420

בית השואבה, שלגביה אין השמחות האחרות – שמחות. וזו משמעות המלים: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה" – אף שראה שמחות אחרות, בכל זאת "לא ראה שמחה מימיו".

יש להבין: הרי לשונם של רז"ל היא מדויקת. ואם כן – כשרוצים הם לתאר את גודל שמחת בית השואבה, היה עליהם לעשות זאת, בדיוק ובקצרה, בלשון חיובית – ששמחת בית השואבה היתה השמחה הגדולה ביותר. מדוע, איפוא, ביטוים של רז"ל כאן הוא בלשון של שלילה: מי שלא כו' לא ראה שמחה כו'.

כן יש להבין: למאי נפקא מינה, ובמיוחד עתה?!

אך הענין הוא – שהגמרא משמיעה לנו הוראה בעבודת ה', שמי שלא ראה שמחת בית השואבה, הרי אף כשנדמה – לו שראה שמחה והשתתף בה, הריהי, לאמתו של דבר, שטחית, ובאמת לא ראה שמחה, משום שכיון שלא ראה שמחת בית השואבה – אינו מסוגל לראות שמחה. וזה הביטוי: מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו.

ט. הסבר הדברים:

ענינה של שמחה הוא – השתחררות מהגבלות. לפיכך אנו רואים כי כשאדם שרוי בשמחה אמתית הוא עושה דברים שהם למעלה ממדידת והגבלת שכלו.

אף הסיבה המביאה את השמחה היא דבר הנעלה מן ההגבלות שלו, שכן כלל הוא שכל מסובב (תוצאה) הוא במדה יחסית לסיבה (לגורם), ומאחר שהתוצאה, השמחה, נעלית מהגבלות משמש הדבר הוכחה שגם גורם השמחה הוא דבר הנעלה מהגבלות. כלומר, כשזכה לדבר שלא ציפה לו כלל, והוא נעלה מהשערת השכל שלו, הרי משום אי־ההגבלה שזכה לו – מתעוררת בו גם תוצאה של בלי גבול, שזה ענין השמחה. זה גם טעם לכך ששמחה פורצת גדר.

ו"כמים הפנים לפנים – כן לב האדם (העליון) לאדם"¹⁴, כפירוש הבעל־שם טוב לפסוק "הוי' צלך", שכשם שהצל מחקה את כל מעשיו של אדם, כך גם, כביכול, הוי' – צלך, במדה שאדם מודד – מודדין לו¹⁵.

לפיכך כשאדם למטה שרוי בשמחה

והרי "אדם" הוא מלשון: "אדמה לעליון" כאמור בשל"ה¹⁶ – מתעוררת שמחה גם למעלה¹⁷, ומלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא, וכשם שלמטה פורצת השמחה גדר כך גם למעלה, בעת השמחה, סרות כל המדות וההגבלות.

יש בעבודת האדם, עולם קטן¹⁸, שלושה קוים: תורה, עבודה וגמילות חסדים, וכולם צריכים להיות בשמחה.