שיחה א

33שיחה א

ואתחנן

א. "לבניך - אלו התלמידים"

מן הפסוק "ושננתם לבניך..."¹ מצטט רש"י את המילה "לבניך" ומפרש "אלו התלמידים". כלומר, הפירוש של "ושננתם לבניך" הוא: עליך ללמד את תלמידיך. מתעוררת השאלה: כיצד אפשר לבאר, שמשמעות המילה "לבניך" היא "אלו התלמידים", ולא "הבנים"? – לכן מוסיף רש"י "מצינו בכל מקום שהתלמידים קרויים בנים".

ואין מובן: מנין מסיק רש"י שבמילה "לבניך" הכוונה היא לתלמידים²? אמנם, גם "תלמידים קרויים בנים", אך הרבה יותר פשוט לומר, שמשמעות המילה "לבניך" היא כמשמעותה הפשוטה ברוב המקומות – בנים³?

אמנם, ב"ספרי" מבואר "לבניך – אלו תלמידיך", אך פירוש זה הוא על פי דרך ההלכה, ואין לומר שזהו הטעם לפירוש רש"י, כי, כמוסבר פעמים רבות, רש"י מפרש את הפסוקים לפי דרך הפשט, גם אם לפי ההלכה או הדרוש וכדומה הם מבוארים באופן 34שונה⁴, כפי שקובע רש"י עצמו את הכלל – מיד בפרשה הראשונה⁵: "ואני לא באתי אלא לפשוטו".

ב. השאלות על ההוכחות שרש"י אינו מביא

לדבריו "מצינו בכל מקום שהתלמידים קרויים בנים" מביא רש"י שלש הוכחות: (א) "שנאמר⁶: בנים אתם לה' אלקיכם" – שישראל נקראים בנים לה' מפני שלמדו ממנו תורה, והם תלמידיו. (ב) "ואומר⁷: בני הנביאים אשר בבית א־ל" – שתלמידי הנביאים נקראים בני הנביאים. (ג) "וכן בחזקיה שלמד תורה לכל ישראל וקראם בנים, שנאמר⁸: בני עתה אל תשלו" – (שחזקיהו קרא לישראל בנים, מפני שלימדם תורה).

בכך אין מובן:

א) מדוע צריך רש"י להביא שלש הוכחות, ואינו מסתפק בהוכחה אחת או בשתיים?

ב) בפרשת במדבר⁹ אומר רש"י שבני אהרן נקראים בפסוק "תולדות משה", "לפי שלמדן תורה, מלמד שכל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו". וקשה: מדוע בפרשת במדבר, כאשר רש"י אומר שתלמידים נקראים "תולדות", אין הוא זקוק להוכחות ממקומות אחרים, ודי לו בכך שבמקום זה עצמו נאמר "תולדות משה". ואילו בפרשת ואתחנן, כאשר רש"י אומר בשנית "שהתלמידים קרויים בנים", הוא מוסיף "מצינו...", ומביא לכך הוכחות?

ג) ההוכחות שמביא רש"י לכך שהתלמידים קרויים בנים מובאות מפסוקים אשר (א) התלמיד עדיין לא למד אותם (ב) רש"י עצמו סובר שכל אחד מהם אינו הוכחה מספקת (ולכן דרושות כל שלש ההוכחות¹⁰). רש"י יכול היה להביא הוכחה מן הפסוק "תולדות... משה", אשר (א) התלמיד כבר למד אותו (ב) שם נאמר במפורש, כפי שרש"י מבאר שם בפשטות, שתלמידים נקראים תולדות?

ד) בספר משלי מכנה שלמה המלך את כל אחד מתלמידיו, שאליהם מופנים דברי המוסר של ספר זה, בתואר "בני" למעלה מעשרים פעם. מדוע איפוא צריך רש"י להביא הוכחה מחזקיה אשר 35קרא לישראל "בני" פעם אחת, ואף בפעם זו אין ברור שזאת משום היותם תלמידיו, כדלהלן בסעיפים ג' וד', והרי יכול היה להביא הוכחה מכך ששלמה פונה לתלמידיו תדיר בכינוי "בני"?

שאלה זו אף קשה יותר:

הכינוי של חזקיהו לתלמידיו מופיע בדברי הימים, ואילו שלמה קורא לתלמידיו "בני" בספר משלי, ולכאורה, רש"י היה צריך להביא את ההוכחה מספר משלי, כי¹¹

(א) ב"סדרן של כתובים" מופיע ספר משלי לפני ספר דברי הימים¹², והוא אף נכתב לפני כן, שהרי ספר משלי נכתב על ידי חזקיהו וסיעתו, ואילו דברי הימים – על ידי עזרא ונחמיה¹³.

(ב) תוכנו של ספר דברי הימים הוא כשמו, ואילו התוכן של ספר משלי הוא הוראה לתלמידים, כנאמר בתחילתו "לדעת חכמה ומוסר, להבין אמרי בינה".

ומובן, שכאשר רוצים להביא הוכחה לגבי רב הקורא לתלמידיו "בנים", אין להזדקק לכך שמוצאים זאת פעם אחת בספר שתוכנו דברי הימים, כאשר לכל אורכו של ספר לימוד לתלמידים קורא הרב לתלמידיו בכינוי בני.

ג. השאלות על לשונו של רש"י

בנוסף לקושי מדוע אין רש"י מביא הוכחות ממקומות אחרים, מתעוררות מספר שאלות על דברי רש"י:

א) כאשר מביא רש"י את ההוכחה מ"בני הנביאים" הוא מוסיף את המילים "אשר בבית א־ל". ולכאורה, כדי להוכיח ש"תלמידים קרויים בנים" חשובות רק המילים "בני הנביאים". לשם מה הוא מצטט גם את המילים "אשר בבית א־ל"?

שאלה זו אף קשה יותר: ב"ספרי", שמשם מצטט רש"י את פירושו, מובאות רק המילים "(ויצאו¹⁴) בני הנביאים", ולא המילים "אשר בית א־ל". מדוע אפוא מוסיף רש"י מילים אלו?

פליאה נוספת (הקיימת גם לגבי ה"ספרי"): הביטוי "בני הנביאים" מופיע בתנ"ך¹⁵ לפני הפסוק "ויצאו בני הנביאים אשר בית א־ל". מדוע אין מובאת ב"ספרי" וברש"י הוכחה לכך 36ש"תלמידים קרויים בנים" מהפעם הראשונה שבה נאמר "בני הנביאים"?

ב) יש הבדל נוסף בין לשון רש"י לבין לשון הספרי: בספרי נאמר "וכן אתה מוצא בחזקיה מלך יהודא שלמד כל התורה כולה לישראל". רש"י משנה זאת בשלשה פרטים: (א) הוא משמיט את "מלך יהודא". (ב) הוא כותב "תורה", ולא "כל התורה כולה". (ג) הוא מוסיף "לכל ישראל", ולא "לישראל" בלבד, כנאמר בספרי.

השמטת המילים "מלך יהודא" מובנת: תוספת זו אינה חשובה לעניננו. (ואדרבה, היא מאפשרת לטעות שחזקיהו קרא לישראל "בני" מפני שהיה מלכם (כדלהלן בסעיף יד), ולא מפני שלמדם תורה).

גם השמטת "כל התורה כולה" מובנת, כי, גם כאשר מלמדים פרק אחד או פסוק אחד כבר נקרא התלמיד בן.

[ואדרבה, אילו היה רש"י כותב "כל התורה כולה", שדוקא תלמיד כזה קרוי בן, היתה זו סתירה לפירושו "ושננתם לבניך – אלו התלמידים", שהרי מובן, שכאן מדובר גם על לימוד של חלק מהתורה].

אך אין מובן מדוע מוסיף רש"י "לכל ישראל": הרי גם כאשר מלמדים תורה ליהודי אחד, נקרא התלמיד בן.

ד. "כך הרב קרוי אב"

לאחר שרש"י מביא את ההוכחות לכך שתלמידים קרויים בנים, הוא מוסיף: "וכשם שהתלמידים קרויים בנים, שנאמר: בנים אתם לה' אלקיכם, כך הרב קרוי אב, שנאמר¹⁶: אבי אבי רכב ישראל..." (שאלישע קרא לאליהו "אבי אבי" מפני שהיה רבו¹⁷).

בכך אין מובן:

א) לצורך הפירוש "לבניך אלו התלמידים" חשוב רק ש"התלמידים קרויים בנים". מדוע הוא מוסיף את כל הענין ש"הרב קרוי אב"?

ב) אם רש"י רוצה בכל זאת לציין זאת, די היה, לכאורה, באומרו "וכן הרב קרוי אב". מדוע הוא מאריך בלשונו "וכשם שהתלמידים קרויים בנים... כך הרב קרוי אב" – שהרב קרוי אב באותו אופן שהתלמידים קרויים בנים?

ג) כאשר מציין רש"י "וכשם שהתלמידים קרויים בנים" (לצורך ההמשך "כך הרב קרוי אב"), הוא מוסיף: "שנאמר: בנים אתם לה' אלקיכם". ולכאורה, זה עתה אמר זאת רש"י, והביא שלש הוכחות לכך שהתלמידים קרויים בנים, ומדוע עליו 37להוכיח זאת שוב (ודוקא הוכחה אחת מתוכן, ובלי לציין "וכו'", כרמז לשתי ההוכחות האחרות), מיד כשאומר זאת שנית¹⁸?

ד) לדבריו "הרב קרוי אב" מביא רש"י הוכחה: "שנאמר אבי אבי רכב ישראל...". בספרי מצוטטות מילים נוספות מפסוק זה: "ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו ולא ראהו עוד ויחזק בבגדיו וגו'", ואילו רש"י מצטט רק את המילים "אבי אבי רכב ישראל". מובן, שרש"י אינו כותב את שאר המילים, כי לפי הפשט אין הן דרושות להוכחה ש"הרב קרוי אב". אך לשם מה הוא מצטט את המילים "רכב ישראל"? שאף הן אינן נחוצות, לכאורה¹⁹, כי להוכחה ש"הרב קרוי אב" יש צורך רק במילים "אבי אבי".

ה) כמוסבר מספר פעמים, דרכו של רש"י בכל מקום²⁰, כאשר הוא מצטט מילים מסויימות מתוך פסוק, הוא אינו מציין "וגו'". אלא אם כן גם המילים שבהמשך חשובות לצורך הפירוש, אך אינן הכרחיות ביותר, ואז מסתפק רש"י ברמז למילים אלו על ידי "וגו'", ואינו מצטטן במפורש.

כיון שכאן מוסיף רש"י "וגו'" לאחר המילים "רכב ישראל", מובן, שגם המילה "ופרשיו" הכתובה בפסוק לאחר "רכב ישראל" חשובה להבנת הענין כאן, למרות שאין היא הכרחית, ולכן רש"י אינו מצטטה במפורש.

יש להבין: מהי ההבנה הנוספת לעניננו על ידי המילה "ופרשיו"?

ה. "סדר המשנה" – ללמד ארבע פעמים

את פירושו של רש"י "לבניך אלו התלמידים", ולא "לבניך" כפשוטו, ניתן, לכאורה, לבאר:

בפרשת תשא²¹ אומר רש"י "כיצד סדר המשנה" – שתחילה לימד משה את אהרן, לאחר מכן את בני אהרן וכו', ומסיים: "נמצא ביד כל העם א', ביד הזקנים ב', ביד בני אהרן שלשה, ביד אהרן ארבעה". ואין מובן²²: כיצד ייתכן שאהרן יצטרך לשמוע כל ענין בתורה ארבע פעמים, ולקטנים ממנו מספיק לשמוע רק שלש פעמים או פעמיים, עד אשר ל"כל העם" מספיק לשמוע פעם אחת בלבד? על כך מוסיף שם רש"י "וכו', כדאיתא בעירובין". כוונתו היא לנאמר שם²³, שלאחר שסיים משה ללמד את ארבע הפעמים "שנה להן אהרן פרקו... שנו להן בניו פרקן... שנו להן זקנים פרקן". כך יוצא, כפי 38שמסכמת שם הגמרא, ש"נמצא ביד הכל ארבעה".

מדוע צריך שיהיה "ביד הכל ארבעה"? הדבר מובן בפשטות, כי רק כאשר שומעים ענין מסויים פעמים רבות, ארבע פעמים, מבינים אותו היטב, כך שדברי התורה יהיו "מחודדים בפיך", כפירוש רש"י על "ושננתם". ובדומה לכך בתחילת פרשת משפטים²⁴.

אך השאלה היא: חובת "ושננתם" היא רק "לבניך", כשהכוונה הפשוטה, ללא פירוש רש"י, היא לבנים כפשוטם. מדוע אפוא היו חייבים בני אהרן והזקנים²⁵ לחזור על הלימוד עד שיהיה "ביד הכל ארבעה"? גם אילו לא היו ישראל שומעים אפילו פעם אחת, לא היו חייבים אהרן והזקנים ללמדם. ועל־אחת־כמה־וכמה כאשר כל ישראל כבר שמעו כל ענין פעמיים – ממשה ומאהרן – הרי בני אהרן והזקנים בודאי לא היו חייבים ללמדם זאת שוב כדי שיהיה "ביד הכל ארבעה"? ואין לומר שעשו זאת "לפנים משורת הדין", כי רש"י מציין שזה היה "סדר המשנה".

לפיכך מפרש רש"י "לבניך אלו התלמידים", ולכן סדר המשנה הוא ללמד את התלמידים כל ענין ארבע פעמים.

ו. פירוש רש"י אינו מפני "סדר המשנה" אך הסבר זה אינו מספיק. כי

א) הלימוד של אהרן, של בניו ושל הזקנים לאחר ש"נסתלק משה" אינו כל כך הכרחי על פי פשט הפסוקים, ולכן רש"י אינו אומר זאת במפורש, אלא רומז לכך על ידי "וכו'". לכן אין לומר, שההכרח של רש"י לפרש בדרך הפשט "לבניך אלו התלמידים" נובע מענין שאינו הכרחי על פי דרך הפשט.

ב) ההוכחה מ"סדר המשנה" היא, שבאיזשהו מקום יש חובה ללמד יהודים אחרים, ולא רק בנים. אך אין הכרח שחובה זו מופיעה דוקא בפסוק "ושננתם לבניך". האם משום שאיננו מוצאים פסוק אחר המציין חובה זו, עלינו לפרש "לבניך אלו התלמידים" - להיפך מהפירוש הפשוט?!

ג) יותר מכך: אף לפי פירוש רש"י "לבניך אלו התלמידים" עדיין צריך לחפש מקור אחר לכך שאהרן, בניו והזקנים לימדו יהודים אחרים. כי הפסוק "ושננתם לבניך" מופיע רק במשנה תורה, בשנת הארבעים, ואילו "סדר המשנה" היה כבר בשנה הראשונה.

39ז. מלמדי תינוקות – פרנסה מבוססת

ההסבר לכך הוא:

על הפסוק²⁶ "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" מפרש רש"י (והוא מציין זאת במפורש, כי הדבר הכרחי לפי פשט הפסוק²⁷), שבני שמעון יתפרנסו מהיותם סופרים ומלמדי תינוקות.

אילו נבאר את "ושננתם לבניך" כפשוטו, שכל אב מצווה ללמד את בניו בעצמו²⁸, הרי המציאות של מלמדי תינוקות קיימת רק כאשר אין לילדים אב ר"ל, או כאשר האב הוא עם הארץ כה גדול, עד שאינו יכול ללמד אפילו תינוקות, או כאשר עובר ר"ל על מצות עשה של "ושננתם לבניך".

ומתעוררת השאלה: כיצד הבטיח יעקב אבינו לבני שמעון פרנסה בהיותם סופרים ומלמדי תינוקות, כאשר זוהי אפשרות כה מצומצמת? לכן הכרחי להסביר שהמשמעות של "ושננתם לבניך" אינה כפשוטה. וכיון שאין חובת האב ללמוד תורה דוקא עם בניו שלו, מובן, שפרנסת שבט שמעון מבוססת, כי כל אב בודאי ישכור מלמד לבניו וישלם לו שכר לימוד (על אף שחובה זו אינה כתובה במפורש), בדיוק כפי שהוא דואג לצרכיהם האחרים של בניו.

דבר זה נלמד גם ממקומות אחרים: לפני כן אומר רש"י בפרשת ויחי²⁹ "אפרים היה רגיל לפני יעקב בתלמוד". וכן בסוף אותה פרשה, על הפסוק "בני מכיר בן מנשה יולדו על ברכי יוסף"³⁰, אומר רש"י "שגידלן בין ברכיו", ונראה לומר, שכוונתו היא³¹ שלמד עמם תורה. ואם נבאר את "ושננתם לבניך" כפשוטו, הרי יתעורר הקושי: כיצד ייתכן שיעקב אבינו יטול מיוסף את מצות העשה של "ושננתם", ויוסף יטול זאת ממכיר^*? (שהרי "רגיל" ו"שגידלן" – אין הכוונה למעשה חד פעמי, אלא לאופן הקבוע, ויוצא מכך שיעקב נטל את המצוה מיוסף, ויוסף – ממכיר).

ח. שאלת "בן חמש למקרא"

לאמיתו של דבר, אין כלל צורך בכל 40הפסוקים שלעיל. כאשר לומד "בן חמש למקרא" את הפסוק "ושננתם לבניך" מתעוררת אצלו שאלה על פי מראה עיניו:

הילד לומד ב"חדר" אצל מלמד, ועמו לומדים ב"חדר" ילדים נוספים. כמו כן יודע בן החמש למקרא שישנם תלמודי תורה רבים, שבהם מורים מלמדים את הילדים, ובהגיעו לפסוק "ושננתם לבניך", הוא שואל: מדוע הכניסני אבי ל"חדר" לידי ה"מלמד" ואינו מלמד אותי בעצמו, וכך עושים גם האבות של כל שאר הילדים: האם אבותיהם של כל הילדים עוברים ח"ו על מצות עשה? משיב לו רש"י "לבניך אלו התלמידים", ולכן אין אביך עובר ח"ו על מצוה, כי על פי דרך הפשט אין חלה עליו חובה ללמד דוקא את בניו שלו.

ט. "בנים אתם לה'..." – אינו הוכחה מספקת

אך בן החמש למקרא טוען: כתוב כאן לבניך, וכיצד ניתן לפרש "אלו התלמידים"? על כך עונה רש"י, שמוצאים זאת במקומות נוספים, ואדרבה - בכל מקום, שתלמידים נקראים בנים, כמו "בנים אתם לה' אלקיכם", שישראל נקראים בנים לה' מפני שלמדו ממנו תורה.

רש"י אינו מסתפק בפסוק זה, ומביא גם את הפסוקים "בני הנביאים..." ו"בני עתה אל תשלו", כי

[בנוסף לכך שבפסוק "בנים אתם לה' אלקיכם" ניתן להסביר בדוחק, שזוהי לשון של חיבה, כפי שרואים במוחש, שכאשר רוצים לבטא חיבה כלפי מישהו יקר, מכנים אותו "בני", כיון שהאהבה הגדולה ביותר היא אהבת הורים לילדים,

ואמנם, אהבת הקדוש־ברוך־הוא לישראל גדולה הרבה יותר מאהבת הורים לילדיהם – כמאמרו הידוע של הבעל־שם־טוב³², שאהבת הורים לבנם יחידם שנולד להם לעת זקנתם אינה מגיעה לאהבת הקדוש־ברוך־הוא לכל אחד ואחד מישראל – אך בכל זאת, "דברה תורה כלשון בני אדם", וכיון שהאהבה הגדולה ביותר אצל בני אדם היא אהבת הורים לילדיהם, אומרת התורה "בנים אתם לה' אלקיכם" – "לשבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע"³³,

ובנוסף לכך – אף אם נבאר שמשמעות המילה "בנים" בפסוק זה אינה לשון חיבה ומליצה, אלא תואר אמיתי, כלומר, שישראל נקראים בניו של הקדוש־ברוך־הוא משום שהם מקבלים ממנו דבר הנחוץ לעיקר מציאותם, כבן שמציאותו נובעת מהאב,

עדיין אין זו הוכחה שהם נקראים כך משום היותם תלמידים של הקדוש־ברוך־הוא, שלמדו ממנו תורה, שהרי]

אפשר לומר, שישראל קבלו מהקדוש־ברוך־הוא את תרי"ג 41המצוות³⁴. זהו דבר עיקרי במציאותם של ישראל, ולכן הם נקראים "בנים".

י. "בני הנביאים" - הוכחה שהתואר ניתן על לימוד התורה

ההוכחה לכך, שעקב כל דבר חשוב שמקבלים, לא רק לימוד תורה, מתאים התואר "בנים", היא:

בפרשת שמות³⁵ נאמר "בני בכורי ישראל", ומכך רואים שישראל נקראים בנים לה' כבר במצרים, לפני מתן תורה³⁶. יותר מכך: מהביטוי "בני בכורי ישראל" נראה, לפי פירושו השני של רש"י³⁷, שלפני מתן תורה גם לא־יהודים הם בנים לה', ומעלתם של ישראל היא בהיותם "בני בכורי". הכרחי אפוא לומר, שהתואר "בן" שם ניתן מפני שהקדוש־ברוך־הוא בראם, והם מקבלים ממנו את צרכיהם, כנאמר "הזן את העולם כולו".

אמנם, מובן, שהתואר "בנים" בפסוק "בנים אתם...", שבו רק ישראל ("אתם") נקראים בנים, נעלה הרבה יותר מהתואר "בן" בפרשת שמות, ששם מכונים כך גם לא־יהודים. התואר "בנים" שבו משתמשים רק לגבי "אתם" נקבע משום שיהודים, ורק יהודים, מקבלים מהקב"ה משהו שנעלה הרבה יותר מ"זן את העולם כולו",

וכיון שגם בן חמש למקרא יודע, ש"אשר בחר בנו מכל העמים" קשור ל"ונתן לנו את תורתו"^*, מתקבל על הדעת, שהנאמר "בנים אתם לה' אלקיכם", לאחר מתן תורה, הוא מפני שישראל קבלו את התורה,

אך עדיין אין זו הוכחה לכך שהם נקראים בנים מפני שהם לומדים את תורת ה', וייתכן שהם נקראים כך משום שה' נתן להם במתן תורה את תרי"ג המצוות.

לכן מביא רש"י הוכחה נוספת, של "בני הנביאים", כי שם הכרחי לומר שהתואר בנים הוא מפני שהם למדו מהנביאים.

42יא. הצורך בהוספת המילים "אשר בבית א־ל"

כאשר רש"י מביא את ההוכחה מ"בני הנביאים" הוא צריך להוסיף גם את המילים "אשר בבית א־ל", כי ללא זאת אפשר היה להבין שאין הכוונה לתלמידיהם של הנביאים, אלא ל"אנשי נבואה". כלומר, אנשים שכל מהותם היא נבואה. כביטוי "בני קדם"³⁸, שמשמעותו "אנשי קדם" ולא ילדים של קדם, וכן הביטוי "בני שנה"³⁹ המתאר את מהותם, ואין משמעותו "ילדים של השנה.

לפיכך מוסיף רש"י גם את המילים "אשר בבית א־ל" המבהירות, שבביטוי "בני הנביאים" אין הכוונה ל"אנשי נבואה", כי בבית א־ל לא היו נביאי אמת⁴⁰, כמסופר לפני כן בתנ"ך⁴¹, שמכל נביאי האמת נשאר רק אליהו הנביא. מכך מובן, שבביטוי "בני הנביאים" הכוונה היא לתלמידי הנביאים, והם נקראים בני הנביאים מפני שתלמידים קרויים בנים.

יב. הנימוק להוכחה השלישית

אך מפסוק זה בלבד אין עדיין הוכחה מספקת, כי אפשר לומר (לפחות בדוחק), שלמרות שאיזבל השמידה את כל נביאי ה' ונותר רק אליהו הנביא (והנביאים אשר במערה), הרי לאחר שאליהו הנביא הרג את נביאי הבעל, התחילו שוב לקום נביאי האמת. ועדיין אפשר לבאר שבביטוי "בני הנביאים", ואף בביטוי "בני הנביאים אשר בבית 43א־ל", הכוונה היא לאנשי נבואה, ולא לתלמידי הנביאים,

אמנם, אין הדברים כל כך פשוטים. קשה ביותר לומר, שבמשך תקופה כה קצרה כבר תקום קבוצה גדולה של נביאי אמת, ובבית א־ל, שבו התקיימה עיקר העבודה הזרה של ירבעם⁴². (ולפיכך סובר רש"י, שמהפסוק "בני הנביאים אשר בבית א־ל" אכן מוכח "שהתלמידים קרויים בנים", בשונה מן הפסוק "בני הנביאים" המופיע בספר מלכים א' (פרק כ' פסוק לה), שאותו אין רש"י מביא). בכל זאת, כיון שבדוחק אפשר לומר כך – מביא רש"י הוכחה נוספת, מכך שחזקיה קרא לישראל בנים, משום שלימדם תורה⁴³.

יג. חזקיהו – מלך שלימד תורה

אך על הוכחה זו מתעוררת שאלה: חזקיהו היה מלך, אשר תפקידו לדאוג לכל צרכי העם, כ"רועה" ל"צאן"⁴⁴. ואפשר לשאול: מנין שחזקיהו קרא להם בנים מפני שלימדם תורה, והרי ייתכן שהן נקראים כך משום שהוא דאג לכל צרכיהם, ועקב כל דבר חשוב שמקבלים ממישהו נקראים "בן", כדלעיל בסעיף י'?

ההסבר לכך הוא: איננו מוצאים במקום אחר מלבד אצל חזקיהו, שמלכים קוראים לישראל בכינוי "בנים", ומכך מובן שדוקא חזקיהו מכנה אותם כך מפני שהעניק להם דבר יחודי, שמלכים אחרים לא נתנו להם. וכיון שאנו מוצאים דבר אחד בלבד שחזקיהו נתן לישראל יותר ממלכים אחרים, שזהו לימוד התורה, אנו מבינים, שהוא קראם בנים מפני שלימדם תורה.

לפיכך מוסיף רש"י "שלימד תורה לכל ישראל", כלומר, ב"לימוד התורה" התייחדה השפעתו של חזקיהו המלך לעם ישראל כולו.

יד. "בנים" – עקב לימוד תורה בלבד

בכל זאת עדיין אין זו הוכחה מוחלטת לכך ש"תלמידים קרויים בנים". אפשר לומר, שחזקיהו קרא לישראל "בנים" כי, בנוסף ללימוד התורה, הוא דאג לכל צרכיהם הגשמיים, כמלכים אחרים. ודוקא משום שהעניק להם בשני התחומים – הן צרכים גשמיים והן לימוד התורה – הם נקראים "בנים", כי קבלת כל הצרכים – גשמיים ורוחניים – דומה לבן שכל צרכיו ומציאותו נובעים מהאב. אך מנין ההוכחה לכך שהתלמידים הלומדים תורה מרב ואינם מקבלים 44ממנו צרכים אחרים, אף הם נקראים בנים? לכן מצטט רש"י גם את הפסוק "בני הנביאים..."⁴⁵, שבו רואים שהתואר "בנים" נקבע עקב הלימוד בלבד.

טו. ההסברים לגבי ההוכחות שרש"י אינו מביא

לאחר כל האמור לעיל עדיין קשה: מדוע אין רש"י מביא את ההוכחה מ"תולדות משה", ומספר משלי?

ההסבר לכך הוא:

הקושי של רש"י על "לבניך אלו התלמידים" (שאותו הוא מיישב בדבריו "מצינו בכל מקום שהתלמידים קרויים בנים") הוא: מדוע נאמר בפסוק "לבניך", דבר המאפשר לטעות ולבאר "לבניך" – כפשוטו? אפשר היה לכתוב "ושננתם לתלמידיך"⁴⁶! על כך משיב רש"י "מצינו בכל מקום שהתלמידים קרויים בנים", ש"בכל מקום" – בכל התורה שבכתב, התלמידים קרויים בנים. ולכן אין לשאול מדוע לא נאמר "ושננתם לתלמידיך", כי בכל מקום נקראים התלמידים – בנים⁴⁷.

היכן אנו רואים שבכל מקום נקראים התלמידים בנים? כתשובה לכך מצטט רש"י מספר מקומות שבהם מכנה התורה את התלמידים בכינוי "בנים", ולא בכינוי "תלמידים".

ולפי זה מובן בפשטות שרש"י צריך להביא מספר פסוקים, כי מפסוק אחד או שניים ניתן להוכיח שתלמידים יכולים להיקרא בנים, אך זו אינה הוכחה לכך שזהו כינויים בכל מקום. אך כאשר רואים שלשה מקומות (ובמיוחד שהם מצוטטים מכל חלקי התורה שבכתב: תורה, נביאים וכתובים), שבהם מכנה התורה את התלמידים בכינוי "בנים", הרי זו הוכחה שזהו אכן כינויים הקבוע.

לפי זה מובן מדוע אין רש"י יכול להביא הוכחה מכך שבני אהרן נקראים "תולדות משה": אמנם, שם מלמדת אותנו התורה, ש"כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו", אך אין זו הוכחה לכך שתלמידים נקראים "בנים", כי אין מופיעה כאן המילה "בנים". ולגבי הביטוי "תולדות" אפשר לומר, שהוא בא להשמיענו⁴⁸, ש"כל המלמד... כאילו ילדו", אך אין זו ממש התחייבות וכדומה.

כמו כן מובן מדוע אין רש"י מביא הוכחה מהביטוי "בני" בספר משלי, כי אפשר לומר, שאת "משלי שלמה" אמר שלמה המלך תחילה לבנו (רחבעם), 45ורק אחר כך הוא הפך זאת לספר לימוד עבור כולם. וכיון שבאומרו את המשלים הוא השתמש בביטוי "בני", הוא לא שינה ניסוח זה ל"תלמידי", גם כאשר הספר הפך לנחלת הכלל, כי ביטוי זה מתאים לכל תלמיד, כי תלמידים קרויים גם "בנים".

לפיכך מצטט רש"י את הפסוק שבו אמר חזקיהו "בני" לא לילדיו, אף מלכתחילה, וזוהי הוכחה שהכינוי היחיד לתלמידים בתורה שבכתב הוא "בנים".

טז. הרב צריך להתמסר כאב

לאחר שרש"י מבאר מדוע נאמר "לבניך" ולא "לתלמידיך", הוא מוסיף "וכשם שהתלמידים קרויים בנים, כך הרב קרוי אב". ממילים אלו מיישב רש"י קושי נוסף שעשוי להתעורר על פירושו "לבניך אלו התלמידים":

המשמעות של "ושננתם" היא, כדברי רש"י, "לשון חידוד הוא, שיהיו מחודדים בפיך...". מכך מובן, שללמד את הזולת באופן של "ושננתם" זהו עמל רב. ומתעוררת השאלה: מדוע חייב הרב להתמסר כה רבות לתלמידיו, עד שהדברים יהיו "מחודדים"?

אילו היה הפירוש של "לבניך" כפשוטו, היה הדבר מובן, כי אב חייב לעשות את כל מה שאפשר עבור בניו. אך אם "לבניך" אלו התלמידים, קשה: די בכך שהרב מלמד את אלו שאין לו קשר עמם, ומדוע מוטלת עליו החובה לעמול עד כדי שהדברים יילמדו באופן של "ושננתם"?

אמנם, אין הקושי כה גדול, כי יש מצוות נוספות שאיננו יודעים את טעמן, אך בכל זאת אין הדבר "חלק". כי הענינים שהם "גזירת הכתוב" הם מעטים מאד.

לכן אומר רש"י "הרב קרוי אב", וכיון שבענין הלימוד הרב הוא אב לתלמידיו, הרי הוא חייב להתמסר אליהם בתחום זה באותה התמסרות של אב לבנים.

יז. "אב" – תואר מחייב

אך אילו היה רש"י אומר רק את המילים "הרב קרוי אב" לא היתה כוונתו ברורה, כי ייתכן שזהו תואר של כבוד בלבד⁴⁹, ללא התחייבות, ובודאי לא התחייבות כאב לבניו.

לפיכך מוסיף רש"י "וכשם שהתלמידים קרויים בנים... כך הרב קרוי אב", כלומר, הרב קרוי אב בדיוק כפי שהתלמידים קרויים בנים:

כשם שהעובדה ש"תלמידים קרויים בנים" מטילה על התלמידים התחייבות עצומה כלפי רבם – "שנאמר: בנים אתם לה' אלקיכם", שמפני שישראל הם בניו של הקדוש־ברוך־הוא הם חייבים בכל תרי"ג המצוות (ואינם יכולים לפטור את עצמם בקיום תרי"ב מצוות, על אף שגם זוהי התחייבות גדולה), עד אשר אין רגע אחד שבו חפשי היהודי ח"ו ממלכות שמים, כי בכל עת פנויה עליו ללמוד תורה, וגם בהיותו עסוק 46בצרכיו, הרי בנוסף לכך שלגבי כל פעולה יש הלכות כיצד לבצעה, עליו לעשות הכל לשם שמים –

"כך הרב קרוי אב", כך התואר "אב" מטיל על הרב התחייבות כלפי תלמידיו. חי. הרב צריך להיות "רכב"

היכן אנו מוצאים שהתואר "אב" מטיל על הרב את החובה ללמד את תלמידיו באופן שדברי התורה יהיו מחודדים בפיהם? על כך מביא רש"י הוכחה "שנאמר: אבי אבי רכב ישראל":

כאשר אלישע קרא לרבו אליהו "אבי אבי", הוא הוסיף "רכב ישראל", וכוונתו היתה, שאליהו העניק לישראל, על ידי תפילותיו⁵⁰, את הכח לנצח במלחמותיהם, כשם שרכב מלחמתי מסייע לנצחון במלחמה, אשר את זאת כבר למד "בן חמש למקרא" בפרשת בשלח⁵¹.

מהו הקשר בין היותו של אליהו "רכב ישראל" כלפי ישראל, לבין היותו "אבי אבי" כלפי אלישע, בהיותו רבו? מכך שאלישע קרא לאליהו "רכב ישראל" בהמשך ל"אבי אבי", מובן, שהכינוי "רכב" קשור לענין של "אבי אבי"⁵²: הרב צריך להיות "רכב" לתלמידיו, מפני שהוא קרוי "אב" – עליו להעניק להם את הכח לנצח במלחמות המתעוררות בלימודיהם.

יט. הרב מעניק כלים להתמודדות עם דעות סותרות

באילו מלחמות בלימודיהם של התלמידים צריך רבם להעניק להם כח לנצח, ומהו הקשר בין ענין זה לבין "ושננתם לבניך" – זאת יודע התלמיד עצמו, ורש"י אינו צריך לבאר זאת:

הוא רואה לעיתים קרובות, שלאחר שלמד ענין מסויים, והבין דעה מסויימת, מופיעה סברה אחרת וסותרת את הראשונה, ומעוררת מלחמה כלפי הסברה שאותה למד לפני כן. ואם הוא עצמו אינו מעורר את הסברה החדשה, היא מופיעה על ידי שאלת אדם אחר – "שאם ישאלך אדם דבר". ואם הוא איננו מסוגל לנצח במלחמה: אין בידו תשובה נכונה להסיר את הסברה הסותרת, מתעורר אצלו ספק בלימוד, והוא מתחיל "לגמגם".

לכן אין די בכך שהרב ילמדו את עצם הענין, אלא עליו לתת לתלמיד כללים והסברים – "רכב" – שבאמצעותם הוא יוכל לנצח במלחמות השכל ולהכריע בין סברות נוגדות, עד שדברי התורה יהיו "מחודדין" אצלו, ללא שום ספקות.

כ. לפעמים נדרש גם "פרש"

כאשר רש"י מביא הוכחה מ"אבי אבי רכב ישראל" הוא מוסיף "וגו'", 47בהתכוונו למילה הבאה – "ופרשיו".

המעלה ב"ופרשיו" על פני "רכב" במלחמה כפשוטה היא: כאשר יש ללוחם רכב, עדיין ייתכן שלא ינצח במלחמה, כי ייתכן שאין הוא יודע להשתמש ברכב. אך כאשר בנוסף לרכב יש לו פרש, הנוהג ברכב, הרי הנצחון במלחמה מובטח יותר.

כך הוא גם במלחמה המתרחשת בעולם השכל: לפעמים ייתכן שגם כאשר הרב העניק "רכב", כלומר כללים והסברים לתלמיד, עדיין ישארו אצלו ספקות והוא לא יהיה בטוח בדעתו, כיון שייתכן שאינו יודע היכן וכיצד עליו להשתמש בכללים. במקרה כזה, צריך הרב להיות גם "פרש", עליו להנחות את התלמיד ולסייע בידו להשתמש כראוי בכללים.

אך למילה "ופרשיו" רומז רש"י רק באמצעות "וגו'", ואינו מצטטה במפורש, כי הדבר אינו הכרחי לצורך "ושננתם": ברוב המקרים מקיימים את "ושננתם – לשון חידוד" גם כאשר מעניקים לתלמידים רק את ה"רכב". אך כיון שלפעמים, כאשר התלמיד במצב ירוד, שאינו מצליח להשתמש בעצמו בכללים, או כאשר הענין הנלמד הוא מסובך ועמוק ביותר, צריך הרב להיות גם בבחינת "פרשיו", ולכן רומז רש"י גם למילה זו.

כא. קיום השליחות בכחו של המשלח

בפירוש רש"י יש גם "יינה של תורה"⁵³. בכך שרש"י רומז למילה "ופרשיו" על ידי המילה "וגומר" נלמדת הוראה בעבודה הרוחנית:

כאשר אומרים ליהודי שעליו ללמוד תורה עם יהודי אחר, עם אלו שהם רק בבחינת תלמידיו, ועליו ללמדם באופן של "ושננתם – לשון חידוד", עד כדי כך שלפעמים עליו להיות "פרשיו", הוא עלול לטעון: כאשר היהודי האחר עדיין אינו מפנים את הדברים אף לאחר שמראים לו את כללי הלימוד ומנחים אותו בדרך – מדוע צריך להתעסק אתו בכלל, וביגיעה כה עצומה? הרי אין הוא בערכי כלל, ובמיוחד שלאחר שאעמול קשות כדי ללמדו, עדיין ייתכן שהעמל לא יועיל לכך שדברי התורה יהיו מחודדים אצלו?

התשובה על כך היא: כיון שזימנו מלמעלה שתפגוש באותו יהודי, הרי זו הוראה ברורה שעליך ללמדו באופן של "ושננתם". ועליך להיעשות אף בבחינת "ופרשיו", כדי להיות גומר ולהשלים את השליחות שלך: אינך עושה טובה לזולת, אלא הדבר חשוב לך⁵⁴, כי בלעדיו אינך משלים את שליחות שלך, וכאשר פגום גמר השליחות, פגום קיום השליחות בכלל.

ומצד שני: כאשר אכן תהיה בבחינת "ופרשיו" ו"תגמור" ותשלים את שליחותך, תזכה לקבל את כוחו של הקדוש־ברוך־הוא, אשר שלוחו של 48אדם (העליון) כמותו⁵⁵, ואתה נקרא אב, והושווה כבוד האב לכבוד המקום⁵⁶, ולכן עליך להיות בטוח שעמלך ישא פרי, כי כוחו של המשלח, שבאמצעותו אתה פועל, הוא בלתי מוגבל.

כב. "ושננתם" – הכנה לגאולה

את ההוכחה לכך ש"הרב קרוי אב" (שזהו ההסבר לחיוב "ושננתם", כדלעיל בסעיף טז) – מביא רש"י מן הביטוי "אבי אבי", הנאמר לגבי אליהו הנביא, מבשר הגאולה⁵⁷. וגם בכך רומז רש"י לענין מ"יינה של תורה":

כאשר מקיימים את הציווי "ושננתם – לשון חידוד" הרי זה מעין העתיד לבוא, כאשר "לא ילמדו איש את רעהו"⁵⁸, כי ענין זה, שהתלמיד למד מפי רבו, כבר מחודד בפיו ואין הוא זקוק לרב בענין זה.

וכיון שכל הגילויים שלעתיד לבוא תלויים במעשינו ועבודתנו עכשיו⁵⁹, מובן, שקיום הציווי "ושננתם" הוא הכלי להמשכת "ולא ילמדו...", כפי שיהיה לעתיד לבוא⁶⁰.

לכך רומז רש"י בהביאו הוכחה ל"ושננתם לבניך" מהפסוק "אבי אבי רכב ישראל וגו'", הנאמר לגבי אליהו מבשר הגאולה, כי קיום ציווי זה מקרב וממהר את קיום היעוד "ולא ילמדו... כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"⁶¹, שזהו דבר עיקרי⁶² בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.