שיחה ה

422שיחה ה

12 לקומי

י"ר כסלו, תשכ"םט*

2) סוטה לח, ב, וראה ג"כ שו"ע אד" מוה"ז סוסר'יא.

3) ב"ר פס"א, ד, ילקו"ש ח"ש רמז קט, (ובדב"ר פ"א, יג -- בשנוי קצת)

4 ראה תוד"ה נפסל (מנחות כ, ב) ירושלמי פסחים פ"ד ה"א.

5) ראה מגילה כז, סע"ב:

6 עיין מאה שערים סייט מאדה"ז (מאמרי אדהיז הקצרים ע' תסד): מורי כו' אומרה

בפה אף שלא יבינר כו ובזה יובן מה שאמר ו' ישמעאל לגוי

שבירכו ,כבר מילתך אמורה* (ירושלמי ברכות ספ"ח) -- דלכאורה, למה הוצוך לומר לו זאת, והרי כבר מילתיי אמורה גם כשר"י לא יאמר לו זאת. ובפרט שהגוי מסתמא לא הבין למה נתכוון (במכ"ש מתלמידיו ששאלוהו ,כמה דאמרת להדין כו'") - כי רצה -- ע"י אמירתו זו -- לפעול המשכת וגילוי הברכה, אלא שבנוגע לעכו"ים, הסתפק באמירת ,כבר מילתך אמורה", מבלי לפרט הברכה, 4231) ראה לקו"ת ויקרא א, ג. 8) ואה חנוך לנער ס"ע 48.

424דו) ולהעיר, שגם כללות ענין הנישואין שייך למספר ארבעים, כמרז"ל (סוטה ב, א סנה' כב, סע"א) שארבעים יום קודם יצירת הולד מכריזין בת פלוני לפלוני.

425לקומי

9) זח"ג קעט,

א. תקו"ז תי"ז.

0) עקב ט, 2 שם, כו (ראה פירש"י שם, כה)

1) ראה פירש"י שם, יח. ובפרש"י (תשא לג, יא) דאז נתרצה הקביה לישראל בשמחה ובלב שלם.

2) ולהעיר דשגיהם בתפלה (תפלה בר" בר המוכרח, שלא ,להשמיד אתכם" ,אל תשחת עמך" -- תפלה דמ' יום השנ"ם ; תפלה שיהי' כזברך -- מ' יום השלישים) ובתשובה (תשו"ת, מ' יום השניים ; תשו"ע, מרוצה -- מ' יום השלישים).

ויתירה מזו י"ל שתפלה כדבעי ותשובה כהבעי -- כל אחת מהן כוללת הן תפלה (במובן המצומצם, דרגא תתאה דתפלהו -- מילוי ההכרח. תשו"ת) הן תשובה (עלה אמרו גדולה תשובה שמקרבת כו' (רמב"ם הלי תשובה פ"ז ה"ה, ו) ושיהי' כל ימיו בתשובה (אגה"ת ספי"א וח'"א פלייא. לקויית ר"פ האזינו), דרגא עילאה דתשובה לא על חטא (חסרון) -- תפלה על טוב ותענוג, יותר נכון תפלת ש"ק)

ולהעיר מרמביים הל' תפלה בתחלתן שתפלה

*) נדפס באגה"ת עם ליקוט פירושים כו" (עי קז). המו"לי

שיפ וישלח, 426נאמר) ועלויי מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה.

בס"ד. קטע משיחת ש"פ וישלח, ט"ז כפלו, ה'תשכ"ט*.

א המברך את איש הישראלי, הרי מובטח הוא מהקב"ה (כפי שנאמר בתורה שבכתבי ונפסק להלכה בתורה שבע"פי) אשר הקב"ה הוא

עצמוי יברך אותו, וברכתו של הקב"ה

דכפשוטו ואברכה מברכך (וכפי' הרמבין ועוד) קאי על אברהם (ולא על עם ישראל)

גו' -- דקאי על בנ"

3 וי"ל דזהו החילוק בין ב' הכתובים : בבראשית כז; כט: מברכיך ברוך (אפשר גם) ע"י אחרים (ע"ד מחז"ל בב"ר פל"ט, יב) יתרה מזו שם יב, ג: ואברכה מברכין. ועפ"ז יובן זה שבנוגע לבנ"י (בברכות וסוטה שם) מובא הכתוב דואברכה מברכיך, 427הרי -- כפי המובא במדרש' - .תוספתו מרובה על העיקר".

אעפ"כ הרי זו חובה (וזכות) נעימה [וכמנהגם של ישראל, אשר מנהג ישראל תורה היא:] להודות ולברך את המברך וע"ד ,וכן למר" 5, שיש בזה עוד ענין י ובפרט שעי"ז שמברכים באה תוספת בהברכה,

[ונוסף על זה שבשעה שמברכים בדיבור הרי זה בא בגילוי: והברכה

אבל בנוגע לגוי (ירושלמי שם) -- הכתוב דמברכיך ברוןך (אבל קשה מתוס' סך"ה ואברכה -- חולין מט, א)

4 ב"ר פס"א, ד, ילקוייש ח"ש דמז קט, (ובדב"ר פ"א, יג -- בשינוי קצת) .

5) ראה תוד"ה נפסל (מנחות כ, ב). ירוד שלמי פסחים פ"ד ה"א.

6) מגילה (כז, סע"ב) וברשיי שם : שמא הי' עת רצון. וי"ל דזה עצמו שבנ"י מברכים זא"ז גורם: נח"ר למעלה והוי ,שמא" קרוב לודאי (ובזה יומתק מה האיקפיד וב - דלא הוי שמא שקול)

7) שאמירת <וכן למר" וכיו"ב --- מחרשת ומוסיפה על ,ואברכה מברכיך" גרידא : ודוחק גדול לומר דהקפדת רב הייתה רק על .וכן* -- היינו שתהא ברכה כברכתו דוקא.

8] עיין מאה שערים אמרי קודש ס"ט מאדה"ז (מאמוי אדה"ז הקצרים ע' תסד)! מורי כו' אומרה בפה אף שלא יבינו כו' בכדי להמשיך כו' בזה העולם. וכמובן גם ממחז"ל בנוגע להיפך הברכה : אל יפתח אדם פיו כו' (ברכות יט, א). והחידוש דאדה"ז הוא - שאפילו בדבור ד"ת כן הוא.

ובזה יובן מה שאמר ו' ישמעאל לגוי שבירכו .כבר : מילתך אמורה" (ירושלמי ברכות שם) -- דלכאורה, למה הוצרך לומר לו זאת, והרי כבר מילתי' אמורה גם כשר"י לא יאמר לו זאת. ובפרט שהגוי מסתמא לא הבין למה נתכון (במכ"ש מתלמידיו ששאלוהו .כמה דאמרת להדין כו"") - אלא רצה ר"י ע"י אמרתו זו -- לפעול המשכת וגילוי הברכה. אלא שבנוגע לעכו"ם, הסתפק באמירת ,כבר מילתך אמוד רה", מבלי לפרט הברכה, או לומר ,וכן".

וישלח,

תשכ"ט שיחות 2127 פועלת גם על ה,ואברכה מברכך*" כפי שהוא מצד עצמו. כמשי"ית לקמן]).

תודתי נתונה בזה וברכתי לכל המברנים (ובקשתי רבה למסור זה גם לאת אשר איננו פה) שליט"א - שתקויים בהם ברכתו של הקב"ה ובתוספתו, שתוספתו מרובה על העיקר, לכאו"א בכל המצטרך לו מנפש ועד בשר.

ב. בחסידות מבואר ההבדל בין ברכה ותפילה, שהברכה בכחה להמד שיך רק מהשורש ומקור, משא"כ ה" תפלה גורמת להתהוות רצון חדש, וכפי שאומרים ,יהי רצון" -- רצון וענין חדש שלא היה גמצא בשורש ומקור.

הגבלה זו אמורה רק לגבי ברכתו של בשר ודם, משא"כ לגבי ברכתו של הקב"ה, מאחר והקב"ה אינו קשור ח"ו במדידות והגבלות שישנם בשורשו של הנברא המתברך, יש לברכתו של הקב"ה גם המעלה שיש בתפלה. ואף היא בכחה להביא ענין חדש הגבוה משרשו ומקורו של הנברא המתברך.

וזוהי גם המעלה שיש בברכת כהנים (לא כמו בשאר הברכות). מאחר וברכת כהנים הריהי מצוה, והכהנים המברכים עושים זאת בשליחותו של הקב"ה, ושלוחו של אדם [העליון *] כמותו, ובמילא, ע"י ברכתם נמשכת ברכתו של המשלח -- ברכתו של הקב"ה יי, שהיא נעלית מהשרש ומקור יי כמבואר בארוכה בכ"מ '.

09 ואה לקו"ת ויקרא א, גי

0) חגוך לנער ס"ע 48.

11 משא*כ הברכה ד,ואברכה מברכיך" מצד עצמה, היא רק מבחי' השתלי, כמבואר בד"ה אריב"ל תרכ"ט.

2 ראה ד"ה אריב"ל תרכ"ט, ד"ה כה 428458 לקוטי מתוך זה יובן בהנוגע לענינינו : מאחר, וכאמור לעיל, מנהגם של ישראל לברך את המברך ;וכן למר" ומנהג ישראל תורה היא, ודבר הנעשה עַפ"י ציווי התורה הרי זה בשליחותו של הקב"ה, יוצא איפוא, שע"י הברבה של המברך, נמשכת ברכתו של הקב"ה, ויה"ר -- בהוספה ותוספתו מרובה על העיקריי, אשר זהו נעלה לגמרי מהעיקר, שרש ומקור.

והיות שיארך הזמן ביותר באם יישלח מכתב ברכה לכל אחד בנפרד, אניע תודתי וברכתי עתה ברבים, במעמד של כמה וכמה עשיריות

תברכו באוה'"ת (ע' ער ואילך) ותרכיו. ועוד.

3) הדיוק ,על העיקר" -- ולא ,מן העיקר" (כבדב"ר פ"א, יג) : מפשטות הלשון משמע שהתואר ,עיקר", הוא שהוא עיקר גם לגבי התוספות. ולכאורה, מכיון שהתוספות הוא מרובה מן העיקר, למה נקרא בשם עיקר גם לגבי התוספות המרובה ממנו (והול"ל : שרש, התחלה, או כיו"ב): ולכן יש לפרש, שבה,עיקר" נכלל בהעלם גם התוספות, ופירוש ,תוספתו מרובה מן ה" עיקר" הוא שגם התוספות בא ונמשך מן העיקר (וע"ד המבואר במ"א בענין יפה כה הבן מכח האב, שגם כח הבן, כשהוא יפה וגדול מכח האב -- נמשך הוא מכח האב) יתירה מזו ,על העיקר", שהתוספות הוא נעלה מהעיקר, ואינו כלול בהעיקר גם בהעלם, ובכ"ז קוראו ,עיקר" -- אשיגריי דלישניי ד,מן העיקר". ודוחק. וי"ל (ועיקר) דמה שגם בזה נקרא בשם ,עיקר" הוא לפי שהוא המעורר ותנאי עיקרי שתבוא התוספות, וכמו בנדו"ד/ שהמעורר ברכתו של הקב"ה הוא ברכת האדם, שמברך בשליחותו של הקב"ה. ומכיון שברכת האדם היא המעוררת את ברכתו של הקב"ה (ודבר המעורר ענין (סיבה ומסובב) יש לו יתרון בזה על הדבר הבא על 5 -- המשך וככה תרל"ז סעיפי טודטו), נקראת היא בשם עיקר כביכול גם לגבי ברכתו של הקב"ה.

הוספות / ייד כסלו

מישראל יי, לכל אחד ואחת ולכולם יחד, -- אשר בשעה שהו באופן של ,כולנו כאחד" אזי זה גופא כלי ל,ברכנו אבינו" יי -- שלכל אחד ואחת תושפע ברכתו של הקב"ה ובתוספת מרובה על העיקר; בבני, חיי ומזוני רויחי.

ג. הכלי והדרך להמשכת ברכות והשפעות, הלא הוא ע"י לימוד התורה וקיום המצוות -- הרבה מהמברכים קישרו את ברכותיהם יחד עם הוספה בלימוד התורה ובנתינת צדקה (שצדקה היא עיקר המצוות מעשיות ונקראת בשם מצוה סתם 6%.

ואעפ"י שבני ישראל נחלקים לשני סוגים : יושבי אהל אשר עיקר עגינם הוא לימוד התורה, ובעלי עסקים אשר עיקר ענינם הוא קו הצדקה וגמ"ח, אולם מאחר ובקדושה הרי כל הענינים

4) עיין אגה"ק סכ"ג -- ומשמע שם דבכל מצוה איזו שתהי' יש מעלה כשגעשית במעמד עשרה מישראל כיון דאז שכינתא שרייא עלייהו (אלא שבדבר דקדושה -- תנאי הוא). וא'"כ הוא -- היז חידוש גדול. ולא אשתמיטתיי להזכיר זה במק"א וכו

5) תניא פרק לב. ובנוגע לענינעו -- ברכת הקב"ה שלמעלה מהשתלי, הרי ודאי שנוגע שם ה,כולנו כאחד", שהרי בבתעה זו היא תכלית האחדות (והפשיטות).

ובזה יובן מה שמבואר בד"ה אריב"ל שם שהמעלה דברכת ,ואני אברכם" (על ,ואבר" כה מברכך") הוא, כי ,תיבת אני היעו אוא*ס עצומ"ה", בח" ברכת הקב"ה - דלכאורה, מהי שייכותו של ביאור זה למ"ש בגמרא (חולין מט, סע"א) ,דמוקי ליי לברכת כהגים במקום ברכה דישראל" (ובפרט שב" מאמר זה עצמו מביא דברי הגמרא) -- והביאור כי הכלי לברכתו של הקב"ה - עואני אברכם" -- הוא מה שהכהנים מתברכים יחד עם ישראל -- ,כולנו כאחד".

6) תניא פליז (מח, ב) 429הם בהתכללות זי, הרי מהראוי והנכון שגם יושבי אהל שלע"ע הם עשו זאת בהוספה בלימוד התורה בלבד, יצרפו לזה גם את ענין הצדקה (ובפרט שזה נוגע גם ללימוד התורה, כמאמרז"ל יי כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו) וכן גם לאידך גיסא, בעלי העסקים שלע"ע עשו זאת בנתינת הצדקה בלבד, יצרפו לזה גם הוספה בלימוד התורה.

ומאחר והברכות (וכן גם ההוספה בתורה ובנתינת הצדקה) באו מציבור 3

(אבות

ב"ה, טו"ב כסלו, ה'תשכ"ט ברוקלין 2.1

שלום וברכה!

ובתור ציבור * (לא בתור יחידים 'י בפני עצמם) הרי יש בזה ענין של המתפלל עם הצבור, ובשעה שכל אחד מהמברכים יצרף לזה גם תורה וגמ"חי יהי' בזה כל השלשה דברים, ואמרו חז'"ל כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומת" פלל עם הציבור, גורמים ע"י כך את ה,פדאני לי ולבני מבין אומות העוד לם"::, בגאולה האמיתית והשלימה עיי משיח צדקנו בקרוב ממש.

וראה לקו"ש חי'"יח ע' 104 ואילך. הגש"פ עם ביאורים כו' (הוצאת תשמי+ ושלאח"ז) ע' תרצו.

, ות"ח על הברכות -- בקשר לתקופת הארבעים שנה. ובלשון חז"ל : מלתך כבר אמורה, פירוש כו' שברכתך כתובה, מואברכה

(הקב"ה) מברכיך.

ובלשון חז"ל : ירושלמי הובא בתוד"ה ואברכה (חולין מט, א). ועיין ר"ה אריב"ל כל כהן שמברך (תרכ"ט) על השינוי מירושי שלפנינו (ברכות ספ"ת) > 430ויהיר שתהא באופן של תוספת, שתוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר.

נעמה ביותר והביאה שמחה רבה הידיעה אשר רבים מהמברכים צרפו להברכה וחזקו ואישרו אותה ע"י ענין של תומ"צ -- תרומה לצדקה, לימוד ענין בתורה וכו'.

ושלש מעלות בזה, זו למעלה מזו: עשיית מצוה -- מוסיפה (בזה ובבא) לא רק באדם העושה, כ"א בכל העולם כולו. יתרה מזה -- באדם הגורם לעשייתה (ואפילו בלא הודע). והעולה על כולנה -- באם העש" לזכותו ובעדו.

ובאתי בהצעתי-בקשתי אשר כל אחד מציבור המברכים יעשה שניהם, תלמוד ומעשה, גם יחד -- שהרי יש בזה מה שאין בזה, ולא עוד אלא שמעשה הצדקה מוסיף עילוי ,בכל מעשה המצות ות"ת כנגד כולן", ות"ת שהיא חיי בנ"י ובדוגמת דגים במים -- מובן שע"י הוספה בה בחיות האדם -- גתוסף חיות עי"ז בכל מעשיו.

ובפרט שהימים -- בין ימי הגאולה של אדמו"ר האמצעי -- ין"ד כסלו -- ושל אדמו"ר הזקן -- י"ט כסלו -- שגאולת שניהם הייתה (ושייכת) לקריאת (ותוכן) הכתוב: פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי, וביארו חז"ל פירושו: אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין או"ה.

בברכת חג הגאולה ולבשויט תכה"י