שיחה א

417שיחה א

א. יש לחג הסוכות מספר מצוות מיוחדות – נוסף על מצות ישיבת " סוכה, עם זאת נקרא החג על שם סוכות ולא על שם המצוות האחרות, כמצות נטילת ד' מינים וכו'.

אחד הנימוקים לדבר הוא לפי שיש יתרון במצות ישיבת סוכה על נטילת ד' מינים בכך שמצות סוכה קשורה בכל ימי החג. בכל חג הסוכות, מן הרגע הראשון בו התקדש החג, קיימת מצות ישיבת סוכה, ואילו חובת נטילת ד' מינים – אפילו בבית המקדש – מתחילה רק בבוקרו של יום.

יתרה מזו במצות ישיבה בסוכה – שלא זו בלבד שהיא מתחילה ברגע התקדש החג, אלא שאף הכרחית הכנה " אליה עוד לפני החג. הרי מדובר בבנין בן ג' דפנות, או, כמנהגנו¹, ד' דפנות, ו"תעשה – ולא מן העשוי". אי אפשר, לכן, הרי, לעשותו ביום־טוב, כי אם הכרח להכינו לפני החג, ובעשיית הסוכה עצמה אף מתקיימת מצוה². ואילו בד' מינים יש אפשרות שכל – העשיה תהיה בחג.

הבדל נוסף בין סוכה לד' מינים, שלד' המינים ישנה הגבלה בכך שלאחר שנעשתה המצוה – שוב פטורים ממנה, ואילו במצות ישיבת סוכה, שמצותה:

תשבו כעין תדורו"³, אין מקום לומר שכבר נעשתה המצוה, והיא נמשכת במשך כל ימי החג.

מצות ישיבת סוכה מתחילה משקידש החג עד כלות כל ימי החג.

ב. מעלה נוספת במצות סוכה לגבי כל המצוות, ובכללן לגבי מצות נטילת ד' מינים:

כל המצוות הן ענינים פרטיים, והן מקיפות את האדם בדברים מסוימים. מצוה פלונית נעשית באבר זה ומצוה פלונית באבר אחר, אבל אינן מקיפות אותו בכל עניניו. ואילו מצות סוכה,

תשבו כעין תדורו", היא הרי בכל עניניו שהוא עוסק בהם. הוא עוסק אף בצרכיו הפרטיים, אותה התעסקות בה עסק לפני שבוע, וכיון שהוא עושה זאת בסוכה מקיים הוא בכך מצוה.

יתר על כן: ידוע מאמר רז"ל⁴: "כל אדם שאין לו בית – אינו אדם", כלומר

חסרה לו השלמות של אדם, משום שאדם זקוק לדירה לשבת בה. הרי, איפוא, מעלתו של מי שיש לו דירה אינה דוקא בשעה שהוא נמצא בדירה, כי אם אף כשהוא נמצא בשוק – בעצם הדבר שיש לו דירה למושבו הריהו אדם. ואם כן כשמגיע חג הסוכות, בו 418ישנה המצוה של "תשבו כעין תדורו", ולדירתו משמשת בכל שבעת הימים – הסוכה, שבה שלמותו כאדם, מובן שאף בשעה שאינו נמצא בסוכה, הרי מאחר שקבע את הסוכה לדירתו, קשור הוא גם אז במצות סוכה.

ג. חודש תשרי הוא חודש כללי⁵, – לכל השנה כולה, ומובן, איפוא, שכל מצוות החדש מהוות הוראה בעבודת ה' למשך כל השנה. ההוראה ממצות סוכה היא:

יהודי נדרש ל"בכל דרכיך דעהו"⁶, שכל עניניו יהיו קשורים עם הקב"ה. לא רק בשעת לימוד התורה ועבודת התפלה עליו לעבוד את ה', כי אם אף בשעה שהוא בא במגע עם עובדין דחול – עליו לקשר את העובדין דחול אל הקב"ה.

והכוח והתוקף לכך מתקבלים ממצות סוכה.

לגבי מצות סוכה הרי אף כשאדם ישן בסוכה הוא מקיים בכך את מצות ה', ואפילו כשאינו נמצא כלל בסוכה – גם אז הוא קשור עם המצוה, צריך הוא, איפוא, להצטייד ממצוה זו בכוח " ותוקף לכל השנה, שכל עניניו יהיו משועבדים לאלקות.

ד. הגמרא קוראת למצות סוכה בשם "מצוה קלה"⁷.

– משום שכאשר אדם מתייצב בתוקף: "יהי אשר יהי – עבד אני למלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא" – קל אז להביא לידי כך שגם כל צרכיו הגשמיים יהיו כדבעי למהוי, והוא בונה גם בתחתונים דירה לו, יתברך.

וכשהוא עושה מכל עניניו דירה לה'

"נמשך" אז בכל עניניו מידו הרחבה בכל המצטרך, בבני חיי ומזוני רויחי.

* * *

ה. לגבי שמחת בית השואבה נאמר⁸: "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה". כלומר, המים שהיו נשאבים לשם ניסוך המים על גבי המזבח, היו צריכים להיות של מעיינות. על־פי הנגלה אין מובן הדבר: הרמב"ם פוסק⁹ שאם לא היתה אפשרות לקחת ממי השילוח היו נוטלים מים מן הכיור, והרי לכיור לא היה דין של מעיין. יתר על כן, מי מקוה כשרים לכיור, ואם כן, לפי זה, אף לניסוך¹⁰.

יש, איפוא, לפרש כי אין כל הבדל אם נשאבו המים ממעיינות או ממקום אחר. העיקר הוא שיהא "ושאבתם מים בששון, וע"י כך נעשים מאליהם

ממעיני הישועה".

ו. יתרונם של מי מעיין על מים אחרים הוא: א) מעיין מטהר בכלשהו¹¹. מים אחרים יש להם שיעור – כמה יהיו המים – ואילו מי מעיין, כיון שהם מחוברים למקור, אין חשיבות לשיעור 419בכמות. חשובה כאן האיכות, ומטהרין " בכל שהוא. ב) "מטהרין בזוחלין". מים אחרים חייבים להיות מכונסים במקום מסוים המחזיקם ונותן להם מדה, ואילו מי מעיין, אם מחוברים הם למקורם, אינם צריכים לכך¹².

פירוש הדברים ברוחניות: הרוצה – ללכת בכוחותיו העצמאיים ובחישוביו העצמאיים – בהפסק מן המקור – זקוק למספר תנאים. הכרחי אז "שיעור", הוא צריך שכל מספיק וכחות מספיקים, שיעור של "כל גופו עולה בהם", והדבר צריך להיות מוחזק ומדוד בדבר שחוץ ממנו, שגם מבחינתו של אחר ייקבע שאמנם שיעורו מספיק. וכשנעדרים תנאים אלו הרי על טהרת אחרים אין לדבר כלל, ואף עלול להיות שהמים עצמם יקבלו טומאה.

ברם, הקשור למקור, למעיין, מטהר בכלשהו ובזוחלין. אין צורך בתנאים.

אם יש לו כוחות עצמאיים במדה מרובה או במדה מועטה, ולו אף בכלשהו, ונוסף לכך גם "זוחלין" – כיון שהוא קשור למקור, סומך הוא על "כתפים רחבות", ולא זו בלבד שאינו מקבל טומאה, אלא אף, אדרבה, מטהר את כל הטומאות ואפילו טומאה חמורה ביותר (מי חטאת), לפי שלא חשובים כאן כחותיו שלו, מאחר שהוא קשור למקור.

ז. לפי זה יובן גם הנאמר

ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה".

תוכנו של ניסוך המים מבחינה רוחנית לגבי עבודת האדם הוא – קבלת עול, שהרי זה ההבדל בין יין למים. ליין יש טעם, וענינו ברוחניות

הבנה והשגה, ואילו מים הם דבר שכשלעצמו אין בו לאדם כל טעם כשהאדם עושה דבר משום "קבלת עול", אין הוא מתחשב בכך אם הדבר מתקבל על דעתו או לאו, כי אם מקשר עצמו אל המקור ומקיים מתוך קבלת עול.

כאשר קיים בנפשו של האדם ה"ושאבתם מים בששון", יש לו מעט מים, דבר שאין לו בו כל עריבות, ועם זאת שואב הוא אותם בשמחה, משום שהוא עתיד לנסכם על גבי המזבח לפני ה' כאשר ציוה ה', אז נעשים הם מאליהם "ממעייני הישועה", הם נעשים למי מעיין המחובר למקור ומטהר בכל שהוא ובזוחלין, ו"נמשכת" אז ישועה בכל הענינים, שלא ביחס לכחותיו כלל, משום שהוא אחד עם מקורו.

(משיחת יום ב' דחג הסוכות, תשט"ז)

ח. לגבי שמחת בית השואבה נאמר בגמרא¹³: מי שלא ראה שמחת בית השואבה – לא ראה שמחה מימיו". לפי פירושם הפשוט של הדברים מתארת כאן הגמרא את גודל שמחת 420בית השואבה, שלגביה אין השמחות האחרות – שמחות. וזו משמעות המלים: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה" – אף שראה שמחות אחרות, בכל זאת "לא ראה שמחה מימיו".

יש להבין: הרי לשונם של רז"ל היא מדויקת. ואם כן – כשרוצים הם לתאר את גודל שמחת בית השואבה, היה עליהם לעשות זאת, בדיוק ובקצרה, בלשון חיובית – ששמחת בית השואבה היתה השמחה הגדולה ביותר. מדוע, איפוא, ביטוים של רז"ל כאן הוא בלשון של שלילה: מי שלא כו' לא ראה שמחה כו'.

כן יש להבין: למאי נפקא מינה, ובמיוחד עתה?!

אך הענין הוא – שהגמרא משמיעה לנו הוראה בעבודת ה', שמי שלא ראה שמחת בית השואבה, הרי אף כשנדמה – לו שראה שמחה והשתתף בה, הריהי, לאמתו של דבר, שטחית, ובאמת לא ראה שמחה, משום שכיון שלא ראה שמחת בית השואבה – אינו מסוגל לראות שמחה. וזה הביטוי: מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו.

ט. הסבר הדברים:

ענינה של שמחה הוא – השתחררות מהגבלות. לפיכך אנו רואים כי כשאדם שרוי בשמחה אמתית הוא עושה דברים שהם למעלה ממדידת והגבלת שכלו.

אף הסיבה המביאה את השמחה היא דבר הנעלה מן ההגבלות שלו, שכן כלל הוא שכל מסובב (תוצאה) הוא במדה יחסית לסיבה (לגורם), ומאחר שהתוצאה, השמחה, נעלית מהגבלות משמש הדבר הוכחה שגם גורם השמחה הוא דבר הנעלה מהגבלות. כלומר, כשזכה לדבר שלא ציפה לו כלל, והוא נעלה מהשערת השכל שלו, הרי משום אי־ההגבלה שזכה לו – מתעוררת בו גם תוצאה של בלי גבול, שזה ענין השמחה. זה גם טעם לכך ששמחה פורצת גדר.

ו"כמים הפנים לפנים – כן לב האדם (העליון) לאדם"¹⁴, כפירוש הבעל־שם טוב לפסוק "הוי' צלך", שכשם שהצל מחקה את כל מעשיו של אדם, כך גם, כביכול, הוי' – צלך, במדה שאדם מודד – מודדין לו¹⁵.

לפיכך כשאדם למטה שרוי בשמחה

והרי "אדם" הוא מלשון: "אדמה לעליון" כאמור בשל"ה¹⁶ – מתעוררת שמחה גם למעלה¹⁷, ומלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא, וכשם שלמטה פורצת השמחה גדר כך גם למעלה, בעת השמחה, סרות כל המדות וההגבלות.

יש בעבודת האדם, עולם קטן¹⁸, שלושה קוים: תורה, עבודה וגמילות חסדים, וכולם צריכים להיות בשמחה.

421כפי שהגמרא אומרת¹⁹: אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות כו' אלא מתוך שמחה של מצוה. צריכה, איפוא, התפלה, שהיא קו העבודה – "איזוהי עבודה שבלב? – זו תפלה"²⁰ – להיות בשמחה. כך גם קו התורה צריך להיות בשמחה, כפי שהגמרא אומרת שם: וכן לדבר הלכה. כן בקו של גמילות חסדים, שהוא צדקה, נאמר בתורה: ולא ירע לבבך וגו'²¹, ומכלל לאו אתה שומע הן, וכמאמר רז"ל: והמפייסו מתברך בי"א²². נמצא שבכל שלשת הקוים צריכה עבודת ה', להיעשות בשמחה ובטוב לבב.

י. הוסבר שהסיבה לשמחה – אמיתית היא ענין הנעלה מהשערת השכל. מובן, איפוא, מאליו שכדי שתהיה עבודת ה' בשמחה צריך להיות מקורה בקבלת עול, שכן כאשר העבודה נובעת מהבנתו והשגתו הריהי ענין מוגבל, ואין אפשרות שתיווצר על ידה שמחה אמתית, בלתי מוגבלת. אך כאשר העבודה נובעת מקבלת עול, למעלה מהשגת האדם, שהוא עצמו מוגבל – מבטל הוא את עצמו בכך ומתחבר אל הקב"ה ע"י קיום מצוותיו, יתברך, שהרי "מצוה" מלשון: צוותא והתחברות, והוא, יתברך, הרי בלתי מוגבל – הרי, אם כן, ע"י כך שהוא מתחבר אל הבלתי מוגבל, משפיע עליו הדבר שיצא מהגבלותיו, וזה הרי אמיתיות ענין השמחה.

ברם, בא אדם ושואל:

האדם הוא הרי שכלי, שבזה יתרון האדם על החי, כיצד, איפוא, נדרש הוא לסלק לצדדין את שכלו. ושכל התנהגותו לא תהא כפי שהדבר נראה לו לפי שכלו, כי אם לעשות משום קבלת עול?

– רז"ל אמרו לגבי הפסוק "אשר ברא אלקים לעשות" – "לתקן"²³. לגבי כל הנבראים שברא הקב"ה – אין הכוונה שישארו כך, כי אם הכוונה היא שיתעלו לדרגה ושלמות נעלית יותר. תכלית הדומם להיכלל בצומח, הצומח

בחי, החי – במדבר, ותכלית המדבר, שהוא שכלי, להיכלל באלקות שלמעלה מהשכל, ע"י התבוננות בגדלותו, יתברך, ע"י אהבה ויראה, וע"י קיום המצוות בקבלת עול מלכות שמים. תכלית בריאת האדם, השכלי, היא שהאדם, כלומר – השכל שבאדם, ייכלל בלמעלה מן השכל.

יא. לפי זה יובן הדבר, שאכן אין אפשרות לראות שמחה, אם אין רואים תחלה את שמחת בית השואבה.

שמחת בית השואבה היתה, הרי, לפי שבחג הסוכות היו מנסכים מים על־גבי המזבח, נוסף לניסוך היין שהיה בכל השנה.

במדרש²⁴ נאמר שהטעם לכך 422שהמים זכו לדבר הוא, לפי שבשעה שאמר הקב"ה "יהי רקיע בתוך המים וגו'" והבדיל בין מים עליונים למים תחתונים – בכו המים התחתונים. הם היו שרויים בתשוקה: "אנן בעינן למהוי קדם מלכא" (=רצוננו להיות לפני המלך). לפיכך הבטיחם הקב"ה שיקחו מהם מים לנסך על גבי המזבח.

פירוש הדבר שניסוך המים על גבי המזבח בחג הסוכות מסלק את ההבדלה והירידה של המים התחתונים. יתרה מזו, הם מתעלים בכך לדרגה נעלית מכפי שהיו לפני ירידתם. הרי כל ירידה היא לצורך עליה.

תוכנה הרוחני של ההבדלה בין מים עליונים למים תחתונים הוא – ההבדלה " הכללית בין מעלה לבין מטה, של רוחניות וגשמיות, "השמים – שמים לה', והארץ נתן לבני אדם".

אבל כל זה כפי שהדברים לפי סדר הבריאה, ואילו תכלית הבריאה היא "אשר ברא אלקים – לעשות" לעשות ולתקן" שבכל הענינים למטה תהיה התעלות, ובמדה נעלית מכפי שהיו לפני הירידה, כנ"ל.

והדבר מתבטא בכך ש"מים תחתונים בוכים: אנן בעינן למיהוי קדם מלכא", והקב"ה הבטיח להם ניסוך על גבי המזבח, שעל־ידו יתעלו לדרגה נעלית מלפני ירידתם.

וזה הטעם לגודל שמחת בית השואבה, שאז סרות כל המחיצות וההבדלות של העולם, אז פורצים כל גדרי והגבלות העולם, ע"י כך שמתקשרים עם הקב"ה. שמחה – פורצת גדר.

לפיכך מהוה שמחת בית השואבה מקור ושורש לכל שמחה אמיתית, שענינה פריצת גדר של עולם.

יב. אך עלולה להיות קושיא: הרי הטבע אף הוא בריאה שברא הקב"ה, וכיצד אפשר, איפוא, לעמוד נגדו? דוגמת המסופר בגמרא²⁵ ששאלו את רבי עקיבא: מדוע מותר לפרנס את העני, מאחר שהקב"ה יצר אותו חסר?

על כך התשובה:

בו ביום בו עשה הקב"ה את ההבדלה בין מעלה לבין מטה – אמר הקב"ה שתכלית ההבדלה היא לשם עליה,

מחצתי – ואני ארפא", "מחצתי" מלשון: מחיצה, כמאמר רז"ל²⁶ – יחד עם בריאת המחיצה ישנו ל"ואני ארפא", אין כאן עמידה נגד הבריאה, כי אם, אדרבה, השלמת כוונת ותכלית הבריאה.

כוונת גדרי העולם והטבע היא – לפרוץ הגדרים ו"להמשיך" את למעלה מן הטבע אל הטבע.

יג. זה, איפוא, מאמר הגמרא: מי שלא ראה שמחת בית השואבה – לא ראה שמחה מימיו. אין הגמרא מתכוונת כאן למסור סיפור דברים בעלמא, כי אם הוראה בעבודת האדם לקונו.

הגמרא קובעת הוראה:

423כיצד אפשר להגיע לשמחה בכל שלשת הקוים של תורה, עבודה וגמילות חסדים, הצריכים להיות בשמחה?

– ע"י הסתכלות והתבוננות עד כדי לראות את ענין שמחת בית השואבה.

הביטוי: "ראה שמחת בית השואבה" – דוגמת: "ולבי ראה הרבה חכמה"²⁷. כשמתבוננים בשמחה בית השואבה, ומתעמקים בכוונת ותכלית הירידה – רואים שכוונת הירידה להגיע לעליה יתרה, וראיה למעלה משמיעה.

יד. בפרטיות – לגבי עבודת האדם:

כשמתבוננים בתכלית בריאת השכל – רואים שהתכלית היא שהשכל עצמו ייכלל בנעלה מן השכל.

ודבר זה מעניק כח להסרת המדידות וההגבלות של הגוף, המדידות וההגבלות של הנפש הבהמית, והמדידות וההגבלות של הנפש האלקית, ולקבלת עול מלכות שמים, שע"י כך "ממשיך" האדם שמחה בנפשו, ומתוך כך – בכל העולם כולו.

טו. הטעם לתואר "שמחת בית השואבה", נאמר: "שמשם היו שואבין רוח הקדש". הירושלמי²⁸ אומר על יונה בן אמיתי שזכה לנבואתו משמחת

ל בית השואבה.

לכאורה בלתי מובן: בבית המקדש היו, הרי, בעת שמחת בית השואבה אלפים־אלפים של בני ישראל, ובכללם כמה וכמה גדולים, ומאחר שמשם היו שואבים רוח הקדש – זכו הרי כולם לרוח הקדש, ומדוע מוזכר, איפוא, רק יונה?

– בהתאם למוסבר לעיל שכל סיפורי התורה אינם סיפורים בעלמא כי אם מהוים הוראות בעבודת האדם לקונו – הרי כך הדבר גם לגבי סיפור הירושלמי על יונה.

נאמר בזוהר²⁹ ש"יונה בן אמיתי" – מובנו: הנשמה, מלשון: לא תונו איש את עמיתו. כלומר, בירידת הנשמה לגוף יש להשתדל, מחמת המרחק וההפכיות שבין נשמה לגוף, שהגוף לא ירמה ח"ו את הנשמה. אדרבה: יש להשתדל שהנשמה תונה את הגוף, כלומר שהנשמה תלכוד גשמיות ותעשה אותה דירה לו, יתברך.

לפי זה יובן, איפוא, מדוע נאמר דוקא על יונה שהיה שואב משמחת בית השואבה. הרי ענינה של שמחת בית השואבה הוא, כאמור, לעיל, הענין של "מחצתי ואני ארפא", הענין של "אשר ברא אלקים לעשות – לתקן", שלמרות ירידת הגשמיות – יש כח להעלותה לדרגה נעלית מכבתחלה, ומשמחת בית השואבה שואבים כח

"יונה" – מלשון: אונאה – להונות את הגשמיות ולעשות מגשמיות העולם עצמו – דירה לו יתברך.

(משיחת שמחת ביה"ש תשט"ז) 425טז. חג הסוכות בא לאחר העבודה של עשרת ימי תשובה. פירוש הדבר שכל ה"המשכות" של עשרת ימי תשובה מתגלות בחג הסוכות – בקו של שמחה. –

עשרת ימי תשובה מכילים את: שני ימי ראש־השנה, יום הכפורים ושבעת הימים שבין ראש־השנה ויום הכפורים. כל שלושה אלו קשורים בחג הסוכות.

ראש השנה:

ב"סכך" יש שלש אותיות – סמ"ך, כ"ף, ושוב כ"ף, דבר זה קשור עם ששים התקיעות, עשרים השברים ועשרים התרועות שבמאה הקולות שתוקעים בראש־השנה.

יום הכפורים:

עיקר עבודת יום הכפורים הוא ענן " הקטורת. בתורת החסידות מוסבר שמענן הקטורת "נמשכים" ענני הכבוד, שזה ענין הסוכות.

ז' ימים:

בשבעת הימים שבין ראש־השנה ליום הכפורים ישנם כל ימי השבוע – ראשון, שני וכו'. יום־ראשון (בשבוע) שבשבעת ימים אלו מתקן את כל ימי־ראשון שבשנה, יום־שני – את כל ימי שני וכו'. שבעת הימים שבעשרת ימי תשובה "נמשכים" לאחר מכן בשמחה בשבעת ימי חג הסוכות, שבאמצעותם "ממשיכים" שמחה בכל ימי השבוע של השנה הבאה.

יז. לכאורה יש מקום לשאול: מאחר שהניסוך היה בבקר, בזמן הקרבת תמיד של שחר³⁰ – לא היו, אם כן, שבעה ימים שלמים, שכן חסרה הלילה הראשונה?

אך, לאמתו של דבר, אין זו קושיא

משני טעמים: א) שמחת הסוכות קשורה בלולב, דבר שתחלתו בערב, משקידש היום³¹. ב) אפילו מבחינת הנסכים – הרי נאמר בירושלמי³² שבדיעבד אם ניסכו בלילה, ואפילו בלילה הראשונה, כאשר עדיין לא הקריבו אפילו פעם אחת, כשר הדבר בדיעבד. מתחילה, איפוא, השמחה מבעוד לילה, וישנן שבע יממות.

יח. הטעם לכך שניסוך המים כשר בדיעבד אף בלילה הוא לפי שניסוך המים אינו "חובת הזבח" כי אם

חובת היום". הרי זה ההבדל בין ניסוך היין לניסוך המים: ניסוך היין הוא חובת הזבח ולכן חייב הוא להיות דוקא ביום, ואילו ניסוך המים הוא חובת היום.

אם כי ניסוך המים קשור גם הוא בזבח, ולכן נאמר בתוספתא³³ שיש מקום לפיגול גם בניסוך המים – בכל זאת אין הוא קשור בזמן הזבח.

לאמתו של דבר דרושה הסברה מדוע יש הבדל בין ניסוך היין לבין ניסוך המים. הרי שניהם נלמדים מפסוק אחד, "ונסכיה" בלשון רבים, 426מדוע, איפוא, היין הוא חובת הזבח ומצותו דוקא ביום וניסוך המים חובת היום וכשר גם בלילה?

יט. אך הענין הוא: נאמר "זאת התורה – אדם", כלומר – התורה נמשלה לאדם. כשם שלאדם יש גוף, – ונשמה הנמצאת בכל חלקי הגוף ומחיה אותם, כך גם התורה יש הגוף של התורה, גליא דתורה, ונשמת התורה, נסתר ופנימיות התורה. הפנימיות מכילה את כל חלקי הנגלה, בכל הלכה וסוגיא, והיא מהוה ה"חיות" של הנגלה.

משום כך ישנם ענינים רבים בתורת הנגלה בהם נראית בגלוי הנשמה שלהם, ואפשר להבינם רק ע"י הפנימיות שלהם.

כן הענין האמור יובן באמצעות הפנימיות והנשמה שבו.

כ. ההבדל בין יין למים הוא:

ביין יש טעם ועריבות, ואילו במים כשלעצמם אין כל עריבות, לפיכך אנו רואים שעל שתיית יין יש לברך תמיד, שכן מאחר שיש בו טעם הרי בכל הזדמנות של שתייתו מורגשת בו עריבות, ואילו על מים אין לברך אלא אך ורק "השותה מים לצמאו"³⁴ שאז יש לו טעם בהם.

כשם שבחיי הגוף יש יין ומים, כך ישנם שני האופנים בחיי הנשמה. "עבודה על־פי טעם ודעת" נקראת יין, לפי שיש בה עריבות ו"עבודה מצד קבלת עול" נקראת מים לפי שכשלעצמה אין בה כל עריבות.

קבלת עול היא דבר שכשלעצמה אין בה עונג ועריבות, ברם, כשם שלגבי מים נאמר: "השותה מים לצמאו

מברך" כו', שכן משום הצמאון ישנה עריבות גם במים, כך גם בקבלת עול: כשאדם מתבונן בענין ירידת נשמתו למטה, שירדה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, מתחוור לו אז שלמרות שהוא גדול בהשגה, "גדול" בחכמה, מה ערך לדבר לעומת מצב הנשמה לפני ירידתה, והלואי "תהא יציאתו מן העולם כביאתו" לפחות³⁵, ומתעורר בו אז צמאון לאלקות, והצמאון מעורר בו התבטלות וקבלת עול. כך, משום הצמאון, באה גם קבלת העול בעריבות רבה ובחיוניות.

– וזה: "השותה מים לצמאו – מברך: שהכל נהיה בדברו". הנמצא בהלך רוח של צמאון וקבלת עול – חש בכל דבר, ב"הכל", בעולם הזה הגשמי והחומרי, שהוא "נהיה בדברו", כדרך שאדמו"ר הזקן אמר פעם שהוא רואה רק את כח הפועל שבנפעל, ודבר זה ניתן לחוש גם בזמן הגלות –

העריבות והשמחה שבקבלת עול היא, אדרבה, גדולה יותר מן השמחה שבהשגה, שכן השמחה שמקורה בהשגה היא מוגבלת בהתאם לאופן ההשגה, ואילו השמחה שבקבלת עול היא בלי גבול.

לפיכך רואים גם שעיקר השמחה 427היה דוקא בניסוך המים, והשמחה היתה גדולה עד כדי כך ש"מי שלא ראה שמחת בית השואבה – לא ראה שמחה מימיו"³⁶.

כא. וזה הטעם לכך שניסוך היין הוא חובת הזבח וניסוך המים הוא חובת היום, כי ההבדל בין "זבח" ל"יום" הוא:

זבח הוא דבר של עבודת האדם, האדם מביא קרבן. לפיכך יש בזבח הבדלי דרגות רבים, עד שנשים וכו' פטורות ממחצית השקל³⁷ שנוצלה לקרבנות הצבור.

יום טוב הוא דבר הבא מלמעלה, "מיקדשא וקיימא". אמנם קביעת החדש תלויה בבית־דין, אבל לאחר שבין־דין קבע את ראש החדש, הרי ברגע שמגיע יום החמשה־עשר – בא חג הסוכות מאליו. משום כך אין כאן כל הבדלי דרגות, וכולם שוים בכך.

לפיכך, יין – טעם ודעת – הוא חובת הזבח, ומים – קבלת עול – חובת היום, כי עבודה שעל־פי טעם ודעת היא לפי ערך האדם המשיג, ויש כאן הבדלי דרגות כבזבח, ואילו עבודה שמקבלת עול אינה לפי ערך האדם, ואין כאן חשיבות למצבו, שכן אינו שם לב להבנתו והרגשתו, אם מבין הוא ואם לאו, אם מרגיש הוא ואם לאו – הוא אינו מתחשב עם עצמו כלל והוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים. כאן אין הבדלי דרגות, והרי זה כביום־טוב, בו אין חשיבות למצב האדם וברגע שקידש היום – קדוש.

כב. זה גם פשר הדבר שניסוך היין היה צריך להיות דוקא ביום ואילו ניסוך המים היה אפשרי גם בלילה.

עבודה שמצד־השגה אפשרית רק כשאור לו לאדם בשכלו, הוא מבין והוא מרגיש, אז מסוגל הוא לעבוד את ה' על־פי השכל. ואילו עבודה של קבלת־עול אפשרית גם בלילה, בשעה שאינה מאירה לו, ובכל זאת אינו מתחשב בדבר והוא מקבל על עצמו עול מלכותו יתברך.

כג. לפי האמור מתברר שניסוך המים קודם לניסוך היין, שכן לניסוך המים יש מקום כבר בלילה הראשון של חג הסוכות, ואילו ניסוך היין מתחיל רק למחרת בבקר.

– הענין מבחינה רוחנית:

קבלת־עול לבדה אינה מספיקה. יש להשתדל שגם השכל יבין את הצורך לעבוד את ה'. הרי "כל חלב – להוי'", מיטב הדברים יש לתת לה'³⁸, ומה מובחר וערב לאדם יותר מן השכל, לכן יש לשעבד גם את השכל לאלקות.

אך אין פירוש הדבר שקיום המצוות צריך להיות נובע מן השכל ולפיו. אדרבה: יסוד העבודה הוא אך ורק קבלת עול, ורק ע"י הקדמת קבלת־עול – אפשרית ההשגה.

הרי "אלמלא הקב"ה עוזרו – אין 428יכול לו"³⁹. יש, איפוא, להזדקק לעזר הקב"ה, ואילו "לקבל" את הקב"ה אפשר אך ורק ע"י קבלת עול. בלעדי קבלת־עול נעדר עזר הקב"ה, וממילא, בגלל היצר־הרע, נעדרת גם ההשגה.

כדרך שאנו מוצאים במתן תורה שההתחלה היתה – הקדמת נעשה לנשמע, שהיא קבלת־עול, שהרי מאחר שלא ידעו כלל במה המדובר – מובן שבלתי אפשרי היה שיהיה להם בדבר טעם ועריבות, אלא שקיבלו את התורה משום קבלת־עול.

כך גם ב"עבודה" הפרטית של כל אחד ואחד, נאמר⁴⁰: למה קדמה פרשת שמע לוהיה אם שמוע? – כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה, ואחר כך יקבל עליו עול מצוות. דיוק הלשון הוא – עול, מבלי שתהיה עריבות בדבר. כפי שאדמו"ר הזקן מצטט ב"תניא"⁴¹ בהרחבה: "כהאי תורא דיהבין עליה עול בקדמיתא כו'" (=כשור הזה שנותנים עליו עול בראשונה) ואי האי לא אשתכח גביה – אינו יכול גם לזכות לעבודת־השגה.

כך יובן את אשר ענה רבא לצדוקי על טענתו⁴²: "עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו" (=עם פזיז שהקדמתם פיכם לאזנכם, בהקדמת "נעשה" ל"נשמע"). רבא השיב לו: "תומת ישרים" – ופירוש הדבר: " תמימות בני ישראל בהקדימם נעשה לנשמע – "תנחם" – תביאם סוף־סוף גם להשגה, "וסלף בוגדים" – הרוצים ללכת אך ורק לפי שכלם – "תשדם", תביא סוף־סוף גם לאבדן ההשגה.

יסוד העבודה הוא קבלת עול, אך, כמוסבר, יש לשעבד גם את השכל לאלקות, אלא שעבודת ההשגה אפשרית רק לאחר קדימת קבלת־עול, כאמור, לפיכך ההלכה שבראשונה ניסוך המים, שתחלתו משקידש היום, ורק לאחר מכן יש אפשרות, ויש צורך, לגשת לעבודת ההשגה, ניסוך היין.

כד. הרמב"ם, בפי' המשניות⁴³, נותן נימוק למשנה של "בכל מערבין, חוץ מן המים" – שלעירוב יש צורך בדבר המזין ואילו המים אינם מזינים, כי אם מוליכים את המזון אל כל חלקי הגוף.

אף קבלת־עול, שנמשלה למים, אין בה עצמה עריבות ואינה "דבר המזין", אבל על ידה מגיעים גם להשגה, כאמור.

כה. כשם שעצם קבלת העול מוסיף גם להשגה – כך גם השמחה הנובעת מקבלת עול פועלת תוספת שמחה בהשגה. לפיכך היתה השמחה בכל זמן חג הסוכות, כביטוי הגמרא⁴⁴:

שלא טעמנו טעם שינה", ואף בזמן ניסוך היין.

בעת השינה דומה האדם לבהמה, 429ואילו עבודת קבלת־עול מגרשת את השינה, גם בזמן ניסוך היין, בכל שבעת ימי חג הסוכות, ובאמצעותם גם בשבעת ימי השבוע שבכל השנה⁴⁵, כך שבכל הזמנים ובכל האופנים לא תהיה שינה, ויהא "עבדת את הוי' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל".

כו. כך יובן הנאמר בגמרא⁴⁶ שהיו אומרים לכהן המנסך את המים: "הגבה ידיך", משום שאירע פעם בצדוקי שניסך על גבי רגליו – כי הצדוקים אינם מודים בניסוך המים, כפי שהרמב"ם⁴⁷ מסביר משום שניסוך המים אינו כתוב במפורש בתורה, ורק מרמז למדו רז"ל את מצות ניסוך המים, ואילו הצדוקים לא הודו בתורה שבעל־פה – ורגמוהו כל העם באתרוגיהם. מאז נקבע לומר למנסך: "הגבה ידך" כדי שינסך את המים לתוך הספל.

לכאורה, בלתי מובנים כאן כמה וכמה פרטים: א) מאחר והצדוקים אינם מודים בניסוך המים – לא היה זה צריך לנסך כלל, ולשם מה ניסך על גבי רגליו? ב) מדוע רגמוהו כל העם, על שינוי בעבודה יש עונש של מיתה בידי שמים, או שהדבר שייך לקנאים, כדין "קנאים פוגעין בו". מדוע, איפוא, רגמוהו כל העם? ג) מה הדיוק של "באתרוגיהם" דוקא?

ו

– לפי האמור בנידון ניסוך המים יוסברו כל הדיוקים.

כז. שיטת הצדוקים היתה שיש לקבל את התורה לפי השכל, ולכן לא קיבלו את מסורת חז"ל. האמת היא הרי ש"משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכו'", עד שכל הלכה הנפסקת בשלחן־ערוך ובשאר הספרים שהתקבלו בישראל – אין להרהר אחריה. יש, אמנם, להשתדל להבין עד כמה שישנה האפשרות, אך גם את הבלתי מובן יש לקיים כפי הכתוב. ואילו הצדוקים טענו שכיון שתורה לא בשמים היא יכול כל אחד לקבל את התורה לפי שכלו.

משום כך הסכימו לניסוך היין, שענינו הבנה והשגה, אבל לניסוך המים, שענינו קבלת־עול, התנגדו:

נשים ועמי הארץ, וכן בעלי התעסקות ששכלם טרוד בעסקיהם ולא בתורה, חייבים אמנם להתנהג לפי ההוראות הניתנות להם, אבל אלו הנותנים את ההוראות, השקועים הרי בתורה, אינם צריכים – לשיטת הצדוקים – להיות בטלים למסורת חכמים, משום שהם עצמם שקועים בתורה, "יפתח בדורו – כשמואל בדורו"⁴⁸, "שקל הכתוב שלשה קלי עולם כנגד שלשה חמורי עולם",

"תורה – לא בשמים היא".

משום כך ניסך הצדוקי על גבי רגליו: הוא עצמו, כיון שהוא כהן 430במקדש ומשרת את ה'⁴⁹, אינו זקוק לקבלת־עול, אך – נסך על גבי רגליו, שיתן הוא הוראות בדרך קבלת־עול לשש מאות אלף רגלי העם.

– הדבר מכוון גם כלפי עצמו: הענינים של "רגלים" צריכים להיות בקבלת־עול ואילו עניני מוח ולב צריכים להיות, לדידו, משום הרגש " ולא משום קבלת־עול.

כח. לכן רגמוהו כל העם. לא הכהנים כי אם פשוטי העם דוקא. כי בעלי־ההשגה, אף שיסוד עבודתם הוא קבלת־עול, הרי מחמת שכלם – כשבא מישהו וטוען שאין צורך בקבלת־עול ודי בשכל בלבד – קשה להם לענות על כך, לפי שאינם חשים כל כך בעובדה שאין די בשכל בלבד. אבל פשוטי העם, כששמעו את הטענה שאין להזדקק לקבלת עול, הרגישו מיד שהדבר הוא היפוכו של הרצון העליון.

דוגמת המוסבר במקום אחר⁵⁰ שבזמן הגלות מאיר כח מסירת הנפש יותר מכבזמן הבית, משום שבגלל גילוי האלקות ששרר בזמן הבית – אם בחוקותי תלכו ונתתי גשמיכם וגו' – לא היה צורך כל כך במסירת נפש. כך גם בזמן הבית ובזמן הגלות עצמם – מאיר באנשים פשוטים כח מסירת הנפש יותר מבבעלי שכל.

"

כט. הדיוק של "באתרוגיהם" – הוא:

מארבעת המינים, אתרוג לולב הדס וערבה, האתרוג הוא בדרגה הנעלית ביותר, שכן אתרוג יש בו טעם ויש בו ריח. בכוחות הנפש הרי זה השכל, שהוא הכח הנעלה ביותר. וזה פשר

ורגמוהו כל העם באתרוגיהם". הם ענו לצדוקי – ב"אתרוגיהם", גם בשכל ותענוג שלהם הבינו והסבירו לצדוקי ששיטתו היא היפוכו של הרצון העליון, שכן באיש־קבלת־עול – גם השכל והתענוג הם לפי קבלת־עול.

כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר שפעם פרצה שריפה בליובאוויטש ואחד ברח מן השריפה ונס למקום צר מאד, ואחר־כך לא יכול היה לצאת ממנו. לכאורה: מאחר שהמקום היה כה צר, שמשום כך לא היה יכול לצאת ממנו, כיצד הצליח לכתחלה להכנס אליו, והרי "כבולעו כך פולטו"?! אך הענין הוא שתחלה, משום גודל התשוקה לחיים, נוצרה התכווצות בבשר הגוף.

מעתה: אם רצון מסוגל להשפיע על הגוף – כל שכן שהרצון מסוגל להשפיע על השכל.

כך אנו מוצאים גם לגבי שוחד, שבגלל הרצון נוצרת נטיה גם בשכל.

ל. כך יובן גם הנאמר בגמרא⁵¹:

ואותו היום נפגמה קרן המזבח והביאו בול של מלח וסתמוהו".

ענינו של המזבח הוא שעליו הקריבו 431את החלב והדם של הקרבנות, כלומר, את המובחר. ידוע הרי שבשעת הקרבת הקרבן יש לחשוב שכל הדברים הנעשים לבהמה היו צריכים להיעשות לאדם. מובן, לפי זה, שתוכנו של המזבח, מבחינת עבודתו הנפשית של האדם, הוא שעבוד כחותיו הנעלים, כגון השכל, לאלקות.

כשם שבסכין השחיטה המכשיר את הבשר לאכילה אסור להיות כל פגם – כך גם במזבח, שעליו מעלים את " הענינים הנעלים, אסורות להיות כל פגימות, והדבר נלמד זה מזה⁵², כשישנו פגם, הרי זה חסרון במזבח וממילא גם בקרבנות.

וזו היתה התשובה לצדוקי שטען שאין צורך בקבלת עול ודי בהשגה בלבד: הראו לו פגם במזבח, הפגם של קבלת עול, שבגללו יש חסרון גם בקרבנות – בהשגה.

לא. הפגם שבמזבח תוקן במלח.

הענין ברוחניות:

במשנה "בכל מערבין חוץ מן המים" שהוזכרה לעיל⁵³ נאמר גם "חוץ מן המלח". הטעם לכך הוא כבמים, לפי שהמלח אינו מזין.

בעבודת ה' מכוון הדבר ללימוד – פנימיות התורה באמונת חכמים, " למרות שאינו מבין אותה כפי שאפשר והכרח להבין את הנגלה, כפי שידוע⁵⁴ בענין "קב חומטין" וארץ מליחה, שדוקא דבר זה מעניק כח בכל ששת הסדרים, והוא מתקן ומסייע להסרת ההעלמות וההסתרים של השכל, המעלימים על האמת, ושתהא שנה טובה ומבורכת בתורה ומצוות, ובדרך ממילא – ונתתי גשמיכם בעתם.

(משיחת שמחת ביה"ש, תשט"ו)

לב. לגבי יום־טוב נאמר

ושמחת בחגך", ושמחה אינה צריכה להיות רק ברוחניות, כי אם צריכה להקיף גם את הלב הגשמי וגם בבשר הלב הגשמי תורגש השמחה.

לפיכך "אין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין"⁵⁵, דברים גשמיים, כי השמחה צריכה להיות מורגשת גם בגשמיות.

בזמן הבית היתה עיקר השמחה בבשר, בבשר השלמים. עתה, בזמן הגלות, כששמחה זו נעדרת – עברה השמחה ליין. בשלחן־ערוך אדמו"ר הזקן, הלכות יום טוב⁵⁶, משמע שבזמן הזה הרי הענין של "אין שמחה אלא ביין" הוא מדאורייתא, משום שאין בשר השלמים, כלומר, נוסף על חובת הקידוש, שהיא גם בשבת וראש־השנה

יש חובה לשתות יין, כי בזמן הזה

ושמחת בחגך" הוא רק על־ידי היין, ואפילו בחול המועד.

(משיחת ב' דחה"ס, תשט"ז)