558

הראשונה, שגם אז יכונה ההולך בה בשם: צדיק, ויחונן במעלות של גבהות חוסן ויופי, בכל זאת, אין זו תכלית ועיקר הדרך הדרושה. מה שהקב"ה דורש הוא: לא לחסוך כח וזמן, ולהפריש מהם – עד מיצוי הנפש – להשפיע על הזולת.

בדרך זו הלך הבעש"ט, ומסרה גם לנשיאי החסידות הכללית, לנשיאי חב"ד ולחסידים כולם, שכל אחד מהם ילך בדרך זו, שזוהי הדרך המוארת, והמהפכת חשך לאור.

ד. האמור, הוא גם תפקידו ודרכו של שבט לוי⁶, לא רק בנוגע אליו – עצמו, אלא גם כמייצג ומורה דרך כל ישראל.

ואף שקיימים אולי "שבטים", יהודים שטרם הגיעו לכלל דעה והשקפה זו, אין זה מונע מאתנו ללכת בדרך שהורנו הבעל־שם־טוב, לפעול בעצמנו ובזולת, להביא לידי כך שנהיה אנו וזולתנו "כתמר יפרח" עם פירות מתוקים ומשובחים. ואת זאת יש לעשות עם נשמה וחיות, למצות ולעורר בתוכנו את הכחות הפנימיים ביותר, כדי להשפיע על כל הסביבה, ולקיים את חלקנו בהפיכת העולם⁷ להיות זך יותר, נעלה יותר, מואר יותר וקדוש יותר.

(משיחת כ"ו אייר, תש"כ)

ה. אנו עומדים לקרוא מיד בפ' במדבר, בה מדובר בקשר למנין ישראל, שבמנין זה, היו הרי, הכל בדרגה שוה, מהגדול שבגדולים ועד לפשוט שבפשוטים. הגדול שבגדולים לא היווה יותר מגוף אחד, והפשוט שבפשוטים, לא פחות מגוף אחד.

דבר זה היה הכנה למתן־תורה, וכמאמר רז"ל⁸ אילו היה ששים רבוא חסר אחד, לא ניתנה תורה ח"ו, אף למשה רבינו.

דבר זה קשור, הרי, גם עם פשיטות הנשמה, שבזה כולם שוים, וכמאמר הבעש"ט, אדמו"ר הזקן, וכל רבותינו עד כ"ק מו"ח אדמו"ר – שכולם אמרו⁹ שפשיטות העצמות קשורה בפשיטות ישראל, שבזה כולם שוים.

אף על פי כן, אף שכולם נמנו בדרגה שוה, לא שותפו למנין רק מבן עשרים. כך הדבר ביחס לכל ישראל, ואילו ביחס לשבט לוי, היה הרי המנין מבן חדש, שגם תינוק בן חדש נמנה כהגדול שבגדולים, ולדעת אלו שגם אהרן נכנס למנין (משה לא נכנס למנין, אך בנוגע לאהרן קיימות שתי דיעות) – נחשב התינוק מבן חדש במדה שוה עם אהרן.

ענינו של שבט לוי, הוא הרי, כמבואר בכתוב, "לשרת את ה', וכך אומר הרי הרמב"ם¹⁰: כל מי שנדב לבו לשרת את ה' הוא כשבט לוי, כך, שבקרב ישראל המתמסרים לעבודת ה'