שיחה כב

581שיחה כב

א. בין הטענות שהשמיעו ישראל כתוצאה מדיבת המרגלים, היתה הטענה: "נשינו וטפינו יהיו לבז", כן גם מענה הקב"ה על טענותיהם היה: "וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה גו' (ומוסיף) והם יירשוה¹".

בלתי מובן: כוונת המרגלים לא היתה, הרי, לטף דוקא, אלא לבנים הגדולים והקטנים גם יחד, למה מוזכר, אם כן, הטף דוקא, ולא "בנים" וכיוצא בזה, שמובנו גם גדולים וגם קטנים?

לפי פשוטם של דברים אפשר להסביר: כיון שנתכוונו להפחיד את ישראל במדה חזקה ביותר, דברו כך שהזכירו הטף, שהרי לקטנים האהבה גלויה יותר, והרחמנות גדולה עליהם.

– לכן רואים גם, שאהבת הקב"ה לישראל באה גם היא משום "כי נער ישראל, שעל כן – ואוהבהו" –

ברם, דבר זה משמש הסבר רק לטענה שהשמיעו. הקושי נשאר, לגבי דבר הקב"ה לישראל: למה הזכיר גם הוא במיוחד את הטף, ואומר עליהם: והבאתי אותם, והם יירשוה, מכאן הוכחה, איפוא, שהטף קשור יותר לירושה והכניסה לארץ.

ב. הדבר יובן, על פי מה שאמרו רז"ל²: שתינוק מפורר יותר ממה שאוכל, שלכן מתבטאת מעלת יוסף בכך שנתן לחם לפי הטף, כי לטף יש לתת יותר, שיהא להם גם לפרר.

לחם – ברוחניות – מורה על תורה, שהרי תורה ומצוות הן מאכל ומשתה³, ובזה קיים הבדל בין הגדולים בדעת לבין הטף, קטנים בדעת. הגדולים בדעת משקיעים רוב זמנם ורוב כחותיהם לתורה ומצוות, והתורה והמצוות הן כדבעי, ואילו הקטנים בדעת, הרי מלבד זאת שרוב זמנם וכוחותיהם מתבזבז לריק, גם עצם התורה והמצוות מלאות ב"פניות".

"מפרר יותר ממה שאוכל", התורה והמצוות שהם מקיימים, מתפוררים יותר ממה שנקלטים אצלם בפנימיותם, שהרי אין התורה נכנסת בפנימיות ונעשית מזון ולבוש לנשמה האלקית אלא כשקיום התורה ומצוות הוא לשמה⁴, לגבי הטף (בדעת) הרי זה חלק מועט, ורוב התורה והמצוות הוא לדידם בפניות.

ג. וזאת היתה טענת המרגלים ועצתם לא ליכנס לארץ ישראל, ולהשאר במדבר, כי במדבר היה הכל בדקות וברוחניות, כאמור לעיל, ואילו בארץ ישראל, ששם יש עסק בדברים גשמיים, עלולים לנצל רוב הזמן לדברים גשמיים, ואף מן השעה 582המועטת של העסק בתורה ומצות – יהיה חלק גדול עם פניות – ויתפורר.

על כך השיב הקב"ה: "וטפכם אשר אמרתם לבז יהיו" – הם דוקא – "והבאתי, והם יירשוה", לא דור המדבר, דור דעה, אלא הטף דוקא, אלו המתעסקים בענינים גשמיים, ולמרות זאת כופים עצמם ומקיימים תורה ומצוות, ומשום מעלת הכפיה העצמית חשובה עבודתם המועטת מעבודת דור המדבר, שבהם חסרה מעלת ה"אתכפיא" (וכדוגמת המבואר לעיל בענין מעלת עבודת הבירורים).

ד. הרי אין מקרא יוצא מידי פשוטו – שכן כל הפירושים, סוד דרוש ורמז, באים אח"כ בהשתלשלות ומהוים פשט. הרי הפירוש הפשוט הוא שטף, מורה על ילדים.

וגם בלימוד התורה, זה, של הילדים, תינוקות של בית רבן, מתבטאת המעלה לגבי לימוד הגדולים, דוגמת האמור ביחס לטף ברוחניות, ולמרות הרמה הנמוכה שבלימודם הגלוי, הרי זה יקר בעיני הקב"ה יותר מלימוד הגדולים.

עד שנאמר על כך במדרש⁵ לפסוק "ודגלו עלי אהבה": "ודילוגו עלי אהבה – תינוק שמדלג על גבי האזכרה", למרות היותו מדלג על האזכרה מעורר הדבר אהבת הקב"ה, מאחר והדבר בא כתוצאה מאהבתם את הקב"ה שלכן מעוררים אהבה למעלה.

ומשום האהבה שלמעלה לתינוקות של בית רבן, אומר הרי הקב"ה, – שכל מתן תורה לכלל ישראל, הוא בזכות התינוקות, "בנינו ערבים בעדנו".

ולכן, גם ההלכה⁶: אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבנין בית המקדש, למרות גודל ענין בנין בית המקדש המגיע עד עצם התענוג, הרי לימוד התשב"ר נעלה יותר.

ה. וזה גם אחד הענינים העיקרים הקשורים בי"ב תמוז, יום הגאולה של כ"ק מו"ח אדמו"ר.

– שהיום הוא הרי שבת מברכים תמוז, שביום זה נמשכת ברכה לכל ענין החדש, ובפרט להענינים המבורכים שבו –

שמסר נפשו לחיזוק והפצת היהדות, ועמד בכל תוקף כנגד הלוחמים על ה' ועל משיחו. ואחד מעיקרי הדברים שהרבי השתדל עליו ביחוד היה – לימוד תשב"ר. וכפי שהרבי אמר בזמנים ההם⁷ כמה פעמים בביאור הפסוק מפי עוללים ויונקים יסדת עוז גו' להשבית אויב ומתנקם, שדוקא פי העוללים ויונקים, תינוקות של בית רבן, הוא הנותן כח להפר ולבטל כל אויבי ישראל ואויבי היהדות, ודוקא מתינוקות של בית רבן באה הצלה לכלל ישראל.

וכשם שהיה בימי מרדכי ואסתר, שבשעה ששמע הקב"ה קול גדיא, קול 583תינוקות של בית רבן, הביא הדבר להתעוררות רחמים רבים שלמעלה, והביאה ישועה וגאולה לכל ישראל^*.

(משיחת ש"פ שלח, תשכ"א)

ו. מצוות ^* חלה היא – ליטול חתיכת עיסה, להפרישה ולתתה לכהן. כל העיסה נשארת חולין, והחלק המופרש נעשה קודש. יש לאכלו בטהרה, אך ורק ע"י כהנים.

לכאורה, יש להבין: על התורה נאמר הרי: דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום⁸, יתר על כל אומר הרמב"ם⁹, שכל הענין שניתנה תורה הוא להשכין שלום בעולם, מה מקום, אם כן, בתורה, לפריוד, להפריש חלק מהעיסה, כל העיסה נשארת חולין וחלק זה נעשה קודש?

ברם, הביאור הוא:

נאמר במדרש¹⁰ שמצות חלה ניתנה לנשים כדי לתקן חטא עץ הדעת על ידי חוה, "היא קלקלה חלתו של עולם" – אדם הראשון נקרא בשם חלתו של עולם – וע"י מצות חלה מתוקן חטא זה.

ז. חטא עץ הדעת בא על ידי הנחש שקינא בכבודו של אדם. חטא זה נגרם על ידי תוספת דבר שלא צווה ע"י הקב"ה¹¹. הקב"ה ציוה לבל יאכלו מעץ הדעת, וע"י שהוסיפו "שלא לגעת בו", בא החטא.

ולכאורה בלתי מובן: התורה עצמה אומרת הרי: "עשו משמרת למשמרתי"¹², "עשו סייג לתורה"^*, שהם הגדרים והסייגים שתקנו חכמים, וכמבואר ברמב"ם¹³, שהם מן התורה, שבה נאמר "לא תסור וגו'".

– והבדלי הדינים שבין דאורייתא ודרבנן, מקורם בתורה עצמה שפסקה: מדאורייתא ספיקו לחומרא, וזה יהיה מדרבנן, וספיקו לקולא –

ומובא בשם ספרי מוסר, שיש להזהר במאה שערים של היתר, כדי לא לבא לשער אחד של איסור.

לא מובן, אם כן, מה רע בכך שהוסיפו "ולא תגעו בו", הלא כך הוא הסדר?

ח. והביאור הוא: יש להבחין מי העושה את הגזירה, והיכן עושים אותה:

כשהיה אדם הראשון בגן עדן, שגן עדן אינו סובל רע

– שלכן גרשו משם את אדם לאחר החטא משום שאינו סובל רע – 584לא היה לו כל שייכות להרע, והיה "מרכבה" לאלקות, כדוגמת הנאמר על האבות¹⁴ שהיו בבחינת מרכבה "שכל עניניהם היו קדושים", כמרכבה הבטלה לגמרי לרצון הרוכב.

אין צורך, איפוא, לתקן במקום כזה, גדרים וסייגים, כי אין כל חשש לכשלון,

ואדרבה, לא רק שהגדרים והסיגים מיותרים, אלא שמהווים עוד מגרעת.

שכן, מי שהוא בבחינת מרכבה לאלקות, שכל עשיותיו – קדושה, ובשעה שעושה דבר איזשהו הריהו מעלה דבר זה לקדושה, הרי כשנמנע מלעשות ענין כלשהו – הוא מעכב בכך עליית דבר זה.

דוגמת הנאמר בירושלמי¹⁵ שאחד האמוראים אמר שיהיה צורך למסור דין וחשבון על מאכל שאפשר היה לאכלו ולא נאכל.

מי שהוא בבחינת מרכבה וכל עשיותיו – קדושה, מעלה לקדושה כל ענין בו הוא עוסק.

אין, איפוא, כל סתירה בין "עשו משמרת למשמרתי" לבין העובדה שלא היה רצוי הענין של "ולא תגעו בו" בעץ הדעת.

במקום שיש צורך בגדרים וסיגים הרי הם יתרון,

ובמקום שאין צורך בהם הרי הם מגרעת,

וכלשון רז"ל ב"ולא תגעו בו", שכן המוסיף גורע.

ט. לתיקון חטא עץ הדעת שיסודו בשימוש בדבר שלא במקומו – ניתנה מצות חלה.

ענינה של חלה, הוא כאמור, שמפרידים "חלק" מהעיסה. כל העיסה היא חולין, וחלק זה הוא קודש, ונאכל לכהנים ובטהרה דוקא.

אף שתורה ענינה הרי שלום ואחדות,

– אדמו"ר הזקן מאריך מאד בתניא פרק ל"ב ביחס לאהבת ישראל, ומסביר בהרחבה שהיא יסוד כל התורה כולה, גם במאמר ד"ה החלצו מבואר בארוכה חסרון הפירוד, ושהוא מקור לכל המדות הרעות –

למרות זאת, אם יבא מאן דהו ויצעק: מה לי ולשלחן ערוך, יש צורך באחדות – אזי: אל תאמרו קשר גו'.

יש לפעמים אשר אמיתות האחדות היא על ידי פירוד דוקא, ההבדלים בישראל של כהנים לוים וישראלים אינם ענין של פירוד, חס ושלום, אדרבא – זוהי האחדות האמתית. התחלקויות עשר הקדושות^*, היא ענין של אחדות, ובדוגמא זו היא גם מצות חלה.

וזה הקשר בין מצות חלה שהיא תקון לחטא עץ הדעת, חטא עץ הדעת בא כתוצאה מהשתמשות בענין שלא במקומו הראוי, והתיקון לכך הוא – 585מצות חלה, לפעמים גם הפירוד – מצוה, ומצוה כזאת שדוקא היא המתקנת חטא כללי.

י. כהנים חלוקים מסתם בני ישראל, ובקרב הכהנים עצמם, חלוק הכהן הגדול מיתר הכהנים.

ביום כפור היה הכהן הגדול נכנס לקדשי קדשים ואילו שאר הכהנים נשארו מבחוץ, ובני ישראל סתם לא היו נכנסים גם לעזרת כהנים.

על הכהנים ושבט לוי בכלל, נאמר¹⁶: יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, שבזמננו זה, הכוונה, לרבנים ומורי הוראה^*.

יש לדעת, איפוא, שרבנים הם מובדלים מכל העם, ולא בכוחו של כל אדם להיות רב, כי דרושים לזה כמה תנאים.

יא. בשעה שמדובר ביחס ליהודים כיהודים, – יש לקרב את כולם, בנוגע, אבל, למושג "רבנות", הכח והתואר "רב", הרי אין ביכולת כל אדם להיות רב.

עליו להבחן כראוי, והעיקר בנוגע ליראתו, שהרי "אם לא זכה – תורתו נעשית לו כו'¹⁷".

אם אינו מודה בכל התורה כולה, הרי אף על הדינים המוצאים חן בעיניו ומקיימם, אינו יכול, ואסור לו להיות דיין.

בהלכות דיינים בחושן משפט, ישנה הלכה הקובעת מיהו הכשר להיות דיין, ואם הוא כזה האומר: שמועה זו נאה ושמועה זו אינה נאה, אסור לפסוק אפילו על השמועה, שמודה בה, ודינו כמבואר בסימנים האחרונים בחושן משפט, וכפסק הרמב"ם¹⁸ "מי שאינו מודה אפילו בתיבה אחת בתורה – הרי הוא כופר בתורה".

והנותן "סמיכה" לרבנים כאלו שיהיו מורי הוראה בישראל – הקולר תלוי בצוארו.

ואלו המציגים אותם כרבנים בישראל ונציגי דת ישראל, בה בשעה שכופרים בתורה, כפסק הרמב"ם, עושין התורה פלסתר ח"ו.

יב. טוענים: הרי אהבת ישראל היא יסוד כל התורה, כל התורה ענינה שלום ואחדות, ואדמו"ר הזקן כל כך מאריך במעלת האחדות, איך זה, אם כן, גורמים למחלוקת ופירוד?

אך, בפרק ל"ב בתניא מביא את לשון המשנה^*: אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, ודיוק הלשון הוא: ומקרבן לתורה, מקרב את הבריות לתורה,

אבל לא, חס ושלום, להפריד את התורה משלחן ערוך, לגזרה לפי מדת הבריות, ולגלות שליטה עליה, לומר: שמועה זו נאה ושמועה זו אינה נאה.

586והנחלץ להגנת טענת "ואהבת לרעך כמוך" כשהיא מנוגדת לציווי הקב"ה ומקנא לכבודו של פלוני בן פלוני

– אינו יוצר כאן ענין של שלום ואחדות כי אם, אדרבה, הרס ר"ל.

יג. באמצעות הטענה לאחדות שלפיה אין צורך במחיצה רבנית, בין רבנים שומרי כל התורה לאלו ה"ראבייס" הפוסקים שמועה זו נאה וכו', מסירים הללו את כל המחיצות הקיימות בקרב ישראל שומרי תורה ומצוה, המחיצה בבית הכנסת, בין עזרת אנשים לעזרת נשים וכו' וכו' עד המחיצה בין בשר כשר ללא כשר, להבדיל בין הטהור והטמא, עד שמסירים ר"ל המחיצה בין יהודים לגוים עד, ח"ו, ל"בניך ובנותיך נתונים לעם אחר".

"לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר"¹⁹, אף ששבנא ביניהם.

יש לחזק את מחיצות ירושלים, ירא־שלם²⁰, היפך דעת שבנא ומתיבתא דיליה, ורק זה מציל את התינוקות שחונכו על ידי חזקיה – מיד סנחריב מלך אשור, אז – אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו, ואין תלמידים שהקדיחו תבשילם ברבים.

אלא – אשרי העם שככה לו אשרי העם שהוי' אלקיו. המכוון לגאולה העתידה, וכדרשת חז"ל, שעל הגלות נאמר עשרים פעם שם הוי', וכנגדם עשרים פעם אשרי, על הגאולה העתידה²¹.

יד. וזה תוכן ענין חלה: יש אשר הכרח הוא לעשות, הבדל, מחיצה ולא להשמיע טענת האחדות. אחדות ישראל מתבטאת דוקא במחיצות הקיימות בין כהנים לוים וישראלים, בין רבנים ליהודים סתם וכו'.

אין זה ענין של פירוד, אדרבא, זוהי האחדות האמיתית.

ביחזקאל נאמר²² על מצות חלה, שהיא גורמת "להניח ברכה אל ביתך". למרות שנאמר לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום"²³, כי, כאמור, יש ענינים אשר דוקא ההתחלקות והמחיצות הן האחדות האמיתית והשלום.

ובכך, מקויים ה"להניח ברכה אל ביתך". ברכה בלי תוארים המגבילים, בין ברוחניות, בין בגשמיות.

(משיחת ש"פ שלח, תשט"ז)