ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך לו בא שיחה ג

63

קשה קצת לפרש כן הלשון "הפסיד ממונו של כהן", שמשמעה שמדובר בממון שכבר זכה בו הכהן, ואם הכוונה רק למניעת ריווח הול"ל "הוא גרם הפסד לכהן" וכיו"ב (ולא "הפסיד ממונו של כהן").

ולכן נ"ל, דלדעת רש"י בפשוטו של מקרא, זכותו של הכהן אינה רק בפדיון הפטר חמור, אלא בפטר חמור עצמו, וא"כ אין כוונת רש"י ב"הפסיד ממונו של כהן" על מניעת הריווח של השה, אלא על הפטר חמור עצמו.

ביאור הדבר:

ע"ד הפשט משמע, דגדרו של פדיון פטר חמור הוא, מה שפודין את החמור מן הכהן, דהפטר חמור שייך לכהן, אלא שאמרה תורה שאין נותנים הפטר חמור עצמו לכהן אלא צריכים לפדות אותו מידו, ע"י נתינת שה במקום החמור.

וכדמוכח מפשטות הכתובים דפ' קרח³⁸ (שרק שם מפורש ע"ד הנתינה (דפדיון הבן ופדיון פטר חמור) לכהן): "כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה' באדם ובבהמה יהי' לך, אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה", הרי מפורש ד"כל פטר רחם לכל בשר גו' באדם ובבהמה יהי' לך" (לכהן), אלא שאח"כ ממעט הכתוב בכור אדם ובכור בהמה טמאה שאין הם עצמם ניתנים לכהן אלא רק פדיונם.

ונמצא, שגדר פדיון פטר חמור הוא³⁹ — פדיית החמור מיד הכהן, דבעצם תיכף משנולד — "לך יהי'", דשייך לכהנים, אלא שהתורה ציוותה לישראל לפדותו מהכהן⁴⁰ (וגם הקל על הישראל, שיכול לפדותו בשה).

וזהו פירוש ל' רש"י⁴¹ "הוא הפסיד

הערות

38. יח, טו.
39. וכ"כ במהרי"ט אלגאזי שם פ"א סי"ג בסופו (ד"ה אשר ע"כ). ע"ש. ועייג"כ ל' הצ"צ בשו"ת יו"ד שם (אות ג' וריש אות ד'). וראה צפע"נ הנ"ל (הערה 35) השקו"ט אם המית פט"ח (לא בעריפה) צריך לשלם להכהן לצאת ידי שמים, ע"ש (ובצפע"נ הל' כלאים (יט, ד) נקט "דמצות מתנות כהונה לא חל רק לאחר פדיון", ע"ש). ואולי זהו דיוק לשון הרמב"ם בהל' ביכורים (פ"א ה"ז) "החמש שזוכין בהן הכהנים בכל מקום כו' ופדיון הבן ופטר חמור", ועד"ז אח"כ (שם ה"י) "ופטר חמור לזכרי כהונה" — ולא נקט (כלשון הש"ס — ב"ק קי, ב. חולין קלג, ב) "פדיון פטר חמור" . והיינו, דגדר מתנות כהונה חל על הפטר חמור עצמו (אלא שחייבים לפדות אותו מיד הכהן. וראה הערה הבאה).
40. להעיר מפלוגתת הפוסקים (ראה תרומת הדשן פסקים סרל"ה. שו"ת הרדב"ז ח"א סתצ"ו. טיו"ד סשכ"א. ברכ"י יו"ד שם ס"ד. ועוד), אם מקיימים המצוה ע"י נתינת הפטר חמור עצמו לכהן. אבל י"ל, דהמבואר בפנים הוא גם להדיעות שאין יוצאין י"ח בזה, כי טעמם הוא מפני שהתורה גזרה "תפדה. . ואם לא תפדה וערפתו", שבכתוב נתפרשו רק שתי ברירות, או פדי' או עריפה (ולא נתינת החמור עצמו לכהן), אבל גדרו של פדיון הוא, שפודין את החמור מן הכהן.
41. וצ"ע אם גם ע"ד ההלכה הוא כן (וזהו פירוש לשון לוי בברייתא, וכן ל' המכילתא כאן "אבדת נכסי כהן"). — וראה לעיל הערה 39. ולכאורה לדעת ר"ש שמותר בהנאה (ולא נחשבת גזל כהן) עכצ"ל שאינו ממון כהן ממש. וראה בכורות (יא, א) דלר"ש שמותר בהנאה ממונא דבעלים הוא, וגם לר"י דאסור בהנאה, כיון דקני להו "דביני וביני" נחשב "ממונא דידי'" (רש"י שם) והגונב ממנו פט"ח הכפל שלו. ועיין צ"צ שם. וכן המקדש בפט"ח לדעת ר"ש שמותר בהנאה מקודשת (קידושין נז, ב. וראה בכורות י, ב — "תיקדש בכולי'". משא"כ אליבא דר"י שמקודשת רק "בהך דביני וביני") — דלא כדין "המקדש במתנות" (זרוע לחיים וקיבה) דאינה מקודשת (קידושין נח, אב. וכ"ה להלכה ברמב"ם הל' אישות פ"ה ה"ו — כמ"ד טובת הנאה אינה ממון). ולהעיר מרשב"א (שו"ת ח"א סשי"א) "דבגופו של פטר חמור ממש ליכא דזכי בי' דאי לא פריק לי' למיתה אזיל ועוד כל דפריק לי' הוה לי' דבעלים כו' והילכך דינא הוא דאפילו תקפו כהן מוציאין אותו מידו". ובביאורי הגר"א יו"ד (סשט"ו סק"ב) "דבפטר חמור לא זכה כהן". ועצ"ע. ואכ"מ.
. וכ"ה גם ל' הרמב"ם להלן בפרק שם הט"ו (אבל בסוף הפרק שם (הט"ז) לפנינו "ופטר חמור". אלא שבמהדורת פרענקל שם בילקוט שינויי נוסחאות מביא גירסא "ופדיון פטר חמור"). — ובספרי קרח (יח, כ) "פטר חמור".

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 30 עמודים.