שיחה א

הערות

עמוד 92

1. 1. רבה ריש פרשתנו.
2. 2. תהלים לז, יח. ולהעיר מלקו"ד ח"א לה, ב.
3. 3. פרש"י לב"ר שם. וכ"ה בילקו"ש תהלים רמז תשל. אבל בילקו"ש ריש פרשתנו ובפרש"י עה"ת – כגירסא הראשונה.
4. 4. פרש"י לב"ר שם. וכ"ה גם בפירושו עה"ת. וברמב"ן עה"ת ש"לא דרשו כן אלא מיתור הלשון שחזר ואמר שני חיי שרה". עיי"ש ובמפרשי רש"י. ואכ"מ.
5. 5. ברא"ם ריש פרשתנו, שהדיוק הוא ממה שאינו מונה "האחדים עם העשרות לחוד והמאות לחוד". אבל בפרש"י לב"ר: "הי' לו לומר מאה ועשרים ושבע שנה". וראה גו"א (ד"ה שכל א' כו' – קרוב לסופו), שגם כוונת רש"י בפירושו עה"ת כן היא. כי מכיון שהכתוב מקדים "ויהיו חיי שרה", לא הי' לו לכתוב שנה בכל כלל בפ"ע – כי "דוקא השנים הם מחולקים אבל אין החיים מחולקים, והו"ל למכתב הכל ביחד לומר מאה ועשרים ושבע שנים". וע"פ פירוש הגו"א, יומתק מה שרש"י מעתיק לפי פירושו גם התיבות "ויהיו חיי שרה".
6. 6. כ"ה ברא"ם שם. אבל בגו"א שם מפרש, שלימוד זה הוא (לא בדרך היקש, כ"א) שמכיון "שכל אחד נדרש לעצמו", היינו שכל ה"מאה שנה" (וכן ה"עשרים שנה") הם "כלל אחד שאינו מחולק" – הרי א"א לחלק בין שנים הראשונות שבכלל זה (עשרים ושבע שנים הראשונות) להשנים שניתוספו על כ' וז', ובמילא שמעינן שבת ק' כבת כ' ובת כ' כבת ז'. וי"ל שיש נפק"מ בין ב' פי' אלו לא רק באופן הלימוד, אלא גם בהענין הנלמד: להפי' שהלימוד הוא בדרך היקש, י"ל שההיקש דמאה שנה לעשרים שנה הוא (א) רק לחטא אבל לא ליופי. (ב) שרק בהיותה בת מאה היתה כבת כ' (ולא שבכל משך המאה שנה היתה בהמצב כמו שהיתה בהיותה בת כ'). משא"כ להפי' שכל המאה שנה הם כלל אחד שאינו מחולק, עכצ"ל שבכל משך המאה שנה היתה כבת כ' וכבת ז' (וצע"ק ממ"ש בגו"א שם לפנ"ז). וראה הערה הבאה.
7. 7. ומכיון שכשהייתה בת כ' היתה כבת ז', הרי מובן שהכוונה ב"בת ק' כבת כ'" היא שהיתה אז גם כבת ז'*. ועפ"ז יומתק לשון המדרש "בת ק' כבת כ' שנה" – דלכאורה תיבת שנה מיותרת. ובפרט שלפנ"ז כותב "בת כ' כבת ז'" (ולא "כבת ז' שנה") – כי בזה בא לרמז, שהכוונה ב"בת ק' כבת כ'" היא לא רק כבת כ' סתם, אלא כ"עשרים שנה" שבפסוק (דשרה) שהוקשו ל"שבע שנים"**.

עמוד 93

1. 8. ביפ"ת, שכוונת המדרש ב"שנותם תמימים" הוא מה שהקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום. ולפ"ז צ"ל (ראה בעץ יוסף) שגורס "בת כ' כבת ז' כו'" בפירוש השני שבמדרש "שהיתה תמימה כו'". אבל במדרש שלפנינו (וכ"מ בפרש"י שם. וכ"ה גם בילקו"ש ריש פרשתנו ובתהלים שם), "בת כ' כבת ז' כו'" הוא הפירוש ד"שנותם תמימים", וכמפורש בגו"א (סד"ה הנ"ל). ולהעיר, שבילקוט לתהלים שם מוסיף (לאחרי "כשם כו' שנותיהן תמימים בת ק' כו'") "בר חטיא אמר כל מי שנאמר בו תמים השלים שניו אפילו למדת שבוע", ומזה מוכח שהוא פי' אחר. וראה לקמן הערה 38.
2. 9. ראה זח"א רכד, א. תו"א טז, א. עט, ב.
3. 10. אין לומר שבאם חטא מקודם ואח"כ עשה תשובה, אזי האדם הוא תמים אף שאין שנותיו תמימים – כי ממה נפשך: אם תשובתו היא מיראה – הרי גם האדם אינו תמים, מכיון ש"מקצת שמו עליו" (רש"י יומא פו, א); ואם התשובה היא מאהבה, שלכן האדם הוא "תמים" כי לא נשאר בו שום רושם מהחטא, ובלשון רש"י שם "נעקר עונו מתחלתו" – הרי אז גם שנותיו הם תמימים, שהרי התשובה פועלת גם אלמפרע ועד שגם הזדונות נעשים כזכיות (יומא פו, ב. וראה לקמן סו"ס ז'). – וראה לקמן בשוה"ג להערה 26, החידוש ב"שנותם תמימים" על "הן תמימים" להביאור שבהשיחה.
4. . וגם להפי' שהלימוד הוא בדרך היקש, הרי כתב הרא"ם עצמו (בהס"ד שלו) ש"אין היקש למחצה". ומה שמסיק "כיון דהכתוב גילה בפירוש שבהיותה כבת צ' היתה כזקנה... על כרחנו לומר דבת ק' כבת כ' אינו אלא לחטא אבל לא ליופי" – אי"ז מוכרח כ"כ, שהרי אפ"ל שאחרי ש"הייתה לי עדנה" חזרה ליופי' כבת ז'. והרי להפי' שהלימוד הוא בדרך היקש מספיק שנאמר שרק בהיותה בת מאה היתה כבת כ' אבל לא באמצע המאה (ולפי הגו"א שכל המאה שנה הם כלל אחד שאינו מחולק – ראה להלן הערה 26). וכן מוכרח לכאורה להגירסא "בת מאה כבת עשרים לנוי".
5. . וי"ל, שזהו גם הטעם למה שהמדרש מקדים "בת כ' כבת ז'" ל"בת ק' כבת כ'" (אף שההיקש דמאה שנה לעשרים שנה נזכר בכתוב לפני ההיקש דכ' לז') – כי (נוסף למה שי"ל שמונה לפי סדר השנים) בההיקש "בת ק' כבת כ'" נוגע לדעת איך שהיתה בת כ'.

עמוד 94

1. 11. וירא יח, יב.
2. 12. ומ"ש "בת ק' כבת כ' לנוי", בהכרח לפרש לכאורה שזה הי' רק בהיותה בת ק' (ראה לעיל הערה הא' להערה 7).
3. 13. ערכין לא, א.
4. 14. אבל ראה לקמן הערה 17.

עמוד 95

1. *. וי"ל, שהמדרש כאן ס"ל שפירוש "יודע (ה' ימי תמימים)" הוא [לא כפשוטו – דהרי הקב"ה יודע ימי כל אחד, ולא רק "ימי תמימים" – כי אם] לשון חיבה (ראה רש"י וירא יח, יט), וקאי גם על סיום הכתוב "ונחלתם לעולם תהי'".
2. 15. ראה בארוכה לקו"ש ח"ג [המתורגם] ע' 35.

עמוד 96

1. 16. להעיר, ממה שאין מסככין בדבר שראוי לקבל טומאה, אפילו כשלא הוכשר לטומאה (סוכה יא, א. שו"ע או"ח ר"ס תרכ"ט). וראה ג"כ פרה פי"א מ"ח: לקטו לאוכלין.
2. *. כי האדם וסביבתו להיותם מושפעים זמ"ז (ראה רמב"ם הל' דעות רפ"ו. ובכ"מ) א"א אשר סו"ס לא תהי' השפעה מאחד על השני.
3. 17. שלכן משבח הכתוב את שרה שהיתה כבת ז' ליופי – אף ש"שקר החן והבל היופי" – כי יופי זה בא מצד הנשמה, כבפנים. וכמבואר בגו"א כאן.

עמוד 97

1. 16.
2. 18.
3. 19. ובדוגמת ענין הנצחיות בנבראים – מה שצבא השמים קיימים באיש וצבא הארץ קיימים במין, ועד שצבא השמים הם חזקים כיום הבראם (ירוש' ריש ברכות עה"פ (בראשית ב, ד) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם*) – דאף שזהו לכן גם בגופו "לא כהתה עינו ולא נס לחה". וראה הערה 22.
4. 20.
5. . מסיום פסוק זה למדים (חגיגה יב, א) שהארץ נבראת תחלה. ויש לקשר דרשת הירוש' עם הדרשה שבחגיגה שם (ראה לעיל סוס"ג ובהנסמן שם): מבואר בכ"מ (ראה תו"א ותו"ח ר"פ ויגש. ד"ה כי המצוה הזאת תרס"ו. ועוד) שדעת ב"ש שמים נבראו תש"א), ומכיון שבחי' עצם נשמתו האירה גם בגופו [שזהו"ע ותרא אותו כי טוב הוא, שכשנולד נתמלא הבית כולו אורה (שמות ב, ב. פרש"י שם משמו"ר פ"א, כ), שגם "בית" הוא הגוף, נתמלא מאור הנשמה (ד"ה ויבא עמלק תרפ"ח בתחלתו)], תחלה, הוא מצד בחי' הגילויים דסדר השתלשלות, ודעת ב"ה ארץ נבראת תחלה הוא – מצד כח העצמות, שכח העצמות מתגלה בארץ דוקא (ראה אגה"ק סי' כ' (קלב, רע"א)) – והרי גם ענין הנצחיות שבנבראים הוא מצד כח הא"ס שבהם (כבפנים ההערה), ואמיתית ענין הא"ס ובל"ג הוא בעצמות דוקא. ואין מזה סתירה למה שצבא השמים קיימים באיש וצבא הארץ קיימים (רק) במין – אף שכח העצמות מתגלה בארץ דוקא כנ"ל – כי ב' ענינים בגילוי כח העצמות: ענין ה"אין סוף" שבו (שבעצמותו ית' גופא הוא כביכול ענין ה"גילוי" שבו) – וענין זה מתגלה בעיקר בבחי' האור, שמה שהוא א"ס הוא להיותו מעין המאור (ראה ד"ה ויולך ה' תרס"ו. תקעו תש"ז. ועוד) ולכן, גם בנבראים הוא בעיקר בצבא השמים; ומה ש"אין לו תחלה" – שזה מתבטא בהכח להוות יש מאין (ראה אגה"ק שם (קל, ריש ע"ב) שהכח להוות יש מאין הוא מצד הענין ד"מציאותו מעצמותו" – "אין לו תחלה") – וענין זה הוא בעיקר בבחי' המלכות ובארץ. ועיין ד"ה מצה זו תש"ז פ"ב.

עמוד 98

1. 21. ועד"ז הוא גם בנוגע להנצחיות דצבא השמים כו' (ראה לעיל הערה 19), שמכיון שהנצחיות שבהם הוא מצד כח הא"ס שבהם (כבהערה הנ"ל) – הרי מה שבפועל הם "חזקים כיום הבראם" אי"ז מתייחס להנבראים עצמם, ומצד ענינם הם – הם נפסדים. ובזה יובן מ"ש בד"ה אתה הוא ה' לבדך תש"א בתחלתו "ההפסדות שבהם בלתי ניכרת כלל והם נראים חזקים כיום הבראם... וכשיעלה רצון הבורא ב"ה שיתבטלו... אז תוכר ההפסידות שהי' בהם כל משך קיומם" – דלכאורה, זה סותר להמבואר בכ"מ (ראה בהנסמן בהערה 19) שקיומם עכשיו הוא כקיום דבר הנצחי ומה שיופסדו לע"ל הוא רק מצד רצון הבורא ב"ה – כי מכיון שהנצחיות שבהם הוא מצד כח הא"ס שאינו מלובש בפנימיותם, נמצא שמצד ענינם הם, הם נפסדים.
2. 22. ובדוגמת הידוע (ד"ה החדש הזה תרס"ו. והר סיני תש"ח פ"ו. ועוד), שביטול גופו דמשה הי' מצד נשמתו ולא מצד הגוף עצמו. ובזה – מעלה באליהו (נשמה דב"ן), שהביטול שלו הי' מצד הגוף עצמו, עיי"ש בארוכה. וי"ל שעד"ז הוא גם בנוגע לשרה (ראה לקמן בפנים), כי גם שרה היא נשמה דב"ן.
3. 23. ראה תו"א ד, ב. ד"ה זה היום תש"י פ"ב. ועוד.
4. 24. אלא שרש"י מפרש ענין זה ב"שני חיי שרה", וי"ל (ע"פ "יינה של תורה" שבפרש"י) שזהו מה שהכתוב מוסיף ב"שני חיי שרה" על "מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים" – כי הכוונה ב"בת ק' כבת כ' ובת כ' כבת ז'" (בכ"ף הדמיון) בפרש"י הוא רק מה שבפועל היתה כבת כ' וז' (וג"ז – רק בהיותה בת ק' ולא לפנ"ז – ראה הערה הא' להערה 7). ולכן מפרש שההוספה ד"שני חיי שרה" היא – "כולן שוין לטובה" (שהיו שוין ממש, ו"כולן" – כדלקמן הערה 26). משא"כ במדרש שמקדים לפנ"ז "כך שנותם תמימים". ולכן מפרש שם שב"שני חיי שרה" מרמז הכתוב ל"חביב חייהם כו' ולעוה"ב", כדלקמן סעיף ט'.

עמוד 99

1. 25. ושני ענינים בזה: א) אפילו באם בפועל לא הי' "בלותי", מכיון שמצד טבע הגוף ישנה עלוליות לזה, הרי היופי דבת ק' אינו כהיופי דבת ז' (כבפנים, וראה בארוכה לעיל ס"ה). וירידה (ושינוי) זה הוא גם בנוגע לחטא*. ב) ע"י שלפנ"ז הי' אצלה הענין ד"בלותי"** בפועל, הרי זה ירידה ושינוי גם בנוגע להזמן שלאח"ז – בדוגמת דבר שהי' ראוי לקבל טומאה שעה אחת, שגזרו חכמים שלא לסכך בו, גם כשנטהר אח"כ מלקבל טומאה (או"ח ר"ס תרכ"ט).
2. *. אוה"ת מקץ שלח, סע"ב.
3. 26. ועפ"ז מובן "בת מאה כבת עשרים כו'" גם להפירוש שכל המאה שנה הם "כלל אחד שאינו מחולק", שבכל משך המאה שנה היתה כבת כ' ובת ז' (ראה לעיל הערה 6. ולהעיר גם מלשון רש"י "כולן שוין לטובה", וראה לעיל הערה 24) – כי מכיון שגם השינוי ד"בלותי" ענינו הפנימי הוא לגלות הבל"ג האמיתי שמצד עצם הנשמה, הרי בפנימיותו אינו שינוי*. ומה שאמרו "בת ק' כבת כ' כו'" (ולא "מאה שנה כעשרים שנה" וכיו"ב) – כי זה מה שגם "בלותי" אינו שינוי, נתגלה רק לאח"ז.
4. 27. ויש לקשר זה עם "שנה תמימה – להביא את חדש העיבור" (ערכין לא, א – ראה קושיא הב' בסעיף א') – כי גם ענין העיבור, עם היות שהוא בכדי להשוות שנת הלבנה עם שנת החמה, מ"מ עי"ז שנת העיבור יתירה היא גם משנת החמה. ולהעיר (א) מזה שימי הלבנה הם שנ"ה, כי ענינה הוא מה שהיא משנה את אור החמה (אוה"ת שם שלט, רע"א) – דוגמת ענין "שנותם" (שינויים) שמצד הגוף. (ב) ממיעוט הירח (שזהו הסיבה להחסרון דשנת הלבנה), דעם היות שצריך "כפרה" (ראה חולין ס, ב. הובא בפרש"י עה"ת פנחס כח, טו), הרי מכיון שזהו מה שהקב"ה מיעט את הירח, מובן (ראה לעיל ע' 64) שזהו בשביל העלי' (כמו צמצום הראשון שהוא בשביל הגילוי) – בדוגמת ה"חטא" ד"ותצחק שרה" (ראה שוה"ג להערה 26).
5. . אפילו באם נפרש ש"ותצחק שרה" אינו ענין של חטא כלל (ראה רמב"ן וירא יח, טו. כלי יקר שם, יב. ועוד) – מכיון שלאחרי כ' שנה ישנה עלוליות לחטא עכ"פ. אבל לפי פרש"י (לך יז, יז) "ושרה לא האמינה ולגלגה" – גם בנוגע לחטא הוא שינוי בפועל. וראה שוה"ג להערה 26.
6. . גם ההוכחה לענין הראשון הוא מ"בלותי", דאלולי זאת הי' אפ"ל שמצד אור הנשמה לא הי' שייך בה שינויים, ע"ד אופן הב' דלעיל סעיף ה', וכמבואר לעיל הערה 20. אלא שבענין הראשון נוגע הענין ד"בלותי" בכדי להוכיח ששייך בה שינוי, משא"כ בענין השני.
7. . ועד"ז הוא גם בנוגע ל"ותצחק שרה" – כי [נוסף לזה, שמכיון שע"י תשובה מהפכים גם את העבר – נמצא שבכל משך שנותיו גם האדם הוא תמים (כנ"ל הערה 10)] מכיון שבצדיקים ה"חטאים" (חסרון האור, במדריגות דקדושה גופא – ראה לקו"ש ח"ה ע' 4־63 הם בשביל העלי' שלאח"ז (ראה שם הערה 56), הרי ה"שנים" (שינויים) עצמם הם "תמימים".

עמוד 100

1. 28. תהלים פד, ח. סוף מס' ברכות. סוף מס' מו"ק [ושם הלשון ת"ח. אבל בת"י לתהלים שם (שמשם למדים בברכות ומו"ק ש"אין להם מנוחה כו'"): "אזלין צדיקיא"*].
2. 29. כמובן מהלשון "ילכו", שהליכה מורה על עלי' שבאין־ערוך (ד"ה צאינה וראינה תר"ס. ובכ"מ).
3. 30. ועפ"ז יש לומר ש"עשרים שנה ושבע שנים" הם השנים שלאחרי המאה שנים (כפשטות הכתוב), מכיון שהעליות הם תמיד.
4. 31. ראה סידור שער הל"ג בעומר (דף דש, סע"ב. שז, סע"ב). אגה"ק סי' כח.
5. 32. לקו"ת ר"פ האזינו.
6. 33. ואף שהמדובר בנדו"ד (בנוגע לשרה) הוא בנוגע להעדר (שלימות) העבודה, שהוא בדוגמת העדר האור שע"י ביטול מ"ע – הרי מבואר בכ"מ (ראה לקו"ת אחרי כו, ג. נצבים נד, א. ועוד) שגם על זה מועיל תשובה (ואין סתירה לזה מהמבואר באגה"ת בתחלתו – כי כמה מדריגות בתשובה).
7. 34. יומא פו, א וברש"י שם נעקר עונו מתחלתו. ונתבאר בלקו"ש ח"ו ע' 54.
8. 35. יומא פו, ב.
9. . נת' בלקו"ש חט"ו ע' 137 ואילך.

עמוד 101

1. 36. ראה מתנות כהונה בב"ר כאן. (וצע"ק דהא אין מום פוסל בה. וראה ירוש' סוטה פ"ט ה"ה). אבל קשה דהו"ל לר"י לפרש (עכ"פ – לרמז) דמדובר כאן בעגלה ערופה (ובפרט ד"תמימתא" מורה להיפך, כדלעיל). ואולי יל"פ דברי ר"י (ודלא כבפנים) דעגלה חביבה על בעלה (סנה' כא, א. וראה יפ"ת כאן) ומצינו שם עגלה (בנשים) במיכל אשת דוד (ש"ב ג, ה. סנה' שם) והייתה תמימה אף שניתנה לפלטי בן ליש (ש"א כה, מד) וכן שרה אף שנלקחה לבית פרעה ולאבימלך בטח בה לב בעלה שלא תגע בה כל ברי' (מדרש הגדול לך יב, יג). ועפ"ז סרה קושיית האחרונים איך אמר אברהם אמרי נא אחותי את גו' והרי בג"ע יהרג ואל יעבור. ואף שקרקע עולם היא וכו'.
2. 37. הוריות ו, א. כריתות כו, א.
3. *. תו"א עט, ב. הצ"צ לתהלים קלט, טז. ובארוכה – ד"ה לא תהי' משכלה תשי"ב.
4. 38. ראה ר"ה טז, ב. ב"ק צג, א. ובחדא"ג מהרש"א (לב"ק שם): שהיתה שרה ראוי' להגיע לשני אברהם. לפי (גירסת ו)פירוש היפ"ת כאן (נעתק לעיל הערה 8), צריך לומר שמדרשות חלוקות הן (או כמ"ש במלבי"ם ריש פרשתנו). אבל לפי הגירסא שלפנינו, כו"ע מודי שנפטרה קודם זמנה.
5. 39. מבשורה המצערת שנעקד (ב"ר פנ"ח, ה. וראה פדר"א פל"ב). או מרוב שמחה (כפירוש ריב"א עה"ת – ומביא דוגמא מכתובות סב, ב – או כמסופר בס' הישר).

עמוד 102

1. 40. אבות פ"ה מ"ח.
2. 41. סנה' קד, א (ראה חדא"ג שם: שאביו הי' מוכיחו).
3. 42. די"ל בכ"ז דפעולת המזכה וכו' – היא פעולה נמשכת.
4. 43. צוואת הריב"ש בתחלתה. וראה אגה"ק רסכ"ה ש"המכוון הוא אמת לאמיתו".
5. 9.
6. 44. כמבואר בארוכה בלקו"ש ח"ד [המתורגם] ע' 173. ח"כ ע' 315 ואילך.
7. 45. בצפע"נ על הרמב"ם הל' תשובה פ"ח ה"ד, שלדעת הרמב"ם לא שייך בכלל הוספה בזמן דהנשמה למעלה. ולכאורה, גם לדעת הראב"ד, יש לומר, שעכ"פ לא שייך אז ענין הזמן דעוה"ז (אבל ראה לקמן בפנים). והנה מענין היאצ"ט [שאחד הטעמים (ראה פע"ח שער הקדישים בסופו) שאז עליית נשמת הנפטר מדרגא לדרגא (ולכן דנין אותה מחדש – ראה פע"ח שער התפילין פ"י)] מוכח שישנו המשך הזמן גם לאחרי מיתה. וכ"מ גם מזה דקודב"ה אתי לאשתעשעא בצדיקייא בג"ע בחצות לילה (זח"א עב, א. ח"ב מו, א. ועוד). וי"ל בהצפע"נ דבעיקר שולל פעולת המשך הזמן בעניני הגוף – וע"ד ענין הבגרות עיי"ש. ואכ"מ. – ועפ"ז מובן שאין בזה סתירה למ"ש לקמן בפנים רשימת כ"ק מו"ח אדמו"ר.

עמוד 103

1. 46. נעתקה בלקו"ש ח"ב [המתורגם] ע' 191.
2. 47. וראה לקו"ש ח"ה ע' 346 ואילך איך שבפרשת ח"ש מרומזים כמה ענינים עיקרים של כ"ק אדנ"ע. עיי"ש בארוכה.
3. 48. כידוע המנהג שקיבל אדה"ז... לאמר הקאפיטל תהלים המתאים למספר שנותיו (פירושו כשנמלאו לו, לדוגמא, יג שנה מתחיל קאפיטל יד) אחר תפלת שחרית קודם אמירת השיעור תהלים (משיחת ש"פ חיי שרה תשכ"ו) דכל יום כנהוג (קובץ מכתבים לתהלים ע' 214 ובהערה שם. אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"י ע' נג).
4. . תשכ"ו, תשל"א (שנות אמירת והדפסת השיחה).