שיחת יום ד' פ' שופטים, אור לאדר"ח אלול, ה'תשל"ב

212

בס"ד. שיחת יום ד' פ' שופטים, אור לאדר"ח אלול, ה'תשל"ב.

בלתי מוגה

א. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה אני לדודי ודודי לי (הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א).

* * *

ב. כותב ¹³⁰⁶ הרמב"ם ¹³⁰⁷ "אע"פ שתק"ש בר"ה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר, עורו ישנים משינתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה".

מכיון שרמז זה שבתקיעת שופר הוא מצד הטבע שבה, שהתקיעה מעוררת ישנים ¹³⁰⁸ , מובן, שגם בהתק"ש שנוהגים בה בכל חודש אלול ¹³⁰⁹ ישנו רמז זה, דהרי גם בתקיעת שופר זו ישנו הטבע לעורר ישנים ¹³¹⁰ . ובפרט שגם על תק"ש שבאלול מובא ¹³¹¹ הכתוב ¹³¹² "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו", שכוונתו הוא ענין התשובה [ובפרט ע"פ משנת"ל (בהמאמר ¹³¹³ ) שישנה מעלה בהתק"ש דאלול על התק"ש דר"ה, עיי"ש].

עפ"ז מובן דבכללות העבודה דחודש אלול צ"ל ענין התשובה, ובאופן ד"עורו ישנים משינתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם", והיינו, לא

213

רק שבעצמו יתעורר כל אדם בתשובה, אלא גם יעורר אחרים שגם הם יעשו תשובה.

ג. ומתאים ענין זה עם משנ"ת ¹³¹⁴ ע"פ מה דאיתא בכתבי האריז"ל ¹³¹⁵ שאלול הוא ר"ת "אנה לידו ושמתי לך" ¹³¹⁶ , ופירושו, שעבודת אלול היא בדוגמת ענין ערי מקלט, אשר ענינם הי' "לנוס שמה כל רוצח" ¹³¹⁷ , ועוד זאת, אשר חייבים לפרסם הדבר שישנו ענין זה של מקלט מגואל הדם, וגם להראות היכן הוא נמצא ואיך באים אליו (ע"י שהי' כתוב על פרשת דרכים "מקלט מקלט" ¹³¹⁸ ), ולהקל על ההורג להנצל שמה (ע"י רוחב הדרכים וכו'13),

ועד"ז הוא ענין המקלט שבחודש אלול, שצריך לפרסם ענין התשובה שבחודש זה, ולעורר רבים מבנ"י על זה – לבוא אליהם, לספר להם, להראותם הדרך ולהקל עליהם לבוא לתשובה ולהנצל ב"אלו"ל".

ומובן שהפרסום של ענין המקלט דאלול הוא ביתר שאת על הפרסום דערי מקלט כפשוטם – אשר אף שהי' כתוב "מקלט מקלט" והדרכים היו רחבים וכו', מ"מ, הי' החוטא צריך לידע שחטא, וגם הי' צריך לידע לקרוא את הכתוב, ולהבין את הסימנים אשר על הדרכים, ואז ינוס וינצל בעיר מקלט;

משא"כ בנוגע לאלול צריכים לבוא גם למי שאינו יודע שחטא, ואינו יכול לקרות "בלה"ק", ואינו יודע סימני דרך ה' – באיזה דרך ללכת לימין, שהו"ע מצוות עשה, ובאיזה דרך לשמאל, שהו"ע מצוות לא תעשה, ובאיזה דרך באמצע, שהו"ע לימוד התורה ¹³¹⁹ ,

ואפילו לזה הישן וגם נרדם, הנה גם אליו חייבים לבוא ולעוררו משינתו ותרדמתו ולספר לו ענין חודש אלול, שאף מי שחטא – שם הקב"ה מקום לנוס שמה ולשוב לה';

וגם אל העובד עבודתו בשלימות – לבוא ולעורר אשר גם הוא ¹³²⁰

214

מחוייב להתעלות לדרגא נעלית יותר ¹³²¹ , ע"י תשובה, ועד לבחי' "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה" ¹³²² , ע"י העבודה דחודש אלול.

והיות כי הוראה זו באה לנו ע"י תק"ש שבאלול, הרי מובן שהתקיעה גם מסייעת לעבודה זו, שמקיצה ומעוררת את כאו"א משינתו ותרדמתו ומביאתו לשוב בתשובה שלימה. ואע"פ ד"אינהו לא חזו מזלייהו חזו" ¹³²³ , ומהמזל שבנשמה בא ונפעל ענין זה גם בגוף.

ד. עוד נקודה בהנ"ל (שהיא גורמת לעשות את העבודה דחודש אלול בנקל יותר):

ובהקדים הקושיא המובאת לעיל9 מכהאריז"ל במ"ש "אנה לידו " – לשון נסתר, "ושמתי לך " – לשון נוכח: הנה י"ל בזה ע"פ מ"ש בלקו"ת ¹³²⁴ בענין מ"ש ¹³²⁵ "קראו שם פרעה גו' העביר המועד", שכל עניני לעו"ז מקומם "שם", נסתר, כי האפשריות לעשות היפך רצון ה' אינה נוכח באיש היהודי מצ"ע, מצד הנפה"א שבו, כ"א מצד נפשו הבהמית, ולגבי עצמו הו"ע לשון נסתר [וגם: כל ענין חטא שייך רק כשאלקות הוא בהסתר], ולכן כתוב "אנה לידו ";

אמנם ע"י הנפה"ב נפגמה גם הנפה"א, הנה הנפה"א עצמה עובדת לתקן הפגם; וכאשר הנפה"א מתקנת את הפגם שבה, פועלת היא תיקון גם בהנפה"ב ¹³²⁶ , ומעלה את הניצוצות שהיו בהלעו"ז ¹³²⁷ , ולכן כתוב "ושמתי לך " – נוכח, להנפה"א.

215

הנה כל אדם בידעו דבר זה [נוסף על המבואר9 שיהודי בעברו עבירה בכל אופן שיהי' אינו מזיד בכל פרטיו – הרי עוד זאת, שהעבירה שעובר אינה מצד עצמו, כ"א מצד ה"נסתר" שבו], יהי' לו נוח וקל יותר לעבוד עבודת אלול – הן לנוס בעצמו לערי מקלט, והן לפרסם ענין מקלט זה גם לאחרים, ולעוררם משינתם ולהקיצם מתרדמתם – כההוראה בתק"ש שבאלול – ולשוב בתשובה שלימה.

ה. לכן הנני כופל עוה"פ את דברי, לנצל חודש אלול לעבודה זו, ותע"ב על כל אלה שעושים בזה.

ומאחר שאלול היא הכנה לר"ה, הנה ע"י עבודה זו באלול, זוכים לכתיבה וחתימה טובה בר"ה ¹³²⁸ לכל המצטרך ¹³²⁹ .

* * *

ו. דובר לעיל ¹³³⁰ שר"ח אלול הוא לעולם שני ימים, וע"פ דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר ¹³³¹ , המנהג הוא שאמירת "לדוד אורי" מתחילה מיום א' דר"ח, ואילו הענין דתקיעת שופר, הנה ביום הראשון של ר"ח תוקעין להתלמד , ומתחילים לתקוע ביום השני של ר"ח.

ולכאורה אינו מובן, מהו הענין דתוקעין להתלמד ¹³³² – דממה נפשך: אם יש צורך בהכנה ולימוד – הרי זה יכול להיות במשך כל השנה כולה, כדי שיוכל לתקוע בבוא זמן החיוב – ביום א' או ביום ב' דר"ח אלול; ואם החיוב מתחיל רק ביום ב' דר"ח – מהו תוכן המנהג ("מנהג ישראל תורה הוא" ¹³³³ ) שביום א' דר"ח תוקעין להתלמד?

ויובן בהקדים החילוק ע"פ דין בין שני הימים – שיום שני של ר"ח שייך לגמרי לחודש אלול , ואילו יום ראשון של ר"ח שייך גם לחודש

216

אב , ואדרבה: במנין הימים שייך הוא רק לחודש אב – יום שלושים בחודש אב, ואילו יום הראשון של חודש אלול הוא יום שני של ר"ח.

אמנם, כיון שחודש אלול הוא חודש התשובה, וענין התשובה הוא לפי ערך הענין שעליו צריכה להיות התשובה, והיינו, שלפי ערך ה"בירא עמיקתא" צריכה להיות העבודה של ה"איגרא רמה" ¹³³⁴ , או בלשון ענין התשובה, שהקבלה טובה על להבא קשורה עם החרטה גמורה על העבר, וצריכים להיות זה בערך זה – הרי מובן שחודש אלול קשור עם חודש אב, כיון שחודש אב קשור עם הענין ד"מפני חטאינו גלינו מארצנו", והתחלת ועיקר התיקון על זה מתחיל בחודש אלול, חודש התשובה, כך, שהעבודה דחודש אלול צריכה להיות בהתאם לענין ד"מפני חטאינו" שבחודש אב.

ולהעיר גם ממ"ש בזהר ¹³³⁵ שחודש אב ("חודש החמישי", הקשור עם ספירת ההוד, ככל הענינים שנתבארו בזה ¹³³⁶ ) מצד עצמו הי' צריך להיות שייך ללעומת-זה, אלא שהצילו ממנו את הימים שלאחרי תשעה באב, והעבירו אותם לצד הקדושה, ועד לדברי המשנה ¹³³⁷ ש"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב (ורק לאח"ז מזכירים) וכיום הכיפורים" (אע"פ שבסדר השנה בא קודם יום הכיפורים ולאח"ז חמשה עשר באב).

ובכן: היכן נפגשים ב' הענינים – הענין ד"מפני חטאינו" והתיקון לזה ע"י התשובה – הרי זה ביום ראשון דר"ח אלול, שהוא יום השלושים לחודש אב, וביחד עם זה הוא גם יום ראשון (לא של חודש אלול, אבל עכ"פ של) ר"ח אלול.

ועפ"ז מובן שאמיתית ענין התשובה של חודש אלול מתחיל אמנם מהיום הראשון של חודש אלול, אבל ההכנה לזה וענין הלימוד שבזה שייך כבר ביום שבו מודגש הקישור של חודש אב עם חודש אלול – שזהו יום שלושים לחודש מנחם אב, שהוא גם יום ראשון של ר"ח אלול, ולכן, אין בו עדיין הענין שנפעל ע"י תקיעת שופר שבחודש אלול, אבל יש כבר הלימוד וההכנה לזה, ועד לענין דתק"ש דחודש אלול כפי שהוא באופן של "לימוד".

ז. וכללות הענין בזה בפשטות:

217

כאשר נמצאים עדיין בחודש אב (ביום א' דר"ח אלול שהוא יום ל' אב), אזי העבודה היא בענין ד"והפכתי אבלם לששון" ¹³³⁸ (שזהו מה שפועלים בנ"י בימים השמחים של חודש אב – שלוקחים אותם מהלעו"ז, כנ"ל מדברי הזהר),

אבל כשבאים ליום ראשון של חודש אלול (יום ב' דר"ח), שבו מתחיל ענין התשובה כפי שהוא בארבעים ימים האחרונים שהיו ברצון (לא כמו ארבעים ימים האמצעיים כו') ¹³³⁹ , שנרמזים בד' היודי"ן שבסופי-תיבות ד"אני ¹³⁴⁰ לדודי ודודי לי" ¹³⁴¹ (כמדובר לעיל25) – אזי אין צורך עוד בענין ד"והפכתי אבלם ",

ואז נעשה גם ענין התשובה באופן נעלה יותר – לא הענין דהפיכת היפך המצוות ל"שגגות" ואח"כ ל"זכיות" ¹³⁴² , אלא כמ"ש17 "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה".

ח. ובהמשך לזה, הנה ¹³⁴³ ע"פ המבואר בלקו"ת ¹³⁴⁴ בהקללות דפ' בחוקותי, ש"לפי האמת אינם רק ברכות", וכפי שמפרש הצ"צ שם בהגה"ה ש"ברכות אלו הוא ע"ד מ"ש במ"ק ד"ט ע"ב הנך כולהו ברכות נינהו .. לפי שהברכה באופן זה היא מבחי' סתים", ועד"ז ברשימת הצ"צ על מגילת איכה ¹³⁴⁵ בחצע"ג מפרש הפסוקים דאיכה לברכה, ובתכלית העילוי והשמחה – יל"פ גם במזמור ע"א בתהלים בפסוקים ¹³⁴⁶ "כי אמרו אויבי לי גו' לאמר אלקים עזבו גו'" ¹³⁴⁷ , ש"לפי האמת אינם רק ברכות" נעלות ביותר ¹³⁴⁸ .

וזהו גם הטעם שנאמרו באופן סתום, דלפי שהן ברכות נעלות ביותר, יש צורך שהלעו"ז לא יראה עילוי הברכה שבזה ולא יערער וכו'.

218

ולהעיר מסיפור הידוע מאדמו"ר האמצעי ¹³⁴⁹ שפעם אחת לא הי' רבינו הזקן בליאָזנא ש"פ תבוא, ושמע אדמו"ר האמצעי – והוא עודנו נער קודם הבר מצוה – הקריאה מאחר. העגמת נפש מהקללות שבתוכחה הביאתו לכאב לב, עד שביוהכ"פ נסתפק רבינו הזקן אם יוכל להתענות. כששאלו את אדהא"מ הרי בכל שנה קוראים פרשה זו, ענה: כשאבא קורא "הערט זיך ניט קיין קללות". ועד"ז י"ל בכמה ענינים בתורה שאינם בלשון ברכה בגלוי, דמכיון שנקראים ונמשכים מאבינו שבשמים, הרי בהכרח שהם ברכות (אלא שצ"ל ההרגשה שנמשכים מאבינו שבשמים, ואז ייראה גם בגלוי שהם ברכות נעלות ביותר).

ט. ביאור הדברים:

"אמרו" – פירושו (גם) שבח ותהלה, וכמרז"ל ¹³⁵⁰ "ומי משתבח קוב"ה בשבחייהו דישראל, אין, דכתיב ¹³⁵¹ את ה' האמרת גו' .. וה' האמירך גו', אתם עשיתוני חטיבה אחת, ואני אעשה אתכם כו'", וזהו "כי אמרו אויבי לי" (דצ"ל דלפי פי' הפשוט בהפסוק (כמו שפי' רש"י) הול"ל "עלי") – ש"אויבי" משבחים "לי", היינו, לא רק שבע"כ יענו אמן ¹³⁵² , אלא ש"אמרו לי" ¹³⁵³ , שהם משבחים ומהללים את ישראל.

וזה בא בהמשך לתחלת וראש המזמור, דמכיון אשר " בך ה' חסיתי", בך בעצמותך ¹³⁵⁴ , לכן "ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה" ¹³⁵⁵ , שהאויבים מלמדין זכות על ישראל, ועוד יותר, משבחים ומהללים אותם ¹³⁵⁶ .

וממשיך בפסוק "ושומרי נפשי נועצו יחדיו " – דצ"ל איך שייך אחדות אמתית ¹³⁵⁷ בלעו"ז, והלא הם טורי דפרודא ¹³⁵⁸ , וכמ"ש ¹³⁵⁹ "לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר"?

וע"פ הנ"ל יל"פ:

מאחר ש"אמרו אויבי לי", שהם משבחים ומהללים את ישראל –

219

הנה גם "שומרי נפשי", שומרים ש"לא יאונה לצדיק כל און" ¹³⁶⁰ (וכמו קודם חטא עה"ד שהי' הלעו"ז בדוגמת קליפה שומר לפרי ¹³⁶¹ ), "נועצו" – מטכסים עצה איך לשבח ולשמור את ישראל, ויתרה מזו – באופן ד"יחדיו" ¹³⁶² .

י. וממשיך בהמזמור "לאמר אלקים עזבו רדפו ותפשוהו כי אין מציל":

פסוק זה בא בהמשך ל"כי אמרו אויבי לי ושומרי נפשי נועצו יחדיו", ומבאר " לאמר אלקים עזבו גו'" (וע"ד הנ"ל): אומרים (ומשבחים) "אלקים עזבו", שבחי' הגבורה והדין עזבו אותו.

יתירה מזו יל"פ: "עזבו", מלשון "עזב תעזוב עמו" ¹³⁶³ , שגם אלקים עוזר לו, ועד שמחזק אותו, וכמ"ש ¹³⁶⁴ "ויעזבו את ירושלים עד החומה גו'", שפי' להחזיקה ¹³⁶⁵ , והיינו שגם בחי' אלקים פועל בו תיקון וחיזוק .

יא. "רדפו ותפשוהו":

י"ל ע"ד מ"ש הצ"צ ברשימות לאיכה ¹³⁶⁶ בפי' "כל רודפי' השיגוה בין המצרים" ¹³⁶⁷ , "בחי' אמרו ¹³⁶⁸ אליו כל תשא חטא ועון, שהוא הרודף, כמ"ש ¹³⁶⁹ טוב וחסד ירדפוני, ויותר משהעגל רוצה כו' ¹³⁷⁰ . והשיגוה דוקא בבחי' בין המצרים ¹³⁷¹ , כי אילה זו רחמה צר וע"כ חביבה ¹³⁷² כו'". והיינו שהמדרי' הכי נעלות אשר מצ"ע לא הי' אפשר להמשיכן – הנה הן רודפות לישראל וכו'.

ועד"ז יש לפרש כאן, שהניצוצות הנמצאות בק"נ, שיש בהן עילוי נעלה ד"ורב תבואות בכח שור" ¹³⁷³ , וגם הניצוצות שנפלו למטה מק"נ ונמצאות בגקה"ט, שמצ"ע לא הי' אפשר להגיע אליהם – הנה הן רודפות אחריו וכו' ¹³⁷⁴ ,

220

[וע"ד פי' הה"מ ¹³⁷⁵ עה"פ ¹³⁷⁶ "וירדוף אחריו" דלבן, שיעקב הי' צריך לברר עוד פסוקים וענינים בתורה, ע"כ וירדוף לבן אחר יעקב וניתוספו פסוקים וענינים אלו בתורה מה שלא השלים לברר בחרן],

ועד אשר "ותפשוהו", שנעשה במעמד ומצב שאינו בעה"ב על עצמו ("אויס בעה"ב אויף זיך"), ע"ד בנ"א הנמצא בתפיסה, היינו שעבודתו ע"ע אינו תופס מקום אצלו כלל, וכל ענינו בעבודת ה' נעשה במדרי' הנעלית.

יב. והטעם דכל זה – "כי אין מציל":

ע"ד המבואר ¹³⁷⁷ בפי' "אין מזל לישראל" ¹³⁷⁸ , שמה שישראל אינם נמצאים תחת שליטת המזלות, הוא, לפי שהם למעלה ממזל, והיינו, דבחי' "אַין", שהוא בחי' הכתר שלמעלה מהשתלשלות, הוא ה"מזל לישראל".

וזהו "כי אין מציל", דמבאר הטעם שמ"אויבי" כפשוטו נעשו "אמרו אויבי לי", שהם משבחים ומהללים את ישראל וכו', ותמורת "לאמר אלקים עזבו" כפשוטו, אומרים שבחי' הדין עזבו וכו' – לפי שבחי' "אַין" מציל, והוא ע"י שמתבונן שאין מציל כפשוטו, שנעשה לו צר, עי"ז מגיע לבחי' "אַין" – לבחי' הכתר ¹³⁷⁹ שלמעלה מהשתלשלות – והוא מציל ¹³⁸⁰ (וע"ד פי' הצ"צ הנ"ל).

יג. וכללות הענין בזה – שעי"ז שההתחלה היא באופן ד"בך הוי' חסיתי אל אבושה לעולם" (ולכן מבקש ופועל "אל תשליכני לעת זקנה ככלות כחי אל תעזבני"), אזי מגיע לדרגא שלמעלה משם הוי' –" אַין מציל".

וכן הוא בענין התשובה – שישנו המעמד ומצב (המבואר במזמור "לדוד הוי' אורי וישעי") ש"אבי ואמי עזבוני (ודוקא אז) והוי' יאספני" ¹³⁸¹ , ועד לדרגא שלמעלה משם הוי', "אַין מציל", בחי' הכתר, שממלאת את

221

הפגמים והחסרונות שהיו יכולים להיות בעבודה דתומ"צ הקשורה עם ד' האותיות דשם הוי' (בדוגמת המבואר לעיל25 בנוגע לתק"ש דר"ה, שמצ"ע ה"ה מצוה א' מתרי"ג המצוות, ובזה ניתוסף מצד ענין התשובה שבא ע"י הקדמת העבודה דחודש אלול).

וכל זה הוא באופן ד"והפכתי אבלם לששון", וע"ד האמור לעיל ש"אויבי" ו"שומרי נפשי" (לרעה ¹³⁸² ) – הם עצמם מלמדים זכות על בנ"י ומגלים את השבח ותהלה שלהם,

[וע"ד שמצינו במשה ¹³⁸³ , שהמלאך שהוא ההיפך ממלאך חיים מסר לו ה"תרופה" להסיר את כל מציאות האפשרות לענין של היפך החיים – ענין הקטורת. וכמדובר לעיל ¹³⁸⁴ שדוקא ע"י הפיכת המלאך דהיפך החיים נעשה הענין ד"טוב מאד" ¹³⁸⁵ ];

ועד שבאים לדרגא נעלית יותר – תשובה בתכלית השלימות, "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה".

יד. וכאן המקום להזכיר אודות המדובר בזמנים האחרונים בנוגע לביטול הענין ד"מיהו יהודי" – ובהקדמה:

ישנו הענין ד"והפכתי" מן הקצה אל הקצה, שמישהו שאין לו שום שייכות לאברהם יצחק ויעקב, שלא בערך למטה מזה – יכול להיות "גר צדק", שהיחוס שלו הוא למעלה מהיחוס של סתם בנ"י שהם "בני אברהם יצחק ויעקב", ואילו היחוס של "גר צדק" הוא ל"מי שאמר והי' העולם" (כמ"ש הרמב"ם בתשובתו לר' עובדי' גר צדק ¹³⁸⁶ ).

אלא שזהו דוקא ע"י גיור כהלכה, כפי רצון התורה – שבה ישנו גם ענין התשובה [שהרי גם ענין התשובה נאמר בתורה, כמארז"ל ¹³⁸⁷ "שאלו לחכמה חוטא מה עונשו .. שאלו לנבואה כו', שאלו לתורה כו', שאלו להקב"ה .. א"ל יעשה תשובה ויתכפר לו, הה"ד ¹³⁸⁸ טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך" – שזהו פסוק שנאמר בתורה ], שזהו בדוגמת ענין הגיור (הפיכה מן הקצה אל הקצה) אצל יהודי בעצמו, שמהפך ענין שהוא מג' קליפות הטמאות לגמרי – ל"זכיות", וע"ד "והפכתי אבלם

222

לששון", שענין ה"אבל", שהוא העונש על "מפני חטאינו", נהפך "לששון ולשמחה" ¹³⁸⁹ ; ועד"ז בעולם בכלל יש אפשרות שגוי יתהפך להיות יהודי – ע"י פס"ד התורה, "דבר הוי' זו הלכה" ¹³⁹⁰ .

[ולהעיר שענין הפס"ד בתורה הוא למעלה גם משם הוי' (כמבואר בכ"מ פירוש הדברים בזה) – שהרי אע"פ שבדרך כלל מבואר ¹³⁹¹ החילוק בין "אלו ואלו דברי אלקים חיים" ¹³⁹² לפס"ד להלכה שעז"נ "דבר הוי' זו הלכה", הרי בשם הוי' גופא יש ד' אותיות, ומצד זה יכולים להיות כו"כ שינויים; אך ישנו גם הענין ד"קוצו של יו"ד", שהוא למעלה מכל מדידה והגבלה, ולכן לא שייך בו שינויים כו', ומשם נמשך הפס"ד להלכה באופן ש"זאת התורה לא תהא מוחלפת", כהלשון הידוע ¹³⁹³ ].

ומזה מובן שענין הגיור מוכרח להיות אך ורק "כהלכה", ואי אפשר בלאו הכי, ומובן עד כמה נוגע ענין זה ביסודות היהדות וכו'.

ועד שיודע זאת גם גוי,

– וכמו בתקיעת שופר, כאמור לעיל ¹³⁹⁴ שאין זה כמו ענין שכלי שבא בדיבור, שעושה רושם ("איינדרוק" – בלשון העולם) ופועל רק על מי שמבין את הלשון והשכל, משא"כ בתק"ש, גם כאשר כוונת התקיעה היא רק אצל מי שיודע כוונת השופר, שומעים זאת כל אלו שנמצאים בסביבה, אפילו (להבדיל) גויים. וכמו בשופר דמ"ת, כמ"ש ¹³⁹⁵ "ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים גו' וקול שופר חזק מאד" [שקשור עם תקיעת שופר דר"ה (שההכנה לזה היא ע"י התק"ש בחודש אלול, כמדובר לעיל ¹³⁹⁶ ), וכפי שאומרים בברכת שופרות: "בקולות וברקים עליהם נגלית ובקול שופר עליהם הופעת", וכמבואר גם במשלים של הבעש"ט ור' לוי יצחק מבאַרדיטשוב בנוגע לתק"ש בר"ה ¹³⁹⁷ ], שמזה נעשה רעש אצל כל אומות העולם, ועד שבאו במרוצה אל בלעם מתוך פחד גדול כו' ¹³⁹⁸ –

גם גוי יודע שיהודי הוא יהודי וגוי הוא גוי; לזה נתנו תרי"ג מצוות

223

ולזה נתנו שבע מצוות בני-נח. וכאשר ישנם כאלו שרוצים לרמותו בענין זה (וכבר רימו אותו, ועדיין עומדים רח"ל במחשבתם הרעה לרמות יהודים, וגם גויים, להבדיל) – יודע הגוי שזהו חורבן עבור הגוי, ולכן יש לו "תרעומת" (והרבה יותר מ"תרעומת") על זה.

אלא שישנם כאלו מבנ"י שאינם זוכים, רח"ל, ליטול חלק בענין של הצלת כלל ישראל במשך כל הדורות (לא רק עכשיו, אלא במשך כל הדורות שיבואו לאח"ז), שיוכלו להשתתף בזה עכ"פ ב"אצבע קטנה", ועכ"פ באמירת "יישר כח".

ויש להאריך בזה, אלא שזהו ענין שאינו שייך כלל לחודש אלול.

טו. ויה"ר שיקויים "והפכתי אבלם לששון" – בנוגע ל"אבלות" שבה נמצאים אלו ששתקו בעת ההצבעה אם צ"ל גיור כהלכה או לא, ועאכו"כ אלו שהצביעו שלא חייבים לכתוב שצ"ל גיור כהלכה, אשר, מבלי ידיעתם, מקוננים בפנימיות נפשם על עצמם, על נפילתם למטה ביותר, עד שאפילו הפחות שבפחותים מהגויים (להבדיל) הוא למעלה מהם: הוא לא מתפעל מגוי, והם כן מתפעלים מגוי!

ועד כדי כך שעושים מזה "חוק", ואח"כ בא פב"פ ואומר שזהו "הישג דתי", ופב"פ אומר שזהו ענין של "פוליטיקא", ומערבים בזה רבנים זקנים ויראי שמים כו' – מבלי לראות את חומר המצב שאליו נכנסו, ורוצים להמשיך ולהכנס עוד יותר בתוך הבוץ... ומסיתים רח"ל אנשים תמימים שימשכו אחריהם ויאמרו להם "יישר כח".

אמנם, "היד ה' תקצר" ¹³⁹⁹ ; הקב"ה יכול להכריח אותם (אם אין רצונם בכך מצד בחירתם החפשית), באופן ש"ביד חזקה גו' אמלוך עליכם" ¹⁴⁰⁰ , בחסד וברחמים.

ובקרוב ממש יקויים "והפכתי אבלם לששון" בנוגע לאבילות הכי גדולה – האבילות דתשעה באב, שאז נכנסו גויים לקודש הקדשים, ועאכו"כ עכשיו, שביהמ"ק כפשוטו אינו קיים, ומה שנשאר בגלוי הרי זה "בית מקדש" ו"קודש הקדשים" שבכל אחד מישראל, אלא שישנם יהודים שהיצה"ר הוליכם שולל, רח"ל, שאינם מבחינים בכך שהם מכניסים גוי ב"קודש הקדשים", ועוד רוצים להשלות את עצמם וגם אחרים שבכך עושים דבר טוב!...

וכשם שהגויים שפחדו בשמעם את קול השופר של מ"ת מבלי

224

לדעת פשר הדבר, הנה לאחרי שבלעם אמר להם שהקב"ה נותן תורה לישראל, "מיד אמרו הוי' ¹⁴⁰¹ עוז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום"93 – כן יהי' גם בקרוב ממש, שכל אומות העולם יכירו ויתחילו להכריז "הוי' עוז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום"; ויהודים הנ"ל – עכ"פ במצב דעתה – ירוצו אחרי הגויים ויכריזו שצ"ל "גיור כהלכה" בגלל שהגוי מצוה לעשות כן!

ויבוא הנס מכל מקום – ובלבד שיהי' בחסד וברחמים ובעגלא דידן – שתהי' ההבדלה בין ישראל לעמים כמו ההבדלה בין אור לחושך ובין קודש לחול, ועד"ז הבדלה גמורה בין ימי הגלות לימי הגאולה – שיראו שמסיימים ימי הגלות האחרונים, ובלשון רבינו נשיאנו ¹⁴⁰² : שריפת השיריים האחרונים של כתלי הגלות, ומתחילה "אתחלתא דגאולה", ועד לגאולה האמיתית והשלימה.

והלואי לא יהי' צורך בעזר של הגויים – שמהם עכ"פ תבוא הישועה (ובלבד שתהי' ישועה), עי"ז שיהיו מחסידי אומות העולם, ולא יניחו שירמו אותם עם ענינים של גיור שלא כהלכה – אלא מצד בנ"י עצמם תהי' ההנהגה באופן ש"סוף ישראל לעשות תשובה .. ומיד הן נגאלין" ¹⁴⁰³ , תיכף ומיד, ובאופן שה"מיד" הוא בעגלא דידן, בקרוב ממש, למטה מעשרה טפחים, ובטוב הנראה והנגלה,

עי"ז ש"יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו .. ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה' .. ובנה מקדש במקומו", ואח"כ "קבץ נדחי ישראל",

– שזהו פס"ד ברור בדברי הרמב"ם ¹⁴⁰⁴ שמבטל לגמרי דבריהם של אותם אלו שמכריזים עכשיו שיכול להיות גיור אפילו שלא כהלכה, שנמצאים כבר במצב של גאולה ("עס האָט זיך שוין אָפּגעטאָן"), וצריכים לחשוב כיצד לנהוג בתשעה באב וכו' וכו' ¹⁴⁰⁵ –

ו"יתקן את העולם לעבוד את ה' ביחד, שנאמר ¹⁴⁰⁶ כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד".

וכל ענינים אלו – בקרוב ממש, שיכירו כל אומות העולם, ועאכו"כ כל בנ"י, את ה"אמת הוי' לעולם" ¹⁴⁰⁷ , "דבר הוי' זו הלכה",

225

ומתוך חסד ורחמים, וכאמור, שיבוא משיח צדקנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, ו"ילחם מלחמות הוי' .. ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל", ובקרוב ממש.

______ l ______