33
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
מנכסי ישראל, אשר התורה נתנה אותם לכהנים. כלומר, חלקים מסויימים אלו שייכים מלכתחילה לכהן. לעומת זאת, לגבי גזל הגר לא ייתכן לומר שדבר גזול זה שייך מלכתחילה לכהן: לפני שנגזל הדבר, הוא היה בודאי שייך לגר. אף לאחר שהוא נגזל מן הגר, חייב הגזלן להשיב את הגזילה לנגזל, ולא לכהן. ואפילו לאחר שהנגזל נפטר, בלי להשאיר יורשים, עדיין אין הגזל שייך לכהן, שהרי כל עוד אין הגזלן מודה בגזילה, אף כאשר עדים מעידים על הגזילה, אין חלה עליו החובה לתת את הגזילה לכהן. רק כאשר הגזלן בעצמו מודה בגזילה, ודוקא לאחר שהנגזל נפטר17, ורוצה לשוב בתשובה ולהשיב את הגזילה, הוא צריך לתיתה לכהן. ואפילו אז, אין הכוונה שהכהן הוא במקום הנגזל, כלומר, שחובת ההשבה לנגזל מועברת כלפי הכהן18, אלא שהגזלן חייב להשיב זאת לקדוש־ברוך־הוא, ל"בעל הבית" האמיתי19, ולאחר ש"קנאו ה'", אז "נתנו (ה') לכהן"20.
וכיון שבגזל הגר החידוש הוא בכך, שהדבר ניתן לכהן למרות שהוא אינו שייך לו בעצם, לכן ממשיכה התורה מיד לאחר מכן ומביאה את הדין "וכל תרומה...", הדומה לגזל הגר, והיא מבדילה בין "וכל תרומה" לבין "כל קדשי בני ישראל", שאין להם נקודה משותפת זו21: גם לגבי התרומה חובת הנתינה לכהן קיימת רק לאחר22
הערות
- 17. ראה פרש"י לעיל ה, ח: שמת התובע .. כשנמלך זה להתוודות כו'. וראה גם ב"ק קט, ב.
- 18. ובפרט – שענינה "כפרה" (ב"ק קי, ב. וראה גם שם תוד"ה כסף).
- 19. ספורנו ה, ח.
- 20. ב"ק קט, ב. רש"י כאן ה, ח. וראה גם ב"ק (קט, ב) שכהנים מקבלי מתנה (ולא יורשים) הוו בגזל הגר.
- 21. ומה שנאמר כאן גם "כל קדשי בני ישראל" – יש לומר: כמה "קדשי בני ישראל" שאינם נכללים ב"וכל תרומה" דומים במקצת לגזל הגר (אלא שאינם דומים כ"כ כ"וכל תרומה" – ראה הערה שלאח"ז ולעיל שוה"ג הב' להערה 16). ולכן י"ל: א) שהכוונה ב"וכל קדשי בנ"י" היא רק למתנות אלו הדומים במקצת עכ"פ לגזל הגר (ראה עד"ז במדב"ר עה"פ (פ"ח, ו): "ריבה קדשים אחרים סתומין .. כשם שאמר המושב על גזל הגר כו'"). ב) מכיון שהוזקק למנות כאן "כל תרומה" וגם כמה מתנות משאר קדשי בנ"י – מזכיר כבר כל קדשי בנ"י, מכיון שכולם ניתנין לכהן.
- 22. ואף שגם בקדשים, הרי נוסף ע"ז שאין לכהנים זכות בהם עד שייעשו קדשים, גם לאח"ז "אין להם חלק בה אלא אחר מתנות האישים" (רש"י ויקרא ב, ג) – י"ל שאינם דומים לתרומה. כי, כמו שב"מתנות", "משפט הכהנים" הוא דוקא "מאת זובחי הזבח" (שופטים יח, ג), וקודם הזביחה יכולים בעליו להקדיש את הבהמה או למכרה לנכרי – אף שעי"ז מונע הוא את ה"מתנות", העם הוא [לא מצד שהבעלים מפרישים אותה לה', כ"א] לפי שהיא "ראשית דגנך גו'". ועד"ז הוא בתרו"מ, חלה וביכורים [שלכן, כל תרומה שהבעלים הרימו לה', ניתנת לכהן – ולא כבקרבנות, שרק חלק מהם ניתן לכהנים], ואעפ"כ, חיוב נתינתה לכהן הוא דוקא לאחרי שנעשית "תרומה לה'", כבפנים (ודלא כ"מתנות" וראשית הגז, שמיד שחל עליהם השם "זרוע וכו'" (שזהו לאחרי הזביחה דוקא) ו"ראשית גז צאנך", יש עליהם חיוב נתינה לכהן).
- . לכאורה, גם "שדה אחוזה" היא דוגמת גזל הגר. שהרי זכותו של הכהן בה הוא רק ב"אם (המקדיש) לא יגאל את השדה", אבל מלכתחלה (כל זמן שלא מכר הגזבר את השדה לאיש אחר), יכול המקדיש לגאול אותה [ואדרבה, מצוה עליו לפדותה (רמב"ם הל' ערכין רפ"ה. וראה גם רש"י בחוקותי (כז, טז) "שאם נגאלה הרי טוב")] – אבל בכ"ז, אינו דומה לגזל הגר. כי בשדה אחוזה, הרי משהגיע שנת היובל (וגם לפנ"ז, משמכרה הגזבר לאיש אחר), נפקע כבר זכות הבעלים מהשדה. משא"כ בגזל הגר, שגם לאחרי מיתת הגר – חיוב הנתינה להכהנים תלוי בהבעלים, בהודאתו (וראה לקמן הערה 21).
רש"י על ויקרא ב׳:ג׳ - הטקסט מספריא
לאהרן ולבניו. כֹּהֵן גָּדוֹל נוֹטֵל חֵלֶק בָּרֹאשׁ שֶׁלֹּא בְּמַחֲלֹקֶת וְהַהֶדְיוֹט בְּמַחֲלֹקֶת (ספרא):
קדש קדשים. הִיא לָהֶם:
מאשי ה'. אֵין לָהֶם חֵלֶק בָּהּ אֶלָּא לְאַחַר מַתְּנוֹת הָאִשִּׁים (שם):
לאהרן ולבניו AND THAT WHICH IS LEFT OF THE MEAL OFFERING] SHALL BE AARON’S AND HIS SONS’ — The High Priest takes a portion first, just as he pleases, without having to take part in the equal division of the מנחה, whilst the ordinary priest shares in an equal division (Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Chapter 11 1; Yoma 14a and Yoma 17b).
קדש קדשים MOST HOLY is it for them.
'מאשי ה OF THE FIRE OFFERING OF THE LORD — they have no portion in it (in what is left) except after the gifts (the prescribed quantity) for the fire (i. e. the קומץ) have been offered (Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Chapter 11 2).
משנה תורה, הלכות ערכים וחרמין ה׳ - הטקסט מספריא
המקדיש שדה אחוזתו מצוה עליו לפדותה הוא שהאדון קודם ואם לא רצה אין כופין אותו בד"א בזמן שמצות יובל נוהגת שאם יגיע יובל ולא יגאלנה תצא לכהנים כמו שבארנו אבל בזמן שבטלו היובלות שהרי אינה יוצאת לכהנים אלא סופה להפדות לעולם כופין את האדון לפתוח בה תחלה והיא נפדית בשוייה כשאר ההקדשות אם נמצא מי שמוסיף עליו וגואל אותה יגאל ואם לאו אומרין לו הגיעתך ויתן מה שאמר ואינו פותח בפחות מארבע פרוטות כדי שיהא החומש שמוסיף פרוטה.
רצה האדון למכור שדות אחרות משדותיו או ללוות כדי לפדות שדה זו שהקדיש הרשות בידו בין בזמן שהיובל נוהג בין בזמן שאין היובל נוהג והוא קודם לכל אדם וכן אם רצה לגאול חציה גואל מה שאין כן במוכר להדיוט זה חומר בהדיוט מבהקדש.
המקדיש את ביתו או את בהמה טמאה שלו או שאר מטלטליו הרי אלו נערכין בשוייהן בין טוב ובין רע ואם פדה אותן המקדיש או אשתו או יורשו מוסיף חומש וכופין את הבעלים לפתוח ראשון והדמים לבדק הבית בין שהיה הבית מבתי ערי חומה בין שהיה מבתי החצרים הרי זה נגאל לעולם.
גאלו אחר מיד ההקדש אם היה בית ערי חומה וקם ביד הגואל שנים עשר חדש נחלט ואם היה בית החצרים והגיע היובל והוא ביד הגואל חוזר לבעליו ביובל.
המקדיש בהמה טהורה תמימה לבדק הבית אף על פי שעבר על עשה מה שעשה עשוי וחלה קדושה עליה ונפדית כשהיא תמימה ומעריך אותה הכהן בדמיה והדמים יפלו לבדק הבית ואין הפודה אותה פודה אלא על מנת להקריבה למזבח למה שהיא ראויה שכל דבר הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם.
ומנין שאסור להקדיש תמימין לבדק הבית שנאמר ושור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו מפי השמועה למדו נדבה לבדק הבית וכן הדברים מראין שאינה אלא קדושת דמים שאין מקריבין בעל מום למזבח שנאמר אותו אותו אתה עושה נדבה לבדק הבית ואין אתה עושה תמימים נדבה לבדק הבית ולאו הבא מכלל עשה כעשה הוא.
המקדיש את בהמתו סתם או שהקדיש את נכסיו סתם רואין כל בהמה תמימה הראויה להקריב על גבי המזבח זכרים ימכרו לצרכי עולות ויקריבו אותן עולות והנקבות ימכרו לצרכי שלמים ויקריבו אותן שלמים והדמים יפלו לבדק הבית שסתם הקדשות לבדק הבית ועל זה נאמר ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש כלומר כל הראוי לקרבן על גבי המזבח יקרב.
הקדיש נכסיו סתם והיו בהן יינות ושמנים וסלתות ועופות הראויין ליקרב על גבי המזבח ימכרו לצרכי אותו המין ויקריבו אותן והדמים ילקח בהן זכרים ויקריבו עולות.
ומפני מה יקריבו דמי אלו עולות ודמי הבהמה התמימה יפלו לבדק הבית לפי שהבהמה הקדושה למזבח אם נפל בה מום יש לה פדיון כמו שיתבאר והסלת והיין והשמן והעופות שנפסלו אין להן פדיון שנאמר והעמיד את הבהמה וגו' כל שישנו בכלל העמדה והערכה יש להן פדיון וכל שאינו בכלל העמדה והערכה אין לה פדיון.
הקדיש נכסיו סתם והיתה בהן הקטרת שנותנין לאומנין בשכרן עד שיחזרו ויקחו אותה כמו שבארנו בשקלים הרי זו תנתן לאומנין בשכרן כמו שעושין במותר הקטורת וכן עושין אם יש בנכסיו אחד מסמני הקטרת.
המקדיש בהמה תמימה למזבח ונפל בה מום ונפסלה הרי זו נערכת ונפדית ועל זה נאמר ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' והעמיד את הבהמה וגו' ויביא בדמיה קרבן אחר כמותה.
כל המקדיש בהמה בחייה בין טהורה בין טמאה בין קדשי הבית בין קדשי מזבח שנפל בהן מום או תמימה הראויה ליקרב כמו שיתבאר הרי זו צריכה העמדה בבית דין שנאמר והעמיד את הבהמה לפיכך אם מתה הבהמה קודם שתערך ותפדה אין פודין אותה אחר שמתה אלא תקבר אבל אם הקדיש שחוטה או נבלה לבדק הבית הרי זו תפדה כשאר מטלטלין.
שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה ונערכת והרי היא בכלל והעמיד והעריך עד שתמות.
המקדיש בהמה תמימה לדמיה הרי זו נתקדש גופה כיצד האומר דמי בהמה זו הקדש למזבח היא עצמה תקרב הקדיש אחד מאיבריה לדמיו ואמר דמי רגלה של פרה זו הקדש למזבח הרי זו פסק אם פשטה קדושה בכולה או לא פשטה ולפיכך תקרב ולא תפדה.
וכיצד עושין מוכרין אותה כולה למי שיקרב אותה ודמיה חולין חוץ מדמי אותו אבר ואם היה אבר שהנשמה תלויה בו פשטה קדושה בכולה.
היתה בהמה בעלת מום שאינה ראויה ליקרב והקדיש אבר מאבריה לדמיו בין שהנשמה תלויה בו בין שהנשמה אין תלויה בו לא נתקדש אלא דמי אותו אבר בלבד כיצד כגון שאמר דמי רגל פרה זו או דמי לבה הקדש למזבח הוא והקדש שותפין בה.
וכן האומר ראש עבד זה או לב חמור זה הקדש למזבח או שאמר ראשי הקדש למזבח אינו חייב אלא בדמי ראשו ורואין כמה ישוה אותו אבר אילו היה נמכר ויביא בדמיו קרבן.
בד"א בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית האומר דמי ראש חמור זה או כבדו הקדש או דמי ראש עבד זה או כבדו הקדש הואיל והוא דבר שהנשמה תלויה בו הרי זה חייב בדמי כולו שכל הקדש בדק הבית קדושת דמים הוא.
האומר ערכי עלי למזבח מביא בערכו קרבן ואם אין ידו משגת לערך שלם הרי זה דבר ספק אם נידון בהשג יד הואיל והוציאו בלשון ערך או אינו נידון בהשג יד הואיל ולמזבח נדר וכך המקדיש שדה אחוזתו למזבח הרי זה נפדית והדמים יביאו בהן עולות למזבח ויש בדבר ספק אם פודין אותה בערך הקצוב בה או פודין אותה בשויין הואיל ולמזבח הקדיש ודנין בכל אלו וכיוצא בהן להחמיר.
רש"י על ויקרא כ״ז:ט״ז - הטקסט מספריא
והיה ערכך לפי זרעו. לֹא כְּפִי שָׁוְיָהּ, אַחַת שָׂדֶה טוֹבָה וְאַחַת שָׂדֶה רָעָה פִּדְיוֹן הֶקְדֵּשָׁן שָׁוֶה — בֵּית כֹּר שְׂעוֹרִים בַּחֲמִשִּׁים שְׁקָלִים — כָּךְ גְּזֵרַת הַכָּתוּב, וְהוּא שֶׁבָּא לְגָאֳלָהּ בִּתְחִלַּת הַיּוֹבֵל. וְאִם בָּא לְגָאֳלָהּ בְאֶמְצָעוֹ, נוֹתֵן לְפִי הַחֶשְׁבּוֹן סֶלַע וּפֻנְדְּיוֹן לְשָׁנָה, לְפִי שֶׁאֵינָהּ הֶקְדֵּשׁ אֶלָּא לְמִנְיַן שְׁנוֹת הַיּוֹבֵל, שֶׁאִם נִגְאֲלָה הֲרֵי טוֹב, וְאִם לָאו הַגִּזְבָּר מוֹכְרָהּ בַּדָּמִים הַלָּלוּ לְאַחֵר, וְעוֹמֶדֶת בְּיַד הַלּוֹקֵחַ עַד הַיּוֹבֵל כִּשְׁאָר כָּל הַשָּׂדוֹת הַמְּכוּרוֹת, וּכְשֶׁהִיא יוֹצְאָה מִיָּדוֹ חוֹזֶרֶת לַכֹּהֲנִים שֶׁל אוֹתוֹ מִשְׁמָר שֶׁהַיּוֹבֵל פּוֹגֵעַ בּוֹ, וּמִתְחַלֶּקֶת בֵּינֵיהֶם, זֶהוּ הַמִּשְׁפָּט הָאָמוּר בְּמַקְדִּישׁ שָׂדֶה, וְעַכְשָׁו אֲפָרְשֶׁנּוּ עַל סֵדֶר הַמִּקְרָאוֹת:
והיה ערכך לפי זרעו [AND IF A MAN SHALL SANCTIFY SOME OF THE FIELD OF HIS POSSESSION] THEN THE VALUATION SHALL BE ACCORDING TO THE SEED THEREOF (i. e., according to the quantity of seed that can be grown in it) — not according to its value; but whether it is a good field or a bad field the money for redeeming it from its holy state is the same: an area requiring a Khor of barley seed (the equivalent of a חמר שערים mentioned in the text) is redeemable by fifty shekels (in the case of other seed the area redeemable by this sum is different) (cf. Arakhin 14a). Such is the enactment of Scripture (God). But this is only in the case that he comes to redeem it at the beginning of the Jubilee-period, but if he comes to redeem it in the middle of it he has only to pay according to the reckoning of one Selah (shekel) and a pundion (one forty-eighth of a shekel) for each year remaining in that Jubilee-period (cf. Rashi on v. 18); because, after all, it is the property of the Temple treasury only for the number of years contained in the Jubilee-period from the time when he sold it, so that if it was redeemed by the owner at any time during this period, well and good (the Temple treasury suffered no loss), and if not, the treasurer can sell it for the very same price to another person, when it remains in the hands of the purchaser till the Jubilee just like any other field sold right out (cf. vv. 20, 21). When it leaves his possession in the Jubilee year, it does not return to the Treasury, but it passes into the possession of the priests of that “Mishmar” (shift officiating) during whose turn the Jubilee happens to fall and is divided amongst them. This, in brief, is the law concerning one who dedicates a field to the Temple Treasury; and now I shall explain it, following the order of the verses.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 13 עמודים.
- אגרות קודש כרך כב ח'תמא ב"ק קט, ב
- לקוטי שיחות כרך ז ויקרא שיחה ב מאותו ספר ב"ק קט, א
- לקוטי שיחות כרך יח קרח שיחה ה מאותו ספר ב"ק קט, ב
- לקוטי שיחות כרך לו בא שיחה ג מאותו ספר ב"ק קי, ב
- לקוטי שיחות כרך ה לך לך שיחה ב מאותו ספר ב"ק קי, ב
- לקוטי שיחות כרך ח נשא שיחה א מאותו ספר ב"ק קי, ב
- לקוטי שיחות כרך טז תשא שיחה א מאותו ספר ב"ק קי, א
- לקוטי שיחות כרך יז קדושים שיחה ג מאותו ספר ב"ק קי, ב
- לקוטי שיחות כרך יח קרח שיחה ה מאותו ספר ב"ק קי, ב
- תורת מנחם יום ה' פ' חוקת-בלק, יו"ד תמוז ה'תשי"ב ב"ק קי, ב
- תורת מנחם שיחת יום שמחת תורה ה'תשט"ו ב"ק קי, א
- שו"ת סימן מב ב"ק דף ק"י סוף ע"ב
- תורת מנחם ש"פ שלח, כ"ח סיון, מבה"ח תמוז, ה'תשכ"ט ב"ק קי, ב