שיחה כא

560שיחה כא

א. תוכנו של מתן תורה הוא – חיבור "מעלה" עם "מטה", שכל עניני העולם, בלי יוצא מן הכלל, יהיו מוארים וחדורים באור התורה.

כך יובן הנאמר בגמרא¹: "הכל מודים בעצרת דבעינן לכם". בפסח וסוכות די בגשמיות בלבד או ברוחניות בלבד, ואילו ב"עצרת" – הכל מודים שיש צורך ב"לכם", בחדירה פנימית שתקיף את כל עניני האדם, שהאור לא ישאר בחג השבועות בלבד כי אם יפעל בכל השנה. ולא רק בשבת ויום טוב אלא גם בחיים היום יומיים.

ב. הרבי, כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, אמר פעם בהתוועדות שהשעה האחת של לימוד תורת החסידות, צריכה להתפשט על פני כל עשרים וארבע שעות היממה, שבכולן יהיה ניכר שזה יהודי הלומד חסידות.

וכשם שכן הוא לגבי חסידות בפרט, כך הוא גם ביחס לכללות התורה, שעל התורה להקיף כל עניני האדם במשך כל היממה, וכמאמר הרמב"ם²: החכם צריך שיהא ניכר במעשיו כו', ונמנים שם עשרה דברים, הכוללים את כל חיי האדם.

זה תוכנו של מתן תורה, שתורה נתלבשה בגשמיות, וניתנה לנשמות בגופים דוקא. כאן למטה דוקא, כי התורה דורשת "בירור" כל הענינים הגשמיים. בתחילה, בירור הגוף והנפש הבהמית, ולאחר מכן, החלק – של כל אחד – בעולם, והדרך אינה של דחיה ושבירה, כי אם של "בירור" דוקא. כמאמר הבעש"ט לפסוק עזב תעזב עמו³.

ג. נאמר: "יש חכמה בגוים תאמין יש תורה בגוים אל תאמין"⁴. וממאמר רז"ל זה, יובן ההבדל בין חכמה לתורה.

כדי להבין השכלה מסוימת יש להזדקק, ראשית כל, למושכלות ראשונות, ולכללי החכמה – בלשון החוקרים: כללי ההגיון – ועל פי שני דברים אלו באה מסקנת ההשכלה.

לפי זה יש להסיק שלמרות שמסקנת ההשכלה מתחייבת, אמנם, על־פי המושכלות הראשונות וכללי ההגיון, ברם, המושכלות הראשונות וכללי ההגיון, עצמם אינם הכרחיים על־פי בסיס מוקדם כלשהו, אלא שהדבר תלוי רק ברצונו הטוב של האדם אם מוכן לקבל את המושכלות הראשונות, והם מוצאים חן בעיניו, שאז הוא מקבל גם מסקנת ההשכלה, 561אבל, כשמסתייג מהמושכלות הראשונות, הרי גם ההשכלה עצמה אינה מתקבלת לדידו.

זו אחת ההוכחות שהשכל עצמו מוכיח שיש להזדקק אל הנעלה מן השכל, משום שבשכל גופו מורגש ששרשו ומקורו אינו שכל, שכן ה"נקודה" היסודית שממנה נובעת כל השכלה – כלומר: "המושכלות הראשונות" – אינה מחויבת מצד השכל, כי אם נקבעת כי כך מוצא חן בעיני האדם, כתוצאה מאמונה והנחה נפשית מוקדמת.

זה, איפוא, ההבדל בין חכמה לתורה: קבלת דבר חכמה תלויה ברצון הטוב, כשכללי השכל משביעים רצונו של אדם מסיק הוא מהם מסקנות מסויימות, אבל אין זאת אומרת " שהחכמה עצמה היא שמכריחתו. לא כן תורה, שהיא כמאמר הזהר⁵ שתורה " היא מלשון הוראה, התורה מלמדת האדם את הצריך, את המותר, ואת האסור, שהם שלש הקבוצות: "איסור" "רשות, ו"מצוה", והתורה עוד דורשת להפוך את דבר הרשות למצוה.

התורה מדריכה את האדם מבלי להתחשב בהסכמתו שאם יהיה הדבר לפי רוחו אז יקבלו, התורה מורה ודורשת להתנהג כך מבלי שהדבר יהיה תלוי ברצון הטוב.

וזה פירוש הפתגם: "יש חכמה בגוים – תאמין, יש תורה בגוים – אל תאמין". – חכמה התלויה ברצון והסכמת המקבל, מצויה גם בקרב הגוים. כשמוצאים חן בעיניו של אדם יסודות וכללי ההגיון הרי הוא מקבל את ההשכלה. ברם, תורה שהיא צריכה להתקבל אף בלי הסכמת האדם – אינה מצויה בין הגויים.

ד. כוח זה של קליטת ענין של תורה אף בלי שיהא קשור בהסכמה מצוי אך ורק בקרב ישראל משום שכל איש ישראל יש לו נשמה הקשורה עם הקב"ה, וכפי שאנו אומרים⁶: "נשמה שנתת בי", וכל בני ישראל עמדו על הר סיני בשעת מתן תורה ואף הנשמות העתידות, וכן הנשמות שהיו קודם לכן⁷.

שמע, איפוא, כל יהודי קריאת הקב"ה אליו, לכל אחד ואחד ביחוד:

אנכי הוי' אלקיך". "אנכי, דלא אתרמיז בשום אות ובשום קוץ"⁸, הוא

כחך וחיותך". ומאחר ודיבורו של הקב"ה חשוב מעשה⁹, נעשה הדבר כך, שכוחו וחיותו הוא – אנכי, זה שהכתיב עצמו בתורה: "אנכי", ראשי תיבות: אנא נפשי כתבית יהבית¹⁰.

קיימת, אם כן, בנפש כל איש ישראל פנימה, בשיא ההנחה ושיא הקלטה, האמונה בהקב"ה – ויותר מזה, אין הוא זקוק כלל לאמונה, שכן, הקב"ה מהותו, כחו וחיותו.

562עלול, אמנם, להיות שהשתרבבו לנפשו של אדם גורמים המעלימים ומסתירים הנחה וקליטה איתנה זו, אבל בנפשו פנימה מצויה תורה, הוראה, בכל איש ישראל. נמצאת בקרבו התורה כולה – לא משום הסכמתו והבנתו, שהן דברים המצטמצמים בתחום מסוים ומוגבל, כי אם משום היות התורה, מלשון הוראה, מורת דרכו של אדם אף בניגוד להבנתו. וגם אז היא מקיפה וחודרת את פנימיותו של האדם בכל עניניו, שכן כל מהותו היא: "אנכי הוי'".

ה. ההוראה מן האמור:

כשאדם עוסק בקירוב יהודים ליהדות והוא נתקל ביהודי שלעת עתה רחוק הוא מכך, אין לו להבהל ולהתיאש, כיון שבנפשו פנימה יש " בתכלית הקליטה וההנחה כל הענינים שעל יהודי להאמין בהם, והנחה זו בלתי מוגבלת היא, שכן זו כל מהותו. יש רק לסלק את הדברים המעלימים, ואז מתגלית פנימיותו.

כשפנימיותו פועלת מבפנים, ונוסף לכך הוא מתעורר מבחוץ ע"י זולתו, משפיעים שני הגורמים יחד על שבתווך (בין פנימיותו לבין השפעת הזולת) שאף הוא יהיה מושפע בבחינה פנימית.

וזאת החובה המוטלת על כל איש ישראל: לגשת ליהודי ולסלק את הגורמים המעלימים את "נקודתו" הפנימית. ידוע, הרי, פתגמו של אדמו"ר הזקן: גם סדר הקדימה והאיחור שבתורה הוא חלק מן התורה, והמצוה הראשונה שבתורה היא: "פרו ורבו", כלומר: על כל יהודי "ליצור" יהודי נוסף!¹¹.

ו. ישנה "תורה" מאדמו"ר הזקן לפסוק "ועשית חג שבועות": שבועותיש לו משמעות של חול וחולין, ויש לעשות מזה חג.

תוכנו של דבר זה, הוא:

ההבדל בין שבת ליום טוב הוא בכך ששבת אסור בעשיית מלאכה, ולא רק במלאכה, אלא גם "בעובדין דחול", שאינן מלאכה, מאחד והם מעשי חול הם אסורים בשבת.

משום ששבת היא נעלית מעניני החול, שכשם שהקב"ה נח בשבת ממעשי בראשית, כן גם על האדם –

אדמה לעליון"¹² לשבות, ולכן צריכה להיות השביתה גם מדבור "שלא יהא דבורך בשבת כדבורך בחול"¹³. כיון שלמעלה היתה ההתהוות מדבור, ודבורו של הקב"ה חשוב מעשה.

זהו מבחינת ההלכה, ואילו בספרי חסידות – אין הכונה לתורת החסידות, אלא לענין לפנים משורת הדין – נאמר שאפילו הרהור אסור¹⁴. שכן למעלה היתה השביתה גם מהרהור, שהרי גם מחשבה למעלה פועלת. ההבדל הוא 563רק בכך, שמדבור נוצר "עלמא דאתגליא" וממחשבה – "עלמא דאתכסיא".

כל זה הוא בשבת, ואילו ביום טוב, אסורה, אמנם, מלאכה, אבל לצורך אוכל נפש מותרת מלאכה ביום טוב, משום שענינו של יום טוב הוא, שיהיו ענינים גשמיים, אלא שיוחדר הקודש גם בצרכים הגשמיים, באוכל נפש, בעובדין דחול.

לגבי שבת נאמר: "והכינו ביום הששי", משום שהשבת נעלה מכל עניני החולין. מה שאין כן ביום טוב שנקרא: מקרא קודש, מקרא מלשון הזמנה, כמוסבר בזהר שמזמינים את הקודש לחול, ומעלים את החול לקודש, שלכן אין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין¹⁵, ולפי פסק אדמו"ר הזקן בשלחן ערוך¹⁶, גם עכשיו כך הוא מן התורה. לפי שכל ענין יום טוב הוא מקרא קדש. קידוש החול, לכן קשור הדבר בענינים גשמיים, בשר ויין.

וזה גם הטעם לכך, ש"פרש חגיכם כתיב ולא פרש שבתכם"¹⁷, שכן שבת נעלה מכל עניני גשמיות. הגשמיות שישנה בשבת מתעלה, ואין היא גשמיות כלל, ולכן אין בה פרש, ואילו עבודת יום טוב היא הרי לעשות מחול קודש, כשחסרה, אם כן, "עבודה" זו, יש "פרש חגיכם".

–

וזו כוונת אדמו"ר הזקן – "ועשית חג שבועות", לעשות מחולין – חג, שזהו הרי כל ענין מתן תורה: לקדש את החול.

ז. המצוה הראשונה שלאחר מתן תורה היא: לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב וגו', מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך¹⁸, וב"תורה" לפסוק זה, אומר אדמו"ר הזקן: הכתוב מתחיל בשלילה: לא תעשון אתי, משום ש"העדר קודם למציאות", ולאחר מכן (ב"חיוב") אומר: "מזבח של "התבטלות", דוגמת אדמה "שהכל דשין עליה", "וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך", את ה"עליות" וה"שלמות" שלך.

במובנו הפנימי של "עולותיך ושלמיך", אין הכוונה לעניני "ישות", אלא עליות ושלימות לאמיתה של הגדרה, הנקראים בתורה, עולותיך ושלמיך. ולמרות זאת: וזבחת עליו, כי מתן תורה, דורש אי התחשבות באף גורם, אפילו "זהב וכסף" שהן אהבה ויראה.

כפי שהוסבר לעיל (באריכות, לגבי הענין שהנשמות הן "פנימיים"), דורשת התורה להגיע לקיום רצון ה', בלבד, מבלי להתחשב בשום גורם צדדי, שהרי במתן תורה אמר הקב"ה: אנכי הוי' אלקיך, שאנכי הוי' – נעשה

כחך וחיותך, ומשום כך שום דבר אינו תופס מקום.

564וכפירוש הבעש"ט¹⁹ לפסוק "שויתי ה' לנגדי תמיד"²⁰, שמשום היות "הוי' לנגדי", עומדים כל הענינים בהשתוות, שכאן, הכוונה הרי, גם " ענינים רוחניים עד רום המעלה, לפי שאין לחפוץ אלא בקיום רצונו יתברך.

ולפיכך – המצוה הראשונה שלאחר מתן תורה, היא: לא תעשון אתי וגו', וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך, שכן, כאמור, באריכות, זהו ענינו של מתן תורה.

ח. אין מקרא יוצא מידי פשוטו²¹, וכך גם, אין מאמר רז"ל יוצא מידי פשוטו, כשאומרים "מתן תורה", שפירושו, הרי, שנמשכת תמיד נתינת התורה וכפי שאומרים כל יום בברכות השחר: נותן התורה, לשון הוה, הכוונה פשוטה שיש צורך בלימוד התורה כל יום. יש הכרח בקביעות עתים לתורה מדי יום ביומו.

הקביעות צריכה להיות בכל יום ממש, שהרי על התורה נאמר: כי הם חיינו. וב"חיות" אסור להיות כל הפסק. בבריאות יכולה להיות עתים חזקה ועתים חלשה יותר אבל נקודת החיות – כשנפסקת חס ושלום, לרגע אחד – היא נפסקת גם לאחר מכן, וכך גם בתורה – הכרח ללמוד בכל יום ויום.

ברם, כפי שאומרת הגמרא: "כל האומר אין לי אלא תורה – אפילו תורה אין לו", ויש צורך גם בגמילות חסדים²². לפיכך צריכה להיות גם

עבודת" התפלה, שהיא בכלל גמילות חסדים כפירש"י²³, ככתוב: "גומל נפשו איש חסד", ולפני התפלה צריכה להיות גמילות חסדים גם לפי פשוטה, כמאמר²⁴: "יהיב פרוטה לעני והדר מצלי". אז תביא עבודת התפלה לכך שלימוד התורה יהא כפי הדרוש.

ולאלה הקובעים עתים לתורה בכל יום ישנה ההבטחה: "אם בחוקותי תלכו – שתהיו עמלים בתורה²⁵ – ונתתי גשמיכם בעתם". זו טבעת הקידושין של מתן תורה, והקב"ה מובטח הרי לקיום הבטחתו.

אם כך הדבר ביחס לכל פרט – כל שכן שכך לגבי הכלל, כגון מוסדות חינוך: על המורים לקבל על עצמם מיום חג השבועות להקדיש השתדלות מרובה לכך שללמודי הקדש תוקדש מרבית שעות הלמודים. יש להתמיד בהרחבת לימוד התורה, "ואתהלכה ברחבה". יש לבטוח בה', רק לא לעכב ולעוות את צנורות ההשפעה. ללכת בהרחבה, הן בגשמיות והן ברוחניות, הן בכמות והן באיכות. "יגדיל תורה 565ויאדיר" – להגדיל בכמות ולהאדיר באיכות.

אז יהיה זה כפי שאמר הרבי לפני עשר שנים: "האחד יהיה לרבבה", הן לפי פשוטם של דברים, והן באיכות: כל אחד מרבבת התלמידים יהיה בבחינת "רבבה", שתוכנה הפנימי: ספירת הכתר²⁶.

(משיחת חגה"ש, תשט"ז)

ט. לפני עשרים שנה, אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר בעת התוועדות בחג השבועות, שעל כל אחד לקבוע לו שיעור לגמרא בעיון. מאחר שאמר זאת בשבועות, מובן, שלימוד בעיון קשור במתן תורה.

לאמיתו של דבר, יש לגבי ענין זה של לימוד תורה בעיון פסק משנה מפורשת: "עשיר שהביא קרבן עני – לא יצא"²⁷, והרי "אין עני אלא בדעת ואין עשיר אלא בדעת"²⁸.

מי שהוא עשיר בדעת, שבאפשרותו ללמוד בעיון, והביא קרבן עני, ולומד רק באופן שטחי, לא יצא, ומונע בכך את ההשפעות הטובות של הקרבן. הרי גם ללימוד התורה יש השפעות שהן תחליף להקרבת הקרבנות, וכ"שלא יצא", חסרים ענינים אלו.

ולא רק שלימות הענין, שצריכה להווצר ע"י לימוד התורה – פגומה, אלא שחסר גם בעצם הענין של לימוד התורה.

ההלכה, לגבי לימוד התורה, היא, שאם ביטל אדם אפילו רגע אחד מלימוד תורה בשעה שאפשר היה לו לעסוק בה, הרי "כי דבר ה' בזה גו'", כנאמר בגמרא²⁹ ומובא ע"י אדמו"ר הזקן בפרק הראשון בתניא. העובדא שממלא כל זמנו בלימוד התורה – אינה מועילה לגבי הרגע האחד בו לא ניצל את האפשרות ללמוד, והוא בכלל בוזה דבר השם.

וכשם שהדבר ביחס לזמן, כן הוא גם ביחס לכוחות הנפש.

כשאדם אינו מנצל כל כשרונותיו ללימוד התורה, אף ששוקד על לימודיו בכל הזמן העומד לרשותו, מאחר שקיים כוח נפשי שלא נוצל לתורה, הרי זה, בבחינה דקה, ענין של ביטול תורה, ומבחינה מסוימת מתיחס אליו סיום הפסוק הנ"ל, ר"ל.

בלימוד תורה "לגירסא", מנוצל כח הדיבור, "למוציאיהם בפה", חיצוניות המחשבה וחיצוניות השכל, אבל כח ההסברה, כח ההעמקה וכח ההמצאה, החב"ד שבנפש, אינם מנוצלים, ולכן יש בדבר משום "ביטול תורה בדקות".

שכן, מי למד כאן? – רק חציו האחד של האדם, ואילו חציו השני לא למד כלל. ויתירה מזו: איזה חצי למד? – החיצוני. ואילו העיקרי לא למד כלום.

ולכן נדרש כל אחד ואחד, להעריך את עצמו באיזו מדה מסוגל הוא 567להתעמק בתורה, ובמדה זו עליו לעמול, כי אם אינו עמל בכל כחותיו, אף שהוא מקדיש עמל, אבל באשר נשארו בנפשו כוחות בלתי מנוצלים, ובמיוחד כוחות עיקריים שלא משתמש בהן, הריהו נכלל בבחינת "לא יגעת", והרי: "לא יגעת ומצאת אל תאמין"³⁰.

יכול הוא להיות מחונן בחושים טובים, ודבר הלוקח אצל אחרים זמן רב ויגיעה רבה, משיג הוא במיעוט זמן ובנקל, אך אם אינו עובד בכל כוחותיו, הרי זה: "לא יגעת", ולא יתכן לכן ה"מצאת".

ואין זה אמור דוקא ביחס ללימוד התורה, הוא הדין לכל הענינים שיש לעמול עליהם, כגון יראת שמים ואהבתו, שגם על כך נאמר הלשון: יגעת³¹, וכן הוא גם לגבי קיום המצוות שיש לעמול עליהן³², – קליפה וסטרא אחרא נותנת בחינם, וכמו שכתוב: "הדגה אשר נאכל במצרים חנם", אבל בקדושה, יש צורך ביגיעה – בכל זה יש לעמול בכל כחות הנפש, אחרת – נכלל הדבר בגדר: לא יגעת ומצאת אל תאמין.

ולאידך גיסא, כשאדם עמל במדה הראויה, הרי אפילו בעל חושים פשוטים יש לו ההבטחה: יגעת ומצאת.

י. מכאן, גם תשובה לאלה – הטוענים: "מדוע דורשים ממני ללמוד תורת החסידות, בשעה שלא מילאתי עדיין כריסי בש"ס ופוסקים, והלואי שאסתדר בלימוד הנגלה", "אין לנו עסק בנסתרות!"

– לאמיתו של דבר, הרי נגלה דתורה ופנימיות התורה, הן תורה אחת שניתנה לכל אחד מישראל בשעת מתן תורה וכנאמר: אנכי ה' אלקיך, לשון יחיד, שהכל ניתן לכל אחד בפרט, כל חלקי התורה, פשט רמז דרוש וסוד, ולכן נפסק בהלכות תלמוד תורה³³, שכל אחד מחוייב ללמוד כל חלקי התורה.

ואשר לטענה שאינו מסוגל להבין הנסתר – צריכה הרי לבוא במקומה קושיא חזקה יותר: "איזה קשר יש לי בכלל לתורה, והלא היא חכמתו של הקב"ה, שהיא בלי גבול, ואיך אוכל ביכלתי המוגבלת לקלוט אותה?" אלא שהתירוץ הוא, שהקב"ה הנחיל לישראל את התורה באופן שיהיו מסוגלים לקבלה, ואם כן, בידו של יהודי גם לקלוט את ה"סתים דאורייתא", שהרי גם חלק זה נתן הקב"ה לכל איש ישראל –

– האמת היא, שהנגלה הוא כלשון רז"ל: גופי תורה, גוף התורה, והוא מקשר את הנגלה שבנשמה ואת הנגלה שבקוב"ה, אבל הסתים דאורייתא, שהוא כלשון רז"ל – נשמתא דאורייתא

כמוסבר בזהר³⁴, מקשר את הסתים שבנשמה עם הסתים דקוב"ה.

568ולפי זה, כשאדם לומד רק נגלה בלי חסידות, הרי לא ניצל את הסתים שבנשמה, שלא נתחברה לתורה, ודומה הדבר לאמור, ללימוד לגירסא ולא בעיון.

מתי ישנו לימוד התורה לאמיתו? – בשעה ששלמות האדם, חיצוניותו ופנימיותו, עסוקה וקשורה בתורה השלימה, חיצוניות ונגלה – ופנימיות וחסידות.

יש להתחיל בלימוד החסידות, אף כשמתחלה אין לאדם סיפוק מזה, וטוען: "אין לנו עסק בנסתרות". ועל ידי לימוד זה יתוסף גם בלימוד הנגלה, ו"ימשיך" בלימודו אור אין סוף – סתים דקוב"ה, "קורא ושונה כנגדו".

ומה להלן, בשעת מתן תורה, התגלה עצמות אין־סוף ב"ה בתורה, אף כאן, ימשיך הוא עצמות א"ס ב"ה בתורתו, בכל מקום ובכל זמן.

* * *

יא. נאמר בגמרא³⁵, שדוד מת בעצרת. כלומר, חג השבועות הוא יום ההילולא של דוד המלך. בספר תבואות שור ובנין אריאל כתוב, שמכיון שהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום, מובן, שדוד אף נולד בעצרת. מתברר איפוא, ששבועות הוא יום ההילולא ויום ההולדת של דוד.

לפסוק: "בני אתה אני היום ילידתיך". נאמר בזהר³⁶, שפסוק זה אמר דוד בשעה שהיה לבר מצוה ונכנס לשנתו הארבע עשרה, ואמר אז דוד "הקב"ה אמר אלי, בני אתה אני היום ילידתיך", מבחינת "אני תפלה" נמשכה בו נשמה קדושה.

– נוסף על כך שבעת הברית־מילה נכנסת נפש האלקית – וכפי המובא בריש השלחן ערוך לאדמו"ר הזקן³⁷, אבל אין זה אלא מדריגת נפש רוח ונשמה. ברם, לאחר עבודה ראויה לשמה אפשר לזכות לכך שביום הבר מצוה נמשכות גם מדריגות מ"אצילות".

לפיכך, ערך ר' שמעון, סעודה ושמחה גדולה – שמחה כשל נשואין – בשעה שר' אלעזר בנו נהיה בר מצוה, וכששאלוהו לטעם שמחה זו ענה, כיון שר' אלעזר בנו נעשה בר מצוה, כמסופר בזוהר חדש^*.

ולפי האמור, שבשבועות חל יום ההולדת של דוד, יוצא, הרי, שפסוק זה אמרו דוד המלך בשבועות.

יב. מאחר שדוד המלך הכניס פסוק זה בתהלים, והתהלים נאמר הרי ע"י כל ישראל, כל אחד כפי מעמדו ומצבו,

– ובפרט לפי תקנת כ"ק מו"ח אדמו"ר, שכל אחד יאמר כל יום שיעור התהלים הנחלק לימי החדש, 569שתקנה זו, שוה לכל נפש. כך שאף שקיימים שיעורי תהלים, אחרים, יש לומר גם שיעור זה הנחלק לימי החודש, ומיום ליום, נפוצה התקנה יותר ויותר –

מובן, איפוא, שכל הענינים שדוד אמרם עבור כנסת ישראל, באים בגילוי בכל אחד מישראל בהתאם " למעמדו ומצבו. ובכלל זה גם ענין ותוכן הפסוק: "בני אתה אני היום ילידתיך, שאל ממני ואתנה גוים נחלתך ואחוזתך אפסי ארץ".

תוכן הפסוק הוא, שכן הבקשות מהקב"ה, ייענו וימלא לבני ישראל כל משאלות לבבם.

יג. על דוד, נאמר: דוד מלך ישראל חי וקים³⁸, וכן: ועבדי דוד נשיא עליהם³⁹, שזה מכוון לימות המשיח. קשור, הוא, איפוא, הפסוק בשניהם, גם בדוד וגם במשיח. שביאת המשיח, ענינה הרי, משאלות לבבו של כל איש ישראל, שעל כן, בכוח כל אחד, לבצע הדבר.

ומילוי הבקשה, יתכן באמצעות לימוד התורה וקיום המצוות, ובכלל זה: שמירת תקנת אמירת תהלים, לומר כל יום אחר התפלה שעור התהלים הנחלק לימי החודש.

– בלבוש^* כותב לומר תהלים קודם התפלה, אך זהו דבר נוסף. מלבד התקנה שעל כל איש ישראל לומר כל יום אחד התפלה שיעור התהלים הנחלק לימי החודש –

יד. בזוהר⁴⁰ נאמר שדוד נקרא בשם "בדיחא דמלכא" שכן מעורר הוא שמחה למעלה בכל זמן, ובפרט ביום ההולדת ויום ההילולא שלו, שאז הוא

ממשיך" שמחה על כל השנה.

יקבל נא עתה עליו כל אחד, מתוך שמחה, להתחזק באמירת תהלים כל יום כפי שנחלק לימי החודש, וגם להודיע על כך לכל אלו שאינם יודעים עדיין על זה, והמודיע – זכות הרבים תלוי בו.

ואזי יקויים גם הסיפור שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר בשבועות, לפני עשרים שנה, שלאחד מרבותינו נשיאינו נתגלה בחזיון: ויהי חתת אלקים על הערים. – חת"ת – ראשי תיבות, חומש, תהלים, תניא.

כשילמדו כל יום, פרשה בחומש עם רש"י, – יום ראשון, עד שני, יום שני עד שלישי וכדומה – ילמדו כל יום שיעור תניא כפי שנחלק לימי השנה ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר, ויאמרו כל יום אחד התפלה, שיעור התהלים כפי שנחלק לימי החודש,

יקויים האמור "ויהי חתת אלקים על הערים", וכן יקויים ה"ויסעו", נסיעה מתוך מנוחה לארץ ישראל בגאולה השלימה והאמיתית, וכנאמר ליעקב אבינו "נסעה ונלכה", שכן יהיה 570לעתיד: ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו.

ע"י לימוד התורה וקיום המצוות ובכלל זה, שמירת התקנות האמורות "נמשיך" את משיח צדקנו למטה מעשרה טפחים במהרה בימינו.

* * *

טו. כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם⁴¹, שחג השבועות, מלבד היותו חג בין החגים, מועדים לשמחה, יש בו שמחה נוספת, שמחת מצוה, משום קבלת התורה על ידי ישראל.

וכשם שבהכנסת ילד ל"חדר" ללמוד תורה – עושים "שמחה", כן בשבועות, יום כניסת כל ישראל ל"חדר", לקבלת התורה, הרי הוא יום שמחה, נוסף לשמחת המועדים.

ובפרט בחינת שבועות מלשון שבועה – שהשם שבועות קשור במתן תורה – ושבועות לשון רבים, על שם שתי השבועות: א) שבועת הקב"ה לישראל, שלא יחליפם ח"ו באומה אחרת^*. ב) שבועת משביעין אותו תהי צדיק וכו'⁴², ומה שכל איש ישראל מושבע ועומד מהר סיני, שישאר יהודי, בכל מעמד ומצב שלא יהיה שרוי הרי – אף על פי שחטא ישראל הוא⁴³, ולא יעקב בלבד הוא נקרא אלא גם "ישראל" שמורה על שם המעלה, יהא מעמדו ומצבו אשר יהא.

– דבר זה נתחדש במתן תורה, שאז נתחדשו שתי השבועות, הקשר בין הקב"ה לישראל ובין ישראל להקב"ה, בהתקשרות עצמית שאינה תלויה, כאמור, במעמד ומצבו באשר הוא.

ומשום כך, השמחה היא ביתר שאת, שכן השמחה הנובעת ממתן תורה קשורה לכל יהודי, בכל זמן ובכל מקום. ושמחה הפועלת המשכת ההתעוררות של חג השבועות על כל השנה, שהרי שמחה פורץ גדר, גדר הזמן וגדר המקום, שבכל זמן ובכל מקום תהא קבלת התורה.

טז. מסופר במדרש⁴⁴ שבשעה שנתן הקב"ה את התורה לישראל, דרש מהם ערבות. ענו ישראל ואמרו: אבותינו ערבים בעדינו, נביאינו ערבים בעדינו, ולא קיבלם, עד שאמרו: בנינו ערבים בעדינו. ערבות זו נתקבלה והודות לילדים ניתנה התורה לכל ישראל למקטנם ועד גדולם.

נאמר, הרי, נותן התורה, לשון הווה, שכן ישנו מתן תורה בכל יום ויום, יש, על כן, למסור את הילדים, מדי יום ביומו, ללימוד התורה, ולחנכם על פי תורה.

וכשם שהכנסת הילד לראשונה לחדר, היא בשמחה, כמדובר לעיל, כן 571גם בכל יום, כשששולחים את הילדים לחדר, יש לעשות זאת בשמחה.

אין מה לדאוג ל"תכלית" הילד, ומאין ישאב לו בעתיד פרנסה.

יש לדעת, כששולחים הילד ללמוד תורה, מקשרים אותו, בכך, עם חי העולמים, ומאן דיהיב חיי יהיב מזוני, שיהיו לו גם כל צרכיו הגשמיים. ונתתי גשמיכם בעתם, ונתנה הארץ יבולה, כל הברכות שהורים מאחלים לילדיהם.

וזה בא באמצעות לימוד התורה דוקא, ובשעה שקיים: אם בחוקותי תלכו, ויהי': ראשית "עריסותיכם" – מלשון עריסה⁴⁵ – תרימה תרומו להוי', שמיד בקומו משנתו אומר מודה אני וכו', שאז צפויה לו הצלחה גם בגשמיות.

ולכן, כששולחים את הילד ללמוד, יש לעשות זאת בשמחה גדולה ביותר, תוך הכרה, כי זוהי הדרך היחידה לאושר הילד, לא רק אושר בגשמיות אלא גם אושר ברוחניות.

(משיחת חגה"ש, תשט"ז)

יז. מסופר במדרש, שבשעה שנתן הקב"ה התורה לישראל, ביקש מהם ערבים, שיקיימו את התורה. אמרו ישראל: אבותינו ערבים בעדינו, ולא קיבל הקב"ה, אמרו: נביאנו ערבים בעדינו, וגם ערבות זו לא קיבל, אח"כ אמרו: בנינו ערבים בעדינו, וקיבלה, ונתן התורה.

כאן באמריקה מקובל מאד ענין הדרוש. הכל, למגדול ועד קטן, משמיעים דרוש, ומכיון ש"אזלת לקרתא – עבד כנימוסא"⁴⁶, אבאר מדרש זה, על פי נוסח המדינה, בדרוש.

יח. ישראל הם, הרי, העם הנבחר, ואוהבים ללמוד תורה, שעליה נאמר⁴⁷: כי היא חכמתכם ובינתכם – גם – לעיני העמים, אך למרות זאת, בגלל סיבות וטרדות שונות, יתכן שלמרות הטוב והעונג שבתורה ומצות, לא ילמדו תורה ולא יקיימו מצוות.

לכן, בשעה שנתן הקב"ה את התורה, רצה להיות מובטח שאכן ילמדו ישראל את התורה ויקיימו מצוותיה, ודרש, על כן, ערבים.

השיבו ישראל: "אבותינו ערבים בעדינו", אבותינו ילמדו תורה, יש לו אב זקן היושב ב"מושב זקנים", ודאגות אין לו, ילמד הוא תורה.

הוא יתמוך באביו, ואביו ירשם בחברת משניות, חברת ש"ס וכיו"ב, וילמד תורה, שהרי עסקים אחרים אין לו, יהיה לו, איפוא, זמן ללמוד.

ועוד יגרום בכך לאבא שמחה מיוחדת, שכן על ידי שיירשם באיזו חברה ללימוד משתתף הוא פעם או פעמיים בשנה במסיבת חברים.

יט. ישראל ענו גם: "נביאינו 572ערבים בעדינו", נביאינו, כלומר: המטיפים – נביא מלשון ניב שפתים – הרבנים שלנו, הם ילמדו תורה עבורנו.

אדם ישכור לעצמו "רב", יתמוך בו, והוא ילמוד תורה, ואילו הוא עצמו יעסוק במסחר.

ברם, הקב"ה לא הסכים גם לערבות זו, לא די בכך שהרבנים ילמדו תורה, רצון הקב"ה הוא שכל ישראל ילמדו תורה ויקיימו מצוות,

לכן דרש הקב"ה מהם ערבים אחרים.

כ. אמרו ישראל: בנינו ערבים בעדינו, הם ילמדו תורה.

את הילדים, כל עוד צעירים הם ואינם מוכשרים למסחר, ישלחם האב לתלמוד תורה, ואח"כ לישיבה, וכשיתבגרו יוציאם מהחישיבה וישתפם במסחר.

לערבות זו הסכים הקב"ה, שכן אם ילמדו בצעירותם, שוב לא יעזבו את ספסל הלימודים, גם בבגרותם.

יתר על כן: הילדים ידברו כל כך על לב ההורים עד שישוכנעו גם הם, ההורים, להתחיל בלימוד תורה וקיום מצותיה.

כא. זה, הרי, ענין של דרוש, שדרוש מגיע עד לעולם היצירה או עולם הבריאה, אך בנוגע לפועל כאן בעולם הזה: יש להשקיע כל הכחות להביא תלמידים לתלמודי תורה ולישיבות שעל ידי כך, ישפיעו, גם על הוריהם, וכל ישראל יזכו לקבלת התורה.

(משיחת חגה"ש, תשי"ב)

כב. לגבי מתן תורה, וההכנה לקבלת התורה, נאמר: "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל". ואומרים רז"ל⁴⁸: "בית יעקב אלו הנשים", על משה רבינו למסור הדברים בראשונה לנשים ורק אח"כ לגברים, משום שקיום התורה תלוי בנשי ישראל: בהן תלוי החינוך, המצוי בידיהן, בשנותיו הראשונות של הילד, כאשר הוא רך ביותר ונמצא כל היום בבית, גם לאחר מכן כשמבקר כבר ב"חדר", מבלה הוא רוב זמנו בבית עם אמו.

מצב הבית בכללותו, ובמדה רבה גם התנהגות הבעל, הוא בידי האשה, עקרת הבית.

– נאמר, על כן, לנשי ישראל: תאמר לבית יעקב, תאמר – בלשון רכה⁴⁹, ברם אין זה אלא לשון [ביטוי] רכה, לא שהתוכן שונה מזה שנאמר לגברים, אלא אותם הדברים, כי אם בלשון ובשפה רכה, וכפי שהתבטא פעם כ"ק מו"ח אדמו"ר: אין צורך לעמוד על צד הלא טוב (במקרה ואין הולכים בדרך התורה ח"ו), כי אם על צד הטוב.

יש להסביר להן, כי אם רצונן בילדים בריאים בגשמיות – והרי 574בריאות גשמית הכל רוצים, – ומאושרים בגשמיות וברוחניות, עליהם לדעת כי דבר זה תלוי בבריאות הנשמה, שאז גם הגוף בריא.

אפילו חכמים מקרב הלא־יהודים, להבדיל, קובעים שבריאות הגוף תלויה בבריאות הנשמה, שכן בשעה שהנשמה בריאה, בריאים העצבים, וגם הגוף בריא, ובישראל יתכן הדבר רק בהתחנכות וחיים על פי התורה.

באה אם ומציגה את השאלה: מהו – הקשר בין תורה לבריאות הגוף? הבריאות תלויה באכילה שינה, והדומה, אבל מה לבריאות ולכשרות, קריאת שמע, ברכות, ציצית, גידול פיאות, לימוד אל"ף בי"ת וכיוצא בזה?

– יש לדעת, שמכיון שהעולם נברא ע"י הקב"ה, הוא הוא האדון על עולמו, הן על הנשמה והן על הגוף, וכפי שקבע כך יש לעשות.

אנו רואים, שמי שתיכנן בית חרושת – אך ורק הוא – יודע איך לנהל את בית החרושת, לגבי דבר הנחשב בעיני אחרים כפרט קטן שאינו חשוב כל־כך – יודע הוא שהדבר נוגע לכל בית החרושת, אנו רואים, שעקרת הבית אינה סומכת על איש בכל הקשור לניהול ביתה, והיא רוצה שהכל יתנהל כפי שהיא מבינה, שכן רק היא יודעת בדיוק את הדרוש לבעל, לילדים ולבית.

– ואם בניהול פרטי הדברים אמורים – כל־שכן כשהנידון הוא ילד, כאשר הדברים נוגעים לא רק לילד עצמו כי אם גם לילדיו הוא וילדי־ילדיו לדורי דורות – ודאי שאין מי רשאי להתערב ב"ניהול", ורק כפי שקבע הקב"ה, אדון ומנהל העולם, כך יש להתנהג, והדבר נוגע לילד לדורי דורות.

יש לדעת שהקב"ה, שהוא האדון בשמים, אדון במדה שוה לארצות הברית, ולכל מדינה אחרת שהיא, וכדי שילד יהיה בריא במאה אחוזים – צריך גם חינוכו להיות במאה אחוזים: מאה אחוז על פי התורה.

הורים לא יסכימו לילד "חצי־חצי" מבחינה בריאותית, חס ושלום, ילד שיהיה בריא במחצית היום, ולא כל־כך בריא, ח"ו, במחצית השניה. הורים משקיעים את חייהם בכך שילדיהם יהיו בריאים בגופם במדה מושלמת, בלי פשרות. אך הדבר קשור, לפי מה שקבע הקב"ה, בכך שחינוכם יהיה שלם, בלי פשרות, ולא "חצי־חצי" – חצי לה' וחצי "לבריות" – כי אם בכל מאת האחוזים לה'.

כן יש לדאוג במלוא המדה לכך שדברי תורה יהיו חקוקים במוחו של הילד, בזכרונו, בהתאם לגילו: שמע ישראל, מודה אני, ברכות, תפלות, פסוקי חומש, משניות מספר. דבר זה משפיע גם על הזמן בו אין הוא לומד ואין הוא משנן את הדברים, כפי שמוסבר הדבר בתורת החסידות⁵⁰, ובשנים האחרונות הודו בכל גם אנשי הרפואה.

כג. סיכום כל האמור – בקצרה – הוא:

575נאמר בתורה, והדבר מובן גם לפי ההגיון הבריא, שהתנהגות כפי שהורה אדון העולם – היא הדרך היחידה להצליח בעולם, וכשאדם מעונין בהצלחה ללא פשרות – צריכה גם התנהגותו להיות ללא פשרות.

וביחוד בכל הקשור לילדים:

ילדים צריכים להיות בריאים במאה אחוז, ולכן יש לחנכם ולגדלם לה' בכל מאת האחוזים, ואז נותן הקב"ה לילדים – ולהוריהם – גם רוחניות וגם גשמיות במאה אחוז, כאמור בפסוק: אם בחוקותי תלכו – ונתנה הארץ יבולה... והרבתי אתכם והקימותי את בריתי אתכם.

(משיחת חגה"ש, תשי"ד)

כד. כאמור, נזכרות במתן תורה בראשונה – "בית יעקב – אלו הנשים" ואח"כ "בני ישראל – אלו האנשים". ההשפעה על האנשים תלויה בנשים, שכן האשה הישראלית היא עקרת הבית.

אשת ובת ישראל צריכה לדעת שבה תלויה הנהגת הבית, ועליה להשפיע על הבעל. למרות שאשה מצווה בכבוד בעלה, הרי כאשר ישנה ההחלטיות הדרושה, באפשרותה, ובדרכי נועם ובדרכי שלום, להשיג הכל.

מובן מאליו שהנהגתה היא, צריכה להיות כראוי, וזה כבר מתפקידם של ההורים והבעל – להסביר בלשון רכה את המעשה אשר יעשון ואת המעשה אשר לא יעשון, שכן התנהגותה תהיה על פי התורה.

ואפילו ענין של הידור ולפנים משורת הדין. על בת ישראל שגדלה בבית חסידי, לדעת, שיש לקיים גם מדת חסידות ולפנים משורת הדין, שהרי הרבי רצה שילמדו חסידות גם עם נשים, שמשום כך, כתב עניני חסידות גם באידיש. שייכים איפוא, ענינים אלו גם להן.

ובפרט, כשמבקשים מהקב"ה שיתן לפנים משורת הדין, צריכים להתנהג כך, ואז יתן הקב"ה מידו המלאה והרחבה בבני חיי ומזוני רויחי, בכל מאת האחוזים, וכפי שאומרים באמריקה: "אול־רייט".

כה. (אחרי תפלת ערבית והבדלה – שהבדיל בעצמו על הכוס – נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א בידו הקדושה לכל אחד מהנאספים מהכוס של ברכה, שבירך עליו ברכת המזון, וטרם צאתו, אמר:)

אסרו חג, הוא הרי, "בריה דמועדא", ונאמר הרי: "יפה כח הבן בכח האב"^* "ימשיכו", איפוא, את היום־טוב באסרו חג, ומאסרו חג על כל השנה, שתהא שנה מבורכת בלימוד התורה.

(משיחת חגה"ש, תשט"ו) 576כו. ^* בודאי יודעות אתן, שנמצאים אנו בחודש סיון, ולמרות, שהתורה ניתנה ביום מסוים לחודש זה, בששי לחודש סיון, מייחסת הגמרא⁵¹, את כל החודש למתן תורה, ואומרת עליו שהוא "ירחא תליתאי" (החודש השלישי, לניסן ראש החדשים), ולכן ניתנה אז "אוריין תליתאי", תורה שגם היא משולשת, (מחולקת לתורה נביאים וכתובים), ל"עמא תליתאי", עם המתחלק אף הוא לשלש (כהנים לוים וישראלים). בכך, מדגישה הגמרא שלא רק הששי בחודש קשור למתן תורה, ע"י הקב"ה וקבלתה ע"י ישראל, אלא כל החודש – כל יום בו – קשור במתן תורתנו שהיה בששי בחודש, בימי השבועות. לכן, כשנמצאים בחודש סיון, צריך כל יום להזכיר שהקב"ה נתן לנו את התורה, ויחד עם זה העניק לנו את הכוח, לקבל את התורה ולהתנהג בכל השנה לפי הוראותיה בכל פרטי החיים היום יומים.

כז. במכילתא ומדרשים מתואר סדר נתינת התורה: הקב"ה הורה למשה רבינו שיודיע על כך תחלה לישראל, שנותן להם את התורה, כדי שיתכוננו לקבלתה. אף הורה לו לדבר, ראשית, עם הנשים והבנות, ולאחר מכן, עם הגברים. הקב"ה אף הסביר לו טעם הדבר, כי באופן כזה יהיה בטוח יותר, שלמרות הנסיונות והשדולים של יצר הרע – שכאילו, לימוד התורה וקיום המצוות כרוכים בקשיים – אעפ"כ יקבלו את התורה, ויקיימו את כל הנאמר בה.

כח. ומכאן גם, לקח לדורנו. עד לארצות הברית, בניו יורק, שיש לדעת ולזכור שכשם שבמתן תורה נתן הקב"ה לא רק את התורה, אלא גם, וקודם כל, כוח לקבלתה וקיומה, וביצועה בחיים היום יומיים, והורה שההתחלה היא בנשי ישראל – כן גם עתה, בכל שנה, ובפרט בחדש סיון, על התורה להתקבל אצל הנשים והבנות, ודבר זה מוסיף כח גם בגברים לקבלת התורה ולמילוי הוראותיה במשך השנה כולה.

כט. אתן עומדות עתה על סף סיום הלימודים. מיותר, בודאי, לציין, שסיום לימודים – בביה"ס ללימודי קודש – אין פירושו, חס ושלום, הזנחת הלימודים, או הרגשת גמר והפסק. אין זה אלא הכנה והתחלה להבנת התורה, וקיום הנאמר בה, בכוחות נעלים יותר ועמוקים יותר, וביתר הבנה ויתר חיוניות. וכשם שאז היתה ההוראה שההתחלה היא בבנות ישראל – כך עתה מצפה הקב"ה מכן שלא זו בלבד שתמשכנה לעסוק בידיעת הנאמר בתורה וקיום הוראותיה, אלא אף שתעשינה זאת בכחות מעמיקים יותר וגדולים יותר, וביתר חיוניות, ושתהיינה בכך מורות דרך 577לחברותיכן, לבני משפחתכן ולכל הסביבה.

יעזור לכן ה' שתעשינה זאת בבריאות איתנה, בהתלהבות, בחיוניות, ובכוחות רעננים ומחודשים, ודבר זה יביא את ברכות ה' בכל עניניכן, הן הקשורים בגשמיות והן הקשורים ברוחניות.

ל. שיהיה לכן קיץ בריא, והצלחה בכל מעשיכן, שתתעלו ביהדות, בתורה ובמצוות להוות שמחה אמתית ונחת להוריכן ומוריכן,

ושהנהלת "בית רבקה" תוכל – להתפאר בכן ולומר: "ראו גידולים שגידלנו" – בשנה זו,

ושיתן דבר זה גם להנהלה כוחות מחודשים להעלאת רמת הלימוד והחינוך של התלמידות, באופן של "מוסיף והולך, מוסיף ואור".

היו בריאות ומצליחות בגשמיות וברוחניות.

(שיחת י"ט סיון, תשכ"ב,

לתלמידות המסיימות של "בית רבקה")

לא. עתה^* ניתן לומר, עומדים אנו על סף השנה החדשה ביחס לפועל ממש בחיים היום יומיים, כמעט כל חודש תשרי, עסוקים אנו הרי בהכנות לחג, ובחגים עצמם. אבל עתה שנמצאים אנו כבר לאחר ימי החג של חדש תשרי, נכנסים לימי החולין של כל השנה, מתחיל סדר – כביטוי רבותינו, נשיאינו הקדושים זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע – של "ויעקב (הכוונה לכל יהודי, איש ואשה) הלך לדרכו", לבצע שליחות הקב"ה, של כל אחד בחייו היום־יומיים.

בשעה זו, על נשי ישראל בכלל, ובפרט נשי ובנות חב"ד – שהוא הרי, ראשי תיבות: ח'כמה ב'ינה ד'עת – להתבונן באחריות הרובצת על שכמן בנוגע לבתיהן.

עליהם לדעת, שמוטל עליהן התפקיד להכניס חמימות, אור ושמחה

חמימות, אור ושמחה אמיתיים – בבתיהן.

שיהא הבית – בית יהודי אמיתי, שאז יהיה הוא בית חם ואור ושמח – תלוי הדבר במדה רבה ביותר, באשה, יותר מהבעל. הבעל עסוק, הרי, במרבית היום בעניני פרנסה, מחוץ לבית, והאשה היא עקרת הבית, בסיס הבית. התנהגות הבית וחינוך הילדים תלויים בראש ובראשונה באחריות האשה.

לב. תפקידיה אלו של האשה ואחריותה, באים לידי הדגשה וביטוי בשלשת המצוות שניתנו במיוחד לנשי ישראל:

א) הדלקת נרות בערב שבת וערב יום טוב,

ב) הפרשת חלה,

ג) טהרת המשפחה.

אחדים מהרמזים שבשלשת המצוות הם:

578א) הדלקת הנר, הדלקת נר שבת ונר יום טוב, והרי משבת ויו"ט⁵² שואבים כוחות אף לימי החול, מביאה לשלום בית⁵³, ומאירה את הבית, גם בגשמיות, בנר מצוה. הדבר מראה על תפקידה של האשה להכנסת שלום ואור של "נר מצוה ותורה אור" בבית, שאז שורה אור ה' במקום זה⁵⁴.

ב) הפרשת חלה, מראשית עריסותיכם תתנו להוי', זוהי תרומה קדושה המופרשת על ידי האדם מעיסתו ולחמו, המאכל העיקרי⁵⁵ של האדם, – ולפני ההשתמשות בו. מצות חלה, שהאשה זכתה בה, מראה על תפקידה להפריש, לצדקה בכלל ולעניני תורה ומצוות בפרט, חלק וראשית – בחשיבות ובגודל – של הפרנסה. ועל ידי כך מנוצלים המאכל והפרנסה – בכלל, כפי הצורך, לבריאות ולברכה⁵⁶, וכל הפרנסה תוקדש לדברים טובים ובריאים, ולא חלילה לרופאים, רפואות ועניני עגמת נפש. –

ג) טהרת המשפחה, באמצעות מצות נדה, טהרה וטבילה, שניתנה לאשת ישראל, מכניסה היא טהרה וקדושה בחיי המשפחה. על ידי מצוה זו זוכים לבנים טובים ובריאים⁵⁷ שלימים בגוף ושלימים בנשמה, בנים ההולכים בדרך התורה והמצוות, והגורמים נחת אמיתי וחדוה להוריהם, ע"י כך שממלאה האשה את תפקידה, תפקיד האם היהודית לדאוג לחינוך יהודי אמיתי וטהור של הילדים, בנים ובנות, חינוך כשר על טהרת הקודש, ושכל המשפחה תהיה טהורה וקדושה.

לג. נשי ובנות חב"ד, ונשי ישראל בכלל:

באה עלינו שנה חדשה. זכרו התפקיד והאחריות הגדולה והנעימה הרובצת עליכן, להנהגת הבית.

בידכן הדבר, שיהא הבית, בית יהודי, בית חם, בית מואר.

בידכן להביא ברכה אל הבית, שיהא לכן ולכל בני ביתכן שנת בריאות, שמחה ואושר, בגשמיות וברוחניות.

לד. כ"ק מו"ח אדמו"ר היה מאחל, "חורף בריא", מאחל אני לכן בלשון הרב – לכן, לבעליכן והילדים

חורף בריא שמח ומאושר, "תמיד" טוב⁵⁸.

(שיחת מוצאי שבת בראשית, תשי"ד,

לנשי ובנות חב"ד)

לה. הגמרא מספרת⁵⁹ על אבא חלקיה ואשתו שנתנו, שניהם צדקה. ובכל זאת, כשהיה צורך בגשמים, 579ושניהם התפללו לכך, נתקבלה תפלתה קודם לתפלת בעלה.

ונאמר שם הטעם לכך, כי אבא " חלקיה נתן כצדקה לעניים – מעות, בהן היו העניים קונים מזון ושאר צרכיהם, ואילו אשתו, נתנה להם מאכלים מן המוכן, ובגלל כך, נתקבלה תפלתה לפני תפלת בעלה.

נאמר בגמרא⁶⁰: "הזן ומפרנס בניו ובנותיו הקטנים עליו אומר הכתוב: עושה צדקה בכל עת". צדקה, אינה רק לאחרים, אלא גם לילדים. ואין הכונה לצדקה בגשמיות דוקא, כי אם גם צדקה ברוחניות, וגם חינוך הילדים הוא בכלל צדקה.

וכשם שבצדקה בכלל – נותן הבעל לעני רק את ההכנה לדרוש לו, ואילו האשה נותנת כבר מן המוכן. כך גם בצדקה רוחנית, בחינוך הילדים – נותן האב ההכנות אבל האם נותנת את המזון (הרוחני) עצמו.

שהרי המצוה המוטלת על האב: "ושננתם לבניך", אינה מבוצעת, לרוב, על ידי האב עצמו, כי אם בשכירת מלמד עבור הבן.

וכידוע הסיפור⁶¹ על אדמו"ר הזקן שאמר לאחד החסידים: אני מצווה על

ושננתם לבניך", ואילו אתה מצווה לזון ולפרנס בני ביתך, נתחלף איפוא: אני אתן לך למחיה ואתה תלמד עם בני, ולקחו אז למלמד עבור בנו אדמו"ר האמצעי.

יוצא שהצדקה של האב – אינה המזון הרוחני עצמו, אלא ההכנה לכך. הכסף עבור המלמד את ילדיו.

ברם, האם, מספקת לבני המזון – הרוחני – עצמו. עליה לדאוג שהילד ילבש טלית קטן, יטול ידים, יעשה ברכות וכו'. שהרי – למרות שהילד לומד בישיבה או בחדר, עלול הוא לאבד במשך היותו בבית, את כל מה שספג בישיבה או בחדר, ועל כן, על האם לשמור ולהדריכו בהנהגות טובות.

וגשמי הברכה – לכל הבית – ממהרים לבא בזכותה.

ולפיכך, נקראת האם היהודית בתורה בשם עקרת הבית, שכן היא יסוד בית ישראל.

(משיחת ש"פ בראשית, תשי"ז)