421

כפי שהגמרא אומרת¹⁹: אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות כו' אלא מתוך שמחה של מצוה. צריכה, איפוא, התפלה, שהיא קו העבודה – "איזוהי עבודה שבלב? – זו תפלה"²⁰ – להיות בשמחה. כך גם קו התורה צריך להיות בשמחה, כפי שהגמרא אומרת שם: וכן לדבר הלכה. כן בקו של גמילות חסדים, שהוא צדקה, נאמר בתורה: ולא ירע לבבך וגו'²¹, ומכלל לאו אתה שומע הן, וכמאמר רז"ל: והמפייסו מתברך בי"א²². נמצא שבכל שלשת הקוים צריכה עבודת ה', להיעשות בשמחה ובטוב לבב.

י. הוסבר שהסיבה לשמחה – אמיתית היא ענין הנעלה מהשערת השכל. מובן, איפוא, מאליו שכדי שתהיה עבודת ה' בשמחה צריך להיות מקורה בקבלת עול, שכן כאשר העבודה נובעת מהבנתו והשגתו הריהי ענין מוגבל, ואין אפשרות שתיווצר על ידה שמחה אמתית, בלתי מוגבלת. אך כאשר העבודה נובעת מקבלת עול, למעלה מהשגת האדם, שהוא עצמו מוגבל – מבטל הוא את עצמו בכך ומתחבר אל הקב"ה ע"י קיום מצוותיו, יתברך, שהרי "מצוה" מלשון: צוותא והתחברות, והוא, יתברך, הרי בלתי מוגבל – הרי, אם כן, ע"י כך שהוא מתחבר אל הבלתי מוגבל, משפיע עליו הדבר שיצא מהגבלותיו, וזה הרי אמיתיות ענין השמחה.

ברם, בא אדם ושואל:

האדם הוא הרי שכלי, שבזה יתרון האדם על החי, כיצד, איפוא, נדרש הוא לסלק לצדדין את שכלו. ושכל התנהגותו לא תהא כפי שהדבר נראה לו לפי שכלו, כי אם לעשות משום קבלת עול?

– רז"ל אמרו לגבי הפסוק "אשר ברא אלקים לעשות" – "לתקן"²³. לגבי כל הנבראים שברא הקב"ה – אין הכוונה שישארו כך, כי אם הכוונה היא שיתעלו לדרגה ושלמות נעלית יותר. תכלית הדומם להיכלל בצומח, הצומח

בחי, החי – במדבר, ותכלית המדבר, שהוא שכלי, להיכלל באלקות שלמעלה מהשכל, ע"י התבוננות בגדלותו, יתברך, ע"י אהבה ויראה, וע"י קיום המצוות בקבלת עול מלכות שמים. תכלית בריאת האדם, השכלי, היא שהאדם, כלומר – השכל שבאדם, ייכלל בלמעלה מן השכל.

יא. לפי זה יובן הדבר, שאכן אין אפשרות לראות שמחה, אם אין רואים תחלה את שמחת בית השואבה.

שמחת בית השואבה היתה, הרי, לפי שבחג הסוכות היו מנסכים מים על־גבי המזבח, נוסף לניסוך היין שהיה בכל השנה.

במדרש²⁴ נאמר שהטעם לכך