96
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
שמבאר רש"י לפי פשוטו של מקרא, ש"כולן שווין לטובה", לבין פירוש המדרש שבמלים "שני חיי שרה" הכוונה היא לחיי העולם הבא?
ד. שלוש סיבות לאי־ השפעת הסביבה
ההסבר לכל האמור לעיל הוא:
כאשר אדם נמצא, למשל, בסביבה מסויימת שונה או שלילית, ובכל זאת אין הוא מושפע ואין הוא משתנה בגלל הסביבה, הרי הדבר אפשרי מפני שלוש סיבות שונות:
א) על ידי כך שהוא מתגבר על עצמו, שלא יושפע מסביבתו. במקרה זה, אי־השינוי בהתנהגותו אינו מצביע על שלימות, כי הרי הימצאותו בסביבה זו היא באופן העלול להשפיע עליו, לולא התגברותו, וזה מצביע על ירידה16 ושינוי לעומת מצבו הקודם, לפני הגיעו לסביבה זו, כאשר לא היתה קיימת אצלו אפשרות להשפעה שלילית.
ב) על ידי כך שהוא מנותק ונעלה מסביבתו. גם דרך זו אינה מצביעה על שלימות: כיון שאי־השתנותו נובעת רק מהיותו מנותק מן הסביבה, הרי ייתכן, שאילו היה לו קשר עם הסביבה, הוא היה מושפע ממנה. כלומר, בעצם קיימת בו אפשרות של השתנות.
ג) על ידי כך שככל שתהא סביבתו ירודה, הוא משפיע עליה* ומעלה אותה לדרגתו שלו – וזהו האופן המושלם ביותר של העדר השינוי. כי כאשר בכוחו לרומם את סביבתו אליו, בכל מקום שבו הוא נמצא, לא ייתכן שמשהו עלול להשפיע עליו לרדת מדרגתו.
ה. שלושה אופנים של אי־ השתנות הגוף
כך גם לגבי אי־השינוי ב"חטא" וב"יופי" לפי שאינם "מושפעים" על ידי השנים והזקנה, זאת מפני שרוחניות הנשמה מגינה על האדם בכל, ואף על גשמיות הגוף17, מפני שינויים, כבעניננו – שרה – אשר היתה "בת ק' כבת כ' ובת כ' כבת ז'", הרי דבר זה אפשרי בשלושת האופנים שהוזכרו לעיל:
א) אדם שלפי מצבו הרוחני אין מופרך אצלו קשר לחטא, ומצד גשמיות הגוף אף יותר: הוא נתון להשפעות הגיל, ולפי הטבע הוא צריך לאבד את יופי נעוריו, ולמרות זאת הוא מתגבר בעבודתו הרוחנית, ואף עד כדי השפעה אף על גשמיות הגוף, כך שהגוף נשאר ביופיו, כפי שהיה בצעירותו.
לפי אופן זה של העדר השינוי, הרי "בת ק' כבת כ' ובת כ' כבת ז'" הוא רק
הערות
- 16. להעיר, ממה שאין מסככין בדבר שראוי לקבל טומאה, אפילו כשלא הוכשר לטומאה (סוכה יא, א. שו"ע או"ח ר"ס תרכ"ט). וראה ג"כ פרה פי"א מ"ח: לקטו לאוכלין.
- *. כי האדם וסביבתו להיותם מושפעים זמ"ז (ראה רמב"ם הל' דעות רפ"ו. ובכ"מ) א"א אשר סו"ס לא תהי' השפעה מאחד על השני.
- 17. שלכן משבח הכתוב את שרה שהיתה כבת ז' ליופי – אף ש"שקר החן והבל היופי" – כי יופי זה בא מצד הנשמה, כבפנים. וכמבואר בגו"א כאן.
שולחן ערוך, אורח חיים תרכ״ט - הטקסט מספריא
דָּבָר שֶׁמְּסַכְּכִין בּוֹ, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה צוֹמֵחַ מִן הָאֶרֶץ, וְתָלוּשׁ, וְאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה; אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ צוֹמֵחַ מִן הָאָרֶץ, אַף עַל פִּי שֶׁגִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ וְאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה כְּגוֹן עוֹרוֹת שֶׁל בְּהֵמָה שֶׁלֹּא נֶעֶבְדוּ, שֶׁאֵינָם מְקַבְּלִים טֻמְאָה, אוֹ מִינֵי מַתָּכוֹת, אֵין מְסַכְּכִין בָּהֶם וְכֵן אֵין מְסַכְּכִין בְּעָפָר (רַ"ן).
וְכֵן דָּבָר שֶׁמְּקַבֵּל טֻמְאָה כְּגוֹן שִׁפּוּדִין וַאֲרֻכּוֹת הַמִּטָּה וְכָל הַכֵּלִים, אֵין מְסַכְּכִין בָּהֶם; וַאֲפִלּוּ אִם נִשְׁבְּרוּ, שֶׁלֹּא נִשְׁאַר בָּהֶם שִׁעוּר קַבָּלַת טֻמְאָה.
סִכְּכָהּ בְּחִצִּים שֶׁאֵין לָהֶם בֵּית קִבּוּל, כְּשֵׁרָה; וְשֶׁיֵּשׁ בָּהֶם בֵּית קִבּוּל, פְּסוּלָה.
סִכְּכָהּ בְּפִשְׁתָּן שֶׁלֹּא נִדַּק וְלֹא נִפֵּץ, כְּשֵׁרָה, דְּעֵץ בְּעָלְמָא הוּא; אֲבָל אִם נִדַּק וְנִפֵּץ, פְּסוּלָה.
בַּחֲבָלִים שֶׁל פִּשְׁתָּן, פְּסוּלָה; שֶׁל גֶּמִי וְשֶׁל סִיב, כְּשֵׁרָה.
בְּמַחְצֶלֶת שֶׁל קָנִים וְקַשׁ וְשִׁפָּה וְגֶמִי, בֵּין שֶׁהִיא חֲלָקָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לִשְׁכִיבָה, בֵּין שֶׁאֵינָהּ חֲלָקָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לִשְׁכִיבָה, אִם הִיא קְטַנָּה, סְתָמָא עוֹמֶדֶת לִשְׁכִיבָה וּמְקַבֶּלֶת טֻמְאָה וְאֵין מְסַכְּכִין בָּהּ, אֶלָּא אִם כֵּן עֲשָׂאָהּ לְסִכּוּךְ. הַגָּה: דְּהַיְנוּ שֶׁרֹב בְּנֵי אוֹתָהּ הָעִיר עוֹשִׂין אוֹתָהּ לְסִכּוּךְ (הָרֹא"שׁ פ"ק דְּסֻכָּה); וְאִם הִיא גְּדוֹלָה, סְתָמָא עוֹמֶדֶת לְסִכּוּךְ וּמְסַכְּכִין בָּהּ, אֶלָּא אִם כֵּן עֲשָׂאָהּ לִשְׁכִיבָה דְּהַיְנוּ שֶׁמִּנְהַג הַמָּקוֹם לִשְׁכַּב עָלֶיהָ; וְהָנֵי מִילֵי שֶׁאֵין לָהּ שָׂפָה, אֲבָל אִם יֵשׁ לָהּ שָׂפָה בְּעִנְיָן שֶׁרְאוּיָה לְקַבֵּל, אֲפִלּוּ אִם נִטַּל שְׂפָתָהּ אֵין מְסַכְּכִין בָּהּ. הַגָּה: בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִקְבֹּעַ מַחְצְלָאוֹת בַּגַּגִּין כְּעֵין תִּקְרָה, אֵין מְסַכְּכִין בָּהֶם (כָּל בּוֹ).
יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם מֻתָּר לְהַנִּיחַ סֻלָּם עַל הַגַּג כְּדֵי לְסַכֵּךְ עַל גַּבָּיו. הַגָּה: וְלָכֵן אֵין לְסַכֵּךְ עָלָיו; וַאֲפִלּוּ לְהַנִּיחוֹ עַל הַסְּכָךְ לְהַחֲזִיקוֹ, אָסוּר; וְהוּא הַדִּין בְּכָל כְּלִי הַמְקַבֵּל טֻמְאָה, כְּגוֹן סַפְסָל וְכִסֵּא שֶׁמְּקַבְּלִין טֻמְאָה מִדְרָס (מַהֲרִי"ל).
לְחַבֵּר כְּלֻנְסָאוֹת הַסֻכָּה בְּמַסְמְרוֹת שֶׁל בַּרְזֶל אוֹ לְקָשְׁרָם בִּבְלָאוֹת (פֵּרוּשׁ חֲתִיכוֹת שֶׁל בְּגָדִים בְּלוּיִים) שֶׁהֵם מְקַבְּלִים טֻמְאָה, אֵין קְפֵידָא.
כָּל מִינֵי אֳכָלִין מְקַבְּלִים טֻמְאָה וְאֵין מְסַכְּכִין בָּהֶם.
עַנְפֵי תְּאֵנָה וּבָהֶם תְּאֵנִים, וּזְמוֹרוֹת וּבָהֶם עֲנָבִים, אִם פְּסֹלֶת מְרֻבָּה עַל הָאֹכֶל מְסַכְּכִין בָּהֶם; וְאִם לָאו אֵין מְסַכְּכִין בָּהֶם; וְאִם קְצָרָם לְאֹכֶל, יֵשׁ לַיָּדַיִם תּוֹרַת אֹכֶל לְקַבֵּל טֻמְאָה וְצָרִיךְ שֶׁיְּהֵא פְּסֹלֶת כְּדֵי לְבַטֵּל הָאֹכֶל וְהַיָּד; וְאִם קְצָרָם לְסִכּוּךְ, אָז אֵין לַיָּדַיִם תּוֹרַת אֹכֶל וְאַדְּרַבָּה הֵם מִצְטָרְפִים עִם הַפְּסֹלֶת לְבַטֵּל הָאֹכֶל; וְאִם קְצָרָם לְאֹכֶל וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶם לְסִכּוּךְ, אֵין מַחְשָׁבָה מוֹצִיאָה הַיָּדוֹת מִתּוֹרַת אֹכֶל עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בָּהֶם מַעֲשֶׂה שֶׁנִּכָּר שֶׁרוֹצֶה אוֹתָם לְסִכּוּךְ, כְּגוֹן שֶׁיָּדוּשׁ אוֹתָם.
מְסַכְּכִין בפי"נוגו הַנִּקְרָא בְּעַרְבִי שֻׁמָּר וְהוּא מַאֲכַל בְּהֵמָה וְאֵין בְּנֵי אָדָם אוֹכְלִים אוֹתוֹ אֶלָּא לִרְפוּאָה (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נ"ח ח"ב וְכָל בּוֹ).
סִכֵּךְ בִּירָקוֹת שֶׁמְּמַהֲרִין לִיבַשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁפְּסוּלִים לִסְכָךְ מִפְּנֵי שֶׁמְּקַבְּלִים טֻמְאָה, אֵין דִּינָם כִּסְכָךְ פָּסוּל לִפְסֹל בְּאַרְבָּעָה טְפָחִים, אֶלָּא כַּאֲוִיר חֲשִׁיבֵי לִפְסֹל בִּשְׁלֹשָׁה; וְאִם אֵין דַּרְכָּם לִיבַשׁ, דִּינָם כִּסְכָךְ פָּסוּל וּפוֹסְלִים בְּד' טְפָחִים. הַגָּה: וְכָל מַה שֶּׁדַּרְכּוֹ לִיבַשׁ תּוֹךְ שִׁבְעָה, מִיָּד דַּיְנִינָן לֵיהּ כְּאִלּוּ הוּא יָבֵשׁ (רַ"ן פ"ק דְּסֻכָּה), וְהָוֵי אֲוִיר וּפוֹסֵל בּוֹ אֲפִלּוּ מִן הַצַּד (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ה דְּסֻכָּה).
כָּל דָּבָר הַמְחֻבָּר אֵין מְסַכְּכִין בּוֹ וְדִינוֹ כְּדִין הָאִילָן.
יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁאָסְרוּ חֲכָמִים לְסַכֵּךְ בָּהֶם לְכַתְּחִלָּה, וְהֵם מִינֵי עֲשָׂבִים שֶׁאֵינָם רְאוּיִם לַאֲכִילָה וְאֵינָם מְקַבְּלִין טֻמְאָה, וְרֵיחָם רַע אוֹ שֶׁנּוֹשְׁרִים עֲלֵיהֶן, דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא מִתּוֹךְ שֶׁרֵיחָן רַע אוֹ שֶׁעֲלֵיהֶן נוֹשְׁרִים יֵצֵא מִן הַסֻכָּה.
וְכֵן אָסוּר לְסַכֵּךְ בַּחֲבִילָה, מִפְּנֵי שֶׁפְּעָמִים שֶׁאָדָם מַנִּיחַ חֲבִילָתוֹ עַל גַּג הַסֻכָּה לְיַבְּשָׁהּ וְאַחַר כָּךְ נִמְלָךְ עָלֶיהָ לְשֵׁם סֻכָּה, וְאוֹתָהּ סֻכָּה פְּסוּלָה מִשּׁוּם תַּעֲשֶׂה וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי בְּפִסוּל, וְגָזְרוּ עַל כָּל חֲבִילָה אָטוּ זֹאת; וְכֵיוָן שֶׁמִּפְּנֵי זֶה אֲסָרוּהוּ, לֹא הֻצְרְכוּ לֶאֱסֹר אֶלָּא בַּחֲבִילָה שֶׁדֶּרֶךְ לְיַבְּשָׁהּ, וְאֵין זֶה בְּפָחוֹת מִכ"ה קָנִים, הִלְכָּךְ כָּל חֲבִילָה שֶׁהִיא פְּחוּתָהּ מִכ"ה קָנִים, מֻתָּר לְסַכֵּךְ בָּהּ; וְאִם כ"ה קָנִים אוֹ יוֹתֵר הַבָּאִים מִגֶּזַע אֶחָד, וּקְשָׁרָם בְּרֹאשָׁם הַשֵּׁנִי, אֵינָהּ נִקְרֵאת חֲבִילָה כֵּיוָן שֶׁעִקָּרָן אֶחָד; וְאִם אָגַד עִמָּהֶם קָנֶה אֶחָד וְיֵשׁ בֵּין שְׁנֵיהֶם כ"ה, הַוְיָא חֲבִילָה. הַגָּה: וְכָל חֲבִילָה שֶׁאֵינָהּ קְשׁוּרָה מִשְּׁנֵי רָאשֶׁיהָ שֶׁיְּכוֹלִין לְטַלְטְלָהּ כָּךְ, אֵינָהּ חֲבִילָה, וּמֻתָּר לְסַכֵּךְ בָּהּ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַפּוֹסְקִים).
חֲבִילָה שֶׁאֵין קוֹשְׁרִים אוֹתָהּ אֶלָּא לְמָכְרָהּ בְּמִנְיָן וּמִיָּד כְּשֶׁיִּקְנֶנָּה הַקּוֹנֶה יַתִּירֶנָּה, אֵינָהּ חֲבִילָה.
אִם סִכֵּךְ בַּחֲבִילָה, וְהִתִּירָהּ, כְּשֵׁרָה כֵּיוָן שֶׁאֵין אִסוּרָהּ אֶלָּא מִשּׁוּם גְּזֵרָה; אֲבָל חֲבִילָה שֶׁהֶעֱלָה לְיַבֵּשׁ וְנִמְלַךְ עָלֶיהָ לְסִכּוּךְ, שֶׁפְּסוּלָה מִן הַתּוֹרָה, אֵינָהּ נִתֶּרֶת בְּהַתָּרָה אֶלָּא צְרִיכָה נִעְנוּעַ.
וְכֵן אָסְרוּ לְסַכֵּךְ בִּנְסָרִים שֶׁרָחְבָּן אַרְבָּעָה, אֲפִלּוּ הֲפָכָן עַל צִדָּן שֶׁאֵין בָּהֶם אַרְבָּעָה; וְאִם אֵין בְּרָחְבָּן אַרְבָּעָה, כְּשֵׁרִים, אֲפִלּוּ הֵם מְשֻׁפִּים שֶׁדּוֹמִים לְכֵלִים, וְנָהֲגוּ שֶׁלֹּא לְסַכֵּךְ בָּהֶם כְּלָל.
פֵּרַס עָלֶיהָ סָדִין מִפְּנֵי הַחַמָּה, אוֹ תַּחְתֶּיהָ מִפְּנֵי הַנְּשָׁר, כְּלוֹמַר שֶׁלֹּא יִהְיוּ עָלִין וְקִסְמִין נוֹשְׁרִים עַל שֻׁלְחָנוֹ, פְּסוּלָה; אֲבָל אִם לֹא פֵּרַס אֶלָּא לְנָאוֹתָהּ, כְּשֵׁרָה וְהוּא שֶׁיְּהֵא בְּתוֹךְ ד' לַסְכָךְ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁסֻכָּה שֶׁהִיא מְסֻכֶּכֶת כְּהִלְכָתָהּ וְיָרֵא שֶׁמָּא יִיבַשׁ הַסְכָךְ אוֹ יִשְּׁרוּ הֶעָלִין וְתִהְיֶה חַמָּתָהּ מְרֻבָּה מִצִּלָּתָהּ, וּפֵרַס עָלֶיהָ סָדִין שֶׁלֹּא תִּתְיַבֵּשׁ, אוֹ תַּחְתֶּיהָ שֶׁלֹּא יִשְּׁרוּ הֶעָלִין, כֵּיוָן שֶׁהַסָדִין גּוֹרֵם שֶׁעַל יָדוֹ צִלָּתָהּ מְרֻבָּה מֵחַמָּתָהּ, פְּסוּלָה; אֲבָל אִם לֹא כִּוֵּן בִּפְרִיסַת הַסָדִין אֶלָּא לְהָגֵן מִפְּנֵי הַחַמָּה וְהֶעָלִין, אוֹ לְנָאוֹתָהּ, כְּשֵׁרָה וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא בְּתוֹךְ אַרְבַּע לַסְכָךְ; וּמִיהוּ לְכַתְּחִלָּה לֹא יַעֲשֶׂה אֶלָּא אִם כֵּן הוּא נִכָּר לַכֹּל שֶׁמְּכַוֵּן כְּדֵי לְהָגֵן אוֹ שֶׁהוּא שָׁרוּי בְּמַיִם, שֶׁאָז נִכָּר לַכֹּל שֶׁאֵינוֹ שׁוֹטְחוֹ שָׁם אֶלָּא לִיבַשׁ.
משנה פרה י״א:ח׳ - הטקסט מספריא
אזוב שהזה בו. כשר לטהר בו את המצורע. לקטו לעצים ונפלו עליו משקין מנגבו והוא כשר. לקטו לאוכלין ונפלו עליו משקין. אף על פי שנגבו פסול. לקטו לחטאת. כמלקט לאוכלין. דברי ר' מאיר. ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון אומרים כמלקט לעצים:
משנה תורה, הלכות דעות ו׳ - הטקסט מספריא
דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמוד ממעשיהם הוא ששלמה אומר משלי יג כ [הוֹלֵךְ] אֶת חֲכָמִים וחכם [יֶחְכָּם] וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרועַ ואומר אשרי האיש וגו' וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי ישב לבדו יחידי כענין שנאמר ישב בדד וידום ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אא"כ נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע יצא למערות ולחוחים ולמדברות ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים כענין שנאמר מי יתנני במדבר מלון אורחים.
מצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם כענין שנאמר ובו תדבק וכי אפשר לאדם להדבק בשכינה אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו הדבק בחכמים ותלמידיהם לפיכך צריך אדם להשתדל שישא בת תלמיד חכם וישיא בתו לתלמיד חכם ולאכול ולשתות עם תלמידי חכמים ולעשות פרקמטיא לתלמיד חכם ולהתחבר להן בכל מיני חבור שנאמר ולדבקה בו וכן צוו חכמים ואמרו והוי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את דבריהם.
מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו והמתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא.
אהבת הגר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה שתי מצות עשה אחת מפני שהוא בכלל ריעים ואחת מפני שהוא גר והתורה אמרה ואהבתם את הגר צוה על אהבת הגר כמו שצוה על אהבת עצמו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך הקב"ה עצמו אוהב גרים שנאמר ואוהב גר.
כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב אבל המכה את חבירו והמחרפו אע"פ שאינו רשאי אינו עובר משום לא תשנא.
כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק כמו שנאמר ברשעים ולא דבר אבשלום את אמנון מאומה למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך ואם חזר ובקש ממנו למחול לו צריך למחול ולא יהא המוחל אכזרי שנאמר ויתפלל אברהם אל האלהים.
הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך המוכיח את חבירו בין בדברים שבינו לבינו בין בדברים שבינו לבין המקום צריך להוכיחו בינו לבין עצמו וידבר לו בנחת ובלשון רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא אם קיבל ממנו מוטב ואם לאו יוכיחנו פעם שניה ושלישית וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפש בעון אלו כיון שאפשר לו למחות בהם.
המוכיח את חבירו תחלה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו שנאמר ולא תשא עליו חטא כך אמרו חכמים יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות ת"ל ולא תשא עליו חטא מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל וכל שכן ברבים אף על פי שהמכלים את חבירו אינו לוקה עליו עון גדול הוא כך אמרו חכמים המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא לפיכך צריך אדם להזהר שלא לבייש חבירו ברבים בין קטן בין גדול ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו במה דברים אמורים בדברים שבין אדם לחבירו אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים ומפרסמים חטאו ומחרפים אותו בפניו ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב כמו שעשו כל הנביאים בישראל.
מי שחטא עליו חבירו ולא רצה להוכיחו ולא לדבר לו כלום מפני שהיה החוטא הדיוט ביותר או שהיתה דעתו משובשת ומחל לו בלבו ולא שטמו ולא הוכיחו הרי זו מדת חסידות לא הקפידה תורה אלא על המשטמה.
חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות מפני שנפשן שפלה למאד ורוחם נמוכה אע"פ שהן בעלי ממון אפילו אלמנתו של מלך ויתומיו מוזהרים אנו עליהן שנאמר כל אלמנה ויתום לא תענון והיאך נוהגין עמהן לא ידבר אליהם אלא רכות ולא ינהוג בהן אלא מנהג כבוד ולא יכאיב גופם בעבודה ולבם בדברים קשים ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו כל המקניטן או מכעיסן או הכאיב להן או רדה בהן או אבד ממונן הרי זה עובר בלא תעשה וכל שכן המכה אותם או המקללן ולאו זה אף על פי שאין לוקין עליו הרי עונשו מפורש בתורה וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב ברית כרת להן מי שאמר והיה העולם שכל זמן שהם צועקים מחמס הם נענים שנאמר כי אם צעק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו בד"א בזמן שעינה אותן לצורך עצמו אבל עינה אותם הרב כדי ללמדן תורה או אומנות או להוליכן בדרך ישרה הרי זה מותר ואע"פ כן לא ינהוג בהן מנהג כל אדם אלא יעשה להם הפרש וינהלם בנחת וברחמים גדולים וכבוד שנאמר כי ה' יריב ריבם אחד יתום מאב אחד יתום מאם ועד אימתי נקראים יתומים לענין זה עד שלא יהיו צריכין לאדם גדול להסמך עליו ולאמנן ולהטפל בהן אלא יהיה עושה כל צרכי עצמו לעצמו כשאר כל הגדולים.
מצוטט בעמוד אחד
לקוטי שיחות 1
- כרך לח ‹ חוקת ‹ שיחה א ‹ 77 לקו"ש ח"ה ע' 96
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.

