שיחה ה

213שיחה ה

הלכו בכוריהם אצל אבותיהם ואל פרעה כו' " -- וענין זה נוגע לישראל, כנייל.

ההוראה מהנ"ל בכל דור ודור (שלכן ,קבעו נס זה לזכרון לדורות") היא:

על כל אחד' ואחת מישראל לדעת, אשר מכיון שכל העולם לא נברא אלא בשבילן ז - הרי פשוט שהנהגת כל העולם תלוי' בו. וכאשר יתנהג בדרך התורה והמצוה באופן גלוי ו/ביד רמה" -- ישפיע עי"ז גם על כל העולם. וכפירוש הראב"ע עה"פ* כמופת הייתי לרבים ואתה מחסי עוז.

66 שהרי הציוי ,ויקחו להם איש גו'" הי' לכל יחיד, אלא ששלוחו של אךם כמותו (ראה מכילתא בא יב, ג).

7 במרז"ל (רשייי רייפ בראשית) ,בשביל ישראל שנק' ראשית". והכוונה היא לכאו"א -- שהרי כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נבה"ע (סנה' לזו א)

68 תהלים עא, זז

י"א ניסן תשל"ב

-- שנת השבעים שנה לכ"ק אדמו"ר שליט"א --

בר* ה' חסיתי אל אבושה לעולב :

ואיתא במדרש תהלים*י: ,וכי לא נתביישו ישראל בעולם הזה שאמר אל אבושה לעולם, אלא אמר דוד דיינו שנתביישנו בעולם הזה ולא נבוש לעולם הבא".

וצריך להבין: הרי קושיית המדרש ,וכי לא נתביישו ישראל כו" -- (אף שפסוק זה אמרו דוד) היא -- לפי שכל המזמורים שבתהלים אמרם דוד בשם כל ישראל, ומכיון שבישראל ישנם גם כאלו השייכים רק: לחלק הפשט שבתורה, הרי מוכרח * שהכוונה ב,אל אבושה לעולם" היא (גם) כפשוטו -- ,לעולם" שטענדיג -- גם בעוה"ז. (ובפרט, שאלו השייכים רק לחלק הפשט,

*) במשך שנת השבעים הואיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לבאר -- בכמה התועדויות -- כמה פסוקים מקאפ' ע"א שבתהלים (הקאפ'י השייך לשנת השבעים -- ראה קובץ מכתבים לתהלים (נדפס בסוף תהלים אהל יוסף יצחק (הקצר)) ע' 214). המו"ל.

*1) בהוצאת באבער. ובמד'"ת הנפוץ בשינוי לשון.

6 בגלגול מסויים (כי כאו"א יש לו חלק ומוכרח ללמוד כאו"א מפרדיס שבתורה) כמפורש בהלי ת"ת לאדה"ז פ"א ה"ד.

21424 לקוטי הוספות / י"א ניסן שוחות

נוגע להם בעיקר הענינים דעוה"ז י). וא"כ איך אמר דוד בשם כאו"א מישראל ,אל אבושה לעולם". והרל ;נתביישו ישראל בעולם הזה"?

אך הענין הוא, שכווגת המדרש ב,ולא נבוש לעולם הבא" היא, עוה"ב שבעוה"ז. והיינו, דהגם שמצד הענינים דעוה"ז שבעוה"ז ,נתביישו ישראל בעוה"ז', הרי ע"י ההתבוננות שכל עניני עוה"ז הם באין ערוך לגבי חיי עוה"ב, ועוה"ב ,נעשה" דוקא בעוה"ז ויתרה מזה הסיבה (עשייתו בעוה"ז) גדולה מהמסובב (שכר המצות, עוה"ב) הנה ,ולא נבוש לעולם הבא" שב עוה"ז -- ,אל אבושה לעולם" כפשוטו.

בי מכיון ש,עולם הבא* ישנו גם עכשיה

וכמובן מהמבואר בתניא: ש,תכלית השלימות הזה של ימות המשיח ותחיית המתים . . תלוי במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות, כי הגורם שכר המצוח היא המצוה בעצמה", שמזה מובן שע"י עשיית המצות געשה עכשיו המציאות ד,עולם הבא" (וכמ"ש בתניא שם ,בעשייתה ממשיך בו" ), וכמבואר ברמב"ם *: העולם הבא לא מפגי שאינו מצוי עתה . . ואחר כך יבוא אותו העולם, אין הדבר כן, אלא הרי הוא מצוי ועומד כן'',

ועד שע"י עבודה כדבעי אפשר להגיע ל,עולמך תראה בחייך"* היינו שהבחינה דעוה"ב תהי' אצלו עכשיו בגילוי ובאופן של ראי' -- הרי כשיודע (ובפרט כשרואה) שיש אצלו עכשיו השכר דעוה"ב, אזי אין כל עניני עוה"ז שבעוה"ז תופסים מקום אצלו כלל.

ובדוגמת אדם המפסיד פרוטה של נחשת אבל יודע הוא אשר בשעה זו מרויח הוא אלף אלפים דינרי זהב -- שבודאי לא יבוא לידי עצבות מהפסד הפרוטה, כי מה ערך להפסד פרוטה אחת של נחשת לעומת הריוח של אלף אלפים דינרי זהב.

ומכיון שכנ"ל -- תהילים כולל הפסוק ,אל אבושה לעולם" אמר דוד בשם כל אחד ואחת מישראל, הרי מוכח, שכאו"א מישראל, יהי' מי שיהי'י העיקר אצלו הוא (לא עניניו הגשמיים, כ"א) המצות שהוא מקיים (שגם פושעי ישראל מלאים מצות כרמוןי), העושים את העוה"ב %. ועד כדי כך, אשר 215בהתבונגו שחוא דבוק בהקב"ה ע"י שמקיים את מצותיו (מצוה לשון צוותא וחיבור) -- כל עניני עוה"ז אינם תופסים מקום אצלו כלל, וגם כשהוא במצב של יסורים קשים ר"ל אומר הוא, ובשמחה הכי גדולה, ,בך ה' חסיתי אל אבושה לעולם".

בצרקתך תצילני ותפלטני \ג\'

ואי' במדרש תהלים*: לא בצדקה ובמעשים טובים שיש בידינו אתה מושיענו אלא . . בצדקתך גאלנו, שנאמר וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע וגו' וילבש צדקה כשריון, לכך נאמר בצדקתך תצילני ותפלטני. וצריך להבין, והרי בסיום כתוב זה עצמו נאמר ,הטה אלי אזנך והושיעגי", שהפירוש ד,הטה אלי אזנך" הוא להאזין לתפלתי, ואיך אומר בתחילת הכתוב בצדקתך תצילני ותפלטני, שב,צדקתך" שולל (גם) תפלה (כדמוכח ממה שמביא במדרש הפסוק כי אין מפגיע גו).

אך הענין הוא, שיש הפרש בין ,תצילני ותפלטני" ל,הושיעני". שהלשון הצלה ופליטה שייך בנוגע לענין חמור, עיקרי ביותר, באופן שקודם ההצלה והפליטה הי' במצב של סכנה (וכמו והי' המחנה הנשאר לפליטה :, ולהחיות לכם לפליטה גדולה :). משא'כ הלשון ישועה שייך גם בנוגע לענין פרטי, היינו שגם קודם הישועה לא הי' במצב של סכנה ורק שהי' במצב דחוק, והישועה הוא שיוצא ממצבו זה למצב מרווח יותר.

וזהו בצדקתך תצילני ותפלטני הטה אלי אזנך והושיעני, דכאשר ישראל נמצאים במצב כזה שהם צריכים להצלה ופליטה, אז -- כיון שבך ה' חסיתי אין הקב"ה מחכה על תפלתן של ישראל כ"א בצדקתך תצילני ותפלטני. משא"כ כשהם צריכים רק לישועה, אז הטה אלי אזנך (ואז דוקא) הושיעני.

ב. ועפ'ז מובן גם מה שבסיפא דקרא נאמר ,הטה אלי אזנך" שקאי על המלאכים מקבלי התפלה ושלוחי השפע, ולמעלה יותר -- על בחי' הכלים דאצילות (כידוע י בענין ,אזני ה' "), וברישא דקרא נאמר בצדקתך גו'. שעניו הצדקה הוא ,מה שהקב"ה בכבודו ובעצמו עושה" +, [ובפרט שהפסוק ,בצדקתך* בא בהמשך להכתוב בך ה' חסיתי, בך בעצמותך, וע"ד דרז"ל עה"פ שם נשמחה בך. שמזה מובן שגם כוונת ,בצדקתך" (צדקה שלך) היא הצדקה הבאה מ,בך" 216מעצמותו ית'] -- כי ההשפעה כמו שהיא מצד עצמותו ית' (למעלה מהשתלי) היא באופן כללי, ובכדי שתתחלק ההשפעה לפרטים הוא ע"י שלוחי השפע כו'. ולכן בנוגע ל,תצילני ותפלטני" נאמר ,בצדקתך", ובנוגע ל,הושיעניי נאמר ,אזנך".

והנה אף שהישועה עצמה, מכיון שהיא בנוגע לענינים פרטים, היא באה ע'יי התפלה -- ,הטה אלי אזנך", מ"מ, מכיון שהענין ד,שומע קול תפלת עמו ישראל ברחמים" הו"ע כללי, וענינים הכללים הרי הם באים ,בצדקתך". שאין שייך בזה שום שינוי (וכמ"ש לפנ"ז ,בך ה' חסיתי (ולכן) אל אבושה לעולם"), הרי מזה מובן, שישנה הבטחה (ובאופן ד,לעולם", בלי שום שינוי) גם על ,הטה אלי אזנך והושיעני".

ג. והנה ענין זה שייך גם להעבודה ד,ימי שנותינו בהם שבעים שנה" שהיא עבודה בפרטי הכחות, ז' מדות כל מדה כמו שהיא כלולה מכל העשר כחות, שמזה באים אח"כ ל,ואם בגבורות שמונים שנה" והיינו שהעבודה הנ"ל היא באופן של התגברות, ועד שבאים ל,בן מאה כו' ", שהוא תכלית שלימות העבודה בכל העשר כחות, ובכל כח גופא -- בכל פרטיו (עשר כלול מעשר, תכלית השלימות דפרטי הכחות) -- ענין ,הושיעני", וגם יש בזה הענין ד,תצילני ותפלטני" (בחי' כלל ועיקר) וכידוע שמאה שנה קאי על בחי' כתרי

ועַ'י העבודה בב' עגינים אלו -- בחי' ,הושיעני" (העבודה בכחות הפרטים, כל העשר כחות כמו שהם כלולים מעשר) ובחי' ,תצילני ותפלטני" (העבודה בבחי' כללות הנפש שלמעלה מהתחלקות כחות פרטים) -- באים אח"כ למ"ש בקאפיטל ע"ב ,משפטיך למלך תן וצדקתך לבן מלך" שקאי על

מלך המשיח *, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש. (משיחת יום ראשון דחגה"פ תשל"ב)

הי' לי לצור מעון לבוא תטיר צוית להושיעני גח

הנה ע"ד זה נאמר גם ב(תהלים) מזמור ל"א (פסוק ג'), אלא שכאן (במזמור ע"א) הוא בכמה שינויים. ומהם: א. במזמור ל"א נאמר הי' לי לצור מעח, וכאן נאמר הי' לי לצור מען. ב. במזמור זה מוסיף ,לבוא תמיך"י משא"כ במזמור ל"א. ג. ,הי' לי לצור מעוז" שבמזמור ל"א בא בהמשך למ"ש לפניז (בפסוק זה עצמו) הטה אלי אזנך מהרה הצילני, משא"כ ,הי' לי לצור מעון" שבמזמור זה בא בהמשך למ"ש לפנ"ז (בפסוק שלפניו) הטה אלי אזנך והושיעני.

והנה מדיוק לשון הכתוב ,(צור) מעון" (ובפרט שמשנה מלשונו במזמור ליא ,צור מעוז") שפירושו דירה, מוכח מזה, שהכוונה ב,צור מעון" הוא 217[לא רק מדור ,להנצל בתוכו מן הרודף" י. אלא גם] ענין של דירה. ונוסף לזה: מכיון ש,מעון" הוא אותיות <נועם" :, הרי ,מעון" מורה לא רק על דירה סתם כ"א על דירה נעימה.

וזהו הטעם מה שבמזמור זה דוקא מוסיף ,לבוא תמיד", משא"כ במזמור ל"א -- כי ,צור מעוז", מכיון שענינו הוא רק להנצל מהרודף, הרי אין נכנסים בו תמיד, ורק כשצריך להנצל מהרודף. משא"כ ,צור מעון". מכיוז שהוא ,דירה נעימה" -- ה"ה ,לבוא תמיד".

ועפ"ז מובן גם מה ש,הי' לי לצור מעוז" בא בהמשך ל,הטה אלי אזנך מהרה הצילני", ו,הי' לי לצור מעון" בא בהמשך ל,הטה אלי אזנך והושיעני" -- כי ההפרש שבין ,הצילני" ל,הושיעני" הוא +, ש,הצילני" הוא -- הצלה מסכנה וכיו"ב, אבל אפשר שגם לאחרי ההצלה נמצא הוא עדיין במצב דחוק. משא'כ ,הושיעני" הוא מה שנושע ויוצא ממצבו הדחוק למצב מרווח. ולכן, במזמור ל"א, שהבקשה שלפני ,הי' לי לצור גו' * היא ,הטה אלי אזנך והצילני", היינו שינצל מסכנה אבל אפשר שיהיו לו רודפים, הנה מוסיף לאח"ז ,הי' לי לצור מעוז גו' ". משא"כ במזמור ע"א, מכיון שביקש לפנ"ז ,הטה אלי אזנך והושיעני", הרי במילא אין שייך שיהיו לו רודפים, ולכן הבקשה שלאח"ז היא ;הי' לי לצור מעון", דירה נעימה, כנ"ל +.

ב. והנה כל שינויים הנ"ל (שבפסוק זה, וכן השינויים שבפסוקים הקודמים) שבין מזמור זה למזמור ל"א, נובעים הם מהשינוי שבין שני מזמורים אלו בתחילת וראש המזמור. והוא, שהתחלת מזמור זה הוא <בך ה' חסיתי גו'*, בך בעצמותך י. משא"כ התחלת מזמָור ל"א הוא <למנצח מזמור לדוד"+ -- שתיבות אלו שייבים לספירות

[,למנצח" -- ספירת הנצח (וגם להפירוש ש,למנצח" הוא בכתר - הכוונה היא לא לבחי' הכתר כמו שהיא מצד עצמה כ"א מצד זה שכתר היא השרש דנצח), ו/מזמור לדוד" -- ספירת המלכות].

שמזה מובן שגם ,בך ה' חסיתי" שנאמר לאחרי ,למנצח מזמור לדוד? אין הכוונה לעצמותו ית' ממש כ"א לבחי' +בך" כמו ששייך לספירות.

1) פירש"י שם, וכ"ה בראב"ע ומצו"ד שם.

2) לקו"ת להאריזיל תהלים מזמור צ.

3) ראה לעיל בביאור הפסוק בצדקתך גו' ס'"א.

6 ועפ"ז מובן גם מה ש,הטה אלי אזנך והושיעני" ו,ה" לי לצור מעון" הם בבי פסוקים -- כי העילוי ד,צור מעון" על ,הושיעני" הוא עילוי שבאין ערוך.

5) ראה לעיל בביאור הפסוק בצדקתך גו" ס'"ב.

6 יש מפרשים (וראה גם מדרש תהלים (באבער)) ש,למנצח לדוד להזכיר" שבתחילת מזמור ע' קאי גם עַל מזמור ע"א, אבל גם לפירוש זה -- מזה ש,בך ה' חסיתי" הוא התחלת מזמור חדש, מוכח, שב,בך ה' חסיתי" שבמזמור זה ישנו (גם) ענין שלא בא בהמשך למזמור הקודם.

218וזהו מה שדוקא במזמור זה אומר ,הי' לי לצור ,מעון", כי מכיון ש;היי לי לצור גו' * קאי על (.בך" שבתחילת המזמור, שהוא) עצמותו ית', לכן המשכה זו היא באופן של ,מעון", כי כאשר ההמשכה היא מ,למעלה מעלה עד אין קץ4 [ובפרט כשההמשכה היא מהעצמות, שהוא נעלה יותר גם מ,למעלה מעלה עד אין קץ"] -- נמשכת היא ,למטה מטה עד אין תכלית", און זי נעמט דורך את כל הנבראים, גם התחתונים ביותר, ובמילא אין שייך שיהיו רודפים כו'.

ג. וזהו גם מה שלאחרי מזמור זה באים למזמור ע"ב שמדובר בו אודות מלך המשיח! וכדרשת רז"ל* עה"פ שבמזמור זה יהי פסת בר בארץ (פסוק טז) עתידה א"י (בימוה"מ) שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, כי הענין דימות המשיח הוא שאז יהי' דירה לו ית' בתחתונים -- שגם הארץ, בחינה הכי תחתונה, תוציא גלוסקאות כו'.

וזהו גם מ"ש לאח"ז (פסוק יט) ,וימלא כבודו את כל הארץ", שהוא ע"ד הלשון שבטיום וחותם* הלכות מלכים להרמב*ם [שמזה מובן שענין זה הוא תכלית השלימות] כי מלאה הארץ דיעה את הוי' כמים לים מכסים.

וזהו גם מה שמסיים בהמזמור כלו תפלות דוד בן ישי: דוד הוא ספירת המלכות, ו,תפלות דוד" הוא הצמאון דספירת המלכות, גהורא תתאה קארי תדיר לנהורא עילאה ולא שכיך. ולע"ל יהי' ,כלו תפלות דוד"י שלא יהי' הצמאון דנהו"ת -- רצוא למע' -- כי הדירה תהי' בתחתונים -- כי אז יהי' גילוי בחי' +ישי", שהוא גילוי העצמות

בי ישי הוא ב' פעמים יש (כי השי"ן ,עולה לכאן ולכאן" יי), והם בי החצאין שבכתר. וכידוע בענין ש"י עולמות, וכתר הוא ב' פעמים י"ש, וש"י עולמות (יש פעם אחת) הוא מחצה התחתונה דכתר, משא'כ ישי שהוא בי פעמים יש הוא ב' החצאין דכתר, היינו שיהי' אז גם הגילוי דעתיק. עד לבוזיי פנימיות עתיק, שהוא גילוי העצמות

ולכן יהי' אז ,כלו תפלות דוד", כי סיבת הצמאון של בחי' המלכות הוא מצד זה שלמטה לא ישנו גילוי אור. אבל כשיהי' המשכת העצמות, הנה מכיון שהמשכת העצמות הוא למטה כנ"ל -- ,וימלא כבודו את כל הארץ", לכן

לא יהי' אז הצמאון כו'. (משיחת יום שני דחגה"פ תשל"ב) 219אלקי פלטני מיד רשע מכף סעול וחוסץ

הנה מונה כאן ג' ענינים: רשע, מעול וחומץ. וגבי רשע אומר אמיד", וגבי מעול וחומץ אומר ,מכף". והנה פירושי הכתובים אפשר לדעת בכלל ממפרשי התנ"ך ומדרשי חז"ל. ובנוגע לפסוק זה, מבואר במדרש תהלים (על אתר) רק הענין דמעול וחומץ: ,מעול זה ישמעאל וחומץ זה אדום שגזירותיו שגזר עלי קשים כחומץ". אבל ענין רשע אינו מבואר במדרש זה.

ויובן זה ממה דאיתא בזהר וברע"מ:* ,ולע"ב אומין". ובמפרשי הזהר שם* ;דהני שנים הם עשו וישמעאל ששקולין ככל ע' וכולהו כלולים בהו".

ולכאורה אינו מובן, והרי כל אומה היא או מסטרא דישמעאל או מסטרא דעשו, ולמה מונים את עשו וישמעאל (מלבד הע' אומות), אך הענין הוא, דאף שכל האומות כלולים בעשו וישמעאל, מ"מ הרי בכל אומה ישנו גם ענינה הפרטי, והגזירות שגוזרת על ישראל הם בהתאם או לצד השווה שבה ושאר האומות דעשו או ישמעאל או -- לענינה הפרטי. ובמילא נמצא, שאופני הגזירות של האומות הם במספר ע"ב: הגזירות מצד עשו וישמעאל והגזירות של ע' אומות מצד ענינם הפרטי.

[ועפי"ז מובן גם מה שבכ"מ מונים רק ע' אומות וכאן מונה ע"ב -- כי האומות עצמם הם במספר ע' (מכיון שכל אומה היא או מסטרא דישמעאל או מסטרא דעשו), משא"ב הגזירות שלהם יש לחלקם לע' או לעיב].

ועפ"ז יש לומר שג' הענינים שבפסוק זה (רשע, מעול וחומץ) הם: רשע -- ע' אומות, מעול וחומץ -- ישמעאל ואדום (כבמדרש).

ב. אך צריך להבין: הרי ,יד" היא כללות כל היד, ו,כף" היא חלק ופרט מהיד, וא"כ, מכיון ש;מעול וחומץ" קאי על ישמעאל ועשו שהם כללות האומות, ורשע קאי על ע' האומות הפרטים, הול"ל גבי רשע הלשון ,כף*", וגבי מעול וחומץ הלשון ,יד", ולא ,מיד רשע מכף מעול וחומץ".

אך הענין הוא, דוה מה שע' האומות רוצים לגזור גזירות על ישראל (אלא שאי"ז בא בפועל, לפי שהקב"ה מפיר את עצתם) הוא מצד הנקודה הכללית שבכל האומות בשוה, וכמרז"לי שכל המלכיות נק' על שם מצרים עיש שהם מצירות (ומעיקים) לישראל -- שענין זה (ד;מצירים ומעיקים*) הוא בכולם. אלא שבהאופן דמצירים ומעיקים ישנו חילוק כללי, אם זהו בגלותא דישמעאל או בגלותא דעשו.

220ועפ"ז מובן מה שגבי ,רשע" נאמר הלשון יד" וגבי ,מעול וחומץ" נאמר ,כף" -- בי כללות ענין הגזירות, ,יד". הוא להיותם מצירים. <רשע". ו,מעול וחומץ" -- ישמעאל ועשו, הם האופן של הגזירות -- ,כף".

ג. אך עדיין צריך להבין: (א) הרי ישנם כמה ענינים קשים ומדוע נקרא אדום בשם חומץ דוקא. (ב) הרי גם בני ישמעאל גוזרים גזירות קשותי וכדאיתא במדרשי רז"ל י, ומפני מה התואר חומץ הוא על אדום דוקא.

אך הענין הוא, דחומץ ע"ד הרגיל הוא חומץ יין וחומץ שכר יין שנחמץ. וזהו מה שהתואר חומץ הוא על אדום דוקא, כי אח עשו. ליעקב, ולכן הי צריך לעזור ליעקב, ועשה את ההיפך

[וכמ"ש בנבואת עובדי'* ,ואל תרא ביום אחיך גו'",. שטענה זו היא דוקא לעשו. משא"כ בני ישמעאל, גם כשמדברים ע"ד השייכות שלהם לישראל, נק'י רק בשם ,בני דודים" -- קורבה רחוקה ביותר מזו של אחים],

ולכן הוא דוגמת החומץ, שהי' ראוי להיות יין ונעשה חומץ.

דהנה יין מורה לא על טוב סתם כ"א על גודל הטוב, שלכן אמירת השירה -- שענינה הוא שמחה גדולה, מצד ריבוי הטוב -- הוא על היין דוקאי ובלשון החסידות הו"ע גילוי טוב הנעלם. דכמו שהיין עצמו הוא גילוי ההעלם, שבתחילה הי' טמון בענביו ואח"כ בא מן ההעלם לגילוי, כן גם פעולת היין הוא מה שהוא מגלה את טוב הנעלם.

ועד"ז בצד ההפכי --- בנוגע לחומץ: לא רק זה שהוא היפך הטוב סתם, כ"א -- שהוא קשה ביותר בזה. וכמובן ממ"ש במדרש זה גופא, שגזירות קשים (ביותר) הם דוגמת החומץ.

= וזהו מה שאדום נק' בשם חומץ -- כי מצד זה שהוא אחיו של יעקב חי ראוי שיטיב לישראל, ועד לידי ריבוי טוב -- דוגמת היין, ובפועל הוא גוזר גזירות על ישראל, ולא רק גזירות סתם אלא גזירות קשים כו'.

ד. והנה תחלת וראש המזמור (שכולל כל המזמור בדוגמת ה,ראש") הוא ,בך הוי' חסיתי", בך בעצמותך. ומצד זה ישנו הבטחה ברורה בנוגע לכל הענינים המנויים במזמור זה,

גם בנוגע לענינים התלויים בתפלה -- אשר דבר ברור הוא שישראל יתפללו כו' ויהי' ,הטה אלי אזנך והושיעני" י 221שדבר ברור הוא שיהי' ,פלטני מיד רשע מכף מעול וחומץ". ועד שיגיעו להמזמור שלאח"ז -- ,משפטיך למלך תן וצדקתך לבן מלך", שקאי

על מלך המשיח י, בקהוב ממש. (משיחת שש*פ תשל"ב)

כי אתה תקותי אד' הוי' ובטחי מנעורי

ואיתא במדרש תהלים (באבער): ,מנעורי - מימי אברהם יצחק ויעקב". והוכחת המדרש לזה י"ל שהיא -- כי בפסוק שלאח"ז נאמר עליך נסמכתי מבטן ממעי אמי אתה גוזי, ומפרש במדרש תהלים, ,מבטן -- בגלות מצרים, ממעי אמי אתה גזי -- .. והוצאתני מיד מצרים". ומזה מוכח, שהכוונה ב,מנעורי" בפסוק שלפנ"ז היא לפני גלות ויציאת מצרים היינו ,מימי אברהם יצחק ויעקב".

וצריך להבין: מכיון שלידת ישראל היתה בעת יצי"מ (וכנ"ל במדרש, שעל היציאה ממצרים נאמר ,ממעי אמי אתה גוזי"), ואפילו העיבור דישראל הי' בגלות מצרים (וכנ"ל במדרש בפירוש ,מבטן") אבל לא לפני זה [והטעם לזה הוא, כי ישראל נעשו לעם בעת מ"ת, והיות שגלות מצרים (ויציאת מצרים) היו הקדמה והכנה למ"ת -- לכן מעת גלות מצרים הותחל המציאות דעם ישראל באופן של ,עובר'], ואיך אפשר לומר, ש,מבטחי מנעורי" הוא ,מימי אברהם יצחק ויעקב" שלפני גלות מצרים.

והנה ,כי אתה תקותי" קאי על ,אד' הוי'", והוי' שבפסוק זה הוא בניקוד אלקים. ונמצא שישנם כאן ג' שמות : אד', הוי' ואלקים. וזהו ,כי אתה תקותי גו' מבטחי מנעורי", דלהיות ש,אתה תקותי" -- אד' והוי' בנקוד אלקים, לכן ,מבטחי מנעורי", ,מימי אברהם יצחק ויעקב" שלפני גלות ויציאת מצרים.

ב. ויובן זה בהקדים מ"ש בלקו"ת : (עה"פ ,כי כארץ גו' כן אד' הוי' גו' * -- שגם שם, השם הוי' הוא בניקוד אלקים) בענין שמות אלו, ששם אד' הוא בחי' המלכות :, ושם הוי' בניקוד אלקים הוא בחי' חו"ג י, ולמעלה יותר -- בחי' בינה [שלמעלה מהשתלשלות] *.

222ועפ"ז מקשר בלקו"ת * ב' שמות אלו (אד' והוי' בנקוד אלקים) עם בחיי ,אד' מי" -- כי ,מי" הוא בחי' בינה. ולכן ב' שמות אלו -- אד' והוי' בניקוד אלקים -- ממלאים כל הפגמים, כי בבחי' ,אד' מי" נאמר* ,אם עוגות תשמר ייה אד' מי יעמוד", שהעונות מגיעים רק בבחי' י"ה, אבל מצד בחי' ;אד' מי" -- ,יעמוד".

ועפ"ז מבאר בלקו"ת ' השייכות של אד' הוי' בנקוד אלקים לר"ה ויוכ'"יפ [שם' ,שם אד' הינו בחי' ר"ה .. ושם הוי' בנקוד אלקים היינו בחיי יוהכ"פ", דזהו מה שבר"ה אומרים ,אתה אדון על יכל המעשים" לפי שאז מאיר בחי' אד', וביוהכ'"פ ,אומרים ז"פ הוי' הוא האלקים" כי האור וגילוי דיוהכ"פ הוא מבחי' שם הוי' בנקוד אלקים" !] -- כי בר"ה ויוהכ"פ מתמלאים נל הפגמים.

ג. והנה ההתקשרות דישראל בהקב'ה שבר"ה ויוהכ"פ הוא בבחיי שלמעלה מתומ"צ. דזהו מה שאומרים בר"ה יבחר לנו את נחלתינו, בחירה חפשית שלמעלה מטו"ד -- כי הבחירה (דר"ה) בישראל היא למע' מתומ"צ *י. ועד"ז ביוהכ"פ -- עיצומו של יום מכפר :י -- כי ביוהכ"פ ,אחת בשנה" מתגלה ההתקשרות של ישראל ,גוי אחד"* ב,הוי' אחד" שלמעלה מההתקשרות שע"י התומ"צ.

וזהו ,כי אתה תקותי אד' הוי' מבטחי מנעורי -- מימי אברהם יצחק ויעקב", דלהיות ש,תקותי" הוא ,אד' הוי' (בנקוד אלקים)", שהיא ההתקשרות (התקוה ובטחון) דישראל בעצמותו ית' שלמעלה מההתקשרות דתומ"צ

-- וכמ"ש בתחילת וראש המזמור ,בך הוי' חסיתי", בך בעצמותך :', וענין זה נמשך גם בנוגע לכל הפרטים שבמזמור זה" --

הנה מצד התקשרות זו, גם כשאין ההתקשרות שע"י התומ"צ (כי חסר אצלו בתומ"צ), המצב דומה ל,ימי אברהם יצחק ויעקב" שלפני מ"ת, ואפילו לפני (גלות ויציאת מצרים שהם) הכנה למ"ת, בכל זה, מצד התקשרות העצמית שלו בעצמותו ית', הנה ,אתה (עצמות) תקותי גו' מבטחי".

(משיחת אחש"פ תשל"ב) 223עליך נסמכתי מבטן גו'

ואיתא במדרש תהלים (באבער): עליך נסמכתי מבטן - בגלות מצרים. והנה אחד החילוקים בין עובר לנולד הוא, שהנולד (לאחר שיצא מבטן אמ) יכול הוא ,להתדבר" עם עוד ילדים, ער וויינט מיט זיי צוזאַמען און לאַכט מיט זיי צוזאַמען. משא"כ העובר בבטן אמו, אינו יכול להתדבר עם שום בן אדם, גם לא עם עובר אחר. ועד"ז הוא בנוגע לישראל כשנמצאים בגלות, שהם (דוגמת העובר) בודדים כו'. וזהו עליך נסמכתי מבטן. שבזמן הגלות אין להם על מי לסמוך כ"א על הקב"ה.

וצריך להבין: הלשון ,סמיכה" שייך בנוגע ל,נופל" כמ"ש * סומך הו" לכל הנופלים [והוא בשני פנים: או שסומך אותם לאחרי נפילתם. היינו שמקים אותם ומגביהם. או שסומך אותם -- שמלכתחילה לא יפלו], אבל בנוגע לעובר, ועד"ז בנוגע לישראל בזמן הגלות, מהו הלשון ,נסמכתי"?

והביאור בזה: המזמור ע"א שבתהלים [ובכלל זה -- הפסוק עליך נסמכתי מבטן] בא בהמשך להמזמור שלפניו: המתחיל ,למנצח לדוד להזכיר". והיינו שגם מזמור ע"א אמר דוד בעד עצמה

והנה דוד הי' ,בר נפלי", והיינו ש,הי' ראוי להיות נפל ביצירתו"י, אלא שניתנו לו ע' שנה משנותיו של אדה"ר * ומשנותיהם של אברהם יעקב ויוסף *. ולכן אמר ,עליך נסמכתי מבטן", שוה מה שיצא מהבטן באופן שלא הי' נופל ', הוא מפני ש,נסמכתי" -- כי הלשון מתאים בנוגע ל,נופל" שלא יפול (וכאופן הב' דלעיל) הוא +סמיבה".

ומה שאמר ,עליך נסמכתי מבטן" -- אף שהע' שנים נתנו לו אדהיר ואברהם יעקב ויוסף -- הוא, לפי שבכדי ששנים אלו יהיו שייכים אליה הנה זה נתן לו הקב"ה. וכמ"ש י חיים שאל ממך (מהקב"ה) נתתה לו (שהקב"ה נתן

3 ואין מזה סתירה להידוע (ראה לעיל בביאור הפסוק בך ה' גו) שכל המזמורים שבתהלים אמרם דוד בשם כל ישראל - כי מכיון שדוד ה" מלך ישראל, הענינים שלו שייכים לכל ישראל (ראה מכ' די"א ניסן (תשל"ב -- נדפס בהגש"פ (בהוצאות תשמ"ו ושלאח"ז - ע' תרמא) ובהמצויין שם בנוגע לכל מלך ישראל. ועאכו"כ שכן הוא בדוד, שהרי ,מלכותו (של דוד) על ישראל היי למעלה מעלה מן המדריגה של שאר כל המלכים שהיו אחריו" -- ספהמ"צ להצ"צ קח, ב. עיייש באריכות).

67 וגם ענין זה שייך לכל ישראל (ראה הערה 3) -- ראה אוה"ת לנ"ך עהיפ (עמוס ט, יא) ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת (וראה גם יהל אור ע' פא בסופו), שזה שייך למה שדוד לא הי" ,בר נפלי" בפועל, ענין ,עליך נסמכתי מבטן".

תהלים כא, ה -- הובא בזהר שם לענין הנ"ל:

22424 לקוטי הוספות / י"א ניסן שוחות

לו חיים) -- נתינת החיות. הוא הקב"ה דוקא, כמרז"ל * ,והקב"ה נותן בו רוח ונשמת".

ב. והנה לאח"ז ממשיך בכתוב ,ממעי אמי אתה גוזי". ומפרש במדרש תהלים : והוצאתני מארץ מצרים. והיינו, דמכיון שבזמן הגלות נמשלים ישרא% לעובר;, הרי היציאה מהגלות נקראת בשם יציאה (גוזי) ממעי אמי.

וצריך להבין : לשון הרגיל בנוגע ליציאת הולד מבטן אמו הוא הולדה (וכן נאמר ביחזקאל * בנוגע ליציאת ישראל מהגלות), ולמה אומר כאן ,גוזי" ?

והענין בזה כדאיתא בגמרא יי משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע כו', ושם:י: מאי קרא ממעי אמי אתה גוזי, מאי משמע דהאי גוזי לישנא דאשתבועי היא דכתיב גזי נזרך והשליכי.

ואין הכוונה שהגמרא מפרשת ש,גוזי" שבפסוק זה פירושו הוא שבועה ולא לידה -- שהרי אין מקרא יוצא מידי פשוטו:י -- כי אם, שהטעם למה שנאמר בכתוב זה ענין ההולדה בשם ,גוזי", הוא לפי שביום הלידה משביעין אותו.

ג. אך עדיין צריך להבין: ענין ההולדה נזכר בכו"כ פסוקים, ומדוע ההולדה שבכתוב זה דוקא נק' ,גוזי" בכדי לרמז על ענין השבועה?

ויובן זה בהקדים הידוע יי בפירוש' ,משביעין אותו תהי צדיק כו'", ששבועה הוא (גם) מלשון שובע. והוא הנתינת כח מלמעלה לנפש האלקית שתוכל להתגבר על הנה"ב ויצה"ר, ולעבוד את עבודתה בלימוד התורה וקיום המצות.

ומה שהשובע, הנתינת כח מלמעלה, היא באופן של שבועה -- הוא, לפי שהכוונה העליונה היא, שהאדם יעבוד את עבודתו (לא בהכח שנותנים לו מלמעלה, כ"א) בכח עצמו, בכדי שלא יהי' ,נהמא דכסופא". ולכן בא השובע באופן של שבועה, היינו שהנתינת כח מלמעלה הוא מה שמעוררים ומגבירים את כחות האדם גופא, וכמבואר בקונטרס ומעין * בענין השבועה ע"פ פשוט, שע"י השבועה נעשה ,התגברות כח מהכחות הנעלמים וכחות עצמיים שלו" (של האדם).

ועפ"ז יובן מה שדוקא בפסוק זה אומר על ענין הלידה הלשון ,גוז" המורה להשבועה דמשביעין אותו תהי צדיק כו' -- כי זה בא בהמשך למ"ש

69 נדה לא, א,

0) פרק טה

1) גדה ל, ב.

2) לא, ריש ע'א.

3) שבת סג

א. וש"

4) קיצורים והערות לתניא ע' ג' ואילך. קונטרס ומעין מיייד. ועוד. 5) שם.

225לפנ'ז יי אלקי פלטני מיד רשע מכף מעול וחומץ, שקאי על היצה"ר זי. ומבאר *', שהכח שיש לו להנצל מרשע מעול וחומץ, הוא לפי שממעי אמי אתה גזי, הנתינת כח (והשובע) דמשביעין אותו כו'.

וע'י כח זה, הנה לא רק שהוא בעצמו ניצל מהיצה"ר, אלא שהוא מראה דרך גם לאחרים, וכמו שממשיך בפסוק שלאחריו כמופת הייתי לרבים (וע"ד

פירוש הראב"ע שם). (משיחת א' דר"ח אייר תשל"ב)

6) פסוק ד.

7) לקו"ת צו (יב, ג).

8) ועוד ענין בזה : מכיון שמקודם גאמר ,אלקי פלטני גו'" (שמזה משמע שהצלתו מהיצה"ר הוא ע"י הכח שמלמעלה), הנה מבאר את"כ, שהכוונה ב;אלקי פלטניי הוא ענין ,אתה גוזי", השבועה שמשביעין אותו, והיינו שהנתינת כח מלמעלה היא באופן שמעוררת ומגבירה את כחות האדם, כג"ל בפנים.

כמופת הייתי לרבים ואתה וחסי עוז

ואיתא במדרש תהלים (באבער): כמופת הייתי לרבים כמה ניסים עשית לי במצרים בים ובמדבר. (וההוכחה לפירוש זה הוא, לפי שבהפסוקים שלאח"ז מדבר ע"ד זמן שלאחר זה. ומזה משמע שהכוונה ב,כמופת הייתי לרבים" (,הייתי" לשון עבר) הוא להניסים שהיו לפני הכניסה לא"י).

והנה הכוונה ב,(כמופת הייתי) לרבים" הוא לא רק לריבוי בכמות -- מצרים, ים ומדבר, אלא גם לריבוי סוגי ניסים. סוג הניסים שהיו בים הוא סוג נעלה יותר מסוג הניסים שהיו במצרים, וסוג הניסים שהיו במדבר הוא סוג נעלה יותר מסוג הניסים שהיו בים,

אותו הענין שאצל אחד הוא <;נס" שלמעלה מהטבע, לפי שהטבע שלו היא במיצר והגבלה ביותר, הנה אצל זה שהטבע שלו אינה במיצר והגבלה כ"כ, ענין זה הוא ,טבע", וה;נס" אצלו הו"ע שלמעלה גם מהטבע שלו. וכמרזיל י ,משה ניסן של ישראל... ומי הוא ניסו של משה הקב"ה" -- שלגבי ישראל, בחי' משה הוא נס, משא"כ לגבי משה, הרי הבחינה שלו העצמו הו"ע של ,טבע" שלו, וניסו של משה הוא הקב"ה.

[וע"ד הסיפור ע"ד: הבעש"ט כשהוצרך לפרנסה, דפק בחלונו של איש אחד ומיד הלך משם. וזה הי' אצלו הכלי לפרנסה (,בכל אשר תעשה"): בדרגת הבעש"ט, הנהגה כזו הו"ע של ,טבע". משא"כ בסתם אנשים, הרי זה ,נס"].

226וזהו מה שהניסים שהיו במצרים בים ובמדבר הם ג' סוגים שונים : מצרים לשון מיצר וגבול הוא בחי' עלמא דאתגליא. ים הוא בחי' עלמא דאתכסיא (כמבואר בדרושי קרי"ס). ומדבר ,אשר לא ישב אדם שם" הוא למעלה מגדר עולם, גם מבחי' עלמא דאתכסיא. וזהו מה שהניסים שבמצרים ים ומדבר הם ג' סוגים שונים (וכנ"ל שהכוונה ב,לרבים" היא ריבוי סוגים), כי אותו הענין שלגבי בחי' עלמא דאתגליא (מצרים) הוא ,נס", הנה לגבי עלמא דאתכסיא (ים) הוא ,טבע", ומה שנקרא ,נס" לגבי בחי' ד,ים" הו"ע שלמעלה גם מההגבלה דעלמא דאתכסיא. וגם ענין זה הוא ,,טבע" לגבי הבחינה ד,מדבר".

ב. והנה הענין ד,טבע* וענס" ישנו גם בעבודת האדם: כאשר העבודה היא במדידה והגבלה -- הו"ע של ,טבע", והעבודה שלמעלה ממדידה והגבלה -- בחי' ,בכל מאדך", הו"ע של הרמה ו;נס". וגם בזה, אותה העבודה שאצל אחד היא ,נס", הנה אצל השני היא ,טבע", וה,נס" אצלו היא העבודה שלמעלה גם מהמדידות והגבלות שלו. (וכידוע בענין ,בכל מאדך? -- מאד שלך).

ולדוגמא: לימוד התורה בשקידה והתמדה משך הרבה שעות בכל יום ויום, הנה אצל בעלי עסקים הנהגה כזו הו"ע של ,נס", ואצל בן ישיבה [ובפרט ישיבה השייכת לכ"ק מו"ח אדמו"ר ולאביו כ"ק אדמו"ר נ*ע ועד לכ"ק אדמויר הזקן] הרי הנהגה כזו היא דבר הפשוט, וה,נס" אצלו בלימוד התורה הוא שיתייגע בלימוד כ"כ עד שיתעצם עם הענין שלומד, ועד שגם חלומותיו (בעת השינה) יהיו בתורה *.

ועד"ז הוא בנוגע לקיום המצות, וכמו במצות תפילין (שכל המצות הוקשו אלי' *), שאצל יהודי פשוט, ה,טבע" שלו הוא קיום המצוה בפועל, אבל הכוונה ,לשעבד הלב והמוח" היא אצלו ענין של "נס". משא"כ יהודי שמקיים את דיני השו"ע, הכוונה ,לשעבד הלב והמוח" היא אצלו דבר פשוט -- מכיון שהוא דין מפורש בשו"ע. וה;נס" אצלו במצות תפילין הוא שיכוון הענין דהמשכת המוחין בז"א. וכיו'"יב.

ג. וזהו כמופת הייתי לרבים במצרים בים ובמדבר -- שהחידוש בזה הוא בב' הקצוות :

גם זה שהוא במצב ד,מצרים", יכול (ובמילא -- מחוייב) להיות אצלו הענין ד,מופת" שלמעלה מהטבע. וכמש"נ בנוגע לכל ישראל, יהי' מי שיהיי, מאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה:. כי ישראל בטבעם הם למעלה מהטבע, שהרי החיות של כל אחד ואחד מישראל היא התורה ומצותי"י (ראה לקמן ע' 241 סעיף ה), והרי התומ"צ הם למעלה מהטבע. וענין זה הוא 227גם בזמן הגלות (מצרים), כמאמר הידוע * שהגשמה (שהיא העיקר בישראל) לא הלכה -בגלות ;

ולאידך גיסא: גם זה שהוא במצב ד,מדבר", צריך להיות אצלו בעבודתו הענין ד,מופת" שלמעלה מהטבע, למעלה גם מה,טבע" שלו, בח" ,בכל מאדך", מאד שלך. ובאם חסרה אצלו העבודה ד,בכל מאדך" -- אף שהעבודה ד,בכל לבבך" ו,בכל נפשך* שלו היא במדריגה נעלית ביותר -- הוא בכלל .אין עושין רצונו של מקום", כידוע פירוש המגיד ממעזריטש! במרז'"ל ברכות לה, ב*.

ד. והנה זה שהוא בבחי' ,מדבר" יכול לכאורה לטעון: בשלמא מי שהוא בבחי' ,מצרים", ואפילו בבחי' ,ים", מובן שצריך הוא להעבודה ד,בכל מאדך" לצאת מההגבלות שלו -- כי מכיון שהוא שייך ל,עולם" (לשון העלם), שהרי גם עלמא דאתכסיא הוא ,עלמא", לכן צריך הוא לצאת מההגבלות ד,עולם". אבל מי שהוא בבחי' ,מדבר אשר לא ישב אדם (כולל גם אדה"ע) שם", היה למעלה מהגדר ד,עולם"

[וע"ד בן מאה כו' כאילו עבר ובטל מן העולם -- דהגם שהוא נשמה בגוף, הרי הוא ,כאילו עבר ובטל מן העולם", היינו שהוא למעלה מגדר ,עולם"].

למה צריך גם הוא לבחי' ,בכל מאדך" דוקא?

הנה על זה מסיים הכתוב ,ואתה מחסי עוז", דלהיות ש;מחסי עוזי הוא ,אתה", היינו עצמותו ית' שהוא למעלה גם מבחי' מדבר אשר לא ישב אדם שם

[כי זה שבבחי' ,מדבר" צריך לשלול בחי' ,אדם" -- ,אשר לא ישב אדם שם", מוכח, שלבחי' מדבר יש איזה שייכות לבחי? ,אדם" (עולם). כי באם לא הי' שום שייכות ביניהם, הרי אינו שייך גם ענין השלילה *. משא"כ עצמותו ית' אינו בגדר ושייכות לעולמות כלל, שלכן אין שייך לומר עליו שהוא למעלה ומושלל מבחי' ,אדם'"],

לכן, גם מי שהוא בבחי' ,מדבר", צריך להיות אצלו העבודה ד,בכל מאדך" דוקא.

ה. וזהו התשובה גם למי שהוא בבחי' ,מצרים", שיכול לטעון: הרי זה מה שאני נמצא במצב ד,מצרים" הוא לפי שהקב"ה העמיד אותי במצב זת 228(ובדוגמת גלות מצרים כפשוטו, שהקב"ה הגלה את בנ"י למצרים), וא"כ איך שייך שיהי' אצלי הענין ד,מופת". היציאה מ,מצרים"?

הנה על זה באה התשובה ,ואתה מחסי עוז": מה שהוא שנמצא בבחי' ,מצרים", הוא רק מצד בחי' הגילויים. ומכיון ש,אתה מחסי עוז", הנה מצד זה יכול הוא (גם כשנמצא במצרים 'י עדיין) לעבוד עבודתו למעלה מההגבלות שלו, וזה יגרום, שגם ההנהגה מלמעלה אתו תהי' באופן ד,מופת" שלמעלה מהטבע.

ומזה באים אח"כ להענינים המבוארים בהפסוקים שלאחרי פסוק זה, ועד שבאים ל(עניני) מזמור הסמוך : לשלמה אלקים משפטיך למלך תן וצדקתך לבן מלך, שקאי על מלך המשיח, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.

ינולא פי תהלתך כל היום תפארתך

ואיתא בגמראי שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה פולטן ומברך. אבל אינו מברך כשהאוכלין הן בתוך פיו, משום דכתיב ימלא פי תהלתך. והיינו שפי' ימלא פי תהלתך הוא, שתהלות ה' צריך לומר בפה מלא.

ויתירה מזו כתב האשכול : מהא שמעינן מאן דמברך ברכה צריך לברך מלא פומא ולא לגמגם. שלא רק שאסור לברך כשנמצא משהו בפיו, אלא גם אסור לגמגם.

ומוסיף הכתוב ב,כל היום תפארתך" [שבא בהמשך ל,ימלא פי תהלתך"], שאמירת תהלת ה' ותפארתו (בפה מלא) צריכה להיות במשך כל היום. והיינו שבתחילת הכתוב הוא מבאר את האופן של תהלת ה' שצ"ל בפה מלא. ואח"כ מוסיף שתהלת ה' באופן זה צ"ל בתמידות.

ב. והביאור בזה:

,פה" ו,יום" הנה ,פה" קאי על ספירת המלכות. ו,יום" -- ז'א. וכידוע שהו' מדות דז"א נקראים ,ששת ימים", ו,כל היום" קאי עַל כל המדות דו"א 229שזהו גם הטעם מה שמדת היסוד נקראת בשם ,כל", כי בה נמשכים כל המדות או: עיקר המדות ה', כ"א כלול מיו"ד -- כל.

או (ע'ד ענין ספה"*ע): כשהמדות הן בשלימות, היינו ז' כלולים מז', אוי הם ממשיכים גם את שער הנו"ן -- תספרו חמשים יום. וזהו מה שכללות המדות נקראים בשם ,כל" -- בגימטריא חמשים.

וזהו מה שב,ימלא פי* נאמר ,תהלתך" וב,כל היום" נאמר ,תפארתך" -- כי בספירת המלכות נוגע ענין התפלה (וכמ"ש ואני תפלה), ולכן ב;(ימלא) פי" (מלכות) נאמר ,תהלתך", כי תהלה היא מליי ואחת מלשונות של תפלה *, משא"כ ב,כל היום" (ז'א) נאמר ,תפארתך", כי עיקר ופנימיות הז"א היא תפארת [שלכן שם הוי' הוא צת'ית (והיינו שבת"ת גם בהכלי מאיר שם הול'), וגם בכללות ז'א בפנימיותו! -- כי פנימיות ז"א ות"ת שייכים זל"ז].

ג. אף שמלכות וז"א הם שונים ורחוקים זמ"זי, מ"מ, כולל את שתי הבחינות -- ,ימלא פי גו'* וכל היום גו -- בפסוק אחד. כי מצד הענין ד,ואתה מחסי עוז" (שנאמר בפסוק שלפנ"ז), ש,ואתה" קאי על עצמותו ית': נעשה יחוד דז'א ומלכות. [ובדוגמת ענין ר"ח -- מענין דהפטרה שבת זו ,מחר חדש" -- שע"י המשכת האור שלמעלה מהשתלשלות, נעשה יחוד זו"נ].

וההוספה שבפסוק זה על ,ואתה מחסי עוז" שבפסוק שלפנ"ז: בפסוק שלפנ"ז מדבר ע"ד תחילת ההמשכה מעצמותו ית' כמו שהיא בבחי מקיף. ולכן אומר ואתה מחסי גו', שהוא רק מחסה בלבד. ובפסוק זה מדבר ע"ד ההמשכה מעצמותו ית' כמו שבאה אח"כ בפנימיות בהספי' ז"א ומלכות. וגם בעבודת האדם (בכחות הנפש שבדומה לז"א ומלכות),

[וזהו גם הטעם, מה שהסדר בפסוק זה הוא מלמטה למעלה: בתחילה ,ימלא פי' גו' " (מלכות) ואח"כ ,כל היום גו" (ז'א) -- כי מכיון שבפסוק זה הוא מדבר בענין הפנימיות. הרי סדר העבודה מצד בחי' הפנימיות היא מן הקל אל הכבד]

-- שגם בזה יהי' היחוד דז"א ומלכות, כמו שהוא מצד עצמותו יתברך.

ד והנה פסוק זה בא בהמשך למ"ש בתחילת וראש המזמור בך הוי'י חסיתי אל אבושה לעולם.

3) ראה פרדס ש' ערה"כ בערכו. יהל אור להצ"צ עה'"פ תהלה לדוד. ובהוספות.

6 ועד שלכל תפלה מקדימין : אד' גו' ופי יגיד תהלתך (ברכות ד, ב). וראה זח/ג (קל, סע"ב): כד הוה ר"ה סבא בעי לצלאה צלות" כו' דכתיב ותהלתי כו. והא דלא חשיב לה ביו"ד לשונות של תפלה (דב"ר רפיב) ייל משום שהיא שרש כולם (עיין פרדס והצ"צ' שם). ואכ"מ,

5) כמבואר בתו"א יו"ד, ב. ובכ"מ,

66) ראה סידור ריז, ג ואילך.

ז)' ראה תו"א ס"פ תרומה. ובארוכה בהמשך תרס"ו ע' רפד ואילך.

68) ראה לעיל בביאור הפסוק כמופת גו" סַייך.

230והביאור בזה :

החידוש שב,אל אבושה גו' * הוא, שגם כשהוא במצב כזה שאלולי ,בך הוי' חסיתי" הי' מתבייש, בכל זה, מצד זה אשר ,בך הו" חסיתי" -- ,אל אבושה". והיינו שענין ד,בך הוי' חסיתי" הוא לא רק באופן של מקיף (,חסיתי"), אלא פועל גם בפנימיותו -- ,אל אבושה (ובאופן ד)לעולם".

וזהו גם החידוש שב,ימלא פי גו'", שההמשכה ד,ואתה מחסי עו" באה גם למטה מטה, גם בזה ששכח לברך., כנ"ל (סעיף א) ממס' ברכות, אשר גם אצלו יומשך הגילוי ד,ואתה מחסי עוז" בפנימיות (כנ"ל סעיף ג). ובאופן של ימלא פי תהלתך כל היום תפארתך.:

(משיחת ש"פ במדבר תשל"ב)

אל תשליכני לעת זקנה גו'

וכתב בספר אור המאירי בשם הבעש"ט, וז"ל : לכאורה אינו מובןי משמע בילדותו איננו צריך כ"כ לעזר אלוקה כי יכול ליתן בעצמו עצות לנפשו בכחו ועוצם ידו כ"א לעת זקנה מתפלל לעזר אלוקה. ופירש הוא זלה"ה (הבעש"ט) הכוונה, שאל ישליך העת לידי זקנה, כי לפעמים נופל העבודה של אדם לידי זקנה באמצעות המשך הזמן. וזהו שאנו מתפללים אל תשליכנו לעת זקנה. עכ"ל.

ובאוה"ת * מביא כ"ק אדמו"ר הצ"צ פירוש הנ"ל (בשינוי לשון קצת י6) וז'ל: באוה"מ פירש . . כי הבעש"ט פירש אל תשליכני לעת זקנה, שלא יזדקנו ד"ת אצלך, אלא בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. -- ומכיון שהצ"צ כותב בפירוש זה שהוא מהבעש"ט [אף שמעתיקו מספר אוה"מ], הרי ישנו אישור+ מהצ"צ, שפירוש זה הוא מהבעש"ט.

וצריך להבין: מכיון שהבקשה שבפסוק זה (לפי פירוש הבעש"ט) היא [לא שהקב'"ה לא ישליך את האדם לאחרי שיבוא לעת זקנה, כי אם] אשר

1 פ' יתרו. באוה"מ שם מובא פירוש זה על התפלה אל תשליכנו לעת זקנה. אבל -- תפלה זו הרי היא מיוסדת עה"פ.

ולהעיר, שהלשון באוה"ת [המובא לקמן בפנים] הוא: הבעש"ט פירש אל תשליכני (ביו"ד), ומזה משמע שפירוש הבעש"ט הוא עה"פ,

62 פ' יתרו ע' תתב,

) ובפרטיות : (א) באוה"מ שם ,לפעמים נופל העבודה של אדם ללדי זקנה" (היינו כללות העבודה), ואילו באוה"ת שם ,שלא יודקגו דברי תורה כן'". (ב) באוה"מ ,שאל ישליך העת לידי זקנה", ובאוה"ת אינו מביא פירוש זה, ומשמע, שמפרש ש,אל תשליכני" קאי על (התורה של) האדם, כבהערה 5ו

6 ראה שם הגדולים החדש בערכו.

231מלכתחילה לא יבוא לבחי' <זקנה" [וכלשון הצ"צ ,שלא יזדקנו כו ] -- הול"ל ,אל תביאני לעת זקנה", ולמה אומר ,אל תשליכני גו'**1?

והביאור בזה: האדם. וכן התורה שלומד, נמצאים תחת גדר הזמן -- (שינויים של) עבר הוה ועתיד. וממילא מובן: שמצד טבע הדברים א"א* אשר ,בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" (ומכ"ש -- ,חדשים" ממש.. ועל זה באה הבקשה ,אל תשליכני לעת זקנה", שהקב"ה לא ,ישליכנו" (ער זאָל אים ניט ,אונטערוואַרפן") -- ,לעת (לגדר הזמן, שמצד זה מביא ל)זקנה".

ב. וממשיך בפסוק ,ככלות כחי אל תעזבני". "וגם בזה -- ע"ד הנ"ל -- אינו מובן: גם כשהאדם הוא במלא תקפו וכחו, צריך הוא לעזר הקב"ה שלא יעזבנו, ולמה אומר ,ככלות כחי" אז דוקא ,אל תעזבני"?

ויובן זה בהקדים המבואר בלקו"ת' בפירוש הכתוב% כי אבי ואמל עזבוני והוי' יאספני, ש,אבי ואמי" קאי על בחי' אהבה הטבעית שבנפש [או על בחי' חו"ב שבנפש ]. ועל זה אומר ,כי אבי ואמי עזבוני והוי' יאספני", שגם כאשר ,אבי ואמי עזבוני" -- שנאבד בחי' אהבה הטבעית שבו [או שפגם בבחי' חו"'ב שבנפשו ], מ"מ ,והוי' יאספני" מצד שרש נשמתו שלמעלה.

ועפייז יש לבאר מ"ש ,ככלות כחי אל תעזבני", שגם כשכלה כח הנשמה המלובשת בגוף (אפילו ראשית הכחות -- ,אבי ואמי" הנ"ל), מ"מ .אל תעזבני" - ע"י שיתגלה בו שרש נשמתו שלמעלה.

ג. והנה ב' בחינות אלו -- בחי' ,אב ואם" ובחי' אוהו" -- ישנם גם באלקות. וכמ"ש בלקו"ת יי: כי אבי ואמי עזבוני היינו בחי' אב הרחמן ועכ"ז והוי' יאספני היינו בחי' אב הרחמים.

ויש לקשר ב' הפירושים:י:

כאשר בחי' ,אבי ואמי" שבנפשו היא אצלו בשלימות, אז די לו גם בבחי' ,אב הרחמן" -- הרחמים דהשתל', בחי' ,אבי ואמי" שלמעלה. אבל כאשר בחי' ,אבי ואמי" [בחי' ההשתל'] שבנפשו עזבוהו, הנה עי*ז נעזב הוא ח"ו גם מבחי' ;אבי ואמי" שלמעלה, ואז -- צריך:' הוא לבחי' הרחמים שלמעלה מהשתל'.

6 באוה"מ שם ,שאל ישליך העת לידי זקנה". אבל פירוש הפשוט ב,אל תשליכני" הוא שקאי על האזם, וראה הערה 3

6 ראה דיה וכל העם ש"ת פ"ה. ובכ"מ, ובשבת (פת, סע"ב) אשר פתיחת מענה מרע"ה שצ"ל מי"ת הוא למצרים יהדתם וכו'.

ד) שמע"צ פג;ו ב.

) תהלים כ יוד.

69) לקו"ת ש"ש סז, א. וראה לקו"ת שמע"צ (פט; ב שפירוש זה הוא (בכללות) כהפירוש שבלקו"ת שמע"צ פג, ב. ורק שהוא ;בעגין אחר קצת".

0) דרושי ר"ה סב, סעיד.

1) להעיר גם מדרך חיים ספי"ב. ע"ש.

2) וע"ד המבואר כאגה"ק סי" יו"ד.

232ועפ"ז יומתק גם הלשון ככלות כחי גו': ,כח" קאי := על בחי' האלקות שבהבריאה -- בחי' ,כח מעשיו" ועכח אד' " ::. [וזהו מה שבפסוק בראשית ברא ישנם כ"ח אותיות *' -- כי הבריאה היא מבחי' ,בח אד'":]. וזהו ,ככלות כחי", כי ע'י שנאבד ממנו בחי' אב ואם שבנפשו, אין לו (ח'ו) שייכות גם לבחי' האלקות שבהשתל'י, בחי' ,כח" -- ,ככלות כחי".

וזוהי הבקשה ככלות כחי אל תעזבני, דגם כאשר הוא בדרגא גמוכה ביותר שאין לו שייכות לבחי' ,כח" הנ"ל, הוא מתפלל להקב"ה. לעצמותו ית' שלמעלה מהשתל' [שהרי כל פסוקי מזמור זה באים בהמשך לתחילת וראש המזמור ,בך הוי' חסיתי? -- בך בעצמותך *י ] ;אל תעזבני".

ד. והנה כמו שבתחילת המזמור אומר ,בך הוי' חסיתי אל אבושת לעולם", שבטחון זה ד,בך הוי' חסיתי" פועל ש,אל אבושה לעולם" [שגם בעניני העולם ,אל אבושה"], כי כאשר ההמשכה היא מעצמותו ית', נמשכת היא עד למטה מטה:

עד"ז הוא גם בנוגע ל,אל תשליכני גו' ", דמכיון ש(בקשה זו, וכ

מילוי בקשה זו הוא מעצמותו ית' [וכנ"ל סוף סעיף ג'. שפסוק זה בא בהמשך

ל,בך * הוי' חסיתי']. לכן, הגם שהאדם נמצא תחת גדר הזמן, בחי' ,עת"

שמביא ל,זקנה", מ"מ ,אל תשליכני", ויתירה מזו: שגם כשהוא בדרגא נמוכה

ביותר, בחי' ,ככלות כחי", מ"מ ,אל תעזבני", לפי שנמשך בו כח ועוז מעצמותו ית'.

(משיחת ש"פ פינחס תשל"ב)

3) אוה"ת שלח ע' תעח. וראה גם אוה"ת ר"ה ע' א/תמג. יהל אור ע' קיב.

4 להעיר מהידוע (חינוך לאדהאמ"צ פי"ב) שהכ"ח אותיות שבשם אד' הם שרש הכ"ח עתים. ועפ"ז יש לבאר המשך הענינים שבהפסוק : בתחילה מבקש ,אל תשליכני לעת זקנה" -- שהקב"ה לא ישליכנו תחת גדרי הזמן (כנ"ל סעיף א) : ואחיכ מוסיף, שגם באם (מצד איזו סיבה) הוא ,נשלך" תחת גדרי הזמן, (שעייז ,הזוקנו" דברי תורה אצלו), ועד שמזה נפל למטה יותר, שגם בח" ,כח אד'" שרש הכ"ח עתים אינו מאיר אצלו (והיינו שאין לו חברי תורה כלל, אפילו לא כמו שהם כבחיי ,זקנה"), מ"מ ,אל תעזבני".

5) באוה"ת ובי"א שם, שגם בפסוק וידבר אלקים שבעשה"ד ישגם כייח אותיות, ובחי" ,כח" זה (שבתורה) הוא למעלה מבתי' ה,כת" דעשרה מאמרות (שבהבריאה). ויש לומר, שב,כלות כחי" נכלל גם הכת שבעשה"ד, שהרי ענין ,אבי ואמי עזבוני יי הוא ,שפגם בתורה" (לקו"ת ש"ש סז, א), ו,אל תעזבני" -- עצמותו ית' שלמעלה גם מה,כח*. דתורה.

233כי אמרו אויבי לי ושוטרי נפשי נועצו יחדי\ (וציל דלפי פיי הפשוט בהפסוק (כמו שפי' רש"י) הולייל עלי). לאנור אלקים עזבו רדפו ותפשוחו כי אי\ן ציל

והנה איתא בלקו"ת י בהקללות דפ' בחוקותי ד,לפי האמת אינם רק ברכות". ומפרש הצ"צ שם בהגה"ה כי ,ברכות אלו הוא ע"ד מ"ש במ"ק ט.ב. הנך כולהו ברכות נינהו ... לפי שהברכה באופן זה היא מבחי' סתים". וברשימת הצ"צ על מגילת איכה בחצע"ג מפרש הפסוקים דאיכה לברכה ובתכלית העילוי והשמחה. ועד"ז יל"פ גם בפסוקים אלו ,כי אמרו אויבי לי גו' לאמר אלקים עזבו גו' ", ד,לפי האמת אינם רק ברכות" נעלות ביותר:.

וזהו גם הטעם שנאמרו באופן סתום, דלפי שהן ברכות נעלות ביותר, צ"ל שהלעו"ז לא יראה עילוי הברכה שבזה ולא יערער וכו'.

ולהעיר מסיפור הידוע מאדמו"ר האמצעי י שפעם אחת לא הי' רבינו הזקן בליאזנא ש"פ תבא, ושמע אדמו"ר האמצעי -- והוא עודנו נער קודם הבר מצוה -- הקריאה מאחר. העגמת נפש מהקללות שבתוכחה הביאתו לכאב לב, עד שביוהכ"פ נסתפק רבינו הזקן אם יוכל להתענות. כששאלו את אדהא"מ הרי בכל שנה קוראים פרשה זו, ענה: כשאבא קורא ,הערט זיך ניט קיין קללות". ועד"ז ייל בכמה ענינים בתורה שאינם בלשון ברכה בגלוי, דמכיון שנקראים ונמשכים מאבינו שבשמים, הרי בהכרח שהם ברכות (אלא שצ"ל ההרגשה שנמשכים מאבינו שבשמים ואז ייראה גם בגלוי שהם ברכות נעלות ביותר).

ב. והנה ,אמרו" פי' (גם) שבח ותהלה וכמרז"ל * ומי משתבח קוב"ה בשבחייהו דישראל אין דכתיב ,את ה' האמרת גו'...וה' האמירך גו" אתם עשיתוני חטיבה אחת, ואני אעשה אתכם כו'", וזהו ,כי אמרו אויבי לי" ש,אויבי" משבחים ,לי", היינו לא רק שבע"כ יענו אמן, אלא ש,אמרו ללי", שהם משבחים ומהללים את ישראל,

וזה בא בהמשך לתחלת וראש המזמור, דמכיון אשר ,בך ה' חסיתי", בך בעצמותך *, לכן ,ויהפוך ה"'א לך את הקללה לברכה", שהאויבים מלמדין זכות על ישראל, ועוד יותר, משבחים ומהללים אותם'.

66 וכמו שבלעם (שע"ז גאמר ויהפוך ה"א) ברך את ישראל.

234וממשיך בהפסוק ,ושומרי נפשי נועצו יחדיו", וצ"ל איך שייך אחדות אמתית 1 בלעו"ז, והלא הם טורי דפרודא, וכמ"ש * ,לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר".

וע'"פ הנ"ל יל"פ :

מאחר ש,אמרו אויבי לי", שהם משבחים ומהללים את ישראל וגם ,שומרי נפשי", שומרים שלא יאונה לצדיק כל און (וכמו קודם חטא עה"ד שהיי הלעו"ז בדוגמת קליפה שומר לפרי), ,נועצו" -- מטכסים עצה איך לשבח ולשמור את ישראל, ויתרה מזו -- באופן דיחדיו*.

ג. וממשיך בהמזמור ,לאמר אלקים עזבו רדפו ותפשוהו כי אין מציל". שזה בא בהמשך ל,כי אמרו אויבי לי ושומרי נפשי נועצו יחדיו", ומבאר ,לאמר אלקים עזבו גו' *, (וע"ד הנ"ל):

אומרים (ומשבחים) ,אלקים עזבו", שבחי' הגבורה והדין עזבו אותו. יתירה מזו יל"פ: ,עזבו", מל' ,עזב תעזוב עמו", שגם אלקים עוזר לו; ועד שמחזק אותו וכמ"ש ,ויעזבו את ירושלים עד החומה גו' ":י, שפי' להחזיקה גי והיינו שגם בחי' אלקים פועל בו תיקון וחיזוק.

ד ,רדפו ותפשוהו", י"ל ע"ד מ"ש הצ"צ ברשימות לאיכה:' בפי' נל רודפי' השיגוה בין המצרים, ,בחי' אמרו אליו כל תשא חטא ועון שהוא הרודף כמ"ש טוב וחסד ירדפוני ויותר משהעגל רוצה כו'. והשיגוה דוקא בבחי' בין המצרים כי אילה זו רחמה צר וע"כ חביבה כו'*. והיינו שהמדרי' הכי נעלות אשר מצ"ע לא הי' אפשר להמשיכן הנה הן רודפות לישראל וכו'. ועד"ז יש לפרש כאן, שהגיצוצות הנמצאות בק"ג, שיש בהן עילוי נעלה ד,ורב תבואות בכח שור" וגם הניצוצות שנפלו למטה מק"נ ונמצאות בגקה"ט, שמצ"ע לא הי' אפשר להגיע אליהם, הנה הן רודפות אחריו וכו *:,

[וע"ד פי' הה"מ+י עֶה"פ וירדוף אחריו דלבן, שיעקב הי' צריך לברר עוד פסוקים וענינים בתורה, ע"כ וירדוף לבן אחר יעקב וניתוספו פסוקים וענינים אלו בתורה מה שלא השלים לברר בחרן].

ז) וכפרש"י תיבת ,יחדיו" (וירא כב,

ו. שם, ))

8) ישעיי ח, יב.

69 ראה תו"א ס"פ גח.

0) נחמי' גג חי

1 פי' המיוחס לרש"י ועד"ז במצו"ד.

2) ע' ה (אוה"ת לנייך ח'יב ע' אילו).

3) ולהעיר משבת (פט, א) דזה שהקטרת עוצרת המגיפה מסר למשה מלאךף 235ה והטעם דכל זה ,כי אין מציל" :

עד המבואר'י בפי' אין מזל לישראל, שמה שישראל אינם נמצאים תחת שליטת המזלות, הוא לפי שהם למעלה ממזל, והיינו דבחי' אִין שהוא בחי' הכתר שלמעלה מהשתלשלות, הוא המזל לישראל.

וזהו ,כי אין מציל", דמבאר הטעם שמאויבי כפשוטו נעשו ,אמרו אויבי לי", שהם משבחים ומהללים את ישראל וכו', ותמורת לאמר אלקים עזבו כפשוטו, אומרים שבחי' הדין עזבו וכו' לפי שבחי' אַין מציל, והוא ע"י שמתבונן שאין מציל כפשוטו שנעשה לו צר, עי"ז מגיע לבחי' אין -- לבחיי הכתר ** שלמעלה מהשתלשלות -- והוא מציל (וע"ד פי' הצ'"צ הנ"ל).

א התועדות זו באה בהמשך לההתועדויות דחגה*פ שבאו בהמשך לה" התועדויות די"א ניסן ושבת הגדול. ומכיון שההתועדות היא המשך (,המשך", אבל לא סיום) ההתועדות די'א ניסן -- הרי כאן המקום להודות ולברך לכל אלו שברכו וכו" לקראת י"א ניסן.

ואף ש[כלשון הירושלמי י] ,כבר מילתייהו אמורה", שהרי כבר הבטיחה 236תורה: ,ומברכיך ברוך", ויתירה מזו* -- ,ואברכה מברכיך"* שהקב"ה (עצמו) יברך אותם *.

בכל זה, הרי מנהגן של ישראל (אשר מנהג ישראל תורה היא) לברך את המברך

[ובפרט אשר מכיון שאפשר להיות שישנם כאלו שאינם יודעים ש,כבר מילתייהו אמורה" -- הרי זה נוגע גם להענין ד,והייתם נקיים".

ונוסף לזה : ע'י שמברכים בדיבור, פועלים המשכת וגילוי הברכה. ויתירה מזו: עי"ז מוסיפים גם בהברכה ד,ואברכה מברכיך*" :],

הנה יתן השי"ת שיקויים בכל המברכים הבטחתו של הקב"ה .מברכיך ברוך", ויתירה מזו -- ,ואברכה מברכיך", שהקב"ה עצמו יברך אותם, ובברכתו של הקב"ה -- הרי * ,תוספתו מרובה (לא רק ,מן העיקר", אלא גם י) ,על העיקר".

ומכיון שהברכה ד,ואברכה מברכיך" היא מהקב'ה בעצמו:י (לא ע'י מלאכים ושלוחים), הרי פשוט שתומשך למטה מעשרה טפחים (שהרי אפילו בסדר השתלשלות ידוע הכלל שכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר. ומכ"ש כשההמשכה היא מהקב"ה עצמו שלמעלה מהשתל'), בענינים הרוחניים ובענינים הגשמיים, וברוחניות וגשמיות גם יחד' ובגשמיות ורוחניות גם יחד,

ועד לברכה העיקרית ,ואולך אתכם קוממיות", בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

ב. המעלה ד,ואברכה מברכיך" (שהברכה באה מהקב"ה בעצמו) על ,מברכיך ברוך" (שברכה זו אפשר שתהי' גם ע"י מלאכים ושלוחים) -- היא דוגמת מעלת ,יום השמיני" על שבעת ימי המילואים שלפניו:

6 ועפ"ז מובן מה שבנוגע לבנ"י מובא (ברכות נה, א. סוטה לח, ב) הכתוב ,ואברכה מברכיך". משא"כ בנוגע לגוי (ירושלמי שם) -- הכתוב ,מברכיך ברוך".

ד) כמבואר בארוכה בשיחת ש"פ וישלח תשכ"ט (נדפס בלקוי"ש ח'"ה ע' 422 ואילך).

09 ההפרש שבין שני אופנים אלו -- ראה שיחה הנ"ל הערה 410 237החידוש שביום השמיני על הימים שלפניו הוא כמפורש בכתוב יי ,שכל שבעת ימי המילואים שהעמידו משה למשכן . . לא שרתה בו שכינה", וביום השמיני -- ,וירא כבוד הוי' אל כל העם".

ולכאורה, הרי גם בז' ימי המילואים הקריבו קרבנות, ומכיון שבקרבנות נאמר ,ריח ניחוח להוי'", ,נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"

[ואם בקרבנות שבכל הזמנים כן הוא -- הרי בקרבנות דז' ימי המילואים, ימי החינוך, ענין זה הוא ביותר. שהרי ע"י קרבנות אלו נמשך הכח על כל הקרבנות שבכל השנים שאלחחזז *],

וא"כ, למה לא היתה אז השראת השכינה ?

אך הביאור בזה, שכמה דרגות בהשראת השכינה יי, ההשראה וההמשכה שהיתה בז' ימי מילואים עִ"'י הקרבת הקרבנות, היא המשכה שמצד עבודת המטה, ובמילא, האור שנמשך אז הוא מבחי' השתל', ששם דוקא מגעת עבודת המטה. והחידוש ד,וירא כבוד הוי' גו'" שביום השמיני הוא -- שההמשכה אז היתה מצד למעלה, ובמילא -- בחינה שלמעלה מהשתלשלות.

והשייכות של המשכה זו ל,יום השמיני" הוא -- כי שבעה ימים הן שבעת ימי ההיקף, השתלשלות ; ושמיני (ששומר את ההיקף) -- למעלה מהשתלשלות. ובפרט שיום השמיני למילואים ,נטל עשר עטרות"יי -- שהוא נעלה יותר גם מבחי' ,שמיני* כמו שהוא מצד עצמו 5

וזוהי גם השייכות של מעלת יום השמיני על ז' ימה'"מ למעלת ,ואברכה מברכיך" (מהקב"ה בעצמו) על +מברכיך ברוך" (שיכול להיות גם ע"י מלאכים) -- כי בחינת ההשתלשלות (שנמשכה בז' ימה"מ) היא דוגמת המשכת הברכה עיי מלאך (ועד לבחי' הכי נעלית בזה המבוארת בלקו"ת 3% שהמלכות ,כד איהי שליחא מלעילא" נקראת מלאך).

ג. עפ"ז מובן גם זה שהגילוי ד,וירא כבוד הוי'" (שביום השמיני) היי ,אל כל העם", היינו גם לאלו שהם בבחי' ,עם", ,מלשון עוממות שהם דברים נפרדים כו" יי -- כי מכיון שהגילוי הי' מהקב"ה בעצמו שלמעלה מהשתל', לכן נמשך גם למטה ביותר (כנ"ל סעיף א')*', 238וזהו גם מה שאמר משה ,יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם" י':

כח המעשה הוא כח היותר תחתון. ובכח זה גופא כשהוא נמשך בעשיי ופעולה שמחוץ להאדם, הרי הוא למטה יותר מכמו שהוא נמצא ב(יד) האדם. ובזה גופא, הנה בעת עשיית הפעולה, הרי הכח שבהפעולה יש לו איזה חיבור עם הכח שביד האדם *י, משא"כ לאחרי עשייתה, הרי היא נפרדת לגמרי מהאדם, אפילו מכח המעשה שבו. \

וזהו ,שתשרה שכינה במעשה ידיכם", בהפעולה הנפרדת מהאדם, אפילו מכח (המעשה שלו, שהוא כח) הכי תחתון שלו (שהרי הכוונה בפשטות ב,מעש ידיכם" היא להמשכן וכליו לאחרי שנעשה) -- כי מכיון שההמשבה היא מבחינה שלמעלה מהשתל', לכן ,תשרה שכינה (גם) במעשה ידיכם".

א. פותחין בברכהי, וע"ד זה הוא גם בנוגע להתועדות [כמובא בכמה שיחות של כ"ק מו"ח אדמו"ר].

הנה לאחרי הביאור (המאמ *) ב,החודש הזה לכם ראש חדשים" שהיא ברכה הכי נעלית (כמו שהיא בתורה). כדלקמן סעיף ב',

הנה כאן המקום לחזור עוד הפעם על הענין ד,ואברכה מברכיך":, אשר הברכות של הקב"ה תהיינה באופן של ,זה", שיוכלו להראות באצבע עליהן [כפיי רש"י עה"פ החודש הזה: ,והראה לו באצבע כו'"], היינו: שההמשכה תחהיי בטוב הנראה והנגלה שנראה גם לעיני בשר, בבני חיי ומזוגי, ובכולם -- רויחי.

ב. איתא בגמרא* כתיב הכא ביום הזה באו מדבר סיני וכתיב התם החודש הזה לכם ראש חדשים מה להלן ר"ח אף כאן ר"ח.

ומזה מובן י, שהענין דמי"ת (שהותחל בר"ח סיון 6, שייך לענין ,החודש הזה".

והרי אגרת זו היא ה,פתיחה" של כל האגרות (שבאגה"ק).

6 שנתבאר בההתועדות דש"מ אייר (נדפס לעיל ע' 235 ואילך).

שבת פה( ב,

6 ראה לקמן ע' 300 סעיף א 239,זה" נאמר בנוגע לדבר שיכול להראות עליו באצבעו ולאמר זה, ובאמת לאמתתו א"א לומר כך רק על הקב"ה כמ"ש זה א-לי ואנוהו*.

מציאות הנבראים אף שאפשר להראות באצבע ולומר עליהם ,כי הוא זה",

אבל אמיתית המציאות שבכל הנבראים הוא (לא הנבראים עצמם, כ"א) החיות אלקי שבהם המהווה אותם תמיד מאין ליש. ולכן על הנבראים עצמם אינו נופל -- לאמתתו -- הלשון ,זה" (שזהו מציאותם), שחרי אדרבה : אמיתית המציאות שלהם הוא החיות אלקי, ואדרבה מציאות הנבראים הנראה לעיני בשר הוא מעלים ומסתיר על ה,זה" שלהם -- אמיתית המציאות שלהם. ובלשון הרמב"ם י: כל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו.

והנה הלשון ,זה" [ששייך רק על הקב"ה, כנ"ל] מראה שאלקות הוא בגילוי, באופן שיכולים להראות עליו באצבע כפירש"י עה"פ * זה אדלי ואנוהו. היינו, שגם כשמשיג בשכלו שיש מנהיג לבירה -- הנה כל זמן שזהו אצלו רק מצד הכרח השכל, ואפילו בבחי' ראיית השכל, אבל לא בראי' חושיית - אינו אומר ,זה", כי הלשון ,זה" נופל רק על ראי' חושיית, מראה באצבעו כו'.

וענין זה נתחדש בשעת מ"ת. לפני מ'"ת, כשהייתה הגזירה עליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו לעליונים *, הייתה המשכת אלקות רק ב,עליונים" שבאדם -- בשכל. ורק במ'"ת כש,ביטל הגזירה", גיתן הכח שיהי' גילוי אלקות גם בראי' חושיית בעיני בשר.

וזוהי השייכות של מ"ת ל,החודש הזה": החידוש שב,החודש הזה" הוא, אשר מולד הלבנה ,שהיא גילוי אוא"ס ב"ה אחר בטול הלבנה אלין"*, היא (לא רק בהשגת השכל יי, כ"א) בראי' חושיית בעיני בשר [כדפירש"י ,והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע ואמר לו כזה ראה וקדש"] -- והגילוי באופן כזה, הוא החידוש דמ"ת, כנ"ל.

ג. וזהו מה ש,החודש הזה" היא ברכה הכי נעלית (כנ"ל סעיף א), כי ענין זה -- גילוי אלקות בראי' חושיית -- היא תכלית השלימות, ועד שזהו גם העילוי דלע"ל, כמשנ"ת בהמאמרים (דאחש'פ וש'פ שמיני (תשל"ב).

ומכיון שכל הענינים שבעולם נמשכים הם מהתורה כמרז"ל:' ;ה" הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם",

ז) בראש ספרו.

240יהי רצון, שמה,ברכה" ,החודש הזה לכם" שנאמרה בתורה: יומשך בן גם בעולם, שברכת הקב"ה שמברך לכאו"א בכל טוב תומשך למטה :י, ובאופן ש,טוב" זה יהי' נראה ונגלה גם בעיני בשר (כנ"ל סעיף א'),

ועד לברכה הכללית ,שהם עתידים להתחדש כמותה', בגאולה האמיתית והשלימה ע'"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

ד. נתבאר בההתועדות די"א ניסן יי שתכלית כוונת בריאת האדם הוא כלשון הכתוב *י ,אדם לעמל יולד". ז. א. ליגע ולעבוד ולהתגבר על כל המניעות ועיכובים. ונתבאר שגם לאדה"ר, בתחילת בריאתו, עוד לפני חטא עה"ד, נאמר שזוהי תכליתו, כמ"ש יי ,ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה". שהפי' הפפעשוט בזה הוא -- שצריך ליגע ולעבוד שם.

מזה מובן הכרח ידיעת ענין זה, אשר לכן נאמר זה לא רק בתורה שבע"פ, אלא בתושב"כ, ובחמשה חומשי תורה ובתחלת ספר הראשון שבתורה שבכתב, ובאופן שיהי' מובן (לא רק בחלק הסוד שבתורה, או רמז ודרוש שבתורה, אלא) גם בפי' הפשוט שבכתוב -- וגם אפילו קודם ששייך לפירש"י [אף שרש"י מפרש פשוטו של מקרא] -- בי ענין זה שייך לכל או"א, גם למי שאינו שייך (בגלגול מסוים יי) רק לחלק הפשט שבתורה, ולפשט כזה המובן גם בלי פרש"י. ובכלל זה -- שייך גם לילד קטן שעדיין לא הגיע לעונת בן חמש למקרא שלומד כבר פרש"י.

ואדרבה ילד קטן המתחיל תקופת החנוך שלו למשך כל ימי חייו, הרי הוא צריך אז לידע באיזה אופן להתנהג במשך כל ימי חלדו -- לכן אומרים לו בתחלת ימי חייו, בתחילת החינוך שלו, שתכלית הכוונה הוא לעמול וליגע, ובאופן כזה צריך הוא להתחגך.

[ואף שמצות חנוך היא על האב *י, מ"מ מובן שהיות וכשיגיע לבן ייג שנה, יתחייב בכל המצות, והרי א"א לידע הכל בב"א, לכן מוטל עליו לפגיז להתעסק בענינים אלו כדי לידע אותם כשיגיע לי"ג שנה *י.

וע"ד המובן בנוגע לק"פ יי, שאף שלא מצינו איסור להיות טמא או בדרך רחוקה קודם זמן הקרבת הפסח -- אף שחיוב הקרבת הפסח הוא רק למי

₪3 ועד למקום הקליפות שהרשעים גוברים (תניא פ"ו) שלכן תיכף לאתרי יברכך הוייי אומרים ,וישמרך -- מן המזיקים" (במדב"ר פייא,. ה).

6 בראשית ב, טו,

דו) ראה הלי ת"ת לאדהייד פא הייד.

8 הל' ת"ת לאדהייז בתחלתו. וראה ברכות מח;, א ברש"י ותוס' דייה עד. ועוד.

241שאינו ,טמא לנפש או בדרך רחוקה"יי -- מ"מ מובן שכדי לאפשר הקרבת הפסח בזמנו, צריך הוא להזהר קודם זמן חיוב הקרבת הפסח, שלא להיות טמא או בדרך רחוקה ::].

ה. ישנם כאלו שלא הגיעו -- מאיזה סיבה שתהי' -- גם לכלל זה, לידע מש"נ ,לעבדה ולשמרה", הנה מצד ,ואהבת לרעך כמוך" יי, שהוא ,כלל גדול בתורה" י* מוטל החיוב על כאו"א לעשות כל מה שביכלתו להסביר להם, שתכליתם הוא ,לעבדה ולשמרה" -- עמל ויגיעה (כנ"ל), ושהעמל צריך להיות בתורה ומצות, כמ"ש בתיב"ע*: ,למהוי פלח באורייתא ולמנטר פקודהא".

וכמו שענין העמל, מכיון שהוא נוגע לכאו"א, נאמר בתחלת ספר בראשית (כנ"ל סעיף ד'), כן הוא גם בנוגע החיוב לקרב יהודים לתומ"צ, שזה נאמר (לא רק בספר ויקרא -- ,ואהבת לרעך כמוך", כי אם נרמז) בתחילת ספר בראשית, וכמו שידוע י* מאמר כ"ק אדמו"ר הזקן [עצה על ,התקשרות"]: גם סדר של תורה היא תורה. מצוה הראשונה בתורה היא פרו ורבו -- ,אז אַ איד דאַרף מאַכן נאַך אַ איד". והיינו שישפיע על עוד יהודי שיהי' לומד תורה ומקיים מצות, שעי"ז הוא ,עושה" אותו, כי כל מציאותו וחיותו של יהודי הוא התורה (שנאמר בה ,כי הם חיינו") והמצות (שנאמר בהם ,וחי בהם').

ו אמנם בעבודה זו ישנם כמה אופנים [וכידוע שאופן עבודת הבעש"ט הי' שהי' נוסע ליהודים לעוררם וכו'. משא"כ אופן עבודת הה%מ הי -- שהיו נוסעים אליו], הנה תיקן כ"ק מו"ח אדמו"ר שיסעו לבנ"י הדרים בכ"מי עד גם בפינות רחוקות, וישתדלו ,להדליק" נשמתם ,נר ה' נשמת אדם" יי ועד לאופן ,שתהא שלהבת עולה מאלי'" *י, היינו שיהי' טופח ע"מ להטפיח, שידליק עוד נשמות, בכח עצמו -- כשהשליח הראשון כבר נסע משם למקום אחר להדליק עוד נשמותי

ובפרט יסעו בזמן הקיץ, בזמן החופש [מעניני חול -- כמובן] להתעסק ביותר בעבודה זו -- ולכן תיקן שיסעו אז התלמידים למקומות רבים שיעבדו עבודה זו

ויה"ר שכל הפעולות תהיינה ב,גבורות", בתגבורת וכו', ולכן ג"כ מהנכון שבשנה זו יסעו תלמידים כפלים במספר מכבשנים שעברו - 242[ומובן, שבכדי להצליח בשליחות זו -- ואשרי חלקם של כל אלו שיקבלו על עצמם השליחות -- צריכה להיות מקודם הכנה מתאימה -- שקידה בלימוד התורה, כי ע"י הלימוד הוא מתייחד עם התורה ,ביחוד נפלא ועצום" *י, וכאשר התורה ,הולכת" בשליחות הנ"ל, הרי ברור שהשליחות תהי' בהצלחה]

ומובן שגם באיכות ובהפעולות (וכן בההכנה -- הלימוד) צ'ל כפלים וכו'.

- הג הפסת

ב'ה, י"א ניסן, ה'תשי'א שלום וברכה !

לכבוד חג הפסח, זמן חירותינו, הבא עלינו ועַל כל ישראל לטובה. שיק איך מיינע בעסטע וואונשן פּאַר אַ כשר'ן און פרייליכן פסח.

לקראת חג המצות זמן חירותנו הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה, הנני בזה להביע ברכתי לכל אחד ואחת מהם ברכת חג כשר ושמח זמן חירותנו חירות אמיתית.