חלק משיחת ש"פ בהר-בחוקותי, מבה"ח סיון ה'תשכ"א
בס"ד. חלק משיחת ש"פ בהר-בחוקותי, מבה"ח סיון ה'תשכ"א
.
א. אנו1 עומדים לקרוא תיכף בפרשת במדבר, שבפרשה זו מדובר אודות האופן של מנין בנ"י, שבמנין זה היו הכל שוים, מהגדול שבגדולים עד הפשוט שבפשוטים. הגדול שבגדולים לא נמנה יותר מאחד, והפשוט שבפשוטים לא פחות מאחד2.
וענין זה הי' גם הכנה למתן-תורה, וכמאמר רז"ל3 שאילו היו ששים ריבוא פחות אחד, לא היתה ניתנת התורה ח"ו אפילו למשה רבינו.
וענין זה קשור עם פשיטות הנשמה, שבזה הכל שוים. וכמאמר הבעש"ט4, אדמו"ר הזקן וכל רבותינו נשיאינו עד כ"ק מו"ח אדמו"ר5, שכולם אמרו שפשיטות העצמות מתקשרת עם הפשיטות של יהודי, שבזה הכל שוים.
ב. אמנם, אף שכולם נימנו בשוה, מ"מ, נכללו במנין זה רק "מבן עשרים"6. זהו בנוגע לכל ישראל. אבל בנוגע שבט לוי, הי' המנין "מבן חודש"7, שגם תינוק מבן חודש נמנה בשוה עם הגדול שבגדולים, ולפי הדעה שגם אהרן נכלל במנין (משה לא נכלל במנין, אבל בנוגע לאהרן ישנם ב' דיעות8) – הרי תינוק מבן חודש הי' שוה במנין כמו אהרן.
ענינו של שבט לוי הוא, כמבואר בכתוב9, שענינם הוא לשרת את הוי'. וכך איתא ברמב"ם10, שכל מי שנדב לבו לשרת את הוי' הרי הוא כשבט לוי. ובמילא, אצל אותם מישראל שמתמסרים לשרת את השי"ת – שפירוש "לשרת את השי"ת" הוא כאמור לעיל (בשיחות שלפנ"ז11),לא רק בשעת התורה והתפלה, אלא "בכל דרכיך דעהו"12 – אין בהם חילוקים, וגם תינוק מבן חודש שוה במנין כמו גדול שבגדולים.
ולכן, התלמידים שמחנכים אותם על טהרת הקודש, שמחנכים אותם שתהי' אצלם העבודה ד"בכל דרכיך דעהו" – הרי הם כמו משבט לוי, שאין בו שום התחלקות, כנ"ל, החל מבן חודש.
ג. על שבט לוי נאמר13 "נתונים נתונים המה לי מתוך בני ישראל", שבט לוי הוא שליח ופועל עבור כל ישראל. ומ"ש14 "הבדיל ה' את שבט הלוי" – אין הפירוש שהם מובדלים ואינם שייכים לכל ישראל, אלא שעבודה זו, באופן של "הבדיל", עושים הם ופועלים אותה בכל ישראל. וכמו כן בנוגע לתלמידים – שהם פועלים בכל בנ"י העדר ההתחלקות, מצד גילוי פשיטות הנשמה, שבכולם בשוה.
ד. ובנוגע למתן-תורה בפרט, הרי אמרו15 "בנינו ערבים בעדנו", שהם – הבנים – הביאו את הגילוי דמתן-תורה לכל ישראל.
וזהו גם מהטעמים שרבותינו נשיאינו השקיעו השתדלות גדולה ביותר בחינוך הכשר על טהרת הקודש16, שילמדו עם ילדים "קמץ אל"ף אָ" דוקא, להסביר את קדושת האותיות וקדושת הנקודות17, כיון שחינוך הבנים נוגע לכלל ישראל.
וזוהי ההוראה לכל אחד מאתנו, שכאשר מתקרבים ימי מתן-תורה,
– החל משבת מברכים שאז מתחילה כבר ההכנה לזה, ובפרט מראש-חודש סיון, כמ"ש18 "ביום הזה באו מדבר סיני", ואיתא בגמרא19 הזה הזה גזירה שוה, שהי' זה בראש-חודש, ובפרט שלושת ימי הגבלה, וביחוד בחג השבועות –
יש לעורר את התלמיד שבעצמו, וגם "ושננתם לבניך אלו התלמידים"20 כפשוטו, לעורר ולגלות את פשיטות הנשמה שבהם, וזהפועל גם גילוי פשיטות הנשמה בכל ישראל כנ"ל, שבזה אין התחלקות כנ"ל.
וזוהי הכנה למתן-תורה, שבמתן-תורה נאמר21 "ויחן" לשון יחיד, שכולם עמדו יחד לתכלית אחת וכוונה אחת, לקבל "תורה אחת" מ"הוי' אחד".
ועי"ז נזכה – כלשון ברכת כ"ק מו"ח אדמו"ר – לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות.
**********
הערות
- 1. הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"ב ע' 558 ואילך. במהדורא זו ניתספו עוד איזה ציוני מ"מ ע"י המו"ל.
- 2. ראה גם שיחת ש"פ במדבר, מבה"ח וער"ח סיון תשי"ט ס"ה (תו"מ חכ"ה ע' 312). וש"נ.
- 3. מכילתא יתרו יט, יא. יל"ש שם (רמז רפ). דב"ר פ"ז, ח.
- 4. ראה כש"ט (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סקנ"ה ואילך. וש"נ.
- 5. ראה סה"ש תש"ו ע' 3. וש"נ.
- 6. במדבר א, ג.
- 7. שם ג, טז.
- 8. ראה שם, לט ובפרש"י (מבכורות ד, סע"א). במדב"ר פ"ג, יג. ובמפרשים לפרש"י ובמדב"ר שם. וראה גם לקו"ש חי"ג ע' 9 בהערות ושוה"ג.
- 9. עקב יו"ד, ח. פ' שופטים יח, ה. ועוד.
- 10. סוף הלכות שמיטה ויובל.
- 11. לע"ע לא הגיעו לידינו (המו"ל).
- 12. משלי ג, ו. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג.
- 13. בהעלותך ח, טז.
- 14. עקב שם.
- 15. ראה תנחומא ויגש ב. שהש"ר פ"א, ד (א).
- 16. ראה גם תו"מ חכ"ח ע' 62.
- 17. ראה פרדס ריש שער כח: המפורסם בכל חכמי ישראל קבלה מפה אל פה מעזרא הסופר והוא קיבל מפה אל פה עד משה רבנו ע"ה מסיני מפי הגבורה שהנקודות למיניהם הם כו' עיי"ש. וראה גם תו"מ חט"ז ע' 142. וש"נ.
- 18. יתרו יט, א.
- 19. שבת פו, ב ובפרש"י (ד"ה כתיב).
- 20. ספרי ופרש"י ואתחנן ו, ז.
- 21. יתרו יט, ב ובפרש"י (ממכילתא שם).
דברים רבה ז׳:ח׳ - הטקסט מספריא
וַיִּקְרָא משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל (דברים כט, א), הֲלָכָה, אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁעָמַד לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה מַהוּ שֶׁיְהֵא מֻתָּר לוֹ לִקְרוֹת פָּחוֹת מִשְּׁלשָׁה פְּסוּקִים, כָּךְ שָׁנוּ חֲכָמִים הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה לֹא יִפְחֹת מִשְּׁלשָׁה פְּסוּקִים. לִמְדוּנוּ רַבּוֹתֵינוּ לָמָּה הִתְקִינוּ שֶׁלֹא יִפְחֹת מִשְּׁלשָׁה פְּסוּקִים, כְּנֶגֶד אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב. דָּבָר אַחֵר, כְּנֶגֶד משֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם, שֶׁנִּתְּנָה תּוֹרָה עַל יְדֵיהֶן. אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא רָאָה הַפָּחוּת בִּימֵי משֶׁה מַה שֶׁלֹא רָאָה יְחֶזְקֵאל גָּדוֹל בַּנְּבִיאִים, בְּנֵי אָדָם שֶׁדִּבְּרָה עִמָּהֶם שְׁכִינָה פָּנִים בְּפָנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ה, ד): פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם וגו'. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר אִלּוּ הָיוּ יִשְׂרָאֵל חֲסֵרִים אֲפִלּוּ אָדָם אֶחָד לֹא הָיְתָה הַשְּׁכִינָה נִגְלֵית עֲלֵיהֶן, דִּכְתִיב (שמות יט, יא): כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה' לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי, מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי שֶׁהָיָה דוֹרֵשׁ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ הַגָּדוֹל, וּכְשֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ לִכָּנֵס לִדְרשׁ הָיָה אוֹמֵר רְאוּ אִם נִתְכַּנְסוּ כָּל הַקָּהָל, וּמֵהֵיכָן אַתָּה לָמֵד מִמַּתַּן תּוֹרָה, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד, י): בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי. דָּבָר אַחֵר, רַבָּנָן אָמְרֵי אַתְּ מוֹצֵא כְּשֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה בִּקְרִיאָה נְתָנָהּ לוֹ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט, כ): וַיִּקְרָא ה' לְמשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל משֶׁה, אַף משֶׁה רַבֵּנוּ כְּשֶׁבָּא לִשְׁנוֹת אֶת הַתּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל אָמַר לָהֶם כְּשֵׁם שֶׁקִּבַּלְתִּי אֶת הַתּוֹרָה בִּקְרִיאָה כָּךְ אֲנִי מוֹסֵר לְבָנָיו בִּקְרִיָּה, מִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁכָּתוּב בָּעִנְיָן (דברים כט, א): וַיִּקְרָא משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם.
במדבר רבה ג׳:י״ג - הטקסט מספריא
כָּל פְּקוּדֵי הַלְוִיִּם אֲשֶׁר פָּקַד משֶׁה וְאַהֲרֹן (במדבר ג, לט), וָא"ו שֶׁל וְאַהֲרֹן נָקוּד, עַל שֶׁלֹא הָיָה אֶחָד מִן הַמִּנְיָן. וְדִכְוָתָהּ (בראשית טז, ה): יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶיךָ, שֶׁלֹא אָמְרָה לוֹ אֶלָּא עַל הָגָר בִּלְבָד, וְיֵשׁ אוֹמְרִים עַל הַמַּטִּילִים מְרִיבָה בֵּינוֹ לְבֵינָהּ. וְדִכְוָתָהּ (בראשית יח, ט): וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה, נָקוּד עַל אי"ו שֶׁבְּאֵלָיו, שֶׁהָיוּ יוֹדְעִין הֵיכָן הִיא וּמְבַקְּרִים אַחֲרֶיהָ. וְדִכְוָתָהּ (בראשית יט, לג): וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ, נָקוּד עַל וא"ו שֶׁבָּאֶמְצַע שֶׁל וּבְקוּמָהּ שֶׁל בְּכִירָה, בְּשִׁכְבָהּ לֹא יָדַע אֲבָל בְּקוּמָהּ יָדַע, וְדִכְוָתָהּ (בראשית לג, ד): וַיִּשָּׁקֵהוּ, נָקוּד עָלָיו עַל שֶׁלֹא נְשָׁקוֹ בְּכָל לִבּוֹ. וְדִכְוָתָהּ (בראשית לז, יב): וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת, לָמָּה נָקוּד עַל אֶת, מְלַמֵּד שֶׁלֹא הָלְכוּ לִרְעוֹת אֶלָּא לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְהִתְפַּתּוֹת. וְדִכְוָתָהּ (במדבר ט, י): אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם, נָקוּד עַל חֵי"ת שֶׁל רְחֹקָה, מְלַמֵּד שֶׁלֹא הָיָה דֶרֶךְ רְחוֹקָה אֶלָּא מִן אַסְקֻפַּת הָעֲזָרָה וְלַחוּץ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ בְּדֶרֶךְ קְרוֹבָה וְהוּא טָמֵא לֹא הָיָה עוֹשֶׂה עִמָּהֶם אֶת הַפֶּסַח. וְדִכְוָתָהּ (במדבר כא, ל): וַנַּשִּׁים עַד נֹפַח אֲשֶׁר נָקוּד עַל רֵי"שׁ שֶׁבַּאֲשֶׁר: שֶׁאַף מִלְּהַלָּן הָיָה כֵּן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים מְלַמֵּד שֶׁלֹא הֶחֱרִיבוּ הָאֻמּוֹת אֶלָּא מְדִינוֹת. וְדִכְוָתָהּ (במדבר כח, כא): עִשָֹּׂרוֹן עִשָֹּׂרוֹן תַּעֲשֶׂה, נָקוּד עַל עִשָֹּׂרוֹן רִאשׁוֹן שֶׁל רִאשׁוֹן שֶׁל חַג, מְלַמֵּד שֶׁלֹא הָיָה שָׁם אֶלָּא עִשָֹּׂרוֹן אֶחָד בִּלְבָד. וְדִכְוָתָהּ (דברים כט, כח): הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם, לָמָּה נָקוּד עַל לָנוּ וּלְבָנֵינוּ וְעַל עי"ן שֶׁבְּעַד, אָמַר לָהֶם עֲשִׂיתֶם גְּלוּיִם אַף אֲנִי אוֹדִיעַ לָכֶם אֶת הַנִּסְתָּרוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים לָמָּה נָקוּד, אֶלָּא כָּךְ אָמַר עֶזְרָא אִם יָבוֹא אֵלִיָּהוּ וְיֹאמַר לָמָּה כָּתַבְתָּ אוֹתָן אוֹמַר לוֹ כְּבָר נִקַּדְתִּי עֲלֵיהֶם, וְאִם יֹאמַר לִי יָפֶה כָּתַבְתָּ כְּבָר אֶמְחֹק נְקֻדּוֹתֵיהֶן מֵעֲלֵיהֶן.
משנה תורה, הלכות דעות ג׳ - הטקסט מספריא
שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כהני העובדי כוכבים גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה המהלך בדרך זו נקרא חוטא שהרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש אמרו חכמים ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים כך אמרו חכמים לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם.
צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו כולם לידע את השם ברוך הוא בלבד ויהיה שבתו וקומו ודבורו הכל לעומת זה הדבר כיצד כשישא ויתן או יעשה מלאכה ליטול שכר לא יהיה בלבו לקבוץ ממון בלבד אלא יעשה דברים האלו כדי שימצא דברים שהגוף צריך להם מאכילה ושתיה וישיבת בית ונשיאת אשה וכן כשיאכל וישתה ויבעול לא ישים בלבו לעשות דברים האלו כדי ליהנות בלבד עד שנמצא שאינו אוכל ושותה אלא המתוק לחיך ויבעול כדי ליהנות אלא ישים על לבו שיאכל וישתה כדי להברות גופו ואיבריו בלבד לפיכך לא יאכל כל שהחיך מתאוה ככלב וחמור אלא יאכל דברים המועילים לגוף אם מרים אם מתוקים ולא יאכל דברים הרעים לגוף אע"פ שהן מתוקים לחיך כיצד מי שהיה בשרו חם לא יאכל בשר ולא דבש ולא ישתה יין כענין שאמר שלמה דרך משל אכול דבש וגו' ושותה מי העולשין אף על פי שהוא מר שנמצא שותה ואוכל דרך רפואה בלבד כדי שיבריא ויעמוד שלם הואיל ואי אפשר לאדם לחיות אלא באכילה ושתיה וכן כשיבעול לא יבעול אלא כדי להברות גופו וכדי לקיים את הזרע לפיכך אינו בועל כל זמן שיתאוה אלא כל עת שידע שהוא צריך להוציא שכבת זרע כמו דרך הרפואה או לקיים את הזרע.
המנהיג עצמו על פי הרפואה אם שם על לבו שיהיה כל גופו ואבריו שלמים בלבד ושיהיו לו בנים עושין מלאכתו ועמלין לצורכו אין זו דרך טובה אלא ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה' שאי אפשר שיבין וישתכל בחכמות והוא רעב וחולה או אחד מאיבריו כואב וישים על לבו שיהיה לו בן אולי יהיה חכם וגדול בישראל נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו עובד את ה' תמיד אפילו בשעה שנושא ונותן ואפילו בשעה שבועל מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה' ואפילו בשעה שהוא ישן אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה' והוא חולה נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא ועל ענין זה צוו חכמים ואמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים והוא שאמר שלמה בחכמתו בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך.
מדרש תנחומא, ויגש ב׳ - הטקסט מספריא
וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: בְּנִי אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ תָּקַעְתָּ לַזָּר כַּפֶּיךָ (משלי ו, א).
בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתֵּן אֶת הַתּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, אָמַר לָהֶם: תְּקַבְּלוּ תוֹרָתִי. אָמְרוּ לוֹ: הֵן. אָמַר לָהֶם תְּנוּ לִי עָרֵב שֶׁתְּקַיְּמוּ אוֹתָהּ. אָמְרוּ לוֹ: אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב יִהְיוּ עֲרֵבִים. אָמַר לָהֶן. אֲבוֹתֵיכֶם הֵן בְּעַצְמָם צְרִיכִים עֲרֵבִים. אַבְרָהָם אָמַר, בַּמָּה אֵדַע (בראשית טו, ח). יִצְחָק אָהַב אֶת שׂוֹנְאִי, דִּכְתִיב: וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי (מלאכי א, ג). יַעֲקֹב אָמַר, נִסְתְּרָה דַרְכִּי (ישעיה מ, כח). אָמְרוּ לוֹ: בָּנֵינוּ יִהְיוּ עֲרֵבִים שֶׁלָּנוּ. מִיָּד קִבְּלָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנָתַן אֶת הַתּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: מִפִּי עוֹלְלִים וְיוֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז (תהלים ח, ג). לְפִיכָךְ כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל מְבַטְּלִין אֶת הַתּוֹרָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹרֵעַ מִן הָעֲרֵבִין, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּשְׁכַּח תּוֹרַת אֱלֹהֶיךָ אֶשְׁכַּח בָּנֶיךָ גַּם אָנִי (הושע ד, ו).
מַהוּ גַּם אָנִי. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַף אֲנִי מִצְטַעֵר עֲלֵיהֶם שֶׁאֲנִי מַפְסִידָן, שֶׁהֵן אוֹמְרִים בְּכָל יוֹם, בָּרוּךְ ה' הַמְבוֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד. הֱוֵי, אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ. אַף יְהוּדָה לְפִי שֶׁהָיָה עָרֵב שֶׁל בִּנְיָמִין, לְפִיכָךְ לֹא עָמַד מִכָּל הַשְּׁבָטִים כְּנֶגֶד יוֹסֵף אֶלָּא יְהוּדָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה.
רש"י על דברים ו׳:ז׳ - הטקסט מספריא
ושננתם. לְשׁוֹן חִדּוּד הוּא, שֶׁיִּהְיוּ מְחֻדָּדִים בְּפִיךָ, שֶׁאִם יִשְׁאָלְךָ אָדָם דָּבָר לֹא תְהֵא צָרִיךְ לְגַמְגֵּם בּוֹ אֶלָּא אֱמֹר לוֹ מִיָּד (ספרי; קידושין ל'):
לבניך. אֵלּוּ הַתַּלְמִידִים, מָצִינוּ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהַתַּלְמִידִים קְרוּייִם בָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י"ד) בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם, וְאוֹמֵר (מלכים ב ב') בְּנֵי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בֵּית אֵל, וְכֵן בְּחִזְקִיָּהוּ, שֶׁלִּמֵּד תּוֹרָה לְכָל יִשְׂרָאֵל, וּקְרָאָם בָּנִים שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב' כ"ט) בָּנַי עַתָּה אַל תִּשָּׁלוּ. וּכְשֵׁם שֶׁהַתַּלְמִידִים קְרוּיִים בָּנִים (שֶׁנֶּאֱמַר בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם) כָּךְ הָרַב קָרוּי אָב, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ב') אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' (ספרי):
ודברת בם. שֶׁלֹּא יְהֵא עִקַּר דִּבּוּרְךָ אֶלָּא בָּם – עֲשֵׂם עִקָּר וְאַל תַּעֲשֵׂם טָפֵל (שם):
ובשכבך. יָכוֹל אֲפִלּוּ שָׁכַב בַּחֲצִי הַיּוֹם, תַּ"ל ובקומך, יָכוֹל אֲפִלּוּ עָמַד בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, תַּ"ל בשבתך בביתך ובלכתך בדרך – דֶּרֶךְ אֶרֶץ דִּבְּרָה תוֹרָה, זְמַן שְׁכִיבָה וּזְמַן קִימָה (שם):
ושננתם AND THOU SHALT TEACH THEM DILIGENTLY — This word expresses the idea of being sharply impressed, the meaning being, that they should be impressed (familiar) in thy mouth, so that if a person asks you anything concerning them, you will not need to stammer (hesitate) about it, but tell him forthwith (Sifrei Devarim 34:1; Kiddushin 30a)
לבניך [AND THOU SHALT TEACH THEM DILIGENTLY] UNTO THY CHILDREN — These are the disciples. Everywhere do we find that disciples are termed בנים, as it is said, (Deuteronomy 14:1) “Ye are children (בנים) of the Lord your God”; and it says, (2 Kings 2:3), “The sons of (בני) the prophets who were in Bethel”. So. too, do we find in the case of Hezekiah that he taught Torah to all Israel and termed them בנים, as it is said, (II Chronicles 29:11), “My sons (בני) be not now negligent". And even as disciples are termed בנים, “children", so the teacher is termed אב, "father", as it is said, (2 Kings 2:12) that Elisha referred to his teacher Elijah by the words, "My father, my father, the chariot of Israel, etc." (Sifrei Devarim 34:4).
ודברת בם AND THOU SHALT SPEAK OF THEM — i.e. that your principal topic of conversation should be only about them: make them the principal, and do not make them of secondary importance (Sifrei Devarim 34:6).
ובשכבך AND WHEN THOU LIEST DOWN — One might think that this means: even if one lies down (retires to bed) in the middle of the day, and that ובקומך AND WHEN THOU RISEST UP means: even if you rise up in the middle of the night! It, however, states בשבתך בביתך ובלכתך בדרך WHEN THOU SITTEST IN THY HOUSE AND WHEN THOU WALKEST BY THE WAY: The Torah is thus speaking of the usual way of living, and this therefore means, the usual time of lying down and the usual time of rising up (cf. Sifrei Devarim 36:9).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 9 עמודים.
- לקוטי שיחות כרך לא בא שיחה ג בכורות ד, ב
- לקוטי שיחות כרך לב צו צו בכורות ד, ב
- לקוטי שיחות כרך לו הוספות משפטים בכורות ד, ב
- לקוטי שיחות כרך לז הוספות - שיחות רשימת דברי כ"ק אדמו"ר שליט"א אור לי"ד ניסן ה'תנש"א בכורות ד, ב
- לקוטי שיחות כרך לז הוספות - מכתבים פסח בכורות ד, ב
- לקוטי שיחות כרך לז הוספות - מכתבים פסח בכורות ד, ב
- לקוטי שיחות כרך כו בשלח שיחה א בכורות ד, ב
- לקוטי שיחות כרך כח מטות שיחה ג בכורות ד, ב
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ג הלכות פסח: תע שהבכורות מתענין בערב פסח א בכורות ד, א

