שיחה א

29שיחה א

א. "וכל תרומה... אשר יקריבו

לכהן..."

מן הפסוק "וכל תרומה... אשר יקריבו לכהן לו יהיה"¹ מצטט רש"י את המלים "וכל תרומה...", ומפרש על כך²: "אמר רבי ישמעאל, וכי תרומה מקריבין לכהנים, והלא הוא המחזר אחריה לבית הגרנות³, ומה תלמוד לומר אשר יקריבו לכהן, אלו הבכורים, שנאמר בהם תביא בית ה' אלקיך⁴, ואיני יודע מה יעשה בהם, תלמוד לומר לכהן לו יהיה, בא הכתוב ולימד על הביכורים שיהיו ניתנין לכהן".

בכך אין מובן:

א) לפי הסברה שבפסוק זה מדובר על תרומה, קשה לרש"י רק הביטוי "אשר יקריבו לכהן": כיון שהכהן הוא המחזר אחר התרומה לבית הגרנות, אין מתאים כאן הביטוי "יקריבו לכהן", שמשמעותו היא, להיפך, שהבעלים צריכים להביא זאת לכהן. אך עצם החידוש בפסוק – שהתרומה צריכה להינתן לכהן – אינה קשה לרש"י: התורה היתה צריכה להבהיר זאת, כיון שבפרשות הקודמות⁵ רק מוזכר שצריך להפריש תרומה⁶, בלי להזכיר שיש לתת זאת לכהן⁷.

ולפי זה יש להבין: מהו הקושי שהתעורר לפי המסקנה "אלו הבכורים", אשר רש"י מתכוון ליישבו על ידי ההבהרה "ואיני יודע מה יעשה בהם – תלמוד לומר לכהן..."?

אין לומר, שלאחר שרש"י מצטט את הפסוק (המופיע בענין הביכורים) "תביא בית ה' אלקיך" (כדי להוכיח מהמילה "תביא" שיש להביא את הביכורים לבית המקדש, שבו נמצאים הכהנים, ומשום כך נכון להסיק שבמילה "יקריבו" שבפסוקנו הכוונה היא לביכורים), היתה קיימת האפשרות לומר, שמפסוק זה עצמו כבר מובן שיש להביא זאת לכהן. לפיכך צריך רש"י לשלול זאת ולומר, שלמרות פסוק זה "איני יודע מה יעשה בהם"

– אך אין לומר כך, כי הדבר מובן בפשטות, אף ללא פירוש רש"י, ולא ייתכן להתבטא על כך במלים "ואיני 30יודע..." – כי: מהו החידוש בכך? בפסוק "תביא בית ה' אלקיך" אין שום הסבר⁸ "מה יעשה בהם", ובודאי אין משתמע מכך, שבהבאת הביכורים לבית המקדש הכוונה היא לנתינתם לכהן⁹. ואדרבה: כל עוד אין הוראה אחרת, צריכים הם, לכאורה, להישאר ברשות הבעלים.

ב) אם רש"י מתכוון בכל זאת לבאר את החידוש שבפסוק, לפי פירושו "אלו הביכורים", די היה באומרו "ואיני יודע... תלמוד לומר לכהן לו יהיה". מדוע הוא צריך לפרש לאחר מכן "בא הכתוב ולימד על הביכורים שיהיו ניתנין לכהן"?

ג) אף אם בכל זאת נזקק רש"י, מסיבה כלשהי, לפירוש שבסיום דבריו "בא הכתוב ולימד על הביכורים שיהיו ניתנין לכהן", בכל זאת עדיין קשה להבין: מדוע צריך רש"י להוסיף את המלים "על הביכורים" לאחר שכבר ציין לפני כן במפורש "אלו הביכורים", ודי היה באומרו "בא הכתוב לוימד שיהיו ניתנין לכהן"?

ד) שוני נוסף בפירוש רש"י לפי המסקנה ("אלו הביכורים"), לבין פירושו לפי הסברה האפשרית (שבפסוק זה מדובר על תרומה): בסיום הקושי "וכי תרומה..." הוא אומר "ומה תלמוד לומר אשר יקריבו לכהן" – כלומר, המילה "לכהן" אינה קשורה למלים הבאות "לו יהיה", אלא למלים "אשר יקריבו". ואילו לפי המסקנה, הניסוח הוא "תלמוד לומר לכהן לו יהיה" – המילה "לכהן" מופיעה בסמיכות ובקשר ל"לו יהיה"?

ה) שאלת רש"י "וכי תרומה מקריבין..." קשורה, לכאורה, רק למילה "תרומה", ולמלים "אשר יקריבו לכהן", שאליהן רומז רש"י ב"וגו'". מדוע אפוא מצטט רש"י גם את המילה "וכל (תרומה וגו')", שאינה קשורה, לכאורה, לתוכן פירושו? ובמיוחד כאשר מספר פסוקים לפני כן^*, לגבי "וכל טמא לנפש", אין רש"י מצטט את המילה "וכל".

ו) מדוע מציין רש"י את שמו של בעל הפירוש "אמר רבי ישמעאל" ואינו מסתפק בפתיחה "וכי תרומה...". כלומר, מה מוסיפה להבנת הפסוק הידיעה שרבי ישמעאל אמר זאת?

31ב. "וכל תרומה" – ביכורים?

בנוסף לדיוקים אלו, אין מובן הפירוש בכללותו, ההוכחה לכך שב"וכל תרומה" אין הכוונה כאן לתרומה כפשוטה, אלא לביכורים:

לאחר המלים "וכל תרומה" לפני "אשר יקריבו לכהן", נאמר "לכל קדשי בני ישראל", ורש"י אינו מציין משמעות מלים אלו. מכך ניכר, שרש"י רואה זאת כדבר כה פשוט, שאפילו "בן חמש (למקרא)" מבין זאת בעצמו:

בפרשה קודמת¹⁰ כבר קבע רש"י את הכלל "כך דרך המקראות לכתוב למ"ד יתירה". לכן כבר יודע התלמיד, שמילה הפותחת בלמ"ד, שאי אפשר לפרשה לפי השימוש הרגיל בהמשך למלים הקודמות – הרי זאת למ"ד יתירה. מכך מובן בפשטות גם בפסוקנו, שלמרות שנאמר "לכל קדשי בני ישראל", כיון שאי אפשר לפרש זאת כהמשך ל"וכל תרומה"¹¹, הכרחי לומר שזוהי למ"ד יתירה. ולכן יוצא, שב"(ל)כל קדשי בני ישראל" הכוונה היא לכל שאר "קדשי בני ישראל", שאינם נכללים ב"וכל תרומה", כלומר, מתנות כהונה האחרות¹².

ולפי זה אין מובן: כיצד מסיק רש"י מ"אשר יקריבו לכהן" את המסקנה שבמלים "וכל תרומה" אין הכוונה לתרומה בפשטות, מפני השאלה "וכי תרומה מקריבין לכהן", והרי אפשר להסביר, שב"וכל תרומה" הכוונה היא אכן לתרומה כפשוטה, והמלים "אשר יקריבו לכהן" אינן קשורות ל"וכל תרומה", אלא למלים "(ל)כל קדשי בני ישראל", המופיעות בסמוך להן, ורוב מתנות הכהונה אין הכהן "מחזר" אחריהן, אלא הן מובאות אל הכהן?

שאלה זו אף מתגברת: כיון שהתורה מבדילה את הפרט של "וכל תרומה", ואינה כוללת זאת ב"לכל קדשי בני ישראל" מוכח, לכאורה, שאין מקריבים לכהן את "כל תרומה"¹³, ולכן 32צריכה התורה להפריד זאת מ"קדשי בני ישראל אשר יקריבו לכהן". ולפי זה יוצא ההיפך: "וכי תרומה מקריבין לכהן" היא סברה המסייעת לומר שב"וכל תרומה" הכוונה היא דוקא לתרומה, ולא לביכורים!

ג. יש קשר בין תרומה לבין גזל הגר

ההסבר לכל האמור לעיל הוא:

מלשון הפסוק "וכל תרומה...", בוא"ו החיבור, מוכח, שדין זה מופיע בהמשך לדין המוזכר לפני כן, לגבי גזל הגר: כשם שאת גזל הגר יש לתת לכהן¹⁴, כך גם "כל תרומה" ו"כל קדשי בני ישראל", יש לתת לכהן.

אך בכך אין מובן:

א) יש מתנות רבות, שעליהן נאמר בפרשות הקודמות שיש לתיתן לכהן. ומדוע מקשרת התורה את הענין של "וכל תרומה... לכהן..." דוקא לגזל הגר¹⁵?

ב) מדוע מפרידה התורה את "כל תרומה" מ"כל קדשי בני ישראל", ואומרת "אשר יקריבו לכהן", דבר שמתאים רק למתנות כהונה אחרות, ולא לתרומה. לכאורה, צריך היה לומר "אשר יתנו לכהן" וכדומה. שהרי, מטרת פסוקנו אינה לבאר את פרטי הדינים של מתנות כהונה, שהרי הפסוק מופיע בהמשך לענין הקודם של גזל הגר, ולגבי גזל הגר חשוב רק הפרט שצריך לתיתו לכהן, ואין חשוב לציין אם עושים זאת על ידי שהוא מחזר לבית הגרנות או שמביאים זאת אליו?

מכך הכרחי לומר, שהקשר של "וכל תרומה..." לגזל הגר אינו רק מפני שהם ניתנים לכהן, אלא מפני שיש ביניהם משהו משותף המבדילם משאר מתנות כהונה. ומפני קשר מיוחד זה של "כל תרומה" לגזל הגר, הוצאה התרומה מהכלל של שאר "קדשי בני ישראל", והיא מופיעה בפסוק בנפרד.

ד. גזל הגר ותרומה – נתינה לה'

ה"חידוש" שבו נבדל "גזל הגר" משאר מתנות כהונה, הוא: כל שאר מתנות כהונה¹⁶ הן חלקים מסויימים 33מנכסי ישראל, אשר התורה נתנה אותם לכהנים. כלומר, חלקים מסויימים אלו שייכים מלכתחילה לכהן. לעומת זאת, לגבי גזל הגר לא ייתכן לומר שדבר גזול זה שייך מלכתחילה לכהן: לפני שנגזל הדבר, הוא היה בודאי שייך לגר. אף לאחר שהוא נגזל מן הגר, חייב הגזלן להשיב את הגזילה לנגזל, ולא לכהן. ואפילו לאחר שהנגזל נפטר, בלי להשאיר יורשים, עדיין אין הגזל שייך לכהן, שהרי כל עוד אין הגזלן מודה בגזילה, אף כאשר עדים מעידים על הגזילה, אין חלה עליו החובה לתת את הגזילה לכהן. רק כאשר הגזלן בעצמו מודה בגזילה, ודוקא לאחר שהנגזל נפטר¹⁷, ורוצה לשוב בתשובה ולהשיב את הגזילה, הוא צריך לתיתה לכהן. ואפילו אז, אין הכוונה שהכהן הוא במקום הנגזל, כלומר, שחובת ההשבה לנגזל מועברת כלפי הכהן¹⁸, אלא שהגזלן חייב להשיב זאת לקדוש־ברוך־הוא, ל"בעל הבית" האמיתי¹⁹, ולאחר ש"קנאו ה'", אז "נתנו (ה') לכהן"²⁰.

וכיון שבגזל הגר החידוש הוא בכך, שהדבר ניתן לכהן למרות שהוא אינו שייך לו בעצם, לכן ממשיכה התורה מיד לאחר מכן ומביאה את הדין "וכל תרומה...", הדומה לגזל הגר, והיא מבדילה בין "וכל תרומה" לבין "כל קדשי בני ישראל", שאין להם נקודה משותפת זו²¹: גם לגבי התרומה חובת הנתינה לכהן קיימת רק לאחר²² 34שהבעלים מפרישים אותה כ"תרומה לה'", ורק לאחר שהיא נעשית "תרומת ה'", חלה החובה "ונתתם... את תרומת ה' לאהרן הכהן"²³. ועד"ז בראשית הגז, שחיוב הנתינה לכהנים הוא בעת הגיזה דוקא – עד"ז הוא בקדשים, ש"משפט הכהנים" בהם הוא דוקא מאת המקריבים קרבנות מסויימים (שבהם זיכתה התורה חלקים מסויימים להכהנים), ומכיון ש"מתנות האשים" הוא עיקר בהקרבן, חלק הכהנים בה הוא אחר מתנות האישים.

משא"כ תרומה, הרי משפט הכהנים בה מאת

ה. תרומת מעשר, חלה וביכורים – הפרשה לה'

כיון שהסמיכות בין "וכל תרומה" לבין גזל הגר, והבדלתה מ"כל קדשי בני ישראל", היא מפני הדמיון שבין התרומה לבין גזל הגר, הכרחי לומר שב"וכל תרומה" אין הכוונה רק לתרומה גדולה, אלא גם לכל שאר מתנות כהונה – תרומת מעשר, חלה וביכורים²⁴ – הנקראות בשם "תרומה"²⁵, כי גם לגביהן קיים אותו דמיון לגזל הגר כבתרומה²⁶:

24) שהרי אדרבה: הדמיון דביכורים לגזל הגר הוא יותר מהדמיון דתרו"מ וחלה – כי תרו"מ מכיון שיש בה שיעור "מעשר מן המעשר", הרי גם קודם 35לגבי תרומות ומעשרות וחלה קובעת הלכה, שבראש ובראשונה הן צריכות להיות מופרשות על ידי הבעלים כ"תרומה לה'", ואז נוצרת החובה לתיתן לכהן²⁷. כך גם בביכורים, שמלכתחילה חובה להקדישם²⁸ ולהביאם "בית ה' אלקיך", עם פרטי ההלכות לגבי אופן הבאתם לבית המקדש, כמפורט בתחילת פרשת תבא, ודוקא לאחר הפרשתם, הקדשתם והבאתם לקדוש־ברוך־הוא – רק אז חלה החובה לתיתם לכהן²⁹.

ו. השאלות מיישבות זו את זו

לפי האמור לעיל מובן, ששתי השאלות שהובאו לעיל (בסעיף א) – מנין נובע ההכרח של רש"י, שהמלים "אשר יקריבו לכהן" אינן מתייחסות רק ל"לכל קדשי בני ישראל", אלא גם ל"וכל תרומה", ומהי הסיבה לכך שהוא מצטט את המלים "וכל תרומה...", למרות ששאלתו "וכי תרומה מקריבין לכהן..." אינה קשורה, לכאורה, למילה "וכל" – מתורצות זו בזו, כי מהמילה "וכל" נובע ההכרח שהמלים "אשר יקריבו לכהן" מתייחסות ל"וכל תרומה":

כיון שב"וכל תרומה" נכללים גם ביכורים, כדלעיל בסעיף ו', ולגבי ביכורים נאמר במפורש "תביא בית ה' אלקיך", כלומר, שהכהן אינו צריך לחזר אחריהם – אם כך ברור, שהענין "אשר יקריבו לכהן" מופיע כהמשך ובקשר ל"וכל תרומה".

ז. ביכורים – חידוש מיוחד

אך לאחר שרש"י משיב על השאלה "וכי תרומה מקריבין לכהן...", ש"אלו הביכורים", שב"וכל תרומה" הכוונה היא רק לביכורים, ולא לתרומה גדולה, תרומת מעשר וחלה³⁰ – מתעורר הקושי: במה קשורים הביכורים לגזל הגר יותר מתרומה גדולה?

לפיכך ממשיך רש"י ואומר "ואיני יודע מה יעשה בהם... בא הכתוב ולימד...": התורה מבדילה בין הביכורים לבין כל שאר מתנות כהונה, 36אף מתרומה גדולה וכו', לא מפני שלביכורים יש דמיון רב יותר לגזל הגר מאשר לתרומה גדולה

[שהרי, אדרבה: כיון שלגבי ביכורים קיים הדין של "תאנה שביכרה..."³¹, שאף לפני שהבעלים מפרישים את הביכורים כבר שייך הפרי המסויים, החונט ראשון, לכהן³². ואילו בתרומה, אין לפני ההפרשה חטים מסויימות שיש להפרישן כתרומה, וזכותו של הכהן מתקיימת רק לאחר ההפרשה. ולכן תרומה גדולה אף דומה יותר לגזל הגר מאשר לביכורים]

אלא היא מבדילה את הביכורים בפני עצמם מפני ש"ואיני יודע מה יעשה בהם". ולכן "בא הכתוב ולימד על הביכורים שיהיו ניתנין לכהן.

אמנם, ההלכה שהביכורים ניתנים לכהן, נאמרת בפרשת קרח³³ – "בכורי כל אשר בארצם אשר יביאו לה' לך יהיה" – וזאת (א) מאוחר יותר, לאחר פרשתנו, (ב) הדין מוזכר שם דרך אגב, ביחד כל שאר מתנות כהונה³⁴, אך הפעם הראשונה והמקור לדין זה, שהביכורים ניתנים לכהן, הוא כאן בפסוקנו, "וכל תרומה...". מפני דין זה "בא הכתוב". והפסוק מופיע בסמוך ובהמשך לגזל הגר מפני טעם זה, שביכורים היא אחת ממתנות כהונה הדומות לגזל הגר.

ח. "ולימד" – דוקא לגבי ביכורים

לפי הסבר זה מובן מדוע צריך רש"י לבאר שוב "בא הכתוב ולימד על הביכורים שיהיו ניתנין לכהן" – למרות שאפשר לדעת זאת מדבריו הקודמים "אלו הביכורים" – כי בכך מתכוון רש"י להדגיש, שדוקא לגבי ביכורים נדרש ה"לימד" מפסוק זה:

בענין הדמיון לגזל הגר אין הביכורים שונים מתרומה גדולה, ואדרבה: תרומה גדולה דומה יותר לגזל הגר מאשר הביכורים, כדלעיל. אך כיון שהפסוק בא ללמדנו דינים – "בא הכתוב ולימד" – לכן הוא מכוון רק "על הביכורים"³⁵.

ט. "לו יהיה" – הביכורים שייכים לכהן

אך לפי הפירוש "אלו הביכורים" מתעורר קושי אחר, לגבי לשון הפסוק "אשר יקריבו לכהן לו יהיה": מדוע יש להוסיף את המלים "לו יהיה" לאחר שכבר נאמר לפני כן "אשר יקריבו לכהן" – כיון שמקריבים ונותנים את התרומה ואת "כל קדשי בני ישראל" לכהן, מובן ש"לא יהיה"?

לפי הסברה שמעלה רש"י, שב"וכל תרומה" הכוונה היא בעיקר לתרומה 37גדולה³⁶ ומתנות כהונה אחרות, (כדלעיל בסעיף ה'), אפשר היה להסביר, שבמילה "לו" אין התורה מתכוונת לכהן, אלא לבעלים. כלומר: טובת ההנאה מהתרומה (הבחירה בין "יקריבו לכהן" זה או אחר) שייכת לבעלים³⁷. כפי שקובעת ההלכה לגבי תרומה גדולה, וכן גבי תרומת מעשר וחלה, שהבעלים רשאים לתיתם לכהן לפי רצונם³⁸.

הסבר זה היה מתקבל גם לפי רצף הפסוקים: בפסוק הקודם נאמר שצריך לתת את גזל הגר לכהן שבאותו משמר³⁹. ולכן מדגישה התורה, שלגבי "וכל תרומה", למרות שהיא דומה לגזל הגר, כפי שהוסבר לעיל בהרחבה, בכל זאת "לו יהיה" – יש לבעל התרומה הזכות לתיתה לכהן לפי בחירתו.

ואילו לפי המסקנה "אלו הביכורים", אי אפשר להסביר שב"לו יהיה" הכוונה היא "שטובת הנאתן" לבעלים – כי לגבי ביכורים נאמר "תביא בית ה' אלקיך", ומכך מובן⁴⁰, שחובה לתיתם לאותו הכהן אשר נמצא אז בבית המקדש.

לפיכך מבהיר רש"י: "תלמוד לומר לכהן לו יהיה", שהמלים "לכהן" ו"לו יהיה" באות ברצף אחד, שלא כבסברה, שלפיה אומר רש"י "אשר יקריבו לכהן" ולא יותר מכך, כפי שהוסבר לעיל. כלומר, במילה "לו" אין הכוונה לבעלים, אלא לכהן.

אך לפי פירוש זה על "לו יהיה" נשארת השאלה, מה מחדש הפסוק במלים "לו יהיה" לאחר שכבר נאמר "אשר יקריבו לכהן"? – על כך ממשיך רש"י ואומר "בא הכתוב ולימד... שיהיו ניתנין לכהן".

אילו היה נאמר רק "אשר יקריבו לכהן", אפשר היה להבין, כיון שהביכורים כרוכים בפרטי הלכות שונות של הבאה לבית המקדש וכדומה, שהיהודי צריך רק להביא את הביכורים לכהן, אך לא למסור לו אותם, בדומה ל"ולקח הכהן הטנא מידך" שבפרשת תבא⁴¹, שמטרתו, כדברי רש"י, רק "להניף אותו". לכן מדגישה התורה "לו יהיה", "שיהיו ניתנין לכהן", שהביכורים שייכים לו. י. "מה יעשה" – שתי

פעולות שונות

לכאורה אפשר היה לשאול:

דברי רש"י "ואיני יודע מה יעשה בהם" (ולא "ואיני יודע למי יתנם" וכדומה) מוכיחים, שאין יודעים כלל מה לעשות בביכורים, למרות שבפרשת תבא מפורטות כל הלכות הביכורים, 38חוץ מדין הנתינה לכהן. מכך מובן, שהמלים "ואיני יודע..." מתייחסות לדבריו הקודמים "שנאמר תביא בית ה' אלקיך". כלומר, מהפסוק "תביא..." המופיע בפרשות הקודמות – "איני יודע מה יעשה בהם".

וקשה: במלים "ואיני יודע... בא הכתוב ולימד..." מתכוון רש"י להסביר (כדלעיל בסעיף ז'), שביכורים מובדלים בפסוקנו מכל שאר מתנות כהונה, למרות שתרומה גדולה דומה יותר לגזל הגר מאשר הביכורים, מפני שללא פסוקנו "איני יודע" – אין ידוע דין זה משום מקום אחר, אף לא מפרשות מאוחרות יותר, בשונה מתרומה, שלגביה נאמר בפרשת שופטים⁴² "ראשית דגנך... תתן לו" – לכהן,

ואם כך, צריך היה רש"י לומר "ואיני יודע שיהיו ניתנין לכהן", שבכך הוא החידוש ("לימד") שבפסוקנו לעומת כל שאר הפסוקים. מדוע אומר רש"י "ואיני יודע מה יעשה בהם", כיצד הוא מבהיר, שהוא מתייחס רק לפסוק "תביא בית ה' אלקיך"?

ההסבר לכך הוא: מלשון הפסוק "לכהן לו יהיה", ולא "יתנו לכהן" וכדומה, כנאמר⁴² לגבי תרומה גדולה "תתן לו", וכן במתנות כהונה אחרות, מוכח, שהפסוק קובע כאן שני דינים: (א) "אשר יקריבו לכהן", (ב) "לו יהיה". מהם שני דינים אלו? – על כך אומר רש"י "ואיני יודע מה יעשה בהם". כלומר, מן הפסוק "תביא בית ה' אלקיך" המופיע בתורה לפני כן, אין יודעים "מה יעשה בהם". ועל כך מופיע הבירור, בהדרגה, בפסוקנו: "אשר יקריבו לכהן" – לאחר ש"תביא בית ה' אלקיך" יעשה בהם "יקריבו לכהן"⁴³. ולאחר מכן מציין הפסוק דין אחר "לו יהיה", שלאחר הבאתם לכהן, יש לעשות בהם פעולה של "לו יהיה" – למסור אותם לכהן.

יא. רבי ישמעאל: "כללות...

בסיני ופרטות באהל

מועד"

אך אין מובן: מדוע מופיעה ההלכה שיש לתת את הביכורים לכהן רק בפסוקנו, ולא לפני כן, בפסוק "תביא בית ה' אלקיך".

על כך אומר רש"י "אמר רבי ישמעאל...", שהפירוש "ואיני יודע מה יעשה בהם... בא הכתוב ולימד..." 39נאמר על ידי רבי ישמעאל, הסובר⁴⁴ ש"כללות נאמרו בסיני ופרטות באהל מועד". משום כך הוא מסביר, שבפרשת משפטים ובפרשת תשא שנאמרו "בסיני", מופיע רק הכלל – "תביא...". ורק בפרשת נשא, שנאמרה "באהל מועד" מופיעים פרטים⁴⁵ – "אשר יקריבו לכהן לו יהיה".

יב. יש לתת את הראשון והמשובח לה'

כידוע, כוללים פירושי רש"י גם "יינה של תורה", ענינים של פנימיות התורה. את "יינה של תורה" שבפירוש רש"י זה אפשר להבין על ידי ביאור אחת ההוראות הכלליות⁴⁶ הנלמדות ממצות ביכורים.

צמיחת פירות, ובמיוחד פירות משובחים ביותר כביכורים, כרוכה ביגיעה רבה של האדם: חרישה, זריעה, ועוד ועוד. כאשר היהודי כבר ציפה לראות את הפירות, שצמחו לאחר עמל כה רב, מצווה עליו התורה, שלא זו בלבד שעליו לתת חלק מהם לכהן, אלא: "ראשית ביכורי אדמתך" – את הפירות שחנטו ראשונים, אף לפני שנטל משהו לעצמו, עליו להביא לבית המקדש ולתת לכהן.

וכיון שכל הוראות התורה נצחיות, בכל זמן ובכל מקום, מובן, שאותה הנהגה נדרשת מיהודי גם בתקופת הגלות ובחוץ לארץ, מכל רווחיו: כאשר מתאפשר לו קיום מצות צדקה, אל לו להתחשב בכך שפרנסתו מושגת בקושי, ואת הראשון והמשובח מרווחיו המושגים בקושי "תביא בית ה' אלקיך" – עליו לתת לקדוש־ברוך־הוא, לצדקה.

אך מגיע היצר הרע ומתחיל לשכנע ולטעון כלפי היהודי: כאשר מדובר בצדקה למטרת קדושה (כגון ישיבה, בית מדרש וכו') טובת הרבים (אשר אף הוא, הנותן, בכללם) – עדיין מתקבל הדבר על הדעת. אך כאן מדובר על "ביכורים" הניתנים ליחיד, לכהן, והם נעשים רכושו של הזולת⁴⁷. וטוען היצר הרע: כיון שגם אתה עצמך נצרך, והרי על כל ישראל נאמר "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים"⁴⁸ – מדוע עליך לתת את ה"ראשית" מעמלך הרב לזולת? במה הוא עדיף ממך? ולכל היותר, חלק את ה"ביכורים" (את רווחיך המשובחים), למספר חלקים, וחלקם למספר נצרכים, ובכללם – גם לך 40עצמך! ובמיוחד, כיון שאתה עמלת כדי להשיגם. אמנם "וברכך ה' אלקיך", אך גם התורה אומרת, שהברכה מתקיימת "בכל אשר תעשה"⁴⁹.

על כך נלמדת ההוראה, שכדי לדעת מה לעשות ב"ביכורים", צריך היהודי בראש ובראשונה, כאשר עדיין "איני יודע מה יעשה בהם", או, לפחות, אינו יודע באיזה אופן לתיתם לצדקה: אם למוסרם לגמרי ליהודי אחר, או ליטול חלק לעצמו וכו', להביאם "בית ה' אלקיך", ורק אז ושם הוא יידע את האמת, ש"ניתנין לכהן"⁵⁰.

טענת היצר הרע, שבהיותו נצרך הוא רשאי ליטול חלק מהביכורים לעצמו, נובעת רק מכך שהוא לא הגיע להחלטה שהביכורים הם כספי צדקה. למרות החלטתו לתת את הכסף לצדקה, הוא עדיין לא השתחרר מהתחושה שזהו רכושו שלו, דבר שהוא עמל בעבורו. ולכן קשה לו למסור זאת לזולת. אלא, שאילו היה היצר הרע בא וטוען בגלוי: אל תתן ממון כה רב לצדקה, הוא לא היה מציית לו, ולכן הוא מתחיל בהיחבא בטענה "צודקת": כיון שגם הוא עצמו נצרך, הרי המחלק יכול להשאיר גם לעצמו. כפי שאפשר להסיק בקל־וחומר מהדין "עניי עירך קודמים"⁵¹, שהוא עצמו ובני ביתו קודמים לכל אדם⁵².

אך כאשר הוא מקיים את "תביא בית ה' אלקיך" – הבאת ה"ביכורים" לרשותו של הקדוש־ברוך־הוא – התקבל אצלו בפשטות ש"לכהן לו יהיה". לא יעלה על דעתו, שגם לעצמו מגיע חלק מכך, כפי שלא עולה על דעתו ליטול מכספי צדקה אחרים.

וכאשר יהודי נוהג בהנהגה זו, מתקיימים אצלו דברי רש"י בפסוק הבא: "איש אשר יתן לכהן – מתנות הראויות לו, לו יהיה – ממון הרבה", שהקדוש־ברוך־הוא יעניק לו מידו המליאה הפתוחה הקדושה והרחבה בכל המצטרך לו, בבני, חיי ומזוני ובכולם – רוויחי.