, לַצַּדִּיק, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יא, ה): ה' צַדִּיק יִבְחָן, [במה הוא בוחנו], בְּמִרְעֵה צֹאן. בָּדַק לְדָוִד בַּצֹּאן וּמְצָאוֹ רוֹעֶה יָפֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עח, ע): וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן, מַהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן, כְּמוֹ (בראשית ח, ב): וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם, הָיָה מוֹנֵעַ הַגְּדוֹלִים מִפְּנֵי הַקְּטַנִּים, וְהָיָה מוֹצִיא הַקְּטַנִּים לִרְעוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּרְעוּ עֵשֶׂב הָרַךְ, וְאַחַר כָּךְ מוֹצִיא הַזְּקֵנִים כְּדֵי שֶׁיִּרְעוּ עֵשֶׂב הַבֵּינוֹנִית, וְאַחַר כָּךְ מוֹצִיא הַבַּחוּרִים שֶׁיִּהְיוּ אוֹכְלִין עֵשֶׂב הַקָּשֶׁה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ לִרְעוֹת הַצֹּאן אִישׁ לְפִי כֹחוֹ, יָבֹא וְיִרְעֶה בְּעַמִּי. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים עח, עא): מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ. וְאַף משֶׁה לֹא בְחָנוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא בַּצֹּאן, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, כְּשֶׁהָיָה משֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם רוֹעֶה צֹאנוֹ שֶׁל יִתְרוֹ בַּמִּדְבָּר, בָּרַח מִמֶּנּוּ גְּדִי, וְרָץ אַחֲרָיו עַד שֶׁהִגִּיעַ לַחֲסִית, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַחֲסִית, נִזְדַּמְּנָה לוֹ בְּרֵכָה שֶׁל מַיִם, וְעָמַד הַגְּדִי לִשְׁתּוֹת, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ משֶׁה אֶצְלוֹ, אָמַר אֲנִי לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁרָץ הָיִיתָ מִפְּנֵי צָמָא, עָיֵף אַתָּה, הִרְכִּיבוֹ עַל כְּתֵפוֹ וְהָיָה מְהַלֵּךְ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יֵשׁ לְךָ רַחֲמִים לִנְהֹג צֹאנוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם כָּךְ חַיֶּיךָ אַתָּה תִרְעֶה צֹאנִי יִשְׂרָאֵל, הֱוֵי: וּמשֶׁה הָיָה רוֹעֶה.
שמות רבה ל׳:ד׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים, שְׁלשָׁה דְּבָרִים נָתַן משֶׁה נַפְשׁוֹ עֲלֵיהֶם וְנִקְרְאוּ עַל שְׁמוֹ, וְאֵלּוּ הֵן, יִשְׂרָאֵל וְהַתּוֹרָה וְהַדִּינִים. יִשְׂרָאֵל, כַּמָּה נִצְטָעֵר עֲלֵיהֶם וְנִקְרְאוּ עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סג, יא): וַיִּזְכֹּר יְמֵי עוֹלָם משֶׁה עַמּוֹ. הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג, כב): זִכְרוּ תּוֹרַת משֶׁה עַבְדִי. הַדִּינִין, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם. וְכֵן אֶסְתֵּר נָתְנָה נַפְשָׁהּ עַל יִשְׂרָאֵל וְנִקְרְאוּ עַל שְׁמָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ד, ח): וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו עַל עַמָּהּ.
משנה אבות א׳ - הטקסט מספריא
משה קבל תורה מסיני. ומסרה ליהושע. ויהושע לזקנים. וזקנים לנביאים. ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. הם אמרו שלשה דברים. הוו מתונים בדין. והעמידו תלמידים הרבה. ועשו סייג לתורה:
שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד. על התורה. ועל העבודה. ועל גמילות חסדים:
אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק. הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס. אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב. שלא על מנת לקבל פרס. ויהי מורא שמים עליכם:
יוסי בן יועזר איש צרדה. ויוסי בן יוחנן איש ירושלים קבלו מהם. יוסי בן יועזר אומר יהי ביתך בית ועד לחכמים. והוי מתאבק בעפר רגליהם. והוי שותה בצמא את דבריהם:
יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר יהי ביתך פתוח לרוחה. ויהיו עניים בני ביתך. ואל תרבה שיחה עם האשה. באשתו אמרו. קל וחומר באשת חברו. מכאן אמרו חכמים כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האשה. גורם רעה לעצמו. ובוטל מדברי תורה. וסופו יורש גיהנום:
יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי קבלו מהם. יהושע בן פרחיה אומר. עשה לך רב. וקנה לך חבר. והוי דן את כל האדם לכף זכות:
נתאי הארבלי אומר הרחק משכן רע. ואל תתחבר לרשע. ואל תתיאש מן הפורענות:
יהודה בן טבאי. ושמעון בן שטח קבלו מהם. יהודה בן טבאי אומר. אל תעש עצמך כעורכי הדיינין. וכשיהיו בעלי דינים עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים. וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כזכאין כשקבלו עליהם את הדין:
שמעון בן שטח אומר הוי מרבה לחקור את העדים. והוי זהיר בדבריך. שמא מתוכם ילמדו לשקר:
שמעיה ואבטליון קבלו מהם. שמעיה אומר אהוב את המלאכה. ושנא את הרבנות. ואל תתודע לרשות:
אבטליון אומר חכמים הזהרו בדבריכם. שמא תחובו חובת גלות. ותגלו למקום מים הרעים. וישתו התלמידים הבאים אחריכם. וימותו. ונמצא שם שמים מתחלל:
הלל ושמאי קבלו מהם. הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן. אוהב שלום. ורודף שלום. אוהב את הבריות. ומקרבן לתורה:
הוא היה אומר נגד שמא. אבד שמיה. ודלא מוסיף יסיף ודלא יליף. קטלא חייב. ודישתמש בתגא חלף:
הוא היה אומר אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני. ואם לא עכשיו אימתי:
שמאי אומר עשה תורתך קבע. אמור מעט ועשה הרבה. והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות:
רבן גמליאל אומר עשה לך רב. והסתלק מן הספק. ואל תרבה לעשר אומדות:
שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. וכל המרבה דברים מביא חטא:
רבן שמעון בן גמליאל אומר על שלשה דברים העולם עומד. על הדין. ועל האמת. ועל השלום. שנאמר (זכריה ח, טז) אמת ומשפט שלום. שפטו בשעריכם:
שמות רבה ב׳:ד׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, וּמשֶׁה הָיָה, כָּל מִי שֶׁכָּתוּב בּוֹ הָיָה, מְתוּקָן לְכָךְ, (בראשית ג, כב): הֵן הָאָדָם הָיָה, מְתֻקֶּנֶת הָיְתָה הַמִּיתָה לָבוֹא לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א, ב): וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם, זוֹ מִיתָה, שֶׁמַּחְשִׁיךְ פְּנֵי הַבְּרִיּוֹת. (בראשית ג, א): וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם, מְתֻקָּן לְפֻרְעָנֻיּוֹת הָיָה. בְּנֹחַ כְּתִיב (בראשית ו, ט): תָּמִים הָיָה, מְתֻקָּן לִגְאֻלָּה. בְּיוֹסֵף כְּתִיב (שמות א, ה): וְיוֹסֵף הָיָה, מְתֻקָּן לְפַרְנָסָה. בְּמָרְדְּכַי כְּתִיב (אסתר ב, ה): אִישׁ יְהוּדִי הָיָה, מְתֻקָּן לְהַצָּלָה. וּמשֶׁה לִגְאֻלָּה. מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתָם נִתְקְנוּ לְכָךְ. וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לָמָּה הָיָה רוֹדֵף לַמִּדְבָּר, לְפִי שֶׁרָאָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִתְעַלּוּ מִן הַמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ג, ו): מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר, שֶׁהָיָה לָהֶם מִן הַמִּדְבָּר, הַמָּן, וְהַשְֹּׂלָו, וְהַבְּאֵר, וְהַמִּשְׁכָּן, וְהַשְּׁכִינָה, כְּהֻנָּה, וּמַלְכוּת, וְעַנְנֵי כָבוֹד. דָּבָר אַחֵר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה אַתָּה עָתִיד לְהַעֲלוֹת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם בִּזְכוּת מִי שֶׁדִּבַּרְתִּי עִמּוֹ בֵּין הַבְּתָרִים, זֶה אַבְרָהָם, וְאֵין מִדְבָּר אֶלָּא דִּבּוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ד, ג): וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה. וְאָמַר רַבִּי לֵוִי אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, סִימָן זֶה לְךָ, בַּמִּדְבָּר אַתָּה מַנִּיחָן וּמִן הַמִּדְבָּר אַתָּה עָתִיד לְהַחֲזִירָן לֶעָתִיד לָבוֹא. שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ב, טז): לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר. דָּבָר אַחֵר, לָמָּה הָיָה רוֹדֵף לַמִּדְבָּר, שֶׁצָּפָה שֶׁהוּא עָתִיד לְהַחֲרִיב כְּרַכֵּי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, כְּמָה דִכְתִיב (ירמיה נ, יב): הִנֵּה אַחֲרִית גּוֹיִם מִדְבָּר צִיָּה וַעֲרָבָה. דָּבָר אַחֵר, וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, בִּשְֹּׂרוֹ שֶׁיִּשְׂרָאֵל הַקְּרוּיִים צֹאן יָמוּתוּ בַּמִּדְבָּר. וְכֵן בְּשָׁעָה שֶׁתָּבַע משֶׁה צָרְכֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שיר השירים א, ז): הַגִּידָה לִי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי וגו', כַּמָּה חַיּוֹת בָּהֶן, כַּמָּה מְעֻבָּרוֹת, כַּמָּה מֵינִיקוֹת הִתְקַנְתָּ לַתִּינוֹקוֹת, כַּמָּה רִיכּוּכִין הִתְקַנְתָּ לַמְעֻבָּרוֹת. הֵשִׁיבוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שיר השירים א, ח): אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ, אִם לֹא יָדַעְתָּ סוֹפְךָ לֵידַע, (שיר השירים א, ח): צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן, כְּלוֹמַר הַצֹּאן וְהַגְּדָיִים אַתָּה רוֹעֶה [כלומר האבות ימותו במדבר והבנים נכנסים], וְאֵין אַתָּה רוֹעֶה הַבָּנִים, אֶלָּא (שיר השירים א, ח): עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים, בְּאֶרֶץ סִיחוֹן [שלא תכנס משם והלאה]. וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה, חֲמִשָׁה שֵׁמוֹת יֵשׁ לוֹ, הַר אֱלֹהִים, הַר בָּשָׁן, הַר גַּבְנֻנִּים, הַר חוֹרֵב, הַר סִינַי. הַר הָאֱלֹהִים, שֶׁשָּׁם קִבְּלוּ יִשְׂרָאֵל אֱלָהוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הַר בָּשָׁן, שֶׁכָּל מַה שֶּׁאוֹכֵל אָדָם בְּשִׁנָּיו בִּזְכוּת הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה בָּהָר. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ויקרא כו, ג ד): אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְנָתַתִּי גִּשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם. הַר גַּבְנֻנִּים, נָקִי כַּגְּבִינָה, נְקִיִּים מִכָּל מוּם. הַר חוֹרֵב, שֶׁמִּמֶּנּוּ נָטְלוּ סַנְהֶדְרִין רְשׁוּת לַהֲרֹג בֶּחָרֶב. וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר שֶׁמִּשָּׁם נָטְלוּ עוֹבְדֵי גִּלּוּלִים אִפּוֹפְּסִין שֶׁלָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ס, יב): וְהַגּוֹיִם חָרֹב יֶחֱרָבוּ, מֵחוֹרֵב יֶחֱרָבוּ. הַר סִינַי, שֶׁמִּמֶּנּוּ יָרְדָה שִׂנְאָה לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים.
משנה מדות ה׳:ד׳ - הטקסט מספריא
שבדרום לשכת העץ. לשכת הגולה לשכת הגזית. לשכת העץ. אמר רבי אליעזר בן יעקב. שכחתי מה היתה משמשת. אבא שאול אומר לשכת כהן גדול. והיא היתה אחורי שתיהן. וגג שלשתן שוה. לשכת הגולה. שם היה בור קבוע והגלגל נתון עליו ומשם מספיקים מים לכל העזרה. לשכת הגזית. שם היתה סנהדרי גדולה של ישראל יושבת. ודנה את הכהונה. וכהן שנמצא בו פסול לובש שחורים ומתעטף שחורים ויוצא והולך לו. ושלא נמצא בו פסול לובש לבנים ומתעטף לבנים. נכנס ומשמש עם אחיו הכהנים. ויום טוב היו עושים שלא נמצא פסול בזרעו של אהרן הכהן. וכך היו אומרים. ברוך המקום ברוך הוא. שלא נמצא פסול בזרעו של אהרן. וברוך הוא. שבחר באהרן ובבניו לעמוד לשרת לפני ה' בבית קדשי קדשים:
משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם י״ד:י״ב - הטקסט מספריא
בתחילה כשנבנה בית המקדש היו בית דין הגדול יושבין בלשכת הגזית שהיתה בעזרת ישראל והמקום שהיו יושבין בו חול היה שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד וכשנתקלקלה השורה גלו ממקום למקום ולעשרה מקומות גלו וסופן לטבריא ומשם לא עמד בית דין גדול עד עתה וקבלה היא שבטבריא עתידין לחזור תחילה ומשם נעתקין למקדש.
מדרש תנחומא, ויגש ו׳ - הטקסט מספריא
וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו. יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, אֵימָתַי מְבָרְכִין עַל הַנֵּר בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, אֵין מְבָרְכִין עַל הַנֵּר עַד שֶׁיֵּאוֹתוֹ לְאוֹרוֹ. וּמִנַּיִן לָמְדוּ, מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, וְאַחַר כָּךְ וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ (בראשית א, ד). רַבִּי זְעִירָא בַּר אַבָּהוּ אָמַר, מִכָּאן שֶׁמְּבָרְכִין עַל הַנֵּר בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מִשֶּׁיֵּאוֹתוֹ לְאוֹרוֹ.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, הֱיוּ מְכַבְּדִין אֶת הַמִּצְוֹת, שֶׁהֵן שְׁלוּחַי, וּשְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ. אִם כִּבַּדְתָּ אוֹתָן, כְּאִלּוּ לִי כִבַּדְתָּנִי. וְאִם בָּזִיתָ אוֹתָן, כְּאִלּוּ לִכְבוֹדִי בָזִיתָ. אֵין לְךָ אָדָם שֶׁכִּבֵּד אֶת הַמִּצְוֹת וְעָשָׂה אֶת הַתּוֹרָה כְּיַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים (בראשית כה, כז), וְנִתְיַסֵּר בִּבְנוֹ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֶּיךָ, אִבַּדְתָּ אֶחָד, תִּמְצָא שְׁלֹשָׁה, יוֹסֵף מְנַשֶּׁה וְאֶפְרָיִם. כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ, בִּשְּׂרוּ אוֹתוֹ שֶׁיּוֹסֵף חָי. שָׁלַח יְהוּדָה פְּרוֹזְבָּטִים אֶצְלוֹ.
וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו (איוב כה, ב). הַמְשֵׁל, זֶה מִיכָאֵל. וָפַחַד, זֶה גַבְרִיאֵל. מִיכָאֵל מִן הַמַּיִם וְגַבְרִיאֵל מִן הָאֵשׁ, וְהֵן עוֹמְדִין לִפְנֵי הַשְּׁכִינָה וְאֵינָן מַזִּיקִין זֶה אֶת זֶה. הֱוֵי אוֹמֵר, עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כָּל הָרָקִיעַ שֶׁל מַיִם וְהַמַּלְאָכִים שֶׁל אֵשׁ וּמְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט, וְאֵין הַמַּיִם מְכַבִּין אֶת הָאֵשׁ וְלֹא הָאֵשׁ שׂוֹרֵף אֶת הַמָּיִם. יְהוּדָה וְיוֹסֵף, זֶה אֲרִי וְזֶה שׁוֹר. אֶתְמוֹל מִתְנַגְּחִין זֶה עִם זֶה, וְעַכְשָׁו הוּא מְשַׁלְּחוֹ אֶצְלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו. הֱוֵי, עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו.
שולחן ערוך, אורח חיים ד׳ - הטקסט מספריא
יִרְחַץ יָדָיו וִיבָרֵךְ עַל נְטִילַת יָדָיִם: הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים גַּם אֲשֶׁר יָצַר וַאֲפִלּוּ לֹא עָשָׂה צְרָכָיו וְכֵן נָהֲגוּ (אַבּוּדַרְהַם) מַיִם הַפְּסוּלִים לִנְטִילַת יָדַיִם לִסְעֻדָּה לְקַמָּן סִימָן ק"ס, כְּשֵׁרִים לִנְטִילַת יָדַיִם לִתְפִלָּה, מִיהוּ יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּלֹא מְבָרֵךְ עֲלַיְיהוּ.
יְדַקְדֵּק לְעָרוֹת עֲלֵיהֶם מַיִם ג' פְּעָמִים לְהַעֲבִיר רוּחַ רָעָה שֶׁשּׁוֹרָה עֲלֵיהֶן.
לֹא יִגַּע בְּיָדוֹ קֹדֶם נְטִילָה לַפֶּה, וְלֹא לַחֹטֶם, וְלֹא לָאָזְנַיִם, וְלֹא לָעֵינַיִם.
אֲפִלּוּ מִי שֶׁנָּטַל יָדָיו, לֹא יְמַשְׁמֵשׁ בְּפִי הַטַּבַּעַת תָּמִיד, מִפְּנֵי שֶׁמְּבִיאָתוֹ לִידֵי תַּחְתּוֹנִיּוּת. וְלֹא יִגַּע בִּמְקוֹם הַקָּזָה, שֶׁמִּשְׁמוּשׁ הַיָּד מַזִּיק לַחַבּוּרָה.
לֹא יִגַּע בְּגִיגִית שֵׁכָר, שֶׁמִּשְׁמוּשׁ הַיָּד מַפְסִיד הַשֵּׁכָר.
אֵין צָרִיךְ רְבִיעִית לִנְטִילַת יָדַיִם לִתְפִלָּה.
טוֹב לְהַקְפִּיד בִּנְטִילַת יָדַיִם שַׁחֲרִית בְּכָל הַדְּבָרִים הַמְעַכְּבִים בִּנְטִילַת יָדַיִם לִסְעֻדָּה הַגָּה: מִיהוּ אֵינוֹ מְעַכֵּב לֹא כְּלִי וְלֹא כֹּחַ גַּבְרָא וּשְׁאָר דְּבָרִים הַפּוֹסְלִים בִּנְטִילַת הַסְּעֻדָּה (מָרְדְּכַי רֵישׁ פ' אֵלּוּ דְּבָרִים תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א סִימָן קצ"א).
נְטִילַת יָדַיִם שַׁחֲרִית אֵין נוֹטְלִין עַל גַּבֵּי קַרְקַע, אֶלָּא לְתוֹךְ כְּלִי.
מַיִם שֶׁל נְטִילַת יָדָיִם שַׁחֲרִית, אָסוּר לֵיהָנוֹת מֵהֶם, וְלֹא יִשְׁפְּכֵם בַּבַּיִת, וְלֹא בְּמָקוֹם שֶׁעוֹבְרִים שָׁם בְּנֵי אָדָם.
נוֹטֵל כְּלִי שֶׁל מַיִם בְּיַד יְמִינוֹ, וְנוֹתְנוֹ לְיַד שְׂמֹאלוֹ כְּדֵי שֶׁיָּרִיק מַיִם עַל יְמִינוֹ תְּחִלָּה.
לֹא יִטֹּל מִמִּי שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו שַׁחֲרִית.
אִם שִׁכְשֵׁךְ יָדָיו לְתוֹךְ כְּלִי שֶׁל מַיִם, עָלְתָה לוֹ נְטִילָה לִקְרִיאַת שְׁמַע וְלִתְפִלָּה, אֲבָל לֹא לְרוּחַ רָעָה שֶׁעֲלֵיהֶם. אִם שִׁכְשֵׁךְ יָדָיו בְּשָׁלֹשׁ מֵימוֹת מְחֻלָּפִים, יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם עָלְתָה לוֹ לְהַעֲבִיר רוּחַ רָעָה שֶׁעֲלֵיהֶם.
אִם הָיָה נֵעוֹר כָּל הַלַּיְלָה, יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם צָרִיךְ לִטֹּל יָדָיו שַׁחֲרִית לְהִתְפַּלֵּל וּלְהַעֲבִיר רוּחַ רָעָה מִיָּדָיו: הַגָּה: וְיִטְּלֵם בְּלֹא בְּרָכָה (הָרֹא"שׁ כְּלָל ד' וְרַשְׁבָּ"א סי' קצ"א).
הִשְׁכִּים קֹדֶם עַמּוּד הַשַּׁחַר וְנָטַל יָדָיו, יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם צָרִיךְ לִטֹּל יָדָיו פַּעַם אַחֶרֶת כְּשֶׁיֵּאוֹר הַיּוֹם, לְהַעֲבִיר רוּחַ רָעָה הַשּׁוֹרָה עַל הַיָּדַיִם: הַגָּה: וְיִטְּלֵם בְּלֹא בְּרָכָה.
יָשַׁן בַּיּוֹם, יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם צָרִיךְ לְעָרוֹת מַיִם עֲלֵיהֶן ג' פְּעָמִים וְיִטְּלֵם בְּלֹא בְּרָכָה.
דָּוִד הָיָה נִזְהָר שֶׁלֹּא לִישַׁן שִׁתִּין נִשְׁמִין (פֵּרוּשׁ שִׁשִּׁים נְשִׁימוֹת), כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְעֹם טַעַם מִיתָה: הַגָּה: וּבַגְּמָרָא פ' הַיָּשֵׁן מַשְׁמָע דְּדַוְקָא בַּיּוֹם הָיָה נִזְהָר (דִּבְרֵי עַצְמוֹ וְעַיֵּן בְּבֵית יוֹסֵף).
יֵשׁ נוֹהֲגִין לִרְחֹץ פִּיהֶם שַׁחֲרִית מִפְּנֵי הָרִירִין שֶׁבְּתוֹךְ הַפֶּה.
אֵלּוּ דְּבָרִים צָרִיךְ נְטִילָה בְּמַיִם. הַקָּם מֵהַמִּטָּה וְהַיּוֹצֵא מִבֵּית הַכִּסֵא. וּמִבֵּית הַמֶּרְחָץ. וְהַנּוֹטֵל צִפָּרְנָיו. וְהַחוֹלֵץ מִנְעָלָיו. וְהַנּוֹגֵעַ בְּרַגְלָיו. וְהַחוֹפֵף רֹאשׁוֹ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף הַהוֹלֵךְ בֵּין הַמֵּתִים. וּמִי שֶׁנָּגַע בְּמֵת. וּמִי שֶׁמְּפַלֵּא כֵּלָיו. וְהַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ. וְהַנּוֹגֵעַ בְּכִנָּה. וְהַנּוֹגֵעַ בְּגוּפוֹ בְּיָדוֹ. וּמִי שֶׁעָשָׂה אַחַת מִכָּל אֵלּוּ וְלֹא נָטַל, אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא תַּלְמוּדוֹ מִשְׁתַּכֵּחַ. וְאִם אֵינוֹ תַּלְמִיד חָכָם יוֹצֵא מִדַּעְתּוֹ.
הַמַּקִּיז דָּם מֵהַכְּתֵפַיִם וְלֹא נָטַל יָדָיו מְפַחֵד שִׁבְעָה יָמִים. הַמְגַלֵּחַ וְלֹא נָטַל יָדָיו מְפַחֵד ג' יָמִים. הַנּוֹטֵל צִפָּרְנָיו וְלֹא נָטַל יָדָיו מְפַחֵד יוֹם אֶחָד, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִמָּה מְפַחֵד.
הָרוֹחֵץ פָּנָיו וְלֹא נִגְּבָם יָפֶה, פָּנָיו מִתְבַּקְּעוֹת אוֹ עוֹלֶה בָּהֶן שְׁחִין, וּרְפוּאָתוֹ לִרְחֹץ הַרְבֵּה בְּמֵי סִלְקָא.
צָרִיךְ לִזָּהֵר בִּתְפִלָּה אוֹ בַּאֲכִילָה וְע"ל סִי' קס"ד (וְע"ל סִי' צ"ב ס"ז) שֶׁלֹּא לִגַּע בְּשׁוֹק וְיָרֵךְ וּבִמְקוֹמוֹת הַמְכֻסִים בָּאָדָם, לְפִי שֶׁיֵּשׁ שָׁם מִלְמוּלֵי זֵעָה. (מִלְמוּלֵי זֵעָה פי' זוֹהֲמָא כְּעֵין שְׂעוֹרִים קְטַנִּים) וְכֵן שֶׁלֹּא לְחַכֵּךְ בְּרֹאשׁוֹ אֲבָל מְקוֹמוֹת הַמְגֻלִּים בְּרֹאשׁוֹ וּבְפָנָיו וּמָקוֹם הַמְגֻלֶּה שֶׁבִּזְרוֹעוֹתָיו אֵין לְהַקְפִּיד.
אִם אֵין לוֹ מַיִם יְקַנַּח יָדָיו בִּצְרוֹר אוֹ בְּעָפָר, אוֹ בְּכָל מִדֵּי דִּמְנַקֵּי, וִיבָרֵךְ עַל נְקִיּוּת יָדַיִם, וְיוֹעִיל לִתְפִלָּה אֲבָל לֹא לְהַעֲבִיר רוּחַ רָעָה שֶׁעֲלֵיהֶן.
לֹא תִּקְּנוּ נְטִילַת יָדַיִם אֶלָּא לִקְרִיאַת שְׁמַע וְלִתְפִלָּה, אֲבָל בְּרָכוֹת דְּשַׁחֲרִית יָכוֹל לְבָרֵךְ קֹדֶם נְטִילָה, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא יָשֵׁן עַל מִטָּתוֹ עָרֹם, שֶׁאָז אָסוּר לְהַזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם עַד שֶׁיְּנַקֶּה אוֹתָם:
מצוטט ב־4 עמודים
אגרות קודש 2
- כרך כז ‹ י'רכו לקו"ש חי"ד ע' 205
- כרך ו ‹ א'תרפג לקו"ש חי"ד ע' 200
לקוטי שיחות 2
- כרך כד ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה ב ‹ 278 לקו"ש חי"ד ע' 186
- כרך כד ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה ד ‹ 297 לקו"ש חי"ד ע' 197

