שיחה כ

557שיחה כ

א. בפרשתנו, מסופר, שהקב"ה אמר למשה רבינו, לאחר שמנה את ישראל – הקרב את מטה לוי, שיקרב מבין כל ישראל את שבט לוי, והם יעשו את העבודה במשכן, ולאחר מכן, במקדש. בזה התבטא תפקידו של שבט לוי, שייצג את כל ישראל בעבודת המשכן והמקדש, ובאמצעותה אף "להמשיך" כל ברכותיו של הקב"ה לישראל, שהגיעו על ידי העבודה.

ב. במדרש מובא על כך, הפסוק¹: צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה, ומפרש הבעש"ט²:

– שביום ראשון של חג השבועות השנה יתמלאו מאתים שנה להילולא שלו, שזהו גם היום³ בו ניתנה תורה – הוראה לכל ישראל עד סוף כל הדורות –

שקיימים שני סוגי צדיקים, האחד המשול לתמר, והשני הדומה לארז.

ארז מחונן ביתרונות מרובים – ישגה, חסון, גבוה ונאה⁴, אך אינו נותן פירות, לעומתו התמר, אין בו אמנם, יתרונות אלו, אולם מעלה אחרת ועיקרית בו – כתמר יפרח, מצמיח פירות נאים ומתוקים, המוסיפים כוח באוכליהם⁵.

כן הדבר ביחס לצדיקים, וכל ישראל צדיקים הם וכנאמר^*: ועמך כולם צדיקים – קיימות שתי דרכים בעבודת ה':

יש צדיק – מסביר הבעש"ט – שנמשל לארז, אך אינו עושה פירות. לומד תורה מקיים מצוות, אך כל זה, לצורך עצמו. אולם אינו משפיע על הזולת, אין ספק שצדיק הנו, ואף מקבל שכרו מהשמים, כארז ישגה – איתן, גבוה והדור – אבל אין זה תכלית רצונו של הקב"ה.

הקב"ה דורש בעיקר, להיות כתמר יפרח, להצמיח פירות טובים ומתוקים, שיפריש האדם מזמנו, כחו ומרצו, שבידו לנצלם, אולי, לצורכו הוא, ולהשתמש בהם להשפעה על הזולת, עד שיהיה השני כזה שהקב"ה מעיד עליו שהוא פרי טוב ומתוק, ובשעה שמשפיע על הזולת – נקרא הוא בשם תמר, עליו נאמר: כתמר יפרח.

ג. הדברים האמורים, מסר הבעש"ט לתלמידיו ולתלמידי תלמידיו, בתוכם אדמו"ר הזקן, ואחריו עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר, שלמרות אפשרות עבודת ה' גם בדרך 558הראשונה, שגם אז יכונה ההולך בה בשם: צדיק, ויחונן במעלות של גבהות חוסן ויופי, בכל זאת, אין זו תכלית ועיקר הדרך הדרושה. מה שהקב"ה דורש הוא: לא לחסוך כח וזמן, ולהפריש מהם – עד מיצוי הנפש – להשפיע על הזולת.

בדרך זו הלך הבעש"ט, ומסרה גם לנשיאי החסידות הכללית, לנשיאי חב"ד ולחסידים כולם, שכל אחד מהם ילך בדרך זו, שזוהי הדרך המוארת, והמהפכת חשך לאור.

ד. האמור, הוא גם תפקידו ודרכו של שבט לוי⁶, לא רק בנוגע אליו – עצמו, אלא גם כמייצג ומורה דרך כל ישראל.

ואף שקיימים אולי "שבטים", יהודים שטרם הגיעו לכלל דעה והשקפה זו, אין זה מונע מאתנו ללכת בדרך שהורנו הבעל־שם־טוב, לפעול בעצמנו ובזולת, להביא לידי כך שנהיה אנו וזולתנו "כתמר יפרח" עם פירות מתוקים ומשובחים. ואת זאת יש לעשות עם נשמה וחיות, למצות ולעורר בתוכנו את הכחות הפנימיים ביותר, כדי להשפיע על כל הסביבה, ולקיים את חלקנו בהפיכת העולם⁷ להיות זך יותר, נעלה יותר, מואר יותר וקדוש יותר.

(משיחת כ"ו אייר, תש"כ)

ה. אנו עומדים לקרוא מיד בפ' במדבר, בה מדובר בקשר למנין ישראל, שבמנין זה, היו הרי, הכל בדרגה שוה, מהגדול שבגדולים ועד לפשוט שבפשוטים. הגדול שבגדולים לא היווה יותר מגוף אחד, והפשוט שבפשוטים, לא פחות מגוף אחד.

דבר זה היה הכנה למתן־תורה, וכמאמר רז"ל⁸ אילו היה ששים רבוא חסר אחד, לא ניתנה תורה ח"ו, אף למשה רבינו.

דבר זה קשור, הרי, גם עם פשיטות הנשמה, שבזה כולם שוים, וכמאמר הבעש"ט, אדמו"ר הזקן, וכל רבותינו עד כ"ק מו"ח אדמו"ר – שכולם אמרו⁹ שפשיטות העצמות קשורה בפשיטות ישראל, שבזה כולם שוים.

אף על פי כן, אף שכולם נמנו בדרגה שוה, לא שותפו למנין רק מבן עשרים. כך הדבר ביחס לכל ישראל, ואילו ביחס לשבט לוי, היה הרי המנין מבן חדש, שגם תינוק בן חדש נמנה כהגדול שבגדולים, ולדעת אלו שגם אהרן נכנס למנין (משה לא נכנס למנין, אך בנוגע לאהרן קיימות שתי דיעות) – נחשב התינוק מבן חדש במדה שוה עם אהרן.

ענינו של שבט לוי, הוא הרי, כמבואר בכתוב, "לשרת את ה', וכך אומר הרי הרמב"ם¹⁰: כל מי שנדב לבו לשרת את ה' הוא כשבט לוי, כך, שבקרב ישראל המתמסרים לעבודת ה' 559– שפירוש עבודת ה', הוא כמדובר לעיל (בשיחות הקודמות), לא רק בעת התורה והתפלה, אלא "בכל דרכיך דעהו", – אין כל הבדל, וגם תינוק מבן חודש יש לו אותו מנין כגדול שבגדולים.

שמשום כך, תלמידים המתחנכים על טהרת הקדש, שמחנכים אותם לעבודת "בכל דרכיך דעהו", הרי הם כשבט לוי, ואין בו שום התחלקות, מבן חודש.

על שבט לוי כתוב: "נתונים נתונים המה לי מתוך בני ישראל", שבט לוי הוא שליח הפועל למען כל ישראל. מה שכתוב "ויבדל את שבט לוי", אין הכוונה שהם מובדלים ואינם משתייכים לכל ישראל. אלא שבאמצעות עבודתם, באופן של "ויבדל", פועלים הם בקרב כל ישראל, העדר ההתחלקות, הנובע מגילוי פשיטות הנשמה, שאצל כולם בשוה.

ו. בנוגע למתן תורה בפרט, נאמר הרי: "בנינו ערבים בעדינו" שהילדים גרמו לגילוי מתן תורה לכל ישראל.

דבר זה הוא גם אחד הטעמים לריבוי השתדלותם של רבותינו נשיאינו על חינוך הכשר על טהרת הקדש, ללמד את התינוקות קמץ אל"ף א, להסבירם קדושת האותיות וקדושת הנקודות^*, שהרי חינוך הילדים נוגע לכל ישראל.

וזאת, הוראה לכל אחד מאתנו: בשעה שמתקרבים ימי מתן תורה – שהרי משבת מברכים סיון, כבר מתחילה ההכנה לכך, ובפרט מראש חודש סיון, כנאמר¹¹ ביום הזה באו מדבר סיני, ואומרת הגמרא¹²: הזה הזה גזירה שוה, שזה היה בראש חודש, ובפרט שלשת ימי הגבלה, וביחוד בחג השבועות עצמו –

לעורר את ה"תלמיד" שבכל אחד ואחד, וגם: ושננתם לבניך אלו התלמידים³ כפשוטו, לעורר ולגלות פשיטות הנשמה שבהם, וזה גורם גם לגילוי פשיטות הנשמה בכל ישראל, כנ"ל, וזה הכנה למתן תורה, בו נאמר⁴ ויחן, לשון יחיד, שכולם עמדו כאחד, לתכלית אחת וכוונה אחת, לקבל תורה אחת מה' אחד.

ועל ידי זה, נזכה – כלשון ברכת כ"ק מו"ח אדמו"ר – לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות.

(משיחת ש"פ בהר בחוקותי, תשכ"א)